"אם יש לך רעיון לאלבום או משהו, פשוט תעשה את זה. זה נורא קל, כשחושבים על זה. […] מישהו אמר לי פעם ש'הדבר הכי חשוב הוא פשוט לעשות את זה'. זה השפיע עליי עמוקות. אתה לא צריך לחכות להחתמה בחברת תקליטים. אם אנשים עושים מוזיקה, הם צריכים להקליט אותה ולהפיץ אותה בעצמם. הם לא צריכים לחכות. יותר מדי אנשים מבזבזים את זמנם בתקווה וחלומות, 'כן, זה בלתי אפשרי, כי אף אחד לא רוצה אותי', הם פשוט מחכים שמישהו ייתן להם רשות." – מתוך הראיון המעולה עם מוגיסון בגיליון הקודם של Paste. [אנגלית]

אני מתנצל מראש אם העונג דל השבוע, הכנתי אותו ביום חמישי בלילה, כי לא אהיה פה בסופשבוע. חוצמזה, העיתונות הישראלית השבוע כתבה בעיקר על פורטיסחרוף, והבלוגיה האמריקנית בעיקר על פסטיבל SXSW (רוב כותבי הבלוגים נסעו לשם, ולכן לא ממש מעדכנים כמו שצריך). אז… טוב.

1. פרויקט חדש בעונג – מריצים שורות! ולא, זה לא קשור לסמים (שיט, גיא, הולכת אותנו שולל!).
   מוסה ג'י הגדול סיפר לי על רעיון שהיה לו לא מזמן: לקחת פתקי פוסט-איט (הפתקים הצהובים האלה, שנדבקים), לכתוב עליהם שורות משירים, ולהדביק בכל מיני מקומות ציבוריים. קצת כמו גרפיטי, אבל בלי להתנפל עליך. מכיוון שהוא תושב התפוח הגדול (לא רעננה – ניו יורק), הוא הדביק בינתיים כמה שורות ברכבות, בתוך מוניות, בשירותים וכן הלאה.
   לדעתי זה פשוט רעיון יפהפה, ולכן אשמח לתת פה במה ליישומו: כולכם מוזמנים: א. להפיץ את הרעיון בין חבריכם. ב. לקנות לכם פוסט-איט (גם סתם מדבקות שאפשר לכתוב עליהן זה בסדר. אני מעדיף פוסט-איט כי קל להוריד את זה במקרה שמישהו מתעצבן או להיפך – רוצה לקחת את השורה הביתה), לכתוב עליהן שורות יפות משירים שאתם אוהבים (באיזו שפה שבא לכם), ולהדביק במקומות בהם אנשים אחרים ייתקלו בהן. אתם יכולים להוסיף את כתובת הדואל שלכם כמו שאעשה מוסה, ואם תצלמו את הפתקים ותשלחו אליי – אפרסם אותם פה מדי שבוע בשמחה ובגיל. אגב, אם יש לכם רעיון טוב יותר לשם לפרויקט הזה, אתם מוזמנים להציע בתגובות.
   בינתיים נתחיל עם מדבקה של מוסה:
   
   שהודבקה בתחנת סאבוויי:
   

קרא/י את המשך הפוסט

"פורטיס היה המריונטה שהשתחררה מהחוטים, נופל, מתפתל, מתפלפל, נוהם ושואג, וסחרוף, אי של יציבות, מבט למעלה מעל כולם, כמו אל יווני, דוחף אותו קדימה עם הגיטרה, שולח אותו למקצה מכשולים שאין בו סוף ואף אחד לא מנצח. כי אנחנו קשים ולא נותנים לגיבורים שלנו לנצח, לא יודעים שובע. אנחנו צועקים לשולץ "איפה פורטיס??!". צועקים לפורטיס והוא צועק בחזרה. מקללים אותו והוא נושא נאום פוליטי שפרץ היה מת לקבל את המילים שלו" – אבי אפרתי חוגג את חזרתם של פורטיסחרוף, "עיתון תל אביב" ובהמשך העונג.

