"אני מתכוון לפתוח חשבון פיי-פאל, ומי שירצה יקנה ממני את היצירה במחיר הוגן וזול. לא חנויות דיסקים, לא פלסטיק ולא כלום. אני אוהב דיסקים, אבל העולם משתנה ואני הולך עם השינוי. בסך הכול מה רצינו מלכתחילה? לעשות מוזיקה, ושהעולם ישמע את המוזיקה הזאת. אנשים סביבי לא נכנסים לחנויות דיסקים ולא זוכרים מתי הם קנו אלבום, אבל הם מורידים מוזיקה מהרשת כמו משוגעים. אנשים לא הפסיקו לאהוב מוזיקה, אבל הם הפסיקו לקנות דיסקים. ואם אני מוזיקאי, ואני רוצה להביא את המוזיקה שלו לקהל שלי – 2,000, 3,000 איש, לא חשוב כמה – אני צריך לעשות את זה באופן הכי מיידי וישיר ובלתי אמצעי. 3,000 איש שיורידו את האלבום ברשת תמורת 25 שקל, זה 75 אלף שקל נטו בשבילי. בלי להתחלק עם חברת התקליטים, בלי עמלת סוכן 25%, 40% אחוז הפצה, כשבסוף אני נשאר ביד עם שקל וחצי" – מי הולך להראות לתעשיית המוזיקה הישראלית מאיפה משתין הרוקר? רמי פורטיס

לפני הכל:
א. תודה ענקית ענקית ענקית, ובאמת מכל הלב, לכל מי שטרח והצביע עבור "עונג שבת" בתחרות הבלוגים העצמאיים, והעניק לי את הזכות להדביק בפינת הבלוג הזה את מדבקת הזכייה המשמחת. ~לב~
כיף מאוד לקבל כזה פידבק משמח, אף על פי שלדעתי המנצח בקטגוריית התרבות היה צריך להיות ערן דינר 🙂
ב. שימו לב לפינה חדשה בסוף העונג, "נקודת העונג", שתוקדש מדי שבוע למשהו קטן (או גדול) שפשוט משמח אותי מאוד, או ששווה לשים אליו לב. אגב, הצעות לתמונות אחרות מלבד הגיישה עם האוזניות יתקבלו בשמחה בתיבת המייל שלי.
ג. הזוכים באלבום של נעם רותם יקבלו/קיבלו הודעה במייל (תלוי מתי אתם קוראים את זה…) – תודה לכל מי שהשתתף, ובעיקר לנעם החמוד ואנשיו, שהיו נחמדים כתמיד.

1. אני לא ממש זוכר באיזה שלב של חיי הכרתי את הלהקת המצוינת The Meters, אבל עכשיו זה כבר לא משנה. נזכרתי בהם עכשיו כששמעתי שוב את האלבום האינסטרומנטלי החדש של הביסטי בויז, ששואבים לא מעט מFאנק הגיטרות המשובח והרפטטיבי של המיטרז. בעצם, אפשר בקלות לומר שלמיטרז הייתה השפעה מכרעת על הFאנק בכלל, כמו שאנו מכירים אותו. באלבום המיקס המצוין של אנדי סמית', הדי-ג'יי שמלווה את פורטיסהד לפני ההופעות ולפעמים גם בהופעות עצמן, נכלל אחד הלהיטים המשובחים שלהם, "Cissy strut". זה קטע נפלא בעיניי, שאוצר בתוכו אנרגיה Fאנקית טהורה שאי אפשר להתנגד לה. ולמה, בעצם, להתנגד לכזו מוזיקה נהדרת? תגבירו ותתחילו לרקוד. [מפ3]



2. זה רשמי – המסיבה הכי טובה בספטמבר תכלול את UNKLE מחממים את NIN, וכל זה תמורת 220 ש"ח (150 אם אתם מנויי אורנג'). אוף, איזה כיף! לא השתכנעתם? רנן ייתן לכם את כל הסיבות שאתם חייבים לבוא להופעה. [עברית]
3. [תודה לג'ים] פאק, יה! אחרי שנתיים של שתיקה, הקומיקס הכי מלוכלך ברשת (באמת, ממש לא לילדים), Sexy Losers, חוזר לפעולה עם סטריפים חדשים (זה אחד, ויש אחד חדש ממנו). יום חג לסוטים! [אנגלית]

ימבה אתרים חדשים ששווה להכיר!

