טיול גיבוש

כשקניתי את האלבום הזה, ב-89', האנגלית שלי לא הייתה משהו, וגם לא הייתה וויקיפדיה שממנה אפשר ללמוד למשל ש-"Plainsong" זה לא סתם "שיר פשוט", אלא מה שקוראים בלטינית "קנטוס פלאנוס", כלומר מזמור כנסייתי קתולי. באותו זמן, בשיעורי ספרות 5 יחידות בתיכון, "שיר פשוט", הפתיח המונומנטלי של הקיור לאלבום דיסאינטגריישן והרומן "סיפור פשוט" של ש"י עגנון על האהבה הנצחית והבלתי מושגת של הירשל ובלומה התכתבו ביניהם. זו הייתה כל האינפורמציה שהייתי צריך.

שיר ראשון באלבום הוא הזמנה למסע, במיוחד כשמדובר באלבום קונספט. אלא שלא פעם, האינטרו באלבומי קונספט הוא רק פרוזדור. לא באמת שיר, אלא רק הצהרת כוונות. הבעיה עם הצהרת כוונות היא שהרבה פעמים הפער בינה לבין מימוש הכוונות מוליד תסכול עמוק. אצל הקיור, "Plainsong" הוא לא רק הצהרה, הוא ה-DNA של האלבום. יותר מזה: באיזשהו שלב, אפשר לשמוע בתוך "Plainsong" את דיסאינטגריישן כולו. אתה מקשיב לשיר הזה, ובאחורי ראשך כבר מתנגנים "Closedown" ו"Prayers for Rain".

"Plainsong" נשמע חף ממאמץ. סמית טובל מכחול בצבע מים ומרפרף על הבד. לוחש לאט ובשקט. הוא לא צועק, ובכל זאת הקול שלו מגיע עד ל"קצה העולם". פעמוני הרוח גורמים לך להגביר ווליום בתחילת הקטע, עד השנייה ה-23 של השיר, שבה הכל נפתח כמו זיקוק, מתפוצץ לחלקיקים של אור צבעוני מתחת למסך של ערפל וטל של לפנות בוקר. הטריק הזה, שגורם לך לשמוע את השיר בעוצמה רצחנית, הוא בדיוק מה שהקיור רצו, שהצליל העמוס יתנגש במלוא הכוח ברמקולים שלך. שטיח הקלידים שאליו נכנסת הגיטרה המהפנטת בדקה ה-1:29 הוא המרחב שלך. השירה מצטרפת רק אחרי שתי דקות ושלושים ושש שניות כאלה, שבהן אתה יודע בדיוק אם החומר שמכרו לך הוא הדבר האמיתי או רעל עכברים.

האוזניים מצטעפות על ההד על הקול של סמית כשהוא שר דארק דארק דארק קולד קולד קולד. המילים נמסכות זו לתוך זו. המשמעות שלהן חשובה ולא חשובה. אם אתה מבין למה הוא מתכוון, ממילא לא תוכל לעצור בשבעים ושתיים הדקות הקרובות, שאין בהן אפילו דקה אחת מיותרת.

ארבע בבוקר, על אחד מהחופים של הכנרת. טיול גיבוש של כיתה י'. אני לא רוצה להיות שם. לא מסוגל להיות חלק מזה. אבל אני שם, כי אין מה לעשות. באוזניים, הפגישה הראשונה שלי עם הקיור. איזה מזל נפל בחלקי, להתחיל את הרומן עם הלהקה הזאת בדיוק כשיוצא "דיסאינטגריישן". אני מריץ את הקסטה להתחלה ומאזין שוב. סמית שר מאופק, לא מתמסר, גם לא למוזיקה שמסביבו. אבל הוא שם, מאחורי הקלידים והגיטרה ההיא. הוא פשוט שם כי זה המקום שלו.

The Cure – Plainsong
מתוך האלבום Disintegration, משנת 1989

[מאת עמי ברנד]

ייתכן ולא מתאים לציין כי הסרט שפסקול "עור מסתורי" מלווה עוסק בנושאים כמו זנות, אונס ופדופילה; לא רק שברגע שיצירה יוצאת מידי אמן היא כבר לא שייכת לכוונותיו המקוריות, גם הפסקול עצמו נותן רק סימנים מרומזים ביותר לכך שמשהו כה מאיים יכול להיקשר לעולם הצלילים הרך והמכרבל שלו. עבורי, צלילי האמביינט הסינתיים (הארולד באד) והזיקה לשנות השמונים (רובין גת'רי מה"קוקטו טווינז") עוטפים במיוחד בגלל מרכיב הנוסטלגיה שלהם. לא כי הייתי שומעת מוסיקה כזאת בילדותי (אם כן אז הייתי בת 5 די מוצלחת) אבל תמיד היה משהו מנחם ומוכר עד דמעות בסאונד של הפקות משנות השמונים, והפקות משנות התשעים של קוקטו טווינז. זוהי דוגמה מופתית לכך: מוסיקה שנשמעת כמו הדים של הדים של הדים של מוסיקה ששמעתי בזיכרון מודחק.

