ספירת העונג: Neil's Theme
ייתכן ולא מתאים לציין כי הסרט שפסקול "עור מסתורי" מלווה עוסק בנושאים כמו זנות, אונס ופדופילה; לא רק שברגע שיצירה יוצאת מידי אמן היא כבר לא שייכת לכוונותיו המקוריות, גם הפסקול עצמו נותן רק סימנים מרומזים ביותר לכך שמשהו כה מאיים יכול להיקשר לעולם הצלילים הרך והמכרבל שלו. עבורי, צלילי האמביינט הסינתיים (הארולד באד) והזיקה לשנות השמונים (רובין גת'רי מה"קוקטו טווינז") עוטפים במיוחד בגלל מרכיב הנוסטלגיה שלהם. לא כי הייתי שומעת מוסיקה כזאת בילדותי (אם כן אז הייתי בת 5 די מוצלחת) אבל תמיד היה משהו מנחם ומוכר עד דמעות בסאונד של הפקות משנות השמונים, והפקות משנות התשעים של קוקטו טווינז. זוהי דוגמה מופתית לכך: מוסיקה שנשמעת כמו הדים של הדים של הדים של מוסיקה ששמעתי בזיכרון מודחק.
ובהתחשב שהסרט עוסק בזכרונות מודחקים, אולי כל התחושות הללו אינן צירוף מקרים. במאי הסרט גרג אראקי כתב שהמוסיקה היא הנשמה של הסרט. אחרי הכל כותב הספר "עור מסתורי", סקוט היים, כתב אותו לצלילים של המוסיקאים שהלחינו את הפסקול, כך שנוצר מין מעגל קסם משונה ומיוחד בו המוסיקה האכילה את הסרט ואז חוזר חלילה, הסרט נתן השראה ליצירת המוסיקה.
אבל רגע, סטיתי מהנושא, אם לחזור למשפט הראשון: בכל זאת אני בחרתי לכתוב את זה שהסרט עוסק בנושאים האלו, כי עבורי זה מסביר את כפילות התחושה שהפסקול גורם לי להרגיש, והוא גורם לי לחוש בעוצמה, כמו מעט מאוד תקליטים אחרים. מצד אחד שזורה בו תחושה מוחלטת של נצנוצים, תום פראי ובתוליות מלאת פליאה. מצד שני, הוא משרה שלווה מותשת, גמורה, חמה, שבורה, עוברית שמתשתווה רק לאופוריה שלאחר טראומה. ואנו באמת מתכרבלים רק פעמיים בחיים כעובר: כשאנו נמצאים בתוך הרחם, ואחרי שנשברנו.
Robin Guthrie & Harold Budd – Neil's Theme
מתוך פסקול הסרט Mysterious skin, משנת 2005
[מאת עדי סברן]
סרט נהדר!
שיר לא רע בכלל….
מאמר מעניין בהחלט.
לא הייתי מאמינה שמישהו יכתוב על זה (ועוד שנות השמונים, אז בכלל).
כתבת את זה נורא יפה, והסרט והפסקול, כמובן, מעולים.
"הדים של מוזיקה ששמעתי" תיאור מדויק של השיר. אני לצערי, לא מכיר את שאר האלבום. אבל אחרי יום של קוקטו טווינס, אני יכול לאמר שתפסת את האווירה לחלוטין.
בכל אופן, פוסט קטן וטוב, במיוחד אהבתי את המחשבה על המוזיקה שמזינה סרט שמזין מוזיקה.
המשכי כך 😉