4. שמעתי על כך דיבורים כבר לפני שנה או יותר, אבל נראה שהחודש נחנך סוף סוף ביטלמניה, אתר מעריצי הביטלז הישראלי בפורמט וורדפרסי מעוצב להפליא. איזה יופי! [עברית]
5. שבע שטויות שעושה Windows כשאתם בסך הכל מנסים להעתיק קבצים ממקום למקום. כמה מטומטם, ככה אמיתי. [עברית]
6. gyuval פתח בלוג מוזיקה חדש בשם עשיריות, בו הוא ייתן בכל פעם עשרה שירים שהכיר זה עתה והתחבבו עליו. מגניב! [עברית + סטרימינג]
7. פרנק זעתר, מעריץ גדול של Flight of the Conchords (להקת הפולק-פרודיה מניו זילנד, שעכשיו חנכה גם סדרה ב-HBO) והאיש שמנהל הכי הרבה אתרים בוזמנית שאני מכיר, הקים ללהקה ולסדרה אתר ישראלי. בואו להתמכר. [עברית]
8. 8hands היא תכנה מבית ישראלי, שרוצה לרכז לכם את כל החווייה החברתית ברשת – פליקר, מייספייס, יוטיוב ועוד – בתכנה אחת נוחה שתעשה לכם סדר בבלגן. לא מעט אנשים מצוינים שאני מכיר מעורבים בפרויקט הזה עכשיו ואחד מהם, אלון עוזיאל שמשדר גם בקול הקמפוס ומבקר מוזיקה בוואלה, מספר לי שבאתר הבית של התכנה הם פתחו עכשיו בלוג שמפנה זרקור ללהקות ומוזיקאים משובחים מהרשתות החברתיות ששווה במיוחד להכיר. [אנגלית]
9. מה אתם יודעים! איתמר ב"ז אירגן לנו את ארכיון הפנזינים הישראלי, ואפילו פיזר כמה מהם על הרצפה שלו לכבודנו. הידד! עוד רגע ואנחנו חברה תרבותית מתוקנת או משהו כזה! [עברית]
10. זוכרים שסיפרתי לכם על האתר YouLicense, שמיועד למוזיקאים שרוצים לסחור בקניין הרוחני של יצירותיהם בלי סוכנים וסוחרים ואמרגנים וחברות ענק? האתר יצא סוף סוף משלב הבטא הסגור ועכשיו הוא פתוח לכולכם, מוזיקאים. שווה להצטרף. האתר בנוי מצד אחד למוזיקאים שיכולים להעלות את יצירותיהם, ומצד שני לבמאים, עורכים מוזיקליים בטלוויזיה, בפרסום וברדיו, שמחפשים יצירות שיתאימו לעסקיהם וינהלו מולכם – ורק מולכם – את המו"מ הכספי. וכן, גם האתר הזה נולד אצלנו, בארץ. [אנגלית]
11. [תודה לרפי] לאסף גברון יש יוזר ביוטיוב, שם אפשר למצוא כרגע שני קליפים של הפה והטלפיים (השנה – אלבום חדש!). [טיוב]



12. הבמאי הנודע (ואם יש מישהו שהתואר "נודע" מגיע לו, זה הוא) אינגמר ברגמן הלך לעולמו השבוע. דובדבני נפרד, וגם לשניצר יש מה לומר. [עברית]


משמאל: ברגמן. מימין: אנטוניוני. לא בתמונה: המודרניסטים שנותרו בחיים

13. ואם זה לא מספיק, יום לאחר מכן נפטר גם מיכאלאנג'לו אנטוניוני. כפי שכתב יאיר רוה: "מישהו מסתובב ומחסל את המודרניסטים של הקולנוע. חייו של אלן רנה בסכנה! ובחיים, כמו במוות: כל מה שאנטוניוני עושה, ברגמן עשה לפניו". דובדבני, שוב, נפרד. [עברית]

קרא/י את המשך הפוסט

רוצים לקבל בחינם לגמרי את עזרה בדרך, האלבום החדש של נעם רותם? פשוט תמשיכו לקרוא. כל מה שצריך לעשות הוא להשאיר תגובה.
לא זכיתם? קנו לעצמכם עותק, רק 40 שקל.

האזינו ל"חרב דמוקלס" (מילים ולחן: לו ריד; תרגום: נעם רותם)
[audio:https://haoneg.com/gifts/noamrotem/noamrotem-sword.mp3]
לשירים נוספים אפשר להאזין באתר של נעם רותם.
כדאי לחזור לפה מחר, ייתכן ויגיע בי-סייד להורדה!

הנה וידוי: אני מאוהב בנעם רותם.
טוב, אולי מאוהב זו מעט הגזמה, אבל לא הגזמה פרועה.
בתקופת קרח 9 לא ממש התלהבתי מרותם או מלהקתו. אהבתי מאוד את Suede, אבל לא הצלחתי להתחבר למקבילה הישראלית. משהו בקול של רותם הפריע לי, הרתיע אותי. בדיעבד הבנתי שזה לא היה ממש בגלל הקול שלו, אלא בגלל איך שהקול הזה טופל באולפן. כשהגיע אלבום הבכורה שלו, חום אנושי, לקח לי זמן. שמעתי את "אהבתי חיי" פה ושם ברדיו ובערוץ 24, אבל לא נשביתי אף פעם. באוגוסט 2005 יצרתי קשר עם נעם, שהסכים לתרום לאוסף פולארויד02 את השיר המדהים "כשתתרגל אל הבדידות" [הורדה], שהשאיר אותי בפה פעור. אם יש שיר שיכול להבהיר בכמה דקות קצרות את גדולתו של רותם, ייתכן מאוד שזה השיר הזה. זו גירסת דמו, הקלטה ביתית יעני, אבל אחרי ההפקות המוקפדות של קרח 9 ואחרי ההפקה העשירה והתומכת של חום אנושי, פתאום כששומעים רק את הגיטרה העירומה והתוקפנית של איתי קוסקי עם הקול החשוף והמעולה של רותם, מבינים שיש פה יוצר ענק. לא רק שקוסקי הוא גיטריסט מצוין שהצליח לגרום לשיר בעל גיטרה אחת להישמע מלא ועשיר כאילו לא חסר בו דבר, אלא נעם רותם חושף פה את כישרונו הגדול ביותר: הוא שר, וסלחו לי על ההקשר התרבותי המעיק, מהלב. כשהוא היה בקרח 9 היה נורא אופנתי להתבדח על כמה שהוא רזה (הוא עדיין כזה), ורק כששמעתי את השיר הזה, ואחר כך חזרתי להאזין מחדש לחום אנושי, הבנתי שיש בזה היגיון, ברזון שלו. אין הרבה דברים שמפרידים בין הלב שלו לבין האוזן שלנו. הכתיבה שלו חשופה כל כך, במיוחד באלבום החדש, שלפעמים אין לי ברירה אלא להגדיר אותה כחסרת רחמים.