לפני-הכוֹלים: את מדור עונג מדף עיטר השבוע "ענקי הג'אז" של סטאדס טרקל. בשרת העיוור כיכבו השבוע אהוד בנאי, סיגור רוס החדש וג'ט סם. וגם:

הבטחתי ולכן אקיים:

בנות! בחורים חתיכים בעונג! [תודה לרוזה הגולשת]

1. אושר השבוע: מה זאת אומרת, עדיין לא שמעתם שדוונדרה בנהארט מגיע ארצה, לשתי הופעות בבארבי, ב-6 וב-7 ביולי? ניפגש שם! [עברית, והפעם לשם שינוי זה גם רשמי]
2. בשבוע שעבר כתבתי פה על הקליפ של איילB ל"דרך המלך" של כלא 6, ועל כך שאני לא מוצא אותו. יעל המקורית נחלצה לעזרתי וסיפרה לי שלאייל B יש אתר (כאפה עצמית במצח!). ניגשתי לאגף הקליפים ולמרבה הצער לא ראיתי אותו בתפריט. עד שהחלטתי להציץ בקליפ "עשר" של קוואמי, ומה הופתעתי לגלות דווקא שם את הקליפ המבוקש של כלא 6, עליו כתבתי בשבוע שעבר (להזכירכם):
   

   מדובר בגירסה מצ’וכללת של הקוסם מארץ עוץ: דורותי כוסית? יש. חברי ההרכב בתור הדחליל, האריה ואיש הפח? יש. מלחמת ריקודי-טוסיקים בין דורותי למכשפה הרעה? יש. הכלב טוטו עושה ליפ-סינק לסימפול של גילי נתנאל מהאירוויזיון? יש. אנימציה של אייל B? יש. מה עוד צריך אדם לבקש?

   נראה לי שהקליפ הזה קטף מ"נופל וקם" של שבק ס' (בבימוי ירון בן-נון) את תואר "קליפ ההיפ הופ הישראלי הטוב ביותר". יש מתחרים אחרים בעיניכם? ספרו לי! (וגם: אם אייל ישמע על הטעות ויחליף את העמוד, תודיעו לי ואעדכן). [קוויקטיים]

3. סטיבי ורוזה ממליצות בחום על ההדפסה המחודשת של החולצה Summer בת'רדלס. [כרגיל]
4. [תודה לרוזה הגולשת] מסתבר שגם בפורים יש מצוות: אלון עוזיאל (שהולך ומסתמן כמלך) עושה לנו מצווה אחת כזו בוואלה: רובנו נפגשנו כך או אחרת עם שמות כמו מקסימו פארק, דה רייקס, דה אדיטורז, ושאר שוכני mtv2. האם אנחנו יודעים להבדיל ביניהם? אני לא. אז הנה בא עוזיאל ונותן בהם סימנים, למען נראה ונתיירא, או סתם נדע להבדיל. [עברית]
5. יעל מאירי מזכירה לי שהיא פתחה קבוצת פליקר של תמונות מוזיקה ישראלית. יש לכם מה לתרום? הצטרפו!
6. ב-4 ביולי ייפתח האתר Lala.com. למה זה מעניין אותנו? כי מדובר באתר להחלפת דיסקים משומשים בין היוזרים (1$ להחלפה; אלבומים בלבד, לא סינגלים), כשבמקרה שדיסק שתחפשו לא יהיה משומש במלאי, האתר יציע לכם לקנות דיסק חדש או להוריד באופן חוקי את המוזיקה. יוצרי האתר מתחייבים לתת 20% מהרווחים (זה המון!!!) לאמנים. פורום מלחמת השחרור כמרקחה! ילך או לא ילך? השאירו דעתכם בתגובות. [אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט

מאת סטאדס טרקל | היסטוריית הג'אז | בבל | 2006 | קנייה במיתוסדיבוק [64 ש"ח]

הרבה שנים פחדתי מג'ז. הוא צרם לי באוזניים, החצוצרות הציקו לי, הבלגן עצבן אותי, תמיד הרגשתי שאני פשוט לא מבין מה שאני שומע. נדלקתי לראשונה על ג'ז דווקא מג'ז חדש: הפסקול של "לעזוב את לאס וגאס". הפסקול, בניצוחו של סטינג ושל במאי הסרט, מייק פיגיס (שגם מנגן בו), מורכב מג'ז שהוקלט באיזה סלון גדול (פיגיס מספר שאם מקשיבים טוב, אפשר לשמוע ברקע עצים מתפצפצים באח). מדובר בג'ז מאוד מאוד שקט ומלנכולי, רוב הזמן, וגם בהרבה שירים (כאלה עם מילים), וזה תפס אותי. זה היה קל לעיכול. בסרט אחר, "הכישרון של מר ריפלי", נדלקתי על "You don't know what love is" ועל "My funny valentine", שני סטנדרטים שמאז שמעתי במיליון גרסאות, ואת רובן אהבתי (אל תפספסו את הביצוע של ג'ון מרטין ל-"You don't know…"). החברה הנפלאה שלי נתנה לי לא מעט שיעורים בג'אז. אחי הגדול ניסה שנים להדליק אותי על מיילס דיוויס, אבל רק כשהחברה שלי קנתה לי תקליט ויניל של Birth of the cool התחלתי להידלק עליו באמת. היא גם הכירה לי את האהבה הנוכחית שלי, ג'ון קולטריין, דרך אלבום הבלדות שלו, ועכשיו גם דרך Giant Steps, האלבום הראשון שלו [תודה, אהובתי]. אני גם אוהב מאוד את "פעם בגליל", אלבום הג'ז של אלון אולארצ'יק. הביצורים נפרצו.

כשפתחתי את התוכן של הספר התביישתי לומר שארבעה מתוך 13 שמות ענקי הג'ז, שלכל אחד מהם מוקדש פרק, לא היו מוכרים לי כלל. מתוך תשעת האחרים שזיהיתי, הכרתי מוזיקלית – ברמת "אני יכול לזהות את המוזיקה שלהם" – רק שלושה: לואי ארמסטרונג, בילי הולידיי וג'ון קולטריין. ברור, שמעתי על בני גודמן, ועל צ'רלי פרקר, ומי לא מכיר את דיוק אלינגטון – אבל האם יכולתי לזהות מנגינה שלהם? לציין שם של שיר? אף לא אחד. בושה.

אבל היי – בדיוק בשביל זה נולד הספר הזה. מדובר בספר שיעניין חובבי ג'ז באותה המידה שיעניין אדם שמעולם לא שמע חיצרוץ ג'זיסטי אחד בימיו. קחו את הספר ליד, וגם אם תמיד כיביתם את 88FM כשהגיעה שעת הג'ז, אני מבטיח לכם שמהר מאוד תלכו לסולסיק ותחפשו קצת קאונט בייסי או דיזי גילספי.

טרקל היה עיתונאי עשרות שנים, וכתב טור ג'ז קבוע. הוא ראיין מאות אנשים מכל התחומים, ביניהם גם מוזיקאי ג'ז רבים. לכן הפרקים בספר הזה לא נראים בדיוניים. אתה קורא ויודע שיש פה גרעיני אמת, שטרקל ראיין את האנשים, את החברים שלהם, והרכיב מהאנקדוטות שלהם את הסיפור שלהם במילים שלו. לפעמים עם ניסיון מאולץ לדרמטיות, אבל תמיד בלשון מאוד קלה ובסיפורים מאוד פשוטים. מהבחינה הזו, זהו ספר בלוזי על ג'ז. אין פה מבנה מורכב או וירטואוזיות או השתחררות שלוחת רסן. כמו הבלוז, מדובר פה פשוט ב"לספר את הדברים כמו שהם", במילים הכי פשוטות, שמעבירות הכי הרבה אמת.

אני אוהב שטרקל מתרכז בצד הרוחני יותר של הג'ז, ופחות בטכניקה. צריך להגיע לרמת מיומנות גבוהה להחריד כדי להצליח להפיק מהכלי שלך רגשות בצורה בלתי-אמצעית, אבל זה החלק המשעמם בכל הסיפור, הטכניקה. טרקל כותב הרבה על הג'ז כביטוי מוזיקלי של חירות: בגטאות של גזענות, קיפוח, מעמדות, ציפיות, קשיים כלכליים ומוות, הג'ז היה פעמים רבות מקום הביטוי הנקי היחיד, חלל סטרילי בתוך העולם המלוכלך, בו הנגן יכול היה לעוף לאינסוף, חופשי כציפור. אני אוהב מאוד את הרעיון של מוזיקה (ויצירה בכלל) כמגרש משחקים אינסופי שקיים בתוך העולם הגשמי שלנו על כל מגבלותיו, ונראה שהג'ז לקח את הרעיון הזה לקיצוניות של ביטוי ויופי. כי שם, כפי שאומר הפסנתרן פאטס וולר לאביו בספר, "מה שחשוב זה מה אתה מרגיש; לא מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה את זה".

