1. גילוי נאות: אני נורא, נורא, נורא אוהב את עינב ג׳קסון כהן. אני אוהב אותה ככותבת, אני אוהב אותה כמלחינה, אני אוהב אותה כזמרת, אני אוהב אותה כפסנתרנית, אני אוהב אותה כחברה. יצא לי לעבוד איתה ולתקלט לפני הופעות שלה ולבנות איתה את אתר האינטרנט שלה ולאכול איתה ובקיצור אני הכי לא אובייקטיבי בעולם לגביה. אבל אני יכול לדבר רק מתוך הלב שלי, והלב שלי נמס לחלוטין כשצפיתי בווידאו המהמם הזה, שבו 32 מוזיקאים ישראליים (הרשימה המלאה פה) מבצעים לבד־ביחד, במין קולאז׳ קותימני עדין, את השיר החדש של ג׳קסון כהן, ״למזרח״, מתוך האלבום השני שקמפיין ההדסטארט שלו הושק עכשיו (הנה גרסת האלבום, עם אמנית אחת ולא 32). שמעתי את השיר הזה בהופעות והוא תמיד הזיז לי את הבפנוכו, אבל משהו בביצוע הקבוצתי הזה, פורמט שאני בדרך כלל נמנע ממנו כי הוא הרבה יותר מעצבן ממעניין, משהו פה עובד כל כך חזק שבכל פעם שאני צופה בווידאו הזה אני מתחיל להיחנק קצת מדמעות. לא יודע אפילו למה. אולי כי אני לא משוחד. אולי כי זה שיר יפהפה. אולי כי יש משהו אינהרנטית מרגש בלראות קבוצה של אנשים מושקעים ונרגשים ביחד. [טיוב]
2. מלקולם יאנג, הגיטריסט ואחד ממייסדי AC/DC, מת השבוע בגיל 64. רגע טוב לחזור לשמוע את כל האלבומים הכי טובים שלהם ולתת בראש לזכרו. [אנגלית]



3. ״אין מקום לסאבטקסט כאן, להסתייגויות לשם עצמן או לשמירה על פאסון ביקורתי לשם הפאסון. יש לומר זאת נחרצות – זאת הייתה אחת ההופעות הכי טובות שנראו כאן אי פעם״, כתב אורי זר אביב למחרת ההופעה מרעידת האדמה של ניק קייב בתל אביב ביום ראשון. אני לא מצאתי את המילים. החווייה הזו הייתה מאתגרת מילולית. וצדק קוואמי שכתב בפייסבוק, רגע וחצי אחרי סוף ההופעה, ״ממש עוד מעט, אחרי כל התשבוחות וההשתפכויות, הפיד שלכם יתמלא בהייטרים שיסתלבטו על זה שהתלהבתם, יגידו שהוא לא מה שהוא היה פעם, יתפללו לרגע שתפסיקו כבר לחפור על זה ולהעלות תמונות שלו איתכם או בלעדיכם. שימו עליהם זין. הופעת השנה״. לא חשבתי שזה אפשרי, אבל יש חוויות אבסולוטיות. האנשים היחידים שלא חשבו שמדובר בהופעה מדהימה הם אנשים שלא היו בהופעה. ״אז ככה מרגיש הבוקר אחרי קבלת התורה? ככה מרגיש ההנגאובר ביום שאחרי חטא העגל? ככה מרגיש היום השדוף לאחר שכל העשן מממגדלי התאומים התפוגג ונותר רק החלל הריק?״, כתב דויד פרץ. לפני ההופעה תכננתי לכתוב משהו ביום שישי לעונג, על איך הייתה ההופעה. אבל באמת, ברצינות, אני לא מסוגל. זה לא תואם את השפה שיש לי. [עברית]
4. ישראבוט מיהרו והעלו בוטלג של כל ההופעה הראשונה של ניק קייב. איכות ההקלטה לא מזהירה, אבל אם הייתם ובא לכם תזכורת, זה לא רע. [סטרים]
5. בכלל, אם אתם אוהבים הופעות מוקלטות ולא מכירים עדיין את ישראבוט, אתם מפסידים ובענק. עמוד המיקסקלאוד החדש שלהם עמוס לעייפה בהקלטות של הופעות חו״ל בישראל וגם הופעות ישראליות, חדשות וישנות, נדירות ומוכרות. [סטרים]
6. השבוע שודרה התכנית הרגילה האחרונה שלי ברדיו הקצה לשנה זו – בדצמבר אשדר כל יום שלישי תכנית סיכום שנה אחרת, אז אל תפספסו! בינתיים, הנה שעתיים של פינוקים מוזיקליים לאוזניים, הרבה גרובים עדיניים וכמה רגעים מיוחדים לשעת שקיעת השמש. [סטרים]
7. הופעות אינטימיות זה סבבה, אבל וולאק הייתי מוכן לעשות הרבה מאוד כדי לקבל הופעה ליחיד של Bon Iver!!! [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט

1. יש אמירה כזאת על גברים מרשימים: ״נשים רצו להיות איתו, גברים רצו להיות הוא״. אולי אני מפספס משהו בקרב מכריי, אבל אני חושב שאני לא מכיר אף גבר שרצה להיות ניק קייב (נשים שרצו להיות איתו? מכיר, מה זה מכיר). אבל בהחלט, לגמרי, תמיד רציתי להיות איתו באותו החדר, להרגיש את הנוכחות רבת העוצמה שלו, לבדוק אם הוא כזה מרשים גם מקרוב. הכי קרוב שכנראה אגיע לזה יהיה המרחק מהמושב שלי אל הבמה, מרחק לא קטן לאור המחיר הלא קטן של הכרטיס. אני מתרגש עד הגבות מההופעה המתקרבת הזו, והופתעתי מרמת ההתרגשות שאחזה בי כשנכנסתי לאולפן הקצה השבוע כדי לשדר שעתיים במרתון ניק קייב האדיר ששידרנו שם (ראו שני אייטמים למטה). לקראת השעתיים שלי חזרתי לארבעה אלבומים ששניים מהם לא שמעתי הרבה מאוד זמן, ושוב הופתעתי מרמת ההתרגשות שאחזה בי כשחזרתי אל החצי האהוב עליי של האלבום הכפול שקייב הוציא ב-2004, ובמיוחד לשיר אחד, "The Lyre of Orpheus". אהבתי אותו בזמן אמת, אבל היו לי פייבוריטים אחרים באותו אלבום בתקופה שבה יצא. עכשיו אני שומע את השיר הזה ואומר לעצמי וואט דה פאק, איך יכולת לבכר שיר אחר על פני הפנינה המאוחרת הנפלאה הזו? הרחבה על השיר תוכלו לשמוע בתכנית שלי (כאמור, כאן למטה). אבל אני מציע להתחיל את העונג בלחיצה על השיר הזה והאזנה לכולו. כמה שנים מאוחר יותר קייב ייקח את הסיפור המיתולוגי הידוע של לזרוס (אלעזר) שחזר מן המתים, וישחק איתו איך שרק מתחשק לו. גם פה מדובר בשיר הנושא של האלבום, השיר שפותח אותו, וגם פה קייב לוקח דמות מיתולוגית, הפעם מהמיתולוגיה היוונית, ומשחק עם הסיפור הידוע כך שהוא קרוב יותר אלינו, מטונף יותר, במובנים מסוימים אמיתי הרבה יותר. [מפ3]
2. צ׳אק מוזלי, הסולן הקודם של Faith No More לפני מייק פאטון, מת השבוע בגיל 57. [אנגלית]
3. השבוע הקרוב יתחיל בחגיגת ניק קייב כפולה, עם שתי ההופעות הרצופות שלו בתל אביב. אני כבר רוטט מהתרגשות! אם בא לכם להיכנס למצב המתאים להופעה, שידרנו השבוע יום שלם של ניק קייב בקצה!!! הנה כולו: יהוא ירון פתח עם שעה אישית, קוואמי המשיך עם שעתיים מוקדמות של הבויז נקסט דור והבירת׳דיי פארטי, ואז שעתיים נוספות של סוף שנות השמונים עד תחילת התשעים, ניצן פינקו התמקדה באמצע הנייטיז הפלאיות של קייב, אני לקחתי את התקופה המושמצת־שלא־בצדק של תחילת האלפיים, ואורי זר אביב קינח עם גריינדרמן 3 האלבומים האחרונים. וגם פרק בונוס! יאיר רוה על הפסקולים של קייב. הו מאמא! ניפגש בסינרמה! כלומר בהיכל מה שמו, אבל זה התחרז כל כך טוב. [סטרים]
4. וואו וואו. מיטל אלה, הסולנית של להקת משוקצות, הוציאה אלבום סולו מפיל בשם סינדרומלה. פאקינג איי, זה מצוין, זה בעברית, וזה נותן במאדרפאקינג ראש. [בנדקאמפ]
5. "The crater song", שיר חדש ויפה להרכב הישראלי הנהדר היללה או Hayelala, אם תרצו. [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט

1. בהתחלה זה היה קיצו, הלהקה הירושלמית הנהדרת שהוציאה מעט מדי מוזיקה יחסית לכמה שהם היו טובים, ואת הגיטריסט/זמר שלה, נועם הלפר, שתמיד היה נדמה שהוא משקיע הרבה יותר מדי מחשבה בכל תדר של סאונד שעובר בכבלים שלו. ואז קיצו התפרקו, ואחרי כמה זמן זה היה פשוט נועם הלפר, לבד, שהתחיל להגר יותר ויותר לאיזורים אלקטרוניים אורגניים מעניינים, ואז HELFER, שהוציא איפי פצצה שנשמע כמו חו״ל. ואז עברו כמה שנים, ופעם בכמה זמן הייתי נתקל בהלפר ונותן לו חיבוק, אמיתי או דיגיטלי, ומקווה שהפרפקציוניזם והירידה לדקויות שמאפיינים אותו יתגלגלו למוזיקה שתצא החוצה. ואז פתאום השבוע, מתוך השקט, הגיע מייל. פרויקט חדש, שם חדש, שיר חדש. נועם הלפר קוצר להלפר והלפר קוצר ל-H ו-H הפך ל-AGE, הפרויקט החדש והסופר מסקרן של נועם הלפר. היום ממש היום יוצא הסינגל הראשון, ״Our religion is truth״, וכבר כמה ימים שאני לא מפסיק לשמוע אותו, ממש ברמת הריפיט – השיר נגמר ואני מנגן אותו שוב. זה עירבוב מרתק של דברים מאוד נגישים וכמט דיסקואיים (ליין הבס הזה!) יחד עם הקפדה סופר מעניינת על הפרטים הכי קטנים של כל שכבת סאונד פה. אני עף מזה, ואני מקווה שגם אתם תעופו מזה. מתישהו גם יגיע אלבום שלם של הטוב הזה. [סטרים]
2. לא היה עונג שבת בשבוע שעבר וזה אומר שיש לי לא אחת, אלא שתי תכניות פצצה בשבילכם ששידרתי מאז! במצטבר 4 שעות של פינוקי אוזניים: בשבוע שעבר קפצתי לאולפן גלגלצ לשדר שעתיים של גרוב פ׳אנק והיפ הופ ללא הפסקה, פשוט כי זה היה המצברוח שלי. רשימת שירים אפשר למצוא פה בתגובות. בקצה אני משתדל לשדר רק מוזיקה חדשה אבל בגלגלצ הרשיתי לעצמי לערבב חדש וישן, פ׳אנק מהסבנטיז וההיפהופ שׁמסמפל אותו היום, וכל מה שבאמצע. וזה ממש לא הספיק לי, אז בשלישי האחרון חזרתי לבית האמיתי של ברדיו הקצה לשעתיים של מוזיקה טרייה שממלאת לי את הראש ואת הלב. אני מבסוט על רוב התכניות שלי בקצה אבל מזאת אני מרוצה במיוחד. האזנה נעימה! ואני מזכיר לכם שאם אתם מקשיבים לקצה בטלפון, אתם יכולים להוריד את האפליקציה שלנו בכל חנות אפליקציות בחינם, ו/או למצוא את התכניות שלנו בכל אפליקציית פודקאסטים שאתם אוהבים. [סטרים]



