אינדינגב 2017 הולך להיות האינדינגב הראשון שלא אגיע אליו, וזה ממש לא מבחירה אלא מכורח. היה לי המזל להגיע לאינדינגב הראשון, ומאז, לא משנה מה מזמנים החיים בבוא אוקטובר, סופ״ש אחד נשאר בלתי נגוע, סופ״ש שהשנה כולה מתנקזת אליו. התגאיתי, אפילו התנאיתי ואף התרברבתי בכך שהגעתי לכל האינדינגבים, אפילו כאלה שהספקתי להגיע אליהם רק ליום אחד או כמה שעות. כרגע, מכורח הנסיבות, נראה שלא אצליח להגיע השנה אפילו לכמה שעות, ובכך אשבור בצער מסוים רצף מנצח שאספתי במאמץ רב ובעונג הולך ומצטבר (הלוואי שבסוף אצליח!).

למרבה השמחה, אינדינגב כבר לא צריך אותי. הוא גדל הרבה מעבר ל״סצינת האינדי״, גדל לכל כיוון, גדל בשטח ובאורך הפסטיבל, גדל במספר הבאים וגם בגילאים שלהם, לכל כיוון: פעם הקהל כולו היה בגילאי 20-30, נגיד, והיום מגיעות משפחות, מגיעים בני נוער, וזה ממש לא חריג לראות רבוצים על החול או מקפצים זה לצד זה בשורות הראשונות אבאים בני 45 עם תינוקת בת שנתיים על הכתפיים, ותיקות אינדי בנות 38 ונערים בני 14 שזה הפסטיבל הראשון שלהם, גלוחי ראש מנוזמים לצד צעיפי טיי-דיי והולה הופ, הייטקיסטים בסנדלים ואברכים שמחים. ואין דבר שמשמח אותי יותר בצמיחה של אינדינגב מאשר ההתרחבות שלו: מוזיקלית ואנושית. זה כבר מזמן לא ״פסטיבל מוזיקה עצמאית״, ובעצם זה מעולם לא היה רק זה, זה תמיד היה, כשם אחד ההרכבים שהופיע באינדינגב לפני כמה שנים, ארמון בזמן, אוטופיה לסופ״ש אחד מחוץ לזמן, למחלוקות, לכבלי היומיום, להבלי הפוליטיקה והבידור הנמוך. מקום שבו אתה יכול להיות עצמך עם אנשים שונים ממך, דומים לך, להשיל שטויות ולהתעטף במוזיקה ובחול, לפתוח את הראש ואת הלב לצלילים חדשים, חוויות חדשות, אנשים חדשים, ולהרגיש בטוח.

יצא לי למלא כל מיני תפקידים שוליים בפסטיבל לאורך השנים – להנחות שיחה, לשדר הופעות ברדיו הקצה, לערוך את המגזין המודפס – אבל התפקיד המועדף עליי היה ונשאר צופה. היו שנים שבהן התרוצצתי כאחוז אמוק מבמה לבמה ולא החמצתי שום דבר שהיה לי חשוב להכניס לאוזניים, והיו שנים שבהן נסחפתי באקראי ובעצלתיים כמו גרגר חול מבמה אחת לבמה אחרת דרך אלף נקודות בדרך, מעלעל באיזה ספר בדוכן של עשן הזמן, פוגש פגישה מקרית חבר ישן או מכרה חדשה, מתגלגל לשיחה בלתי צפויה ליד השירותים, צופה בשקיעה מעומק שדה הרחק מחוץ למתחם ובחזרה לחיבוקים מעל אוכל אתיופי ואז להופעה בבמה שלא ידעתי שקיימת של אמן שלא ידע שיש לו קהל. באינדינגב הרגשתי הכי חופשי שהרגשתי כל השנה. נטול סכנות, נטול דאגות, עמוס לעייפה בטוב. לא משנה לאן פניתי, הפנים חייכו, בין אם היו שייכות לחבר או לזר מוחלט. לאן שלא הלכתי, הוצע לי עניין להתעמק בו, אוכל טעים כשהייתי רעב, הפתעה אמנותית בלתי צפויה כשחיפשתי אתגר וחול חמים כשהייתי צריך תנומה. לאן שלא נדדתי במתחם וסביבו, הייתה 0% סכנה, 100% הרפתקאה.