אני עדיין מפחד קצת מג'ז. התחברתי לצד הרך יחסית שלו, ואני מסתדר לא רע עם סווינג, אבל זהו, כרגע. לשותף לדירה שהיה לי פעם, היה בחדר אוסף דיקסילנד, והספיקה לי האזנה אחת לו כדי להיחרד. זה היה מזעזע.
אבל הספר הזה הראה לי צדדים שאני חושב שאוהב. ואחרי שמכירים את הסיפור שמאחורי האמן, הרבה פעמים קל הרבה יותר להתחבר, מאשר בבליינד דייט איתו. בסי סמית' מעניינת אותי, פאטס וולר נראה לי מעניין – את שניהם לא הכרתי קודם וגם לא התעניינתי. אני אוהב את הצד הבלוזי יותר של הג'ז ולכן בסי סמית', שהיא בבסיסה זמרת בלוז, קורצת לי. הקטע של צ'רלי פרקר, "What is this thing called love" (שגם תשמעו עוד מעט במו אוזניכם), תפס אותי בהפתעה. מדובר אחרי הכל בג'ז מהסוג שהכי מרגיז אותי: הרעש והקצב המבולגן וההלגן. אבל מה אתם יודעים, כבר בהאזנה הראשונה נדלקתי עליו חזק.

ואל תחשבו לרגע שתצאו מפה בידיים (או תיקיות) ריקות. 13 אמנים מוזכרים בספר, ובכל פרק יש לפחות קטע אחד דומיננטי (או קטע אהוב עליי של אותו אמן). אז מה פשוט יותר מלאסוף לכם את 13 השירים האלה לתמצית מוזיקלית של הספר, או אם תרצו – פסקול שילווה את הקריאה, או סתם יעשה לכם קצת חשק? תורידו ותבלו!

Giants of Jazz [קובץ ראר. תודה לחן הנפלאה על השיר האחרון]
1. Joe Oliver – Dippermouth blues
2. Louis Armstrong – Cornet Chop Suey
3. Bessie smith – Nobody knows you when you're down and out
4. Bix Beiderbecke – In a mist
5. Fats weller – Flat Foot Floogie
6. Duke Ellington – Take the 'A' Train
7. Benny Goodman – Stompin at the Savoy
8. Count Basie – Going To Chicago Blues
9. Billie Holiday – God bless' the child (יש לשיר הזה כמה הקלטות שלה, בחרתי את החביבה עליי)
10. Woody Herman – Early Autumn
11. Dizzy Gillespie – Mon homme
12. Charlie Parker – What is this thing called love
13. John Coltrane – Naima

סטאדס טרקל | פורום ג'ז בנענע | בבל

[התמונות בעונג הנוכחי הן פוסטרי רוק משובחים שעוצבו בסטודיו Eye Noise]

אני מזכיר – מומלץ לקרוא את העונג בעמוד הראשי של הבלוג, לא בעמוד של הפוסט עצמו.

"מפת הסצינה [של ההיפ הופ] בארץ דומה, פחות או יותר, למפת הגלקסיה בפתחו של הפרק הרביעי (הראשון שצולם) בסאגת "מלחמת הכוכבים" – האימפריה ניצחה, יותר ויותר צעירים בוחרים בצד האפל המונהג ע"י דארת סאבלימינל, ואבירי הג'דיי הולכים ופסים מן העולם. ההתנגשות בין סגול והצל, חדשות-של-אתמול ככל שתהיה, סימנה רגע די משמעותי במאבק בין האימפריה ואבירי הג'דיי, וסימנה את רותם, בעל כורחו, כנציג המובהק של הצד המואר, או לפחות כמי שנגרר בעל כורחו לעימות חזיתי עם עוזרו של הלורד סית. אכן, ימים שחורים." – ניצן אדרי מנסה לכתוב בוואלה על סגול 59, ויוצא לו משהו אחר לגמרי.