ובהתחשב שהסרט עוסק בזכרונות מודחקים, אולי כל התחושות הללו אינן צירוף מקרים. במאי הסרט גרג אראקי כתב שהמוסיקה היא הנשמה של הסרט. אחרי הכל כותב הספר "עור מסתורי", סקוט היים, כתב אותו לצלילים של המוסיקאים שהלחינו את הפסקול, כך שנוצר מין מעגל קסם משונה ומיוחד בו המוסיקה האכילה את הסרט ואז חוזר חלילה, הסרט נתן השראה ליצירת המוסיקה.

אבל רגע, סטיתי מהנושא, אם לחזור למשפט הראשון: בכל זאת אני בחרתי לכתוב את זה שהסרט עוסק בנושאים האלו, כי עבורי זה מסביר את כפילות התחושה שהפסקול גורם לי להרגיש, והוא גורם לי לחוש בעוצמה, כמו מעט מאוד תקליטים אחרים. מצד אחד שזורה בו תחושה מוחלטת של נצנוצים, תום פראי ובתוליות מלאת פליאה. מצד שני, הוא משרה שלווה מותשת, גמורה, חמה, שבורה, עוברית שמתשתווה רק לאופוריה שלאחר טראומה. ואנו באמת מתכרבלים רק פעמיים בחיים כעובר: כשאנו נמצאים בתוך הרחם, ואחרי שנשברנו.

Robin Guthrie & Harold Budd – Neil's Theme
מתוך פסקול הסרט Mysterious skin, משנת 2005

[מאת עדי סברן]

ספירת העונג: כל הקטעים

את השירות הצבאי שלי עשיתי בגדוד 50 של הנח"ל, הייתי בן גרעין. זו הייתה פשרה בין הנכונות שלי לשרת בקרבי ובין הרצון שלי לשמור על מה שתפשתי כמידה של עצמאות על חיי הנפש שלי. גם להכיר מתנדבות בשל"ת ולחיות עם בנות שמידת שמירת הגבולות שלהן מעורערת משהו היוו שיקול רציני. כמובן – השל"ת נגמר, הצבא התחיל, בנות השתחררו לפנינו ואנחנו נשארנו לשמור אבט"שים בבקעת הירדן.

היו לנו שני גורמי חיבור תרבותיים למציאות החיצונית באותה תקופה – טלוויזיה מצ'וקמקת בלוויין וההמצאה החדשה שמיהרנו להתהדר בה עם שובנו לבסיס – המינידיסק זצ"ל. מהר מאוד החל מסחר ערני בקניינים רוחניים ומלודיים, וכמה מאיתנו ניצלו את אותם חודשים ושבועות אחרונים בצה"ל בבניית מאגר מכובד לקראת הטיול הגדול שבחו"ל או המציאות הישראלית הקרה דאז.

אני התמהמתי עם הרכישה שלי מסיבות כלכליות, ונסמכתי בעיקר על רבים אחרים שנותרו בעידן הדיסקמן ז"ל. הייתי שואל דיסקים מחברים, יוצא הביתה, צורב כמות נכבדת ומכין אספקה לימים שיבואו, שבהם חברים עם טעם מוזיקלי משובח לא יהיו זמינים כל כך סביבי.

את הדיסק של פרושיאנטה יאיר לא הסכים להשאיל לי. כל דבר אחר, בשמחה, אבל לא את ג'וני. העותק הזה היה שייך לבן גרעין שלו ששלח את ידו בנפשו באמצע השירות הצבאי. יאיר שאל ממנו את הדיסק ולא הייתה לו ההזדמנות מעולם להחזיר. יכולתי בכל מקרה לשמוע את זה כששנינו היינו בבסיס, ו-"Going inside" היה כל מה שהייתי צריך לשמוע.

ג'וני איבד הרבה דברים בחיים – חברים, שיניים והרבה הרבה זמן. "להקליט רק מים" היווה את יריית הפתיחה לקריירת הסולו המחודשת והמדהימה שלו, ועם השיר הזה ג'וני לא נכנס פנימה, הוא צלל חופשי.

הגיטרות המרוסקות, הצלילים הנמתחים והחותכים מיוסרים באותה מידה, הקול הכל כך כנה ומנוסה הזה, המילים הלא מלוטשות וההפקה הביתית – כולם נתנו לי שיקוף רנטגן של הבפנוכו המיוסר של ג'וני, כל כך מנוגד לכל מה שנעשה עם להקת הרוק שלו.

הדבר החזק ביותר בג'וני נובע מתוך השוואה – של טנטוס מול ליבידו, של שקיעה מול רמזים של גאולה, של דעיכת האמנות של הצ'ילי פפרס מול הנסיקה של ג'וני. "Going inside" הוא זעקה שכולה התעלות, של הכרה בסבל, הודאה בו, רתימתו לדבר כל כך גס וראשוני שאפילו האדם עם החיים המוגנים ביותר ימצא את עצמו מכניס יד לחולצה לבדוק את הדופק של עצמו. זו לידה מחדש והיא מערבת סבל, הסבל הינו הכרחי. האם זה שווה את זה – בשבילי בוודאי, אני לא אהיה זה שעונה בשם ג'וני.

John Frusciante – Going inside
מתוך To record only water for ten days משנת 2001

[מאת אופקיטו]

ספירת העונג: כל הקטעים

לפני הכל:
א. אם אתם מהאנשים שמתעניינים במה שאני שומע לאחרונה, מעכשיו תמצאו בהמשך הבאר השמאלי גם פסיפס אלבומים קטן, מבחר מהדברים שמסתובבים לי כרגע באוזניים. ואני באמת מקווה שיהיה לי כוח ואזכור לעדכן את הרשימה הזו מדי פעם.
ב. ג'יימס התלונן היום שאין מספיק מוזיקה בעונג, כלומר כזו שדורשת רק לחיצה כדי לשמוע אותה. הוא עצלן במיוחד, ג'יימס. אבל הוא החבר הכי טוב שלי, אז הקשבתי לו. בחלק גדול מהאייטמים תמצאו גם שיר, אפילו אם הוא לא עיקר האייטם.

השבוע בספירת העונג:
Depeche Mode – I feel you [פרנק זעתר]
Flue – Esmafarja [y99]
Sigur Ros – Svefn-G-Englar [תמיר פיינגולד]
אביתר בנאי – יש לי סיכוי (פעם ראשונה) [מרקוביץ']
אביתר בנאי – יש לי סיכוי (פעם שנייה) [שגיא ב]
Counting Crows – Round Here [אסף]

1. אני לא אוהב במיוחד לחזור על עצמי, אבל מה לעשות שצר עולמי כעולם נמלה עם חיבור לאינטרנט, ולפעמים אין ברירה. ממש היום התפרסמה בוויינט כתבת-מיקסטייפ שלי על בי-סיידז, הידן טראקס ושלל שירים מצוינים שנשארו מחוץ לאלבומים (לרוב מצוינים גם כן). זו כתבה מבולגנת, אני מודה מראש, אבל אני מחבב את האוסף שיצא לי ממנה. אחד השירים שחזרו לאוזניי אחרי שנים לרגל הכתבה הזו היה Outtake מעולה של Nirvana – כן הלהקה ההיא שפעם אהבנו ועכשיו לא אופנתי לשמוע – שנקרא "Sappy" (ובשנינות אופיינית מכונה גם "Verse Chorus Verse"). הפנינה הקטנה והנפלאה הזו הוקלטה בסשן ההקלטות של In Utero, בלי ספק האלבום הכי טוב של נירוונה, על ידי המאסטר סטיב אלביני. "Sappy" לא מופיע בדיסק, אלא מתחבא כשיר נסתר בסוף האוסף המעולה No Alternative שיצא ב-1994 והכנסותיו נתרמו למאבק באיידס. מאוחר יותר הגירסה הזו הופיעה גם בקופסה שיצאה ב-2004 והקלטה אחרת הופיעה באוסף Sliver. כך או כך, זה Kick Ass Song, ולמרבה השמחה הוא לא נדחס כל כך הרבה בסאונד כמו שאר הדברים מ-In Utero. הנה קצת אולדסקול גראנג' כדי לפתוח את השבת. [מפ3]



2. הכירו את רדיו פרימיום להמונים, בלוג מוזיקה חדש ומוצלח במיוחד מאת בחור ישראלי, וכמה מרענן, הוא דווקא לא בן 18-26, אלא קצת יותר. הוא מדלג בטבעיות בין הוט צ'יפ, הפוליפוניק ספרי ורג'ינה ספקטור לביטלז, מייקל ג'קסון ועוד. תענוג אמיתי, ותוספת מיידית לקורא הרסס שלי. [עברית]
3. למזמינים מ-CD Connection, עד יום שלישי בצהריים תוכלו לשלם מחצית ממחיר המשלוח אם תכניסו את הקוד "fun4me" בעת ההזמנה. איזה כיף! 20 נקודות בונוס לראשון שיציין בתגובות להקה שיש לה שיר פשוט נהדר עם אותו השם (חוץ ממך, פרנק, אני יודע שאתה יודע). [אנגלית]
4. והנה הודעה מצערת לכל מי שאוהב לצפות בסדרות באיכות גבוהה ברשת, לצפות בקליפים באיכות גבוהה ברשת וכן הלאה. Stage6, אתר שיתוף הווידאו-באיכות-גבוהה מבית היוצר של DivX, סוגר את הבסטה. מבאס. [אנגלית]



5. RCRD LBL אמור להיות לייבל רשת עולמי שמשחרר מוזיקה בלה בלה בלה. בתכל'ס זה בלוג מפ3 משודרג וחוקי, שמארח גם אמנים שאנחנו מכירים היטב מכל ספקטרום האינדי. רוב מהומה על מעט מאוד, בעיניי, אבל תמיד נחמד לקבל מוזיקה חוקית בחינם. [אנגלית, מפ3]

קרא/י את המשך הפוסט

קשה לכתוב על אחד השירים שאתה הכי אוהב בעולם. קשה עוד יותר להסביר למה. זה כמו להסביר למה אתה אוהב בחורה מסוימת ולא אחרת. אפשר, כמו כשמתארים בחורה, להתחיל במה שכולם רואים: המלודיה היפהפייה, השירה קורעת הלב של אדם דוריץ, המילים הכל כך כואבות, הסיפור הטראגי. ואפשר, בדיוק כמו אצל בחורה, לדעת שמה שאתה מרגיש שייך רק לך ולא ניתן לתיאור באופן אובייקטיבי.

אדם דוריץ מספר על מריה. מריה שהגיעה מנאשוויל, רוצה להכיר בחור שנראה כמו אלביס, אוהבת ללכת על הקצה של הגלים והחול. היא מגיעה אליו וישר פושטת את בגדיה, אומרת שהיא מרגישה כמו קדוש מעונה, עייפה מהחיים, על סף התמוטטות, רוצה לסיים הכל מקפיצה מבנין גבוה. רוצה שהוא יציל אותה, יתפוס אותה כאשר היא נופלת.

וגם לי היתה מריה משלי. גם היא אהבה לאסוף צדפים על חוף הים, להגיע אליי, לנעול את הדלת ולפשוט את בגדיה. גם היא ניסתה למצוא משמעות בחיים והתאכזבה קשות כשהבינה שאין, ניסתה לברוח מהריקנות דרך אלכוהול וסמים, דיברה על לסיים את הכל אחת ולתמיד. איתה חציתי את ארה"ב, כשהקסטה היחידה שיש לנו באוטו היא של Counting Crows. יחד איתה ראיתי הופעה שלהם בפיניקס, אריזונה, ושרתי לה בנסיעות הארוכות את "Round here" שוב ושוב, לפי בקשתה. השורה האהובה עליה מהשיר היתה "Can't you see my walls are crumbling?" . לטעמה, השורה הזו כל כך רווייה ברחמים עצמיים שהיא חייבת להיות אמיתית.

בשיר, אדם חומק אל תוך הלילה כמו רוח רפאים, עוזב אותה מאחור ממררת בבכי בחדר. הוא מבין שהתהום שבו מריה נמצאת עמוקה מדי ויכולה לסחוף גם אותו פנימה. הוא עוזב אותה מאחור, אך רגשי האשמה והאהבה לא עוזבים אותו ומלווים אותו לכל מקום אליו הוא ילך. עד היום, הרבה שנים אחרי, היא יכולה להתקשר אליי ב-2 בלילה, לבכות בטלפון, להגיד לי שהיא מתגעגעת אליי. ואני תמיד אענה לה ואנסה להרגיע אותה. אני חושב שקוראים לזה אהבה.

בהופעות אדם דוריץ תמיד מוסיף לביצוע של "Round Here" מספר שורות נוספות, טווה את הסיפור עוד ועוד, משחק עם הקהל שזה הפייבוריט שלו. אנשים שמכירים את Counting Crows רק מהרדיו יספרו לכם על Mr. Jones. אנשים שבאמת אוהבים אותם יספרו לכם על "Round Here". כי אין שיר יותר נוגע, בין אם היתה לכם מריה משלכם או לא.

Counting Crows – Round Here
מתוך האלבום August and everything after, משנת 1993

[מאת Mr Brownstone]

ספירת העונג: כל הקטעים