לכן אני כל כך מקנא במי מכם שהולך לפסטיבל השנה, על אחת כמה וכמה אם אתם הולכים אליו לראשונה. נכון, זה פסטיבל מוזיקה, וזה עיקרו, אבל בשביל מוזיקה אפשר גם לשים יוטיוב. לאינדינגב הולכים כדי לחוות משהו שאי אפשר לחוות מול המסך. משהו שאי אפשר לתכנן מראש, משהו שיכול לקרות רק כשפותחים את הדלתות ויוצאים מהבית, מהשגרה, מעצמך.

והפלא ופלא – גם כשהפסטיבל גדול מאי פעם, הוא לא מרים את האף. הוא עדיין זוכר לתת למי שאין, ולהציע כאן כרטיסים במתנה, ולא כי הוא צריך, אלא כי הוא רוצה. כי מסורת היא מסורת, גם ובעיקר כשאין בה הכרח.

בין המגיבות והמגיבים כאן ב-12 השעות הקרובות (עד 21:00) יוגרלו 2 כרטיסים לאינדינגב 2017. יאללה, תארזו תיקים, תחפפו שיער ופקחו את העיניים ואת האוזניים. ההרפתקאה מתחילה.

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו מה הפתיע אתכם לאחרונה לטובה). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה ללירון!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד הערב ב-21:00!

1. איפשהו באמצע שנות התשעים התאהבתי בפיקסיז. איפשהו בתחילת שנות האלפיים הבנתי שחלק גדול מאוד, הרבה יותר מחצי, מהדברים שאני אוהב בפיקסיז מגיעים מקים דיל, ואז לתקופה של כמה שנים התאבססתי על The Breeders, וגם על The Amps, הרכב אדיר של דיל שהוציא רק אלבום אחד. אהבתי הגדולה לפיקסיז יודעת גאויות ושפלים, אבל אהבתי לברידרז מעולם לא ידעה שפל. כשהאחיות דיל שרות ביחד, משהו פנטסטי קורה לי בקצות העצבים. עכשיו, 9 שנים אחרי האלבום האחרון שלהן, הן פתאום צועקות ״גוד מורנינג!״ בפתיחתו של… שיר חדש!!! הו, "Wait in the car", עד שהגעת לא ידעתי כמה חיכיתי לך. עד שהגעת לא ידעתי שרציתי שיר שאחת השורות בו היא ״מיאו, מיאו, מיאומיאומיאו!״, עד שהגעת לא שמתי לב כמה התגעגעתי. לפני שנה צפו שמועות על הקלטת אלבום חדש, בינתיים אין להן המשך. השיר הזה יוצא כחלק מסדרת סינגלים לא־תלויים־בדבר שמוציא הלייבל הוותיק של הברידרז, 4AD, אבל הלב שלי לא יכול שלא לפתח תקוות. [טיוב]



2. טום פטי מת החודש, כפי שכולכם כבר יודעים, ואין לי הרבה מה לחדש לכם בעניין העצוב הזה. אהבתי את הפרידה האישית של תומר קופר, והרהרתי בעקבות הטקסט הקצר של עידו שחם נגד זה ש״טקס הפטירה של סלב, וספציפית מוזיקאי, נהיה אקט ממלכתי מלאכותי משעמם וצפוי מראש״, לטענתו. [עברית]