בסופו של דבר התאהבתי לחלוטין, ובמלחמה האחרונה מצאתי את עצמי מתרוצץ בכל איזור המרכז, מרעננה ועד רחובות, ומחפש עותק של חום אנושי. לא תאמינו כמה קשה היה למצוא ("אתה רואה? ככה זה הפצה של חברות גדולות", קונן באוזניי רותם הרבה אחר כך). אבל מצאתי, ואני כל כך מאושר על כך שבאמת מצאתי. האלבום ההוא ליווה אותי, ועודנו, בהרבה רגעים יפים ויפים פחות. וזה תמיד, אבל תמיד, אלבום פשוט מצוין, מכל בחינה – טקסטים, מוזיקה, הפקה, הגשה. תענוג.

עכשיו, שלוש שנים אחרי חום אנושי ובמרחק חיים שלמים כמעט מהאווירה של אותו אלבום, מגיע אלבום שני של רותם, עזרה בדרך. והנה מגיע עוד רגע של וידוי אולי מביך: האלבום הזה גרם לי לבכות. עם דמעות, והכל. בשנים האחרונות טולטל עולמו של רותם לא מעט. כמה מהאנשים הקרובים אליו ביותר חלו בסרטן, וכפי שאפשר להבין משירים כמו "עולה ויורד" המצוין, "חרב דמוקלס" (שכתב לו ריד על כימותרפיה), "אין לזה סוף" הדוקר ואחרים, הוא בילה זמן רב בבתי חולים. בהמתנה. בחששות. באי ודאות. באובדן. בנחמות קטנות. בחוכמה עשה רותם שבחר בלני בן בשט למפיק, ובסאונד להקתי נעים לאוזן, ולחנים שאינם תוקפניים. זה ציפוי הסוכר שעוזר לנו לבלוע את אחת הגלולות הכי מרות שהחליקו בגרון הרוק הישראלי מאז "אפר ואבק". וככל שהאלבום נמשך, הפחד והייאוש סוגר עליך יותר ויותר. אחרי שרותם שר לך ש"הרי התחלת רק עכשיו לחיות, הקמת משפחה. פתאום יש לזה סוף", קובע כי "כשיש לך את הכל, אפשר רק לאבד", פוקח את עינינו שלא רוצות להכיר בכך ש"אפשר להקיש על עץ, אבל מישהו יחטוף את זה ראשון" ומבהיר ש"זה לא ממש הוגן אבל אין מה לעשות, אין לזה סוף", הנפש בפנים מתכווצת ומתחבאת בפינה, שק הדמעות הולך ומתמלא אבל מפחד להתפרק. אבל אז, אחרי כל זה, לראות את נעם רותם מניח לעצמו יד מנחמת על הכתף ומבטיח ש"עזרה בדרך", ולשמוע אותו שר את כל שארית התקווה שלו בשיר האחרון, השק הזה התרוקן בבת אחת. כי בדיוק כשאני כבר מתייאש ושואל "אז למה בכלל להמשיך? בשביל מה שווה לעבור את כל זה?" רותם עונה לי: "לעשות מוזיקה, להתפרנס בכבוד, לישר את הגב עכשיו, לא יודע מה עוד. תמיד יש מוזיקה, ויש אור ויש חום, ויש לב שצריך אותך, ויש פחד וצחוק".
יצא לי לדבר עם נעם כמה פעמים, והוא איש מקסים ומצחיק ולבבי ותענוג לשוחח איתו. כשיצא האלבום כתבתי לו מייל: "מדהים איך בחור שיכול להצחיק אותי בטלפון בכזו קלות, יכול באותה הקלות להביא אותי לכדי דמעות עם המוזיקה שלו". נראה לי שזה מסכם את זה היטב.

תפסו את נעם רותם בהופעה ביום חמישי (הבא), 9.8, בשעה 21:30 על הגג של "גן העיר" בתל אביב (אבן גבירול 71, מרכז ענב לתרבות), או כאורח בהופעה של דויד פרץ בתמונע, יום שני 6.8 (שונצינו 8, ת"א).