1. קודם כל ברכה לשובל הגברי, שמילא באופן חלקי את משאלתי בספיישל פי-ג'יי הארווי בעונג הקודם ("כמובן שאין אף לא קליפ אחד מהאלבום האהוב עליי שלה, Is this desire. למוצא הישר תינתן ברכה"), ומצא חתיכות מהקליפ של "A perfect day Elise" ו-"The wind". אז אני שמח, חלקית. [מדיה פלייר]
2. עולם הגאראז' רועש וגועש, ב"ביף" המתהווה בין הוייט סטרייפס לבילי צ'יילדיש, ביף שבהחלט מצדיק את הכינוי צ'יילדיש (בעיקר לג'ק וייט, דווקא). צ'יילדיש אמר עליהם במגזין GQ "אני לא יכול להקשיב לחומר שלהם. אין להם סאונד טוב… חצי מג'ק מתעניין בסאונד ובמוזיקה, אבל הוא גם רוצה להיות כוכב פופ, אז זו בעיה גדולה". הג'ק לא נשאר חייב, ובאגף הבלוג של האתר הרשמי החזיר לצ'יילדיש בצורה די, ובכן… ילדותית (חפשו שם את הפוסט מ-27.2). בין השאר כתב לצ'יילדיש: "אתה בטח בודד מאוד כשאתה יושב בתוך מרירות הגאראז'-רוק שלך, בילי. […] כשאתה לוקח מוזיקה של מישהו אחר וכותב לה מילים משלך, זה עדיין פלגיאט. […] דרך אגב, בילי, לא היינו חייבים לקחת אותך להופיע אתנו, ולא היינו חייבים להזכיר אותך בראיונות […] אבל על לא דבר, בכל מקרה. הגאראז'-רוקר המריר…". הו ג'ק, האם הפוסל במומו פוסל? [אנגלית]



3. ואם כבר במוזיקאים זקנים וזועמים עסקינן, ג'וני רוטן לא מסתפק בסירוב להגיע להכנסת הסקס פיסטולז להיכל התהילה, הוא מפרסם מכתב בכתב יד באתר הרשמי שלו ומפרט את טענותיו ה… אה… מנוסחות היטב. [אנגלית]
4. [תודה ליעל המקורית] ואם חסרים לנו ביפים, עכשיו גם נקמת הטרקטור תובעים את נענע דיסק על ימבה כסף, יען כי זעירא לא מעביר להם את הכסף המגיע להם, לטענתם. [עברית]
5. ליברובסקי מבקר בטור השוקס שלו את פולארויד03 ואת החינמיים האחרונים מבית קיוב (אליהם כמובן לינקקנו כאן בעבר – גרונדיק וסלבה, לבנון). כהרגלו המבורך הוא כותב בכנות, וכן ירבו כמוהו. בלי ציניות. [עברית]
6. הופעה שלמה של סליטר קיני להורדה. [מפ3ים]

קרא/י את המשך הפוסט

מרצה א': "במצגת הזו לא רואים את הכיתוב בכחול כהה, שכחתי לשנות אותו כשהחלפתי את הרקע לשחור…"
מרצה ב' (יושב מאחור): "משעשע, אם מנפנפים את היד מול הפנים מהר אפשר לקרוא את זה"
(כל הכיתה מנפנפת את היד מול העיניים)
סטודנט: "זה לא עובד"
מרצה ב': "נכון, אבל נורא רציתי לראות את כולם מנפנפים את היד"
[מכון ויצמן, המחלקה למתמטיקה ומדעי המחשב – מתוך אחד האייטמים בעונג. אל תדאגו, אתם תגיעו]

(עד שאבין איך להכניס שורה רווח בין האייטמים בתצוגת הפוסט הבודד, אני ממליץ לקרוא את העונג בעמוד הראשי של האתר)

1. העונג שבת גאה (שוב) להציג חבר חדש במשפחת העונג המוזיקלית. אחרי הצטרפותה של אלילת המפ3 והפמילי גאי פופטארט, השבוע הכנסנו בברית המשפחתית את הבן הזכר הראשון (הוא מאומץ, אנחנו לא יודעים מה המוצא שלו), סיטימיול. לאלה מכם שלא עוקבים, מדובר בבלוג של רנן (מבטאים את זה Renan וכן, זה שם אמיתי), בחור ישראלי טוב שגר בלונדון ורואה מלא הופעות ולכן אנחנו שונאים אותו ומקנאים בו מלא. בבלוג שלו הוא מסקר את ההופעות שהוא רואה וגם כותב הרבה על שלל אמנים ומוזיקה, ומספק ימבה לינקים לאוזניים (ועיניים) סקרניות. הוא היה בלוג המוזיקה הישראלי החביב עליי עוד כשהתארח בבלוגספוט, ועכשיו הוא זכה לבית חדש אצלנו בשכונה. אל תהיו סנובים, קפצו לבקר. [עברית]
2. כשאצלנו עושים מלחמת כריות המונית בכיכר רבין, זה משהו אחד. כשעושים קרב כריות המוני ביוניון סקוור בניו יורק, זה כבר משהו אחר לגמרי. [אנגלית]


הו כן, היט מי בייבי, וואן מור טיים!

קרא/י את המשך הפוסט