3. לפני 3 שבועות מת בגיל 68 הזמר הנפלא צ׳רלס בראדלי, ויותר מכמה שחבל לי על האיש המתוק הזה והזמר האדיר הזה, חבל שלי שלא מכירים אותו יותר אנשים. יש לו סיפור חיים מעניין – הוא התחיל לפני כמה עשרות שנים כאחד מחקיינים רבים של ג׳יימס בראון שהיה מתחפש אליו ומופיע עם השירים שלו. מאוחר יותר הוא נקלע לקשיים, ולפי האגדה חי תקופה ברחוב. בשנות האלפיים ״גילו״ אותו מחדש נגנים לבנים צעירים שחפרו בסול ופ׳אנק – החבר׳ה של Daptone Recrods – והקריירה שלו כזמר מקורי לא התחדשה אלא בעצם התחילה לראשונה באמת. לי יצא להיתקל בו לראשונה לפני 5 שנים בניו יורק, בפסטיבל קטן שאצר גרג דולי. היו שם הופעות של הרכבי פאנק ורוק וגם את צ׳רלס בראדלי, זמר סול ופ׳אנק שאף אחד מהחברים שלי שם לא הכיר ולא ידע לספר לי עליו. הפסטיבל היה בנוי ככה שבכל פעם מתקיימת רק הופעה אחת אז אין מה לזגזג בין הבמות, מה שיש רואים, אז הלכנו לכל ההופעות באותו יום, גם אלה שלא ידענו עליהן כלום. גם לצ׳רס בראדלי. ותשמעו, עף לי השכל. רקדתי וקפצתי והתמלאתי חדווה וחיים מול הגבר המבוגר הזה, כבר אז בן 60 פלוס, ששר את הלב שלו על הבמה, רוקד, מלהטט במיקרופון, מזיע, וכל טיפת זיעה רק משלהבת אותו ואותנו יותר. לקראת סוף ההופעה הוא סיפר שהוא עבר כמה דברים בחיים, חלקם לא קלים, והיום הוא סוף סוף מצליח לקיים את עצמו בכבוד, ולעשות את זה דרך המוזיקה שלו, ושזה לא מובן מאליו, וזה בזכותנו, שאנחנו מאזינים ובאים להופעות ושרים. ואז, כשהלהקה שלו עדיין מנגנת, הוא ירד לקהל, עבר בין מאות אנשים וחיבק. חיבוק גדול, חם, מיוזע, בעיניים בורקות, ואמר תודה. זו הייתה חווייה חזקה בטירוף עבורי, אפילו שבאותה פעם לא חיבקתי אותו אלא רק הסתכלתי על אביטל זוגתי מחבקת אותו באושר ומתכסה זיעה שאינה שלה. אמירת התודה הכל כך פשוטה וקרובה הזו הייתה חזקה אפילו יותר מהסט האדיר שהוא ניגן. ראיתי אותו מאז עוד לא מעט פעמים והוא תמיד עשה בסוף ההופעה את הקטע הזה, אבל זה אף פעם לא נראה מזויף. זה תמיד נראה כן ואמיתי לגמרי. הוא הפך למופע קבוע בפסטיבל שאני הולך אליו מדי שנה באוסטין, ודאגנו לא לפספס אותו אף פעם, ולחבק אותו מתי שאפשר. זה תמיד היה תענוג גדול לאוזניים, לרגליים וללב, הופעה שמורחת חיוך ענקי על הפרצוף לשעות וימים. ואז נודע שהוא חולה בסרטן, והוא עבר טיפולים, והתאושש, וחזר, ולאחרונה נודע שוב שהסרטן הארור חזר. ועכשיו הלך מאתנו צ׳רלס בראדלי הנפלא, איש עם קריירה קצרה ומאוחרת שכולו לב, תשוקה, ואסירות תודה. אני אתגעגע אליו מאוד. תודה, צ׳רלס, על השירים, ועל ההופעות, ועל החיבוק. הנה תכנית פרידה נהדרת ששידר אורי זר אביב. והנה מה שעד כמה שאני יודע הוא השיר האחרון שלו שיצא, "Grant Green" של Mr Jukes, שמובל על ידי הקול האדיר של בראדלי. [סטרים, טיוב]