מה צריך לעשות כדי לזכות בעותק?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם (אם רוצים להיות יצירתיים, אתם יכולים לספר איזה אלבום מנחם אתכם בעת צרה). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה והדיסק יישלח אליהם אחרי שיספקו במייל-תשובה את כתובתם. איזה כיף לקבל מתנות!
[שם הזוכה יפורסם ב"עונג שבת" של יום שישי]

משחק חדש ומרתק – בנו לעצמכם עונג!
גיאחה הדביל לא הספיק להכין השבוע עונג שבת (למה? תשובה בהמשך!), והוא כל כך מתבייש, שהוא מדבר על עצמו בגוף שלישי כדי לא להודות בלב-ליבו פנימה שהוא-הוא האשם ולהינמק מנקיפות מצפונו הדואב!

לכן, בואו ננסה הפעם את שלטון העם עד הסוף – הכינו את העונג בעצמכם, כי אתם גם ככה יודעים לעשות את זה, אתם קוראים אותו כל שבוע!
הגיע הזמן ששבוע אחד *אתם* תנסחו ותלנקקו הכל, וגיאחה ישב ויקרא בהנאה.
התגובות בידיכם והמקלדת כולה שלכם. כתבו בתגובות אייטמים משלכם, השליכו לשם לינקים מגניבים כאוות נפשכם, התחזו לגיא אם בא לכם. אבל שימו לב! אל תדביקו לינקים בלי שום הסבר לידם. תנו לפחות משפט תיאורי אחד, שנדע לאן לעזאזל מוביל הלינק.

המהדרין מוזמנים להשתמש בתגי html המותרים בתגובות כדי לסגנן את אייטמיהם כיד המלך. אם אתם רוצים להדגיש מילה מסוימת, למשל, כתבו כך:
גיובל פתח <strong>בלוג מוזיקה חדש</strong> בשם "עשיריות"
התוצאה תיראה כך:
פתח בלוג מוזיקה חדש בשם "עשיריות"

כדי להכניס לינק, השתמשו בתבנית כזו, ואל תשכחו לכתוב בסוגריימרובעים את השפה וסוג המדיה שמחכה לנו בלינק:
גיובל פתח <strong>בלוג מוזיקה חדש בשם <a href=http://tens.blogli.co.il>עשיריות</a> , בו הוא ייתן בכל פעם עשרה שירים שהכיר זה עתה והתחבבו עליו. מגניב! [עברית + סטרימינג]
התוצאה תיראה כך:
גיובל פתח בלוג מוזיקה חדש בשם עשיריות, בו הוא ייתן בכל פעם עשרה שירים שהכיר זה עתה והתחבבו עליו. מגניב! [עברית + סטרימינג]

והנה גם שעשוע קטן להעברת הזמן:

בחרו את התירוץ המועדף עליכם להיעדרו של עונג שבת:
א. עדיין לא הפסקתי לצחוק מהסרט של הסימפסונז, ונורא קשה להקליד תוך כדי שירת "ספיידר פיג, ספיידר פיג"
ב. לא ישנתי כל הלילה, כי מצפוני העיק עליי אחרי שנהניתי לרגע משיר של קולדפליי. עכשיו אני עייף מכדי להכין עונג
ג. מדובר בעונש אלוהי על הכללת הנכּבה בתכנית הלימודים (מה? לא באמת)
ד. אני מתאושש מהנגאובר של שיכר זול ומתגלגל ברחובותיה של נמיביה אחרי לילה של הוללות פושעת
ה. וירוס מחשב זדוני השתלט על מחשבי ולמעשה אני כלל לא כותב את זה עכשיו, אלא הוא. המממ, זה מסביר את השימוש בגוף שלישי
ו. כל התשובות נכונות

שקללו את נקודותיכם וחברו אותן כך שתצא לכם סירה.

האמת המביכה היא שהיה לי שבוע פנוי מאין כמוהו, ותכננתי מראש להכין את העונג במהלכו ולאו דווקא בסופ"ש. איכשהו יצא שהגעתי לשישי בצהריים עם חמישה אייטמים בלבד, ואני בכלל לא בבית כך שאין לי את הפנאי הדרוש לשבת כמה שעות טובות על המחשב ולהכין את העונג שבת.
אני מתנצל, באמת, ובשבוע הבא – אף שיהיה עמוס דווקא – אני מתכנן להשיב לכם כגמולכם אחת אפיים ועשרת מונים. או משהו כזה.
האמת? גם אותי מבאס שאין השבוע עונג.

אנג'וי דה וויקאנד, חברות וחברים! אל תאכזבו אותי – הכינו עונג שבת משובח!

על החתום,
virus4u.com

כשנתקלתי בפרויקט עשרה שיזמה אח"י דקר הנהדרת והתפשט בבלוגיה כאש בשדה קוצים (אצל דקר אפשר לראות מדי יום עשיריות משלל בלוגים), לא התלהבתי. סתם כי אני עצלן. "מה יש לי לתרום בכלל?" חשבתי.

ובכן, המחשבות נשארו לי בראש בלילה והתרבו כל כך, שהייתי יכול לעשות "רשימת עשר הרשימות שלא כתבתי בסוף", כשביניהן היו "עשר סיבות לעבור לוויניל", "עשרה טיפים לעריכת מיקסטייפ משובח", ו"עשר דרכים להרחיב את העולם המוזיקלי שלכם". אבל בסוף, בלי סיבה ממשית, החלטתי ללכת דווקא על הנושא שבכותרת. אולי כי זה הדבר שהכי בוער לי, כסקרן שקורא הרבה בלוגים מוזיקליים בחו"ל ובארץ, ונורא רוצה שיהיו כאן יותר בלוגי מוזיקה משובחים. זה לא שאין כאן כאלה. יש, אבל הם מעטים יחסית, לצד הרבה בלוגי מוזיקה שהיו יכולים – בעיניי – להיות מעולים ולא רק נחמדים.

עשרה טיפים לכתיבת בלוג מוזיקה משובח
[הטיפים כתובים בלשון נקבה אך מתייחסים לשני המינים, וגם אליך]

0. קראי והפנימי את עשר דרכים להיפטר מקוראי הבלוג שלך, ויישמי את ההיפך. זה תקף לכל בלוגרית שקוראת כאן עכשיו.

1. אל תלכי רחוק מדי (או קרוב מדי)
בלוג למוזיקה אלטרנטיבית הוא בהחלט מעניין יותר מבלוג על סטינג ומדונה, אבל אם תעסקי אך ורק באמני אוונגרד יפנים, אלקטרונאים ברזילאיים שמופיעים בדראג ופאנק DIY מפולין, הבלוג שלך אולי יהיה מעניין, אבל בערך לחמישה אנשים. התבצרות עקשנית בשוליים היא מגוחכת וצרת אופקים בדיוק כמו התבצרות בפלייליסט של גלגלצ (שזה ה"קרוב מדי").

2. אל תגבילי את עצמך רק לסוג אחד של פוסטים
תשלבי, תגווני ותערבבי. המלצות, ביקורות, חוויות, אוספים, מאמרים, סרטונים, חדשות, ראיונות, זכרונות – מה לא. בלוג של המלצות בלבד ישעמם מאוד אחרי זמן מה, למשל. העולם, ובמיוחד קוראי האינטרנט המסורים, הם כולם בני מזל תאומים בימינו: דורשים גיוון, הפתעות ושינויים כל הזמן.

3. היי סקרנית
כלומר, תני צ'אנס לכל דבר. אנחנו יודעים שכשפתחת את הבלוג היה לך טעם מוזיקלי מאוד ברור ומוגדר, ודיסקים שהלכו איתך שנים ושינו את חייך – וזה נהדר וזה בהחלט יהיה הליבה של הבלוג שלך. אבל אחרי חצי שנה ייגמר לך על מה לכתוב. פתחי חשבון בלאסט.פם, קבלי המלצות מהגולשים, האזיני לרדיו באינטרנט, גלשי לבלוגים אחרים בארץ ובעולם, טעמי מז'אנרים שלא חשבת שידברו אלייך בכלל. מי יודע, אולי הראפרית הפנימית שבך תתעורר אחרי שנים כשתשמעי פתאום שיר היפ-הופ מעולה בפנדורה? אולי בפודקאסט מקרי תגלי שסרף-גאראז' זה הדבר לו חיכית כל חייך? תנסי, תטעמי, וכמובן – דווחי על הממצאים בבלוג.

4. שתפי אותנו
בלוג חדשות, המלצות ולינקים הוא נחמד מאוד, אבל בשביל זה כותבת אותו בלוגרית ולא רובוט. ספרי לנו איך הכרת את הלהקה האהובה עלייך, ומה המשמעות שלה עבורך. היזכרי לנגד עינינו הקוראות בפעם הראשונה שקנית תקליט ורצת הביתה לפתוח את הניילון. ספרי לנו איך אלבום שלא ממש חיבבת אף פעם הפך למשמעותי כששיר ממנו התנגן ברדיו ברגע מכריע בחייך. ספרי לנו באיזה רגע בחיים גילית ששוגייז גורם לך לבכות. ערבבי בין הביוגרפיה שלך לדיסקוגרפיה שלך, זה יוצר את הפוסטים הכי מעניינים, כאלה שאין להם תחליף בשום בלוג אחר.

5. לנקקי
נצלי את האינטרנט עד תומו, כי את לא כותבת בעיתון. כתבת על פרינס? לנקקי לאתר הרשמי שלו, להורדת השיר האהוב עלייך או זה שעליו דיברת בפוסט. כתבת על ליידי סובריין? לנקקי למייספייס שלה. אל תשאירי אף פוסט נטול לינקים. לנקקי לפוסט אחר שקראת באותו נושא אצל בלוגר כלשהו, לנקקי לכתבה בעניין בגרדיאן או בוואלה, לנקקי להאזנה לאלבום המלא בסאונדפדיה.
תת-סעיף: אל תלנקקי בלבד. בשביל זה יש טאמבלר.

6. אל תשכחי תמונות
אנחנו כאן בשביל הצלילים ובשביל הכתיבה, אבל העין מתעייפת מראש כשהיא רואה עמוד שלם מלא בטקסט ולינקים. תמונות הן לא רק eye-catcher מצוין שיגרה את הגולשים שלך לקרוא, הן מספקות גם מרווח לנשימה. חוצמזה, במיוחד כשאת כותבת על אמנים מחוץ למיינסטרים ול-MTV, חשוב לשים תמונה. לא כולם יודעים איך נראה די-ג'יי שאדו, למשל. מה, הוא לבן בכלל?