3. חדשות גדולות לכל מי שהוא אני, או כמוני מתרגש מהיפ הופ נשי מלא לב: אחרי מיקסטייפ כל כך טוב שהוא היה אחד מאלבומי השנה שלי ב־2015, הראפרית האוסטרלית־זמבית Sampa the Great (לא להתבלבל עם Sampha, שהוא לא ראפר, לא אוסטרלי ולא זמבי) מוציאה סופסוף את אלבום הבכורה המלא שלה להאזנה במלאה בבנדקאמפ, והוא הו־כה־יפהפה. הוא לוקח את הגרוב הג׳אזי של המיקסטייפ לאיזורים יותר אפרוצנטריים ויותר פתוחים, סבלניים, חסרי גבולות, מתפתחים לאט, בעזרת חברים מהרכבים שונים וביניהם Hiatus Kaiyote המדהימים וחסרי הגבולות בפני עצמם. האלבום הזה יצא ממש הבוקר וכבר הספקתי לטבוע בו עמוק, לצלול אליו. הוא מרחיב את הלב והאוזניים והבית. תנו פליי ועופו איתו. [בנדקאמפ]
4. ברוך שובכם, Franz Ferdinand!!! האלבום החדש בדרך, ושיר הנושא המעיף שלו, "Always ascending", כבר פה. נראה אתכם לא עפים ממנו. [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט

אני לא זוכר בדיוק מתי בפעם הראשונה שמעתי את המוזיקה של Konono Nº1, או קונונו נאמבר וואן, אבל אני זוכר בדיוק את ההשפעה של המוזיקה שלהם על הגוף שלי: בשניות הראשונות הפתעה, כמעט הלם, ומיד אחר כך התחלתי לרקוד ולא הצלחתי להפסיק. בעיניי, זאת מוזיקת טראנס במובן האמיתי של המילה. מוזיקה שמבחינת ריכוז משקיעה אותך עמוק עמוק בטראנס, אבל מבחינת רגש מעלה אותך גבוה גבוה – התעלות דרך ריקוד אינסופי.

ואפרופו אינסוף, יש באמת אינסוף מוזיקה אפריקאית – כגודל היבשת הענקית הזו כך גדול המגוון והעושר המוזיקלי שלה. לא מספיק ממנה מגיע אלינו, שמתעקשים שאנחנו מערביים ומכוונים את האוזניים שלנו יותר צפונה מאשר דרומה. איזה כיף שבשנים האחרונות המצב משתנה פה מסביב. לא מעט בזכות בלוגים נהדרים כמו קולות מאפריקה, בזכות תכניות רדיו ושדרנים שמחפשים ומפיצים קולות מדרום, ובזכות מפיקים ודיג׳ייז עקשנים שמביאים לפה, מוזיקלית ולפעמים גם פיזית, את המוזיקה הזאת.

באמצע דצמבר יתקיים בתל אביב אחד מהאירועים הנדירים והמבורכים שמעמידים כאן על הבמה מוזיקה ומוזיקאים אפריקאיים (ואפרוצנטריים): אפריקה הוטל. ב-13.12 יופיעו בבארבי Shabazz Palaces; למחרת תופיע באברהם הוסטל התל אביבי הלהקה Tank and the Bangas, וב-15.12 יעלו על אותה במה באברהם הוסטל חבורת המאסטרים מקונגו – Konono Nº1!

בסוף הפוסט הזה תוכלו לקחת שני כרטיסים בחינם להופעה הבוודאות־מטריפה הזאת – ואם אתם לא בטוחים שכדאי לכם, מיד בשורה הבאה תוכלו לקרוא טקסט נהדר של אופיר בלום מקולות מאפריקה על ההרכב הזה ועל המוזיקה שהוא יוצר. אני בהתרגשויות שיא מהידיעה שהם באים, ומת שההופעה הזו תתחיל כבר. עד אז, שימו פליי ותקראו:

מסיבה אלקטרונית לפני שהיה דבר כזה
מאת אופיר בלום

אלקטרוניקה קונגולזית, נ׳דומבולו אם תרצו בשם המקצועי, היא אחד מהסגנונות המענגים ביותר שיצא לי להכיר בזמן הלא רב שלי בתוך המוזיקה האפריקאית. Konono no.1, ההרכב הבכיר מהבירה קינשסה, הוא חוד החנית של קונגו. התאהבתי בהם כי הם הרכב שעשה משהו שמעטים בעולם הצליחו לעשות: יצירת סגנון מוזיקלי שהטכניקה וההיסטוריה שלו מרתקים, הצלילים מהפנטים, ומצליחים לגלם בתוכם עולם שלם של סאונד שנוצר ומתפתח כנגד כל הסיכויים.

הסאונד של קונונו, הנדומבלו, מגלם בתוכו סיפור של מוזיקה שמחה שצמחה מתוך עוני גדול, בממדים שהאדם המערבי לעולם לא יצליח להבין. מכירים את הקלישאה הרומנטית של המוזיקאי־אמן המיוסר שחי על כלום ושום דבר רק כדי ליצור את המוזיקה שלו? סוג של ״בארטון פינק״ שכזה? ובכן, דמות האמן המיוסר וחסר הכל נוכחת בקונגו. הדבר המעניין ביותר הוא האופן בו העוני הזה נוכח ומודגם במוזיקה הזאת: רוב הכלים ש־konono no.1 מנגנים עליהם הם, בפשטות, גרוטאות שונות ומשונות שהוסבו לכלי נגינה. אוזניות בהרכב עצמית? תנו להרכב הזה עץ מגולף, כמה חתיכות מתכת, ויש לכם מוזיקה. עם סאונד פרימיטיבי, מופרע, וחופשי לחלוטין.

החופשיות הזאת באה ממקום של יצירת יש מאין ומוזיקה יש מאין, ובכלל, גישת ״עשה זאת בעצמך״ שמיושמת על ידי הלהקה בצורה קיצונית, בבניית כלי הנגינה וביצירת הסאונד שמאפיין אותה. אם יש דבר כזה פסיכדליה אפריקאית, אז זה הסאונד הזה בדיוק. אבל בעצם, ההגדרה הפשטנית ״פסיכדליה אפריקאית״ תחטיא את הקסם הספציפי שטמון בסאונד של קונונו. שילוב האלמנטים הרפטטיביים במוזיקה שלה, עם כלים והקלטה באיכות לא משהו לפעמים, יוצרים סאונד שעליו הם שומרים מאז שנות השבעים, תקופה בה הסאונד הפרוטו-אלקטרוני שלהם התחיל להתגבש ויחד איתו גם ההשפעה על הסצינה המוזיקלית בקונגו. התהודה של הסאונד הזה החלה לחלחל לשאר העולם באיטיות.

עשו לעצמכם תרגיל מוזיקלי לקראת ההופעה בארץ: נדיר ביותר למצוא חומרים של ההרכב לפני הקלטת האלבומים הראשונים שלהם בתחילת שנות ה-2000. אבל שמיעה של החומרים המוקדמים תמתח קו ישיר בין מה שהם התחילו לעשות לפני 40 שנה לבין מה שבסופו של דבר יהפוך להיות סוג של ווריאציה למוזיקת האוס.

M'bira הוא אבן דרך במוזיקה האפריקאית של העשורים האחרונים, וכלי נגינה שאחרי להרבה מהסאונד הפסיכדלי והמופרע של קונונו. בעברית קוראים לו פסנתר אצבע כי, ובכן, הוא נראה כמו פסנתרון קטנטן שאתה יכול לנגן עליו רק עם יד ואצבע אחת. קונונו הם לחלוטין לא היחידים והראשונים שהשתמשו בו, אבל הם כן היו חלוצים ש״חישמלו״ את המ'בירה עם חיישן פרימיטיבי שנותן לכלי האנלוגי סאונד אלקטרוני-מתכתי-נא. כמה הסאונד הזה מרגיש נא? מספיק כדי שגם עכשיו, 40 שנה אחרי הגלגול הראשון שלהם, עדיין יהיה אפשר לזהות מאיפה הכל התחיל. הם נאמנים לשורשים שלהם. קונונו תמיד שמרו על הזיקה למסורת ולכלים המאולתרים שאותם הם פיתחו ואיתם הם התפתחו והסאונד שלהם מעולם לא עזב ממש את המקום הזה.

שתי המלצות חשובות לקראת ההופעה שאמורה להיות היסטורית והיסטרית. קודם כל ולפני הכל, תאזינו ל־Congotronics – האלבום השני שלהם מ־2004 והראשון שבישר על החיבור האלקטרוני המהפנט של המ'בירה. הסאונד באלבום הזה עדיין גולמי וכמעט ״לואו-פיי״, אבל זה גם הקסם שלו. כששמעתי אותו לראשונה לפני כמה שנים בודדות, וכשאני שומע אותו היום, אני מרגיש שאני שומע קטע האוס או דיסקו שנשמע מאוד ישן – אבל זה לא מפריע לי להיות מהופנט ממנו, והוא עדיין סוחף אותי.

עם כל הכבוד לקונגוטרוניקס ה״קאנוני״, תרתי משמע, מלוא הפוטנציאל של הלהקה הזאת הוא דווקא האלבום האחרון – שיתוף פעולה מטורף ופאן-אפריקאי עם מפיק העל הפורטוגזי Batida. האלבום מורכב מקטעים שבחלקו הראשון הם של קונונו בלבד, ובחלק השני שומעים בבירור ״שכלולי האוס״ וטכנו שונים לקטעים הקודמים אשר בטידה היה אחראי להם. הרצועות באלבום ארוכות מאוד, אבל באותה המידה גם מהפנטות. בעבודת התקלוט שלי, מדי פעם, אני תמיד מחפש דרכים לנגן לפחות חלק מרצועות האלבום שמייצג לדעתי את המסע האדיר שהלהקה הזאת עברה.

מעולם לא יצא לי לראות את ההרכב בהופעה חיה, והוא אחד הראשונים שבאמת אהבתי מהיבשת, אחת התגליות הכי אהובות עליי. אין לי ספק שההופעה הזו עומדת להיות סוג של רייב פסיכדלי, ואין לי גם ספק שהסאונד בהופעה יהיה בדיוק נקודת האמצע בין שני האלבומים, קונגוטרוניקס וזה עם בטידה. זאת עומדת להיות חוויה מהפנטת של צליל מדבק ושירה רפטטיבית, שתישמע כמו מסיבה אלקטרונית לפני שהיה בכלל דבר כזה. תכינו את עצמכם לחוויה.

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
לשתף את הפוסט הזה על הוול שלכם בפייסבוק! הזוכים ייבחרו מתוך המשתפים ויקבלו הודעה.
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד שישי בערב!

הודעה טכנית: יש שירים חדשים לסלייטר-קיני, ל-Mø, אלבום חדש של Fever Ray, קאבר מדהים של אמילי היינס ל-LCD Soundsystem ועוד מלא דברים חדשים – אבל באינטרנט פשט ההרגל המגונה להוציא את השירים האלה רק לשירותי סטרימינג בתשלום, כמו ספוטיפיי ואפל מיוזיק, ולא לסאונדקלאוד או יוטיוב או בנדקאמפ. זה מבאס מאוד. מכיוון שאני משתדל לקשר בעונג אך ורק לשירותים שפתוחים לכולם בלי חשבון (לכן אני לא מקשר לעמודים בפייסבוק, למשל, אם יש לי ברירה), נצטרך לחכות שהשירים האלה יעלו לפלטפורמות פתוחות. עד אז, את הטובים שבשירים החדשים אשמיע בשמחה בתכנית שלי בקצה. אם יש לכם אפל מיוזיק, ספוטיפיי, דיזר, טיידאל, ווטאבר – אשריכם, יש שם מלא שירים ואלבומים חדשים במלואם, תבלו.

1. כשיצא 4:44, האלבום החדש של JAY Z, הרשת התעסקה בעיקר בכך ששני שירים באלבום מתייחסים די במישרין לפרשת הבגידה המדוברת של ג׳יי באשתו ביונסה, אותה פרשה שהייתה הדלק של Lemonade הסופר-מצליח של ביונסה בלה בלה בלה. אני לא אומר שזה לא מעניין, אבל הבחירה להתמקד כמעט רק בזה די פספסה את שאר האלבום. גם אני פספסתי אותו, כשהוא יצא השמעתי שיר אחד שאהבתי מאוד בקצה והכרזתי שהאלבום הזה בינוני, ושג׳יי זי הוא כבר שנים לא ממש אמן של אלבומים אלא של שיר בודד חזק פה ושם. אבל אז היה איזה לילה לא מזמן שלא נרדמתי. ומשום מה מצאתי את עצמי חוזר לאלבום הזה, שלא אהבתי, ומקשיב לו שוב, בריכוז, בלי הסחות דעת, ופותח את Genius כדי לעקוב אחרי החרוזים והרפרורים המורכבים של ג׳יי. וכמה אסימונים נפלו לי, בזה אחר זה, באותו לילה ובימים שאחריו שבהם לא הפסקתי לשמוע את האלבום הזה: ראשית, מדובר באלבום ענק, אחד מהגדולים ביותר של ג׳יי, שונה מאוד באופי אבל אולי אפילו ברמה של האלבום השחור. שנית, זה אלבום רברבני בניסוחיו אבל צנוע ביחס לאלבומי היפ הופ בקליבר של ג׳יי זי. רק 10 שירים, רק 37 דקות, אין קטעי מעבר, אין בתי אורח של ראפרים אחרים, אין עשרים מפיקים על כל שיר. שלישית, יש כמה נושאים עיקריים באלבום הזה שנשזרים זה בזה, וכל אחד מהם מרתק. הברור מאליו הוא חייו הפרטיים של ג׳יי וכל העניין המדובר מדי של נישואיו הרעועים ושיקומם. הנושא השני והמרכזי יותר, שחוזר כמעט בכל השירים, הוא עושר. אבל בניגוד ל-Watch the throne, האלבום המשותף שלו עם קנייה שבו כל שורה שנייה הסתכמה ב״יש לנו יםםםםם כסף״, כאן המצב שונה. כל האיזכורים לטיידל, להשקעות הנדל״ן, לחברת השמפניה שהוא קנה, לכך שהוא עוד מעט מיליארדר – הם כולם מתחדדים לכדי סוג של מניפסט, פשטני אמנם, אבל גישה כלכלית ברורה לקידומו ושיחרורו של האמריקאי השחור (היחיד, אבל גם הקהילה) דרך קפיטליזם. ובעיניי, שתמיד מקשיב בהיפ הופ קודם כל למוזיקה ורק אז למילים, אחד הדברים הכי מעניינים פה הוא סוג של התחשבנות עם קנייה ווסט, שהפיק שניים־שלושה מאלבומיו הגדולים ביותר של ג׳יי זי, היה בן החסות הכי מוצלח שלו, המתחרה הידידותי הכי פורה שלו, ואז נכנס בו באיזה נאום מאולתר בהופעה והתאשפז. יש כמה התייחסויות לעניין במילים, אבל ההתייחסות הכי גדולה בעיניי היא העובדה שלאלבום הזה יש מפיק יחיד, והוא No ID, שחוץ מהיותו מפיק מדהים, הוא ידוע ברבים בתור המנטור הגדול ביותר של קנייה כמפיק. ולא רק שג׳יי הלך ולקח את המפיק של המפיק שלו, No ID מביא לפה את ההפקות שלו שהכי נשמעות כמו הפקות של קנייה. בכל מקרה, תשמעו, "Smile" לא עשה לי כלום בהתחלה עד שהקשבתי לו בקשב רב. ג׳יי חוזר פה לכושר רציני בכל הנוגע לחריזה גמישה ומחוכמת (הבית השלישי פנטסטי), מוציא את אמא שלו מהארון (היא גם נותנת סיומת יפהפיה לשיר), מצליח לשכנע את סטיבי וונדר, סרבן רישוי ותיק, לאפשר שימוש בשיר שלו, ומצליח לחבר בין רפרנסים של 2017 לזכרונות אולדסקול גם בתכנים וגם בצורה שבה הוא עושה ראפ בשיר הזה, ובעיניי לפחות הוא מצליח להחזיר את עצמו למשחק ולהזכיר לכולם שהוא אחד הראפרים הכי גדולים של זמננו גם אם הוא מזמן לא הוציא משהו גדול באמת (עד האלבום הזה). השיר הזה עבר לידי כמה פעמים עד שהוא נכנס לי לאוזן, ומרגע שהוא נכנס הוא לא יוצא. כנ״ל האלבום. הוא עבר תוך כמה ימים של האזנות אינטנסיביות ממשהו שולי מאוד לאחד מהמועמדים לאלבומי השנה שלי. [מפ3]



2. אגדת הרוקנ׳רול פאטס דומינו מת השבוע בגיל 89. בכל פעם מחדש אני נדהם מכך שראשית הרוקנ׳רול כל כך קרובה אלינו, שהאנשים שהמציאו אותו עדיין חיים בקרבנו, עדיין מתים בגיל לא נורא מבוגר בימים אלה ממש. ליטל ריצ׳רד עדיין חי. ג׳רי לי לואיס עדיין חי. צ׳אק ברי מת רק לפני חצי שנה. מהפכת התרבות הפופולרית הגדולה של המאה העשרים היא כולה מעבר לכתף, לא בפרהיסטוריה. הרבה כתבות התפרסמו עם מותו של פאטס דומינו, אבל כרגיל מי שכתבה הכי נפלא היא אמנדה פטרוסיץ׳ בניו יורקר, בטור שנפתח במשפט כל כך נהדר שאני שוקל למסגר אותו: ״הרגעים בחיי שבהם אני חווה את סוגי האושר הכי פחות מורכבים מגיעים בדרך כלל כשאני מאזינה לפסנתרן מניו אורלינס״. [אנגלית]
3. גורד דאוני, הסולן של להקת הפולחן הקנדית The Tragically Hip, מת השבוע מסרטן המוח בגיל 53, אחרי שנה שבה המשיך להופיע למרות ואולי אף בגלל האבחון הסופני, בסיבוב פרידה מהמעריצים. [אנגלית]
4. היכונו היכונו! פסטיבל עירוני מגרה ביותר מגיע אלינו בדצמבר, אפריקה הוטל #2 יארח בשלושה ערבים רצופים את Shabazz Palaces בבארבי תל אביב ב-13 בדצמבר, ההרכב הניו אורלינסי האהוב Tank and the Bangas באברהם הוסטל תל אביב ב-14 בדצמבר, והלהקה המעיפה מקונגו, Konono No.1, באברהם הוסטל ת״א ב-15 בדצמבר. יש גם כרטיסים ליותר מערב אחד אם תרצו לשלב, ותזדרזו כי הם אוזלים מהר. וואו וואו וואו! [עברית]
5. ולא רק חדשות משמחות על בואה של Konono No. 1, אלא גם חדשות עצובות: ממש כמה ימים לפני ההכרזה על ההופעה בישראל, מת מנהיג ההרכב אוגוסטין מוואנגו מינגיידי, בגיל 56. לפני שנתיים הוא החליף בתפקיד את אביו, שמת בגיל 85, והלהקה הוציאה הודעה שהמנהיג החדש יהיה בנו של אוגוסטין, מאקונדה. השרשרת נמשכת. ״Konono N°1 are indestructible״, כתבה הלהקה בהודעה על מותו של אוגוסטין ועל המשך סיבוב ההופעות המתוכנן. [אנגלית]
6. ההרכב המעולה Holy Fuck מגיע להופעה יחידה בלבונטין 7 ב-2 בדצמבר. כרטיסים כאן. [עברית]
7. Wire חוזרים לישראל , והפעם להופעה ב-SoLow, פסטיבל עצמאי חדש בעיר התחתית של חיפה ב-29-30 בנובמבר! [עברית]
8. מסיבת הניינטיז שלי חוזרת, אם אתם אוהבים כיף נטול סרקזם, בואו! 9 בנובמבר, חמישי בערב, אוזןבר בתל אביב. [פייסבוק]

קרא/י את המשך הפוסט