4. בחמישי הקרוב… אינדינגב 2017!!! זו תהיה הפעם הראשונה שאני מפסיד את הפסטיבל מאז שהוא קם… אבל אם אתם הולכים, ואני מקווה מאוד שאתם הולכים כדי שאוכל לחיות דרככם חלק מהפסטיבל, אז הנה דרכים טובות להתכונן – אם אתם אוהבים להאזין, קחו 3 שעות מפוארות של איתמר ברנשטיין עם המלצות, הכנות וסודות שישדרגו לכם את הפסטיבל (עובד מצוין גם לנסיעה לנגב!). אם אתם מעדיפים לקרוא, כתבי קולומבוס בחרו בשבילכם בפינצטה את ההופעות שלא כדאי לכם להחמיץ, וגם המאזין בוחר 6 הופעות מומלצות. אורן סגל, שועל פסטיבלים שמנסה לתפוס כמה שיותר הופעות שאפשר, עם כמה עצות פרקטיות על תכנון, ניהול לו״ז בפסטיבל ואיך להפיק ממנו את המירב. תיהנו בנגב, מניאקים! [סטרים, עברית]
5. מדי כמה חודשים אני משדר ברדיו הקצה תכנית לילה באמצע היום, שאמנם משודרת לייב באמצע הצהריים אבל עובדת טוב במיוחד כשמאזינים לה בשעות הלילה, רצוי הקטנות. לפני שבועיים שידרתי אחת כזו, ולשם שינוי מכיוון שהקלטתי אותה מראש, אשכרה הקלטתי אותה בלילה! אז היא יצאה לילית במיוחד. בואו לבלות איתי את הלילה, או לפחות שעתיים. [סטרים]
6. והשבוע אחרי חודש בלי תכנית ״רגילה״ בקצה חזרתי לשגרה אבל זה לא הספיק לי אז השתלטתי גם על השעה של יאיר רוה, ושידרתי 3 שעות של מוזיקה חדשה כאילו הייתי מינימום קוואמי! זה היה מלחיץ אבל גם קל לאללה כי יצאה כל כך הרבה מוזיקה טובה לאחרונה. [סטרים]
7. לאחרונה כל מיני אנשים שואלים אותי אם אפשר להוריד לטלפון את התכניות שלי בקצה – אז אני שמח להזכיר לכולכם שאת התכניות המוקלטות של הקצה אפשר לשמוע בסטרים באתר של הקצה אבל אפשר גם להוריד לטלפון שלכם בכל אפליקציית פודקאסטים שמכבדת את עצמה (נגיד, אם אתם באייפון – זה הלינק בשבילכם). פשוט חפשו בה ״kzradio״ או ״הקצה״, ותוכלו להוריד, להאזין, לשמור או להזרים כל תכנית שלנו. [מה שבא לכם]



8. אלללללה איסתור כמה מוזיקה נפלאה יצאה בימים האחרונים, אני עולה על גדותיי כאן. האלבומים החדשים של סנט וינסנט ושל בק כבר בחוץ (אין סטרימינג פתוח שאוכל לשתף כאן, לצערי), וערימה של הכרזות על אלבומים חדשים וסינגלים חדשים מתוכם נחתה עלינו והשמחה היא גדולה מאוד מאוד מאוד. את המעניינים מביניהם תוכלו למצוא ממש כאן בהמשך העונג. אתחיל עם השמחה הגדולה ביותר מבחינתי: אלבום חדש של Son Lux הוכרז!!! והשיר הראשון מתוכו הוא לא פחות מפצצה. "Dream state" הוא התפתחות של הסאונד המתוח והעשיר של האלבום האחרון, והוא מרגיש בהול ותוקפני יותר. הקליפ שלו מאוד עוזר לתחושה הזו. איזה נס כביר זה שיש לנו את Son Lux, ואת הקסמים שהם יוצרים. [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט

1. לפעמים בשיחה עם חברים עולה העיר ניו אורלינס, עיר שזכתה למעמד אגדי שמעט מאוד ערים אמריקאיות זכו לו. העיר שבה נולד הג׳ז, העיר שבה תזמורת רחוב של כלי נשיפה ותופים צועדת בתהלוכה בלוויות ובימים טובים, וכולם רוקדים. עיר של ג׳ז, עיר של פ׳אנק, עיר של מוזיקה ברחובות. העיר היחידה בארה״ב שבה מותר לשתות אלכוהול ברחוב. העיר ששרדה הצפות ושטפונות. העיר עם המרפסות הצבעוניות. העיר של הוודו. עיר של מיליון הסיפורים. ואז אני נאלץ, לפעמים, אם אני מעיז, להודות בביישנות מסוימת שהייתי בה כמה ימים, ולא ממש עף לי השכל. אולי באתי עם יותר מדי ציפיות, אולי לא הסתובבתי במקומות הנכונים, מי יודע. העיר עצמה לא השאירה עליי רושם עצום כפי שציפיתי מביקור בעיר שאגדות וסיפורים מרחפים סביבה יותר מכל עיר בינונית אחרת (בגודל, אני מתכוון. זו עיר בגודל תל אביב מבחינת אוכלוסיה). מה שכן, יש לי חולשה גדולה מאוד למוזיקה שמגיעה מניו אורלינס, ובמיוחד למוזיקה שמגיעה היום מניו אורלינס, עיר שחורה ברובה עם מורשת מוזיקלית אדירה והווה מוזיקלי עשיר ומגוון מאוד, זו עיר כל כך מוזיקלית שמדי שנה מגיעים משם כמה מהקטעים האהובים עליי בכל ז׳אנר כמעט. אבל מעל הכל, חייבים להודות, נמצא האיזור שבו מותך הג׳ז המקומי עם הגרוב של תזמורות התהלוכות המקומיות. זאת מוזיקה שאני פשוט לא מסוגל לעמוד בפניה בשום צורה, וחייב להתחיל לרקוד. אחד ההרכבים האגדיים בעיר נקרא Preservation Hall Jazz Band, הרכבת הבית של מועדון הג׳ז הזערורי פרזרביישן הול, שהוא, ליטרלי, חדר אחד קטן מאוד, בלי מיקרופונים ורמקולים, ובו מנגנת להקת ג׳ז מקומית שמורכבת ממקומיים. ההרכב הוקם ב-1963 ועדיין קיים, כשבכל פעם שאחד החברים הזקנים מאוד פורש או מת, נגן מקומי צעיר יותר מחליף אותו. בהופעות המקומיות הם מנגנים בעיקר סטנדרטים קלאסיים של ג׳ז, חלקם נכתבו ממש ברובע בו הם מנוגנים, אבל באלבומים שלהם הם מתפרשים רחב יותר. השנה יצא להם אלבום חדש, וקטע שאני אוהב במיוחד מתוכו הוא "Santiago", קטע שפשוט אי אפשר לשבת בזמן ששומעים אותו. [מפ3]
2. ההרכב הקליפורני־איסלנדי Low Roar מגיע להופעה אחת בבארבי ב-11 בנובמבר. כרטיסים ב־160 ש״ח. את האלבום האחרון שלהם, שיצא באפריל, אפשר לשמוע במלואו בסאונדקלאוד! [עברית]
3. אם אתם בטוויטר, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בצורה לא קריפית, פשוט כי אני מעדכן שם בלינקים רבים במהלך השבוע, בתדירות גבוהה יותר מאשר בפייסבוק של העונג. בשבוע שעבר, בעיקר בשביל עצמי, פתחתי שם שני שרשורים, אחד של אלבומים מושלמים של 5 כוכבים שיצאו ב-2017 לטעמי, כאלה שבוודאות יגמרו את השנה ברשימת אלבומי השנה שלי, ורשימה נוספת של אלבומי 4.5 כוכבים, שאני ממש ממש אוהב אבל עוד לא מתחייב לגביהם. מוזמנים להוסיף את שלכם! [עברית, אנגלית]
4. זה קורה חברים, כשמחפשים מישהו שיערוך פלייליסטים ישראליים, פירוש הדבר הוא שספוטיפיי תיפתח בקרוב לישראל. ואמרו אמן. [אנגלית]
5. אינדינגב מתקרב, והמגזין השבועי שלו הולך ונהיה עשיר. גליון השבוע מציע ראיון עם הילה רוח, כתבה מאת רופא על הקשר בין מוזיקה והבריאות שלכם, וערימת המלצות אדירה. אל תפספסו גם את הגיליון הקודם שהתרכז לא מעט בפמיניזם, מגדר ואינדי ישראלי. [עברית]
6. אני מבסוט אימים על התכנית האחרונה שלי בקצה, שהרגישה טוב עוד כשהתחלתי לערוך אותה שבוע וחצי לפני השידור, והרגישה עוד יותר טוב בזמן אמת. הייתה כל כך הרבה מוזיקה טובה להשמיע שגלשתי לשעתיים וחצי, אבל אני מבטיח לכם שזה שווה כל דקה. האזינו כאן ותגידו לי מה דעתכם. [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט

צילום: הדר גולן

1. חיכיתי מאוד (והרבה זמן) לאלבום החדש שיצא השבוע, ״השעה הכי יפה – משירי יותם ראובני״. ישראל די ייחודית בז׳אנר של הלחנת שירי משוררים, ועוד יותר ייחודית בכך שמדי פעם יוצא אלבום שמוקדש כולו למשורר אחד. דויד פרל הענק יזם, הפיק, דחף ואפילו עיצב אוסף חדש בן 28 שירים, 30 מוזיקאים נהדרים בני זמננו הלחינו במיוחד, הקליטו במיוחד ושרו במיוחד שירים של המשורר הנהדר הזה. זה עכשיו בבנדקאמפ, תנו פליי והלב שלכם יתרחב. 28 שירים זה הרבה, אז יש עליות וירידות, אבל יש פה גם כמה מהרגעים המוזיקליים הכי יפים בעיניי ב־2017, לא פחות. שני השירים האהובים עליי בינתיים באסופה הזו מופיעים לקראת אמצע האלבום, בזה אחר זה. אפתח את העונג עם אחד מהם, ואסיים עם השני. הראשון הפך ברצינות תוך רבע שעה משיר שלא שמעתי בחיים למועמד רציני לשיר השנה שלי. ברבע השעה הזו הספקתי לשמוע אותו 5 פעמים ברצף. עד כדי כך אני אוהב אותו. את מוזמנים לעשות פליי כאן מעל לאייטם ולשמוע אותו פעם אחת או 5 או עשר ברצף, כמה שתרצו. אני פשוט לא מצליח להפסיק. אביב נוימן הוא פייבוריט שלי כבר הרבה זמן, כמוזיקאי וגם כבנאדם, והבעיה העיקרית שלי איתו היא שהוא לא מוציא מספיק מוזיקה. מה זה ״מספיק״? תשמעו את השיר הזה, ״דיווח מתוך התרחשות (הנעורים)״, ותבינו כמה כישרון יש לבנזונה הקטן ותסכימו איתי שכל כמות שהיא לא אלבום בשנה היא לא מספיק (אני מגזים, אביב, בלי לחץ. אבל בחייאת תשחרר משהו). כמעט כל שיר שהוא הוציא בשנים האחרונות היה עונג גדול, והשיר הזה הוא המנון נטול יומרנות, משהו שמתחיל עם יוקליילי על ערסל, נשפך משם איכשהו ללילה חם ברחוב צדדי של ניו אורלינס ונגמר בהברקה יפה עד דמעות. מתפילת יחיד מול עצמו השיר הופך להיות מקהלה וחוזר להיות תפילה ליחיד. שיר ענק לא חייב להיות עשיר, מורכב, ארמון פאר. הוא יכול להיות צריף אחד קטן, מט ליפול, שעומד לבד נגד הרוח הגדולה. וזה השיר הזה. שיר שהוא בו זמנית השלמה מסוימת עם מילות השיר על הנעורים החומקים וגם אצבע משולשת נגד התפיסה הזו. איזה שיר מלבב, מרומם, שיר שנושף רוח תחת כנפיי. [בנדקאמפ]



2. הולגר צ׳וקאי, הבסיסט ואחד ממייסדי להקת Can הגרמנית, מת השבוע בגיל 79. קאן בכלל וצ׳וקאי בפרט הם השאירו אחריהם השפעה מוזיקלית כל כך גדולה, שיותר אנשים מכירים את הסאונד והרעיונות המוזיקליים שלהם מאשר אותם. את המקצבים, המהלכים והגישה שלו (ושל קאן בכלל) אפשר לשמוע היום אצל רדיוהד, פורטיסהד, LCD Soundsystem ועוד אינספור אמנים שחייבים להם חוב ענק (ולא מתביישים גם לשלם אותו בראיונות ורפרנסים). נינג׳ה טיון קראו לו ״מחצית מהרית׳ם סקשן הכי גדול בכל ההיסטוריה של הרוק״, וזו לא ממש הגזמה, ובפיצ׳פורק ציינו בצדק ש״את הדי-אן-איי של טכנו, ג׳אנגל, טריפ-הופ, האוס וז׳אנרים אחרים אפשר למצוא בגרוב של Can״. בינואר איבדנו את המתופף הענק של קאן, ועכשיו את הבסיסט, ומצד אחד זה שובר את הלב, אבל מצד שני כל רגע כזה מגלה לעוד ועוד אנשים את המוזיקה המטמטמת והמבריקה של קאן. היה שלום, הולגר, ותודה על הכל. [אנגלית]
3. Cody ChestnuTT, מוזיקאי הסול והפ׳אנק האמריקאי המצוין, יגיע להופעה אחת בבארבי בתל אביב ב-23 באוקטובר. 145 ש״ח לכרטיס. הוגן! [עברית]
4. ירושלמים!!! סוף כל סוף מסיבת הניינטיז שלי מגיעה לירושלים, והכניסה חופשית לכולם! חמישי הזה, ב״פטיו״ בבית אליאנס. כניסה חינם, תזמינו את כללללל החברים שלכם ובואו לרקוד איתי. [פייסבוק]
5. יו, הנה התכנית האחרונה ששידרתי ברדיו הקצה, אבל בשלישי הקרוב יש עוד אחת אז לא נורא אם פספסתם. בכל מקרה, הנה ההקלטה. [סטרים]
6. שיר ישן־חדש לג׳ורג׳ מייקל המנוח, עם הפקה של נייל רודג׳רס, שעדכן את האאוטטייק "Fantasy" שהקליט מייקל ב-1990. [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט

1. אני נוהג לפתוח את העונג בשיר עליז או מקפיץ או מרים, ולסיים אותו בשיר יותר מינורי, או איטי, או נוגה. אבל כללים נועדו שישברו אותם, ולפעמים מגיע שיר ששובר את הכללים. על מוזס סאמני שמעתי לראשונה מחברי הטוב איתמר (שמופיע גם בשני האייטמים הבאים) כשחזר מפרימוורה. מה היה ההיילייט, שאלתי? והוא עונה ״אתה חייב לשמוע את מוזס סאמני״. אבל התעצלתי, ולא שמעתי. שכחתי. לפני שנה הייתי בהופעה של ג׳יימס בלייק. מופע החימום: מוזס סאמני. לא התכוננתי, פשוט באתי, התיישבתי באולם, ומיד בתום הופעת החימום קראתי לסדרן שיעזור לי לאסוף את שאריות הלסת שלי מהרצפה. הוא עלה לבד, רק הוא ואיזה סמפלר או קלידים זעירים כלשהם, ופשוט העיף אותי. כבר שמעתי קולות כמו שלו, אבל לא מישהו שפותח כמוהו לרווחה את הקול הזה ואת הנפש שמאחוריו. עוד מעט הוא מוציא אלבום בכורה. יצא ממנו שיר אחד, יפה, ואז שיר שני, "Quarrel", והשיר הזה, אלליי, השיר הזה, מה זה? מה זה??? זה שיר שהוא צוללת גרעינית, היא לוקחת אותך איתה לעומקי עומקים, עד לאן שהכל חשוך, והיא אוצרת בתוכה כוח נורא, אור זריחה גדול מדי. זה שיר שהוא ליקוי מאורות: יופי שמיימי, נדיר, מאיים, רגע שמרגיש אל־טבעי אבל אין טבעי ממנו. משהו בלחן שלו מזכיר לי את הלחנים של תום יורק בשנים האחרונות, אבל קרוב הרבה יותר, הרבה יותר פנימי, נטול הגנות. השיר הזה, במילים אחרונות, יש סיכוי שהוא יסיים את 2017 בתור שיר השנה שלי. וחכו שתשמעו אותו שר בעברית. [מפ3]