7. נהלי דיון
אם תגובה כלשהי בפוסט כלשהו תפסה אותך וגרמה לך לחשוב עליה אחר כך במקלחת – תכתבי פוסט חדש, תרחיבי בעניין ותעני לאותו מגיב. לפעמים שווה להגיב בתגובות בקצרה, לפעמים יש תגובות מאירות עיניים, או מעוררות מחשבה, ששווה להקדיש להן פוסט שלם. וגם: עוררי את הדיון בעצמך. שאלי את הקוראים שלך שאלות, תני להם אתגרים, תני להם לענות בתגובות. ארחי מדי פעם את אחד הקוראים הרהוטים יותר בפוסט אורח (וכמובן – ארחי גם בלוגרים אחרים אם מתחשק לך).

8. מיקסטייפים? במידה.
הרבה פעמים, מניסיון, לערוך מיקסטייפ זה כיף הרבה יותר מאשר לשמוע אותו. כשאת עורכת מיקסטייפ, משקיעה בו מחשבה ועבודה ומעלה אותו לבלוג שלך, בשבילך זה חת'כת פרויקט ששווה להקשיב לו. לכן כדאי לעשות את זה רק מדי פעם. כמו שכתבה אח"י דקר (בסעיף 0) על ריבוי פוסטים, גם ריבוי מיקסטייפים הוא מעייף. הוא הופך כל מיקסטייפ לפחות מיוחד בסך הכל, ולאף אחד אין באמת זמן לשמוע מיקסטייפ כל יומיים.

9. תשקיעי
לכי להופעות, צלמי שם, כתבי עליהן אחר כך. אם לאמן שאת אוהבת במיוחד יש אלבום חדש, או שלהקה אהובה התפרקה או החליטה להגיעה ארצה, השקיעי והרימי פרויקט (כמו שעשה רנן עם אינקיובוס). מה זה פרויקט? שרשרת פוסטים מורחבים על הלהקה, על חוויותייך המוזיקליות איתה, הקליפים הכי טובים שלה, סקירת ההיסטוריה שלה, מיקסטייפ השירים האהובים עלייך, אירוח כותבים אחרים שיכתבו עליה, וכל העולה על דעתך. אל תפחדי לחשוב בגדול ולעשות בגדול. אף אחד לא מגביל אותך.

10. אל תתביישי מהאמנים
בין אם את כותבת על מוזיקה ישראלית או לועזית או שתיהן – אל תתביישי. פני אל האמנים עצמם! בארץ, רובם יאירו לך פנים וישתפו איתך פעולה. תוכלי לראיין אותם, אולי אפילו לבקש מהם לכתוב משהו משלהם או להמליץ. אולי תקבלי מהם שיר להורדה חוקית, או קליפ להקרנה לפני כולם. מי יודע? כשמדובר באמנים לועזיים, אפילו פרסום מייל תשובה חמוד מהדרזדן דולז (או מייל תשובה קר מהיח"צנים של הפליימינג ליפס) בבלוג יכול להיות מעניין בשבילנו הישראלים, שצמאים לכל טיפת תשומת לב חו"לית. איך פונים? מנסים להשיג כתובת מייל ישירה של האמן. בארץ זה קל יותר ואפשר גם לדבר עם האמן בסוף ההופעה שלו. בחו"ל טיפה קשה – תלוי באמן. אבל לפעמים אפשר למצוא. שווה לנסות.

זהו, בערך.
יש עוד הרבה טיפים, אבל אלה החשובים בעיניי. עכשיו כשאני קורא את הרשימה הזו שוב, כמעט כולה יכולה להיות תקפה גם לבלוגים בשלל נושאי תרבות אחרים – קולנוע, ספרות או קומיקס, למשל. נייס.
אלו העצות שלי, בכל אופן. יש לכם תוספות משלכם? קדימה, למה אתם מחכים?!

[תמונה: cc]

"ואם הדור הצעיר חושב שאפרודיטה תזחל החוצה מ-SUV שיכורה ובלי תחתונים, אז אנחנו אבודים. ולאף אחד לא יעמוד יותר" – טורי איימוס, במסיבת העיתונאים בארץ, נותנת את דעתה על הזמרות המצליחות של היום

1. כל מי שמכיר את טעמי המוזיקלי יודע שלצד העדפות, נטיות וסטיות מוזיקליות ידועות, יש לי אהבה עזה למושג החמקמק הזה, שנקרא "גרוב". הגרוב ידידנו חמקמק וחלקלק הוא עד מאוד, כמו סבון שקשה לתפוס אותו כשהוא בורח לך מהידיים. זו לא הייתה מטאפורה טובה במיוחד אז תמשיכו לקרוא ועוד שניה אבהיר. כמו emo או פורנוגרפיה, קצת קשה להגדיר מדעית או מילונית את המונח "גרוב", אבל אזהה אותו מיד אם אתקל בו. לצורך העניין אצטט את סטיב טלהוס, שאני חייב להודות שאין לי רבע מושג מי הוא, שאמר "כשאפילו אנשים שלא יכולים לרקוד רוצים שיתחשק להם לרקוד, כאן נכנס הגרוב". אבל אל תתבלבלו. גרוב זה לא מה שהופך את "Heaven" של בריאן אדאמס לרקיד כשמוסיפים לו ביטים של האוס. זה סתם קצב, אפילו קצב משעמם למדי. הגרוב נוצר כשהקצב הוא יותר מסתם תופים קצביים. לעזאזל, גם שירים שקטים או איטיים יכולים להיות גרוביים, ופעמים רבות הם אכן כאלה. ז'אנר ה-Rare Groove שהכיר לי חברי הטוב והיקר מורפלקסיס מכיל המוני שירים שלא תחשיבו כרקידים, אבל הגרוב נשפך מהם כמו דבש בלי שהם יגלשו לפ'אנק טהור, למשל. אני מצטער, אפסיק עכשיו לנסות להגדיר משהו שאי אפשר להגדיר. מה שאעשה במקום, זה לספר לכם על ביל וית'רז (Bill Withers). את ביל שלנו אתם בטוח מכירים. גם אם לא שמעתם את שמו, שמעתם את "Ain't no sunshine" (שגם הוא גרובי למדי), "Lean on me", "Just the two of us" ו-"Lovely day" – כולם שירים שעורכים מוזיקליים אוהבים לשבץ בקומדיות רומנטיות וסרטים אמריקאיים באופן כללי, ו-וית'רז, מלבד היותו מבצע בחסד, גם כתב והלחין את רובם. מלבד אלה ועשרות אחרים, יש לו שני שירים נפלאים שאני אוהב במיוחד, שניהם יחסית רגועים אבל מכילים גרוב שאי אפשר להתכחש לו. אחד הוא "Grandma's hands" שבלאקסטריט סימפלו בחדווה ללהיט ההיפ הופ מהניינטיז "No diggity", והשני הוא "Use me", שלשמו התכנסתי כאן היום. השיר הזה כל כך טוב וכל כך גרובי, שמתחשק לי להקים את סטיבי וונדר מכיסאו ולגרור אותו לרחבת הריקודים, שם נרקוד כמו אדי מרפי. ולא סתם הזכרתי את וונדר, השיר הזה מבוסס בעיקרו על עבודת תופים נפלאה וליין דומיננטי של Clavinet (מעין אורגן חשמלי שהלך חזק בסבנטיז), שמזכירים בהחלט את וונדר ברגעיו הפ'אנקיים יותר. אבל השיר הזה אינו פ'אנק. הוא גם לא בדיוק סול, למרות שהקול של וית'רז הוא יותר סול שחור משאפשר להעלות על הדעת. וזה מוזר, כי יש מיליון שירים אחרים עם תופים ואורגן דומיננטי, אבל אין להם את הקסם הזה, את הניצוץ הזה, את ה… גרוב. [מפ3]
2. בואו להאזין לאוסף של ביל וית'רז ועשו לעצמכם את השבת. [סאונדפדיה]



3. אוסף תקשיבו רגע 02, המיקסטייפ התקופתי הרשמי (רשמי!) של העונג שבת, ניתן להורדה וכולל שלל שירים חדשים ונהדרים. פנקו לעצמכם את האוזניים. אפשר גם להאזין בסטרימינג אם אין לכם כוח להוריד. [עברית, מפ3]
4. פנטזי.קון 2007 הוא כנס פנטזיה שייערך ב-25-26 ביולי (רביעי-חמישי? איזה מין ימים אלה לכנס?) במרכז רוזין במרכז שוסטר, רח' דרזנר 2, רמת אביב ג' (תל אביב, מן הסתם). הנושא הכללי הפעם הוא "חלום ליל קיץ", ובין השאר יעלה שם המחזמר חלום ליל קיץ – גרסת הבאפירוקי (שישתמש בחלום ליל קיץ של שייקספיר כדי להשפריץ וריאציות על מופעי המעריצים של "מופע האימים של רוקי" ושל באפי), הקרנות סרטים, הרצאות בשלל נושאים (תפס את עיני: "מחלום ליל קיץ עד משה קצב: רדיקליזם מהותני ולוגיקה היררכית" ו"טולקין ושייקספיר" של עמנואל לוטם), ובאופן כללי יהיה כייפי, קיצי ופנטזמגורי למדי. אח, חיכיתי שנים להזדמנות טובה להשתמש במילה "פנטזמגורי". כרטיסים יעלו 30 ש"ח לאירוע, אם אתם לא חברים באף אגודה. [עברית]
5. צ'ופצ'ופ הוא בלוג מתכונים חדש שמשלב המלצות, מתכונים ותמונות במסורת בצק אלים ושאר בלוגי מתכונים מושקעים. הוא צעיר וחדש, אז תנו לו רגע לעמוד על רגליו. אבל לדעתי שווה לבקמרק (במיוחד אם אתם רעבים). [עברית]
6. חיילים שכותבים, שימו לב! עיתון "במחנה" (כן, הוא עדיין קיים!) יוציא גיליון מיוחד בראש השנה, שיוקדש ליצירות פרי עטם של חיילים. אם אתם רוצים לשלוח קטעי סיפורת או שירה שכתבתם, אתם בהחלט מוזמנים, הנה כל הפרטים. בנוסף, "במחנה" והוצאת "כתר" עורכים תחרות שגם היא תסתכם בגיליון המיוחד. שלושה סופרים – דודו בוסי, ליזי דורון ואופיר טושה גפלה – כתבו התחלות של סיפורים, ואתם מוזמנים לסיים אותם בעצמכם, ולשלוח לתחרות. אל תגידו שלא מפנקים כאן את החיילים. [PDF, עברית]
7. יוצרי קומיקס, שימו לב! לקראת פסטיבל הקומיקס שמתוכנן לסוף אוגוסט, עיתון "העיר" רוצה לפרסם סקירה מקיפה של כל מה שיוצא לקראת הפסטיבל – חוברות, ספרים, פנזינים, פרויקטים וכל הבא ליד ולעט. לשם כך הם מבקשים מכם – כן, אתם! – להעביר להם עותק מודפס או סרוק בדיסק של החומרים שלכם. פנו אל איתמר ב"ז במייל אם אתם צריכים פרטים נוספים. [זהו]
8. אם המחשבה על הארי פוטר החדש עושה לכם נעים בכל הגוף, שימו לב: סניף צומת ספרים בגעש יהיה פתוח הלילה, החל משעה 02:00, ויערוך מכירה לילית מטורפת של הספר החדש (חמשת הלקוחות הראשונים שיגיעו לקופה – יקבלו את הספר חינם!). כל זה נערך אף על פי שאלי ישי הוא אידיוט ברמה שקשה להבין. בהארץ הפיקו לכם גם ספיישל נרחב לקראת הספר החדש. איזה יופי, איזה יופי של ספיישל. זה בכלל לא משנה שלא קראתי מעודי ולו מילה אחת בסדרה. ככה מפיקים ספיישל סביב ספר. תענוג עיתונאי. [זהו, שתדעו]




טורי איימוס בהופעה. מצטער, יקירתי, אבל את לא שווה את זה תמונה: (cc)

9. אני לא הולך להופעה של טורי איימוס. וההחלטה הזו לא הגיעה לי בקלות, כי אני אוהב את טורי איימוס, וכי שיר גנור מ-NRG עוד שניה גומרת מההופעות שלה [יש וידאו ממסיבת העיתונאים גם ב-Ynet ובוואלה]. אני לא מהטוריסטים המכורים שמכירים כל מילה בכל שיר בכל אלבום, אבל אני אוהב את האלבומים הראשונים שלה ואותה באופן כללי, ובאמת שנורא רציתי לראות אותה בהופעה. אז למה אני לא הולך? כי מעצבן אותי שכדי ללכת עם חבר או חברה להופעה, אנחנו צריכים להוציא ביחד 800 שקל. למה מה? לפני שנתיים ראינו את בלאקפילד, רושין מרפי ופיית'לס בחיפה בערב אחד, וכל זה עלה לנו 100 שקל. NIN מגיעים לארץ בקרוב וכרטיס להופעת הענק שלהם בגני התערוכה (יחד עם מופע חימום שעדיין לא נקבע אבל כפי הנראה יהיה שווה) עולה 220 ש"ח. אז למה, בשם כל הרוחות והמפיקים, כרטיס יחיד להופעה של טורי איימוס, בלי חימום למיטב ידיעתי, עולה 400 שקל?
   לא רק אותי זה מעצבן. יובל שקד, מיוזמי האתר המבורך בוא יא מניאק, כתב מאמר ל"העיר" בו הוא בוחן את השיקולים מאחורי המחירים (איפה שכתוב "פליימינג ליפס" צריך להיות "בלאק ליפס"), וגם נותן פרפסטיקבה להשוואה: מחירי כרטיסים לאותו המופע של איימוס בסיבוב הנוכחי באירופה עלו, במקרה הכי יקר (פריז), 275 ש"ח (50 אירו) ובמקרה הכי זול 130 שקל (80 לאו, ברומניה). אז למה אנחנו צריכים לשלם 400 ש"ח? [תוספות והערות חשובות למאמר אפשר לקרוא בבלוג של האתר] אבטחה זה תירוץ נחמד, אבל ההופעה מתקיימת באמפי רעננה, שהוא מקום סגור ומבוקר ולא אתר פסטיבלים פרוץ. ואם שוקי וייס טוען בכתבה הנ"ל שהפרסום והשיווק בארץ מרכיבים ב-15% מהעלות, אני רק רוצה לספר לו שאלמלא הייתי קורא באינטרנט, לא היה לי מושג שטורי איימוס באה לארץ. לא ראיתי אף מודעה באף עיתון, באף בילבורד ובטח לא בטלוויזיה.
   בקיצור, מפח נפש, מבחינתי. לא שזה משנה לו, אבל את הכרטיס שלי שוקי וייס הפסיד. את NIN, לעומת זאת, לא אפספס בעד שום הון שבעולם, בעיקר בגלל שאני לא צריך להוציא הון כדי לראות אותם. [עברית]

קרא/י את המשך הפוסט