2. ברוך הבא לעולם, מגזין אינדינגב!!! אחרי יותר מעשור של פעילות כפסטיבל, אינדינגב השיק בשישי שעבר את המגזין המקוון החדש שלו, שיסקר מוזיקה ותרבות מקומית עצמאית, יעלה שירים וקליפים חדשים, יפרסם ראיונות ויעשה עוד דברים שאנחנו מחכים להם כבר זמן מה ממגזין מוזיקה מקומי. חברי כאח לי איתמר ברנשטיין הוא העורך, ומדי שבוע יעלה גיליון חדש – ממש כמו עיתון שבת! המגזין מעיד על עצמו כך: ״המגזין החדש של האינדינגב מגיע מתוך יוזמה ורצון להצליח לתת תכנים קצת יותר מעמיקים בהקשר של הפסטיבל והאינדי הישראלי בכלל.
   מסוף אוגוסט ועד הפסטיבל באוקטובר, בכל סופ"ש יצא גליון חדש סביב נושא משתנה שיאפשר לצלול עמוק יותר אל עולמם של היוצרים המשתתפים בפסטיבל, להאיר נקודות שלא תמיד מקבלות ספוט ראוי ומספק, לסמן ולנתח מגמות ותהליכים שעוברים עלינו ולעצור שנייה, לנשום עמוק ולהכנס בידיים פתוחות לעולמו של האינדינגב״. בגיליון הראשון אפשר למצוא מאמר על מעבר בין שפות יצירה שונות באינדי הישראלי, כתבה על האנשים שחיים בקיבוץ גבולות כל השנה גם כשאין פסטיבל, אוסף שבועי של שירים שהוקלטו לייב בפסטיבל, ועוד. הגיליון השני, שיצא היום תחת הנושא ״שפת אם״, מקבץ טקסט של סער גמזו על היעדרותה של הערבית מהמרחב המוזיקלי הישראלי, ראיון עם לונא אבו נאסר, טקסט של דנית צמית על בית ומשפחה באינדינגב, ועוד. איזה כיף, מגזין חדש בעברית על מוזיקה שאני אוהב! [עברית]
3. היכונו היכונו!!! ברביעי הזה תיערך פה אחת ההופעות שאני הכי מחכה להן, ויש לי סלסילת תופינים לקראת: כאן בעונג אפשר לזכות בכרטיס חינם להופעה של Timber Timbre וכדאי לכם להזדרז כי זו חלוקת־בזק. כאן עידו שחם מראיין את סולן הלהקה. כאן הם מנגנים טייני דיסק קונצ׳רטו, וכאן נזכרים במילים היפות שכתב עליהם סאן טיילור בפעם האחרונה שהיו כאן והמיסו לי את הלב והמוח לגמרי. [עברית]
4. פרק חדש ומצוין של הפודקאסט ״שיר אחד״, והפעם על השיר המפורסם והאהוב ״קקי בכנרת״ של אסף אמדורסקי. מה לא מכירים? ברור שאתם מכירים, תקשיבו ותבינו. [סטרים]
5. אוהבינג את הקליפ של ״Mourning sound״, מהאלבום החדש של Grizzly Bear שבדיוק ראה אור. [טיוב]
6. ממריא, נוסק ועף, עף, עף על האי־פי החדש המשותף של ניקולה קרוז ורודריגו גיארדו, שחציו הראשון הוא 4 שירים של גיארדו שקרוז הפיק, וחציו השני 4 רימיקסים שבהם קרוז לוקח כל שיר למחוזות הרקידים והקצביים יותר שלו. וואו, קשה לי להפסיק לרקוד לזה. [בנדקאמפ]
7. DJ Premier האגדי הגיע ל-NPR ועשה היסטוריה קטנטנה בתור הדי-ג׳יי הראשון שמופיע ב-Tiny desk concert, יחד עם הרכב חי של כלי נשיפה, בסיסט ומתופף. וואו, איזה תענוג. [וידאו]
8. טיילור סוויפט, פעם ראשונה: סינגל חדש מאלבום חדש! "Look what you made me do". לא ממכר מיידית כמו השירים הקודמים שלה, אבל לא רע. אחד הכותבים של השיר הזה הוא ג׳ק אנטונוף, שהיה השותף של לורד לכל האלבום החדש והמעולה שלה, ובאמת קל למדי לדמיין את לורד שרה את השיר הזה, זה אפילו יושב טבעי יותר מסוויפט. [טיוב]



9. טיילור סוויפט, פעם שנייה: אין לי מושג איך העניין הזה לא תפס כותרות גדולות יותר בעיתונות הפופ ובכלל, אבל זה סיפור חשוב. לפני מספר שנים, שדרן רדיו אחד תפס לסוויפט בתחת. המומה, היא לא הגיבה באותו הרגע. אבל היא כן דאגה שזה יגיע לבוס שלו, שפיטר אותו. היא לא תבעה אותו, אבל הוא החליט לתבוע אותה על כך שהוא איבד את העבודה שלו ״בגללה״. אז היא הלכה איתו למשפט. בניגוד לקרבנות הטרדה ותקיפה מינית אחרות, לסוויפט לא חסר כסף והיא יכולה לשכור עורכי דין ולהיגרר למשפט ארוך ככל שצריך. והמשפט הזה (שנפסק בשבוע שעבר לטובת סוויפט) חשוב ומשמעותי כי סוויפט דאגה להבהיר בעדות שלה שוב ושוב שהיא לא מתכוונת לקבל אפילו גרם אחד של האשמת הקרבן, של הפחדה, של הטעייה. העדות שלה על דוכן העדים היא במידה שווה תשובות לשאלות של עורך הדין של שדרן הרדיו, ונאום ברור וחד למעריצות שלה, ילדות ומבוגרות כאחד. ״אני לא מתכוונת להרשות לך או ללקוח שלך לגרום לי להרגיש שזה באשמתי, כי זה לא״, היא אמרה. כשעורך הדין של השדרן שאל אותה מול המושבעים אם היא לא מרגישה אשמה שהוא איבד בגללה קריירה ופרנסה, היא ענתה, ״האירועים המצערים שקרו בחייו הם תוצאה של ההחלטות שלו, לא שלי״. ממליץ לכם לקרוא ציטוטים מהעדות שלה פה. [אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט