לפני שבוע שודר משחק הגמר של ליגת האלופות האירופית, צ'לסי נגד מנצ'סטר יונייטד. אתם בטח כבר יודעים איך זה נגמר – הגביע הוחזק ונושק ונלקח הביתה, למנצ'סטר. אתמול הופיע איאן בראון בהאנגר 11 בתל אביב, הופעה ראשונה שלו בארץ אם אינני טועה. וכל ההופעה חשבתי על כדורגל.

More, more monkey business! תצלום: עידית נרקיס

1: חימום ומתיחת שרירים
הדלתות נפתחו ב-20:00. הגענו בדיוק להופעת החימום של ישראלים\פעולה\סקס, להקת הרוקנ'רול-מלוכלך בראשות המלך מאור כהן, שנתנה הופעה לא מלהיבה במיוחד מלבד השיר האחרון המעולה, "בית היוצר". באופן כללי כדאי מאוד להניח יד ואוזן על האלבום שהם הוציאו לפני שלוש שנים, שנשמע כאילו הוא הוקלט במוסך אבל עם כל הקונוטציות החיוביות של התיאור הזה. בינתיים התהלכנו על הקווים במתח, אמרנו שלום לחברים ומכרים, וחיכינו שיתחיל המשחק הגדול. לכבוד יום ההולדת, חברתי הטובה עידית נתנה לי משרוקית-אונס (לכל מקרה שלא יהיה!), מה שכנראה הפך אותי לשופט.

2: שריקת הפתיחה
איאן בראון עלה לבמה ב-22:45 (ג'יזס!), אחרי פתיחת חצוצרה קצרה ונהדרת מתוך "הסנדק" ש… לא הובילה לשום מקום. קטע החצוצרה נגמר, פאוזה של מחיאות כפיים, ורק אז עלו כל הנגנים לבמה לתשואות הקהל, וחבל. טוב היו עושים בראון ולהקתו אם הפתיח הנשיפתי היה מתגלגל לפתיחת שיר כלשהו. אבל ניצול מומנטום היה אחת הבעיות העיקריות של החלוץ בראון, ועל כך בהמשך. בינתיים, מתחילים. אחד החוקים העיקריים בספר ההופעות הגדול אומר: אם לא הרכבת מראש סטליסט מלא מחשבה, תתחיל עם השיר שפותח את האלבום האחרון שלך. לבראון לא היה סטליסט מעניין, והוא אכן פתח עם "The world is yours" (אלא אם כן זיכרוני מטעה אותי בצורה מביכה), שיר חלש בעל מילים מביכות מאלבום חלש ועמוס קלישאות. עם זאת, "Made of stone" של הסטון רוזס כשיר שני הציל במהרה את המצב, ומבט חפוז סביבי הבהיר לי בדיוק מי בא בשביל בראון החדש ומי כאן בשביל הנוסטלגיה מימי המאדצ'סטר (רמז: הם יודעים רק את המילים של הסטון רוזס ונראים כאילו לא רקדו בהופעה כבר עשור, שזה חינני).

3: קילומטרז'
בגמר ליגת האלופות שמתי לב לראשונה לסטטיסטיקות שרצות על המסך. בשלב מסוים לקראת מה שנראה אז כסוף המשחק הוחלף אחד השחקנים, ועל המסך הוצג מספר הקילומטרים שרגליו הספיקו לגמוא על הדשא. זה היה משהו בסביבות ה-13 קילומטר, וחשבתי לעצמי "שיט, זה המון!". על ההליכון הבלתי נראה שלו, איאן בראון צעד במקום לפחות מספר דומה של קילומטרים, אם לא יותר. האם הוא יודע לאן הוא הולך?

4: ככה לא בונים סטליסט
כדורגל משחקים 90 דקות, על פי רוב. 70 הדקות הקצרות של בראון על הבמה הרגישו כמו משחק כדורגל עם הארכה ופנדלים. ברגעיו הגדולים בראון יודע לייצר המנונים נפלאים ומרוממי רוח, מהסוג שיציעי הכדורגל באולד טראפורד ישמחו לצעוק בכל גרונם, והוא גם טוען אותם בגרוב מדבק. בשאר הזמן הוא ממלא את שיריו בגרוב בסיסי בלבד שמספיק כדי להזיז את הרגל ולנענע את הראש, אבל לא מספיק כדי להחזיק ארבע דקות על הבמה ללא התפתחויות. בשירים כאלה גם בראון נראה משועמם, מתהלך לאורך הבמה ללא התלהבות ניכרת וממלא את תפקידו על המיקרופון כדי לצאת ידי חובה. וזה לא שאין לו חומרים מספיק טובים, האל חנן אותו בכמה אלבומי סולו מלאי ממתקים וגם בשירים של הסטון רוזס. אבל במקום לנצל אקסטזה בקהל בשיר כמו "My Sweet Fantastic", למשל, כדי להניף אל על את השירים הבאים וליצור רצף שלא נשכח גם כשיצא האלבום הבא, ההתלהבות נמוגה בן רגע בשיר עם קצב איטי יותר, או סתם נטול עניין. זה חזר כמה פעמים בהופעה, ולרוב החריב את המומנטום. לחלוץ שלנו היו הרבה הזדמנויות מצוינות (לא מעט בזכות המתופף הנהדר), אבל הוא החמיץ את רובן.

אני חזק יותר מכולכם! תצלום: יעל רגב

5: אופוריה
עם זאת, המערכה הזו על הדשא הסינטטי שנפרש בכניסה להאנגר הוכרעה בארבעה גולים מרהיבים של בראון ישר אל חיבורי הלב הנפתח והזרועות המונפות שלנו. ארבעה המנוני-נצח הפיל עלינו בראון בערב אחד: זה התחיל ב-"Time is my everything" המדהים, עם ליין החצוצרה האהוב עליי ביותר בעשור האחרון (וזה עשור שהביא עמו דיסקים של קלקסיקו, זה לא צחוק!), המנון אופורי וסוחף שמרגש אותי גם בהאזנה המיליון. מאוחר יותר, גם הוא מהאלבום המעולה Solarized, הגיע "My sweet fantastic" – גם בו החצוצרה החיה על הבמה וכלי הנשיפה המסומפלים שימשו כמנועי סילון שהטיסו את ההאנגר לסטרטוספירה. לקראת הסוף הגיע הרגע שכל בן 30 ומעלה באולם חיכה לו – הבאס המתגלגל והתת-קרקעי שפותח את "I wanna be adored" התחרה בעוצמתו הריכטרית רק ברקיעות הרגליים של כאלפיים נוכחים, ובסוף בסוף ננעלה ההופעה אולי בהמנון הגדול ביותר של בראון – "F.E.A.R", שהמשיך להתנגן לנו בראש ולהתפזם לנו בפה גם כמה שעות אחרי שהצפצופים באוזניים נעלמו (ובאמת, ווליום אנושי יותר לא היה מזיק).

6: ובסוף? תיקו חינוכי*
שלושת ההמנונים הנ"ל (מלבד זה של הסטון רוזס) מתמצתים את הדבר שבו, בעיניי, מתמחה בראון בשיאו: להפוך תפקיד של כלי אחד לאייקוני (כלי המיתר ב-"F.E.A.R", החצוצרות בשניים האחרים), ולטעון את הגרוב במילים מרגשות באמת, פשוטות, מהלב. ברגעים כאלה הלב גואה, הרגליים קופצות, העיניים נעצמות – ברגעים כאלה החווייה של ההופעה אופפת אותך מבפנים ומבחוץ. חסד.
אבל חוץ מזה – נחמד. איל רוב הגדיר את זה היטב בוואלה: "וכמה שהיו סיבות להתאכזב אתמול, לא נראה לי שהיה מישהו שבאמת התאכזב". חוסר ההתלהבות, ההיצמדות הקנאית של הלהקה לעיבודים הקיימים, התאורה, הסאונד, ווטאבר – בסוף די התרגשנו. אולי לא יצאנו מעולפים (כמו בחורה אחת שנסחבה לנגד עינינו באמצע ההופעה וגרמה לנו לתהות בקול: מי לעזאזל מתעלף באיאן בראון?), אבל בהחלט שמחנו שבאנו. לו הייתי פוגש את בראון מחוץ להאנגר לא הייתי מתנפל עליו בחיבוקים, אלא לוחץ את ידו וממלמל "Good game, lad, good game".

תצלום: עידית נרקיס

רישומים בשולי הפנקס:

1. בערך חצי מהזמן היה קשה עד בלתי אפשרי לראות את פניו של בראון מאמצע האולם (אלה שעמדו צמוד לבמה בטח ראו). זה בסדר לוותר על ספוטלייט שעוקב אחרי הסולן, וזה גם בסדר, יחסית, להציף את אחורי הבמה באורות צבעוניים ואת הקהל באורות מסנוורים. אבל במקרה כזה, נא לדאוג לאור בקדמת הבמה, שם משוטט הסולן אנה ואנה ונותר בחשיכה שירים שלמים.
2. ההאנגר הוא מקום ענקי, והתקרה הענקית שלו מרוצפת ציוד תאורה מרהיב שיכול לשמש רייב מטורף. בהופעה כזו, שברגעי השיא שלה אכן מקפיצה את הקהל לכיוון הרייב המטורף, חבל שלא נעשה אף שימוש בציוד הזה. קצת אווירת דיסקוטק ענקי עם להקה חיה הייתה מטיסה את הערב הזה לשמיים.
3. כן, בראון מזייף קצת. וזה בסדר. הוא לא מכאיב באוזן והוא לא הפרפורמר הכי טוב בעולם. עם זאת, כנראה שגם לא הכי גרוע בעולם. האוזניים שלי אכן כאבו כשיצאתי, אך היה זה מפאת הווליום הקצת-מוגזם ולא מפאת זיופים מחרידים.
4. כשאיאן בראון צועק Thank you במבטא מנצ'סטרי כבד וכשהמיקרופון תחוב לו בחצי הדרך אל השקדים, זה נשמע בדיוק כמו Fuck you Tel Aviv! שזה מצחיק.

רשמים מהיציעים הסמוכים:
אייל רוב בוואלה | עמרי חג'ג' במומה | עמית יולזרי ב-nrg | עידן רינג בעכבר העיר | עמי פרידמן בסיטימיול

נכון שהפעם השנייה היא כבר מסורת? אז כמיטב המסורת, גם השנה בשבוע הספר העברי אני מקדיש מספר מוגבר של אייטמים לספרים, סופרים וספרות, וכולם מסומנים בבחור הקורא הקטנטן שלנו. אל תפספסו את אירועי שבוע הספר בכל הארץ, וריכשו לעצמכם משהו חדש לקרוא (או טוב יותר – קחו מהספרייה וחסכו כסף ונייר!). [עברית]

לפני הכל:
לעונג דרוש/ה: בחור/ה שמאוהב/ת בעטיפות של אלבומים (דיסקים או תקליטים, לא משנה), אפילו קונה אותם בשביל העטיפות, אוהב/ת מוזיקה, מבינ/ה בעיצוב ובאמנות, ואוהב/ת לכתוב. אין בזה כסף, אבל יש בזה כיף, שזה הבדל של אות אחת בלבד. פנו אליי במייל.

1. ביום הולדתי ה-26, כלומר ביום רביעי האחרון, הלכתי לשחק ביליארד. למה לא, בעצם? חברתי ואחי הגדול לקחו אותי לקפה נגה בתל אביב, באר אמריקאי למדי, רצוף שולחנות ירוקים מלבד, קירות מעץ, ריח בירה רענן ומוזיקה… איך לומר זאת? מושלמת לתפאורה, כלומר שירי רוק אמריקאי בסיסיים כמו לד זפלין, גאנז אנד רוזס, ועשרות שירי גיטרות נהדרים שלא שמעתי מאז 1994 (וגם שיר אחד גדול של Tenacious D). היה כיף גדול, לא שיחקתי שנים אך להפתעתי התחממתי מהר והלך לי לא רע בכלל. המילקשייק שוקולד שהזמנתי לכבוד החגיגה שיפר היטב את מצב הרוח הטוב מלכתחילה, ובסוף שעתיים של משחקים מהנים במיוחד אפילו פתחנו כרטיס חבר במטרה לחזור (זה לא עולה כסף ומקנה שלל הנחות, אז למה לא?). ובכל פעם שהתחלנו משחק חדש, ומישהו היה צריך לפזר את הכדורים, לא יכולתי שלא לזמזם בראשי את הקטע הקצר והגאוני "Break" של DJ Food, שמילותיו מספרות על פתיחת משחק ביליארד גורלי, והמוזיקה שלו היא דוגמה מבריקה לשימוש בצלילים נושאיים (במקרה הזה, מכות של כדורי ביליארד) ובמושג ה"ברייק" המוזיקלי כדי לספר סיפור ולייצר דרמה של מתח ושחרור. 2:20 דקות של Wonder. [מפ3]



2. כצפוי וכנדרש – The Gutter Twins בארץ!!! תאומי הביבים הנפלאים, הלא הם מארק לאנגן וגרג דולי וחבר מרעיהם (בעיקר נגנים של טוויילייט סינגרז) יגיעו לשתי הופעות בארץ, ב-3 וב-4 בספטמבר, בבארבי. בפרסומים ה"רשמיים" בארץ מדברים רק על ה-3 בספטמבר, אבל זה כנראה אותו התרגיל שעשו גם עם רג'ינה: קבעו מראש שתי הופעות ואחרי שמכרו מלא כרטיסים לראשונה, הוסיפו "לאור דרישת הקהל" עוד הופעה. במייספייס, בכל מקרה, מצוינות שתי ההופעות. איזה כיף! גאטר טווינז בארץץץץץ!!!! [עברית; חלל]
3. ?don't you know i'm loco – הפתעה נהדרת! Cypress Hill מצטרפים לגל הופעות הקיץ המשובח, ויופיעו בגני התערוכה ב-30 ביוני! הארנק עצוב אך הלב שמח. [עברית]
4. ועוד הפתעה קטנה – את מוריסי וסוזי סו יחממו הניו יורק דולז. בואו נדבר על זה רגע. לכאורה, מגניב – מדובר פה בלהקה די אגדית בכל הנוגע למקורות הפאנק, ובלהקת גלאם מאופרת שכנראה תיתן שואו טוב. מצד שני, גם אם תערכו בקרב חובבי מוריסי משאל מהיר, תגלו שמיעוטם בלבד מכיר שירים, או מתעניין, בניו יורק דולז. הוסיפו לכך את העובדה שבערך חצי מהחברים המקוריים מתים או לא זמינים, ותקבלו את העובדה הבאה: הם כאן בגלל שמוריסי פרש עליהם את חסותו לפני כמה שנים והביא לאיחודם. הם לא באמת מעניינים אף אחד, ולמרבה המזל גם לא ינפחו את מחיר הכרטיס, כך שבעצם… זה לא ממש משנה שהם באים. [עברית]



5. וזה רשמי – ההופעה של ביורק בוטלה. איזה חרא. [אין לינק]
6. קבלו אלבום בחינם: האלבום החדש של הפולקאי הישראלי עומר לשם, Send yourself away, ניתן להאזנה מלאה וחינמית ב-Muxtape, שבוע-שבועיים לפני יציאתו. כמה פשוט, ככה טוב. ב-6.6, יום שישי, תהיה בתמונע הופעת השקה. [סטרימינג]
7. הארכיון הנודע של יואב קוטנר מכיל מאות אם לא אלפי הקלטות נדירות יותר ופחות, משלל מקורות – רדיו, הופעות ומה לא. בעוד על גישה לארכיון האודיו שלו אפשר רק לחלום, ארכיון הווידאו העשיר שלו נפתח עכשיו בפנינו טיפין-טיפין, בעמוד היוטיוב החדש שלו. בתור מתאבנים, אפשר למצוא שם קטעים מ"קול הפופ" עם מינימל קומפקט – בדיוק בזמן לאיחוד המתקרב. [טיוב]
8. אדם ברוך, איש אשכולות אמיתי, הלך לעולמו ביום שבת. עצוב, עצוב, עצוב. [עברית]



9. בלי ניקוד הוא בלוג ספרותי מצוין בעברית, של שלוש הכותבות חמוטל ילין, מול פלנדרס ואביגיל גרייף – חלקן עובדות בחנויות ספרים, וביחד הן צברו ידע נרחב, הבנה ובעיקר אהבה ענקית לספרים וספרוּת. בבלוג, שמתעדכן תדיר, הן מצליחות לכתוב ממש מגזין ספרות קטן ומרתק – ביקורות, סקירות, מחשבות, רשימות, מדורים קבועים, מה לא. הנה אחד הקטעים החביבים עליי מהזמן האחרון: עשר המכות של עולם הספרות, החל מגרפומניה וכלה במבצעים. אם אין לכם ספר טוב ביד, קחו את הבלוג הזה. [עברית]
10. מה קראו זוכי פרס נובל כשהיו ילדים? ספרים, כמובן. אבל איזה? זוכה-זוכה והעדפותיו. מעניין לראות. [אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט

רגע לפני שהיא אורזת את המזוודות וחוזרת ארצה אחרי שהות ארוכה באוניברסיטת וירג'יניה טק אשר בעיירה בלאקסבורג, וירג'יניה ("גם אני לא ידעתי איפה זה עד שנחתתי", היא מודה), תמר השאירה אחריה זכר קטן, שאולי ואולי לא יצית אש בלבם של אחד ה-Hokies המקומיים.

הכספומט זכה בשורת יציאה לחופש של Beirut:

זו תמונה גזורה, את המלאה ראו כאן.

ועוד שורה אחרונה של The dø (זוכרים?) הושארה במכבסה, אולי כדי לתת שיעור אחרון לגברברי הקולג' הצעירים:

את התמונה המלאה (כולל הוראות שימוש במכונת הכביסה!) אפשר לראות כאן.

שורו וראו
קבוצת שורה בציבור בפליקר
כל הפוסטים בקטגוריית שורה בציבור
שורה בציבור: הוראות הפעלה

"לרוב אני נקרע בין המציאות לדמיון. המציאות שלי זקוקה לדמיון כמו שנוּרה זקוקה לבית-נוּרה. הדמיון שלי זקוק למציאות כמו שעיוור זקוק למקל" – טום וייטס מראיין את טום וייטס, בהמשך העונג

1. יש שירים שברגע שאתה שומע אותם, לא משנה כמה פעמים שמעת אותם וכמה שירים אחרים שמעת, ברגע שאתה שומע אותו זה השיר הכי טוב בעולם. כזה היה עבורי "Suzanne" של לאונרד כהן במשך הרבה שנים, מסיבות כאלה ואחרות. הוא קצת נאבד לי, כי הסיבות שבגללן אהבתי את השיר במיוחד החמיצו, ונותר לי "שיר שפעם אהבתי" במקום "השיר הכי טוב בעולם". השבוע, בלי שידע, נתן לי ערן מלטאת האמבט את השיר הזה בחזרה, במתנה לא מכוונת, כששלח לי הקלטה של ההופעה של לאונרד כהן בישראל, במאי 1972. רגע לפני הבלגן המפורסם שעשו שם השומרים ("אני יודע שאתם רוצים לבצע את עבודתכם", קרא כהן מהקהל, "אבל אתם לא צריכים לעשות את זה עם האגרופים שלכם"), הוא ביצע את "Suzanne" שוב. ורגע לפני סוזאן, הוא אמר את הדברים האלו: "כתבתי את השיר הזה לאישה בשם סוזאן. זה שיר תיעודי. (…) וכתבתי אותו בשבילה, ונתתי לה אותו והיא קיבלה אותו. אחר כך אתם קיבלתם אותו. ואחר כך עורכי דין קיבלו אותו. ואחר כך סוכנים קיבלו אותו. ואחר כך בנקים קיבלו אותו. ואחר כך אנשי הממון קיבלו אותו. והוא התרחק מאוד מהאישה שעבורה כתבתי אותו. ורק רציתי להזהיר כל כותב שירים שמקשיב לזה – אתם חייבים לזכור את מקום הולדתו של השיר שלכם. כי הרבה אנשים ייגשו אליכם ויגידו בצורה משכנעת 'אביא את השיר שלכם לאנשים'. ואתם תגידו, מכל מיני סיבות – פיתוי ונדיבות – שאתם רוצים שהשיר יגיע לאנשים. אבל אם תשכחו את מקום הולדתו של השיר, תוכלו להפיל ממשלות, לשרוף בנקים, לעורר מהפכות, לפעול למען כל מטרה, לייסד את חוקי האחווה הטובים, תוכלו לעשות כל דבר שנשמע טוב, אבל אם תשכחו את מקום הולדתו של השיר שלכם, תהיו אבודים לחלוטין ותשכחו אותו לנצח. אז אני מנסה למצוא אותו שוב הערב". [מפ3]



2. Low מגיעים לארץ! Low מגיעים לארץ! Low מגיעים לארץ! והנה שני פרטים מעציבים: 11 בספטמבר, בבארבי. אבל – Low מגיעים לארץ! ואם השם לא אומר לכם דבר, נסו את תיאור הסביבה הבא: אם אתם אוהבים את סמוג, אליוט סמית', אראב סטראפ, מאזי סטאר, קאט פאוור המוקדמת, שני קדר – אתם תאהבו את Low. תבואו. [אנגלית]
3. מינימל קומפקט מתאחדת, שוב. ה-8 וה-9 ביולי, בזאפה. [עברית]
4. עוד חבר חדש במשפחה ההולכת וגדלה של בלוגים מוזיקליים ישראליים: הבלוגיה על פי שמוליק כץ! [עברית]



5. פריטי תרבות בחינם: לאחי רז (הוא לא אח שלי, זה השם שלו) נמאס מדיסקים, והוא נפטר מאוסף הדיסקים שלו (קצת אחרי שתומר ליכטש מפנה את הספרייה שלו, ובחינם). עיקר האשמה נופלת על האריזה הפלסטיקית, שמקשה עליו להיקשר אישית למאות הדיסקים שהוא אסף בחייו. עכשיו הוא מוכר את כולם, לאט לאט, באי-ביי. בבלוג הוא מסביר למה, באי-ביי הוא מסביר כמה. לא צריך לציין שאני מאוד, מאוד אוהב את שתי היוזמות האלו, נכון? יש לנו הרבה יותר מדי פריטים בבית, בטח פריטי תרבות, בטח כאלה שסתם יושבים על המדף. בדומה ליוזמת שיחרור הדיסקים בשרת העיוור, Book-crossing וגם סתם תרומות לספרייה הציבורית, אני תומך נלהב בהעברת פריטי תרבות הלאה, לאנשים שיעשו בהם שימוש. חבל לתפוס מקום, חבל שאנשים אחרים יצרכו עוד ועוד פריטים במקום למחזר. נראה לי שבקרוב אערוך כאן פוסט מיוחד של חלוקת דיסקים ופריטי תרבות אחרים בהשתתפות כולכם (כתורמים וכלוקחים כאחד). מעניין אתכם לנסות? [עברית; אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט

לשלומי צ'רקה, מאייר ועורך, היה רעיון יצירתי ומצוין: לבקש מזמרים ישראליים טקסטים שנמקים אצלם במגירה מבלי שהולחנו, ולהעביר אותם לטיפולם של מאיירים וקומיקסאים ישראליים שיאיירום (יאיירוהם?). התוצאה שצ'רקה חלם עליה הייתה ספר קומיקס מוזיקלי כל כך מיוחד, ששווה לחגוג רק בשבילו את שבוע הספר.

כנגד כל הסיכויים בנוף התרבותי הנוכחי, שבדרך כלל דוחה בשאט נפש רעיונות טובים, החלום של שלומי התגשם.

בתיאום מופלא עם יום הולדתי ה-26 ועם פתיחת שבוע הספר, ב-28 בחודש יכה את החנויות הספר אל תפני מבטך לאחור בהוצאת כנרתזמורהוכלהשאר – ספר שירים בקומיקס.

במהדורה הראשונה הודפסו 2,500 עותקים בלבד, והמחיר בחנויות היקרניות הוא 89 ש"ח (באינטרנט זה בטח פחות, ובשבוע הספר בטח תמצאו מבצעים).

קשה לי להמעיט בהתרגשותי מהספר הזה, ולא רק בגלל שלקחתי בו חלק זעיר. אני פשוט חושב, לאור רשימת המשתתפים הנהדרת שבו, שכינוס 49 שירים ממיטב יוצרינו בפרשנויות גרפיות של מיטב יוצרינו זה, נו, זה פשוט אדיר, אוקיי?

רוצים את השמות, אה?

בספר תמצאו טקסטים גנוזים ונהדרים של – הנה הרשימה המלאה! – ג'וני שועלי, חוה אלברשטיין, אריק ברמן, גלעד כהנא, יהלי סובול, שלומי שבן, ג'נגו, דן תורן, עמיר לב, גבריאל בלחסן, שאנן סטריט, אלון אולארצ'יק, שלומי ברכה, דני סנדרסון, דני רובס, אסף אמדורסקי, אסף ארליך, חמי רודנר, בני בשן, סיון שביט, ברק גביזון, שי נובלמן, יוסי בבליקי, אריאל הורביץ, צ'יקי ארד, טל גורדון, נעם רותם, ישי קיצ'לס, ערן וייץ, אהד פישוף, איגי וקסמן, יובל גורביץ', מאור כהן, מיכה שטרית, שי גבסו, קובי אוז, רם אוריון, דודי לוי, תמי ענבר ויוני גנוט – וואו!!!

האיורים מגיעים מעטיהם, עפרונותיהם, מכחוליהם ומחשביהם של – שוב, הנה הרשימה המלאה – מירב שאול, עפרה עמית, יובל כספי, איה דודאי, אורי רוזביץ', יוני שלמון, ליהי אשר, אהד אלימלך, שחר קובר, גלעד סליקטר, מיכל צורי, ניר גולן, שי צ'רקה, יאיר ורדי, רוני פחימה, יוסי גוון, נינו ביניאשווילי, אליהו משגב, יפעה מיטלמן, אפרת חסון, גיא חרל"פ, אלון בורודה, אריאל סלע, עידו רבין, מאיה וייצמןיותם גבעון, הילה שרעבי, רחלי פלאוט, אורה שוורץ, אורי פינק, שלומי צ'רקה, איציק רנרט, צחי פרבר, מיכל ברוך, אורית עריף, שירז פומן, יערה בוכמן, יונתן שוחט, אורית שמעון, רחלי רוטנר, אלית אבני, קרן תגר, נעם נדב, אהד שמר, קישקה, הילית שפר, אילה טל ומנחם הלברשטט – וואו שבעתיים!

טעימה ראשונה: "סוכה". כתב דן תורן, אייר שחר קובר. (מיד אחרי הקומיקס: הקדמת הספר ועוד טעימות)

לפני כשנה שלומי פנה אליי עם הרעיון המדהים הזה. כמישהו שאוהב הן קומיקס, הן מוזיקה והן לכתוב, הוא שאל, אולי תרצה לכתוב הקדמה? אחרי שהרגעתי את ברכיי המשקשקות – מימיי לא כתבתי הקדמה לספר, ועוד כזה נפלא – שלחתי לו שתי סקיצות שונות (ממש כמו מאייר), אחת אישית יותר, שמתרכזת יותר באיור שיר כמקבילה של הלחנתו, ושנייה רשמית יותר, שמעמידה את כל הספר הזה בהקשר התרבותי-היסטורי שלדעתי מגיע לו. וביחד ערבבנו וקיצצנו. עכשיו, שנה אחרי, התחשק לי לשכתב הכל אבל ככה זה, כנראה, עם כתבים ישנים. הנה ההקדמה מתוך הספר, ואחריה לינקים לכמה וכמה עמודי פריוויו, בשביל התיאבון ( שלא תגידו שלא מפנקים אתכם כאן בכנרת-זמורה-העונג-שבת-האינטרנט-החופשי-הזה-זה-משהו!).

נדמה לי שהיה זה יוני רכטר, מהמלחינים הנפלאים ביותר שידענו בארץ, שאמר כי כדי להלחין שיר כתוב צריך קודם כל לפצח את המנגינה הפנימית שלו, ואז הכל פחות או יותר נבנה מעצמו. בשנות השישים והשבעים היתה זו כמעט נורמה אצלנו להלחין שירי משוררים ב"סגנונות החדשים" שנקראו פופ, רוק, רוק מתקדם ואפילו רגאיי. חבורות צעירות ומוכשרות כמו "קצת אחרת" העזו לקחת את הטקסטים הכתובים ולהביא אותם לקהל חובב תרבות פופולרית, שלא התעניין דווקא במורשת תרבותית "גבוהה" כמו שירה כתובה. אמנים כמו רכטר או שמוליק קראוס מצאו דרך לעקוף את הממסד התרבותי, לקחת את התרבות המתיישנת של שירי המשוררים ולהטיס אותה לאוזני צעירים חובבי רוק.

אז, לפני כמה עשורים, הרוק והפופ היו תרבות חדשה שפלשה אלינו מחו"ל, צברה פופולריות וערערה את ההגמוניה התרבותית המקובלת דאז. היום, בספר שאתם מחזיקים בידיכם ממש עכשיו, מתרחשת הברה תרבותית דומה, מהפכנית לא פחות מזו שהתרחשה כש"אחרית הימים" הפכו את חנוך לוין, עמוס קינן ודליה רביקוביץ' לפופ, רוק פסיכדלי ובלוז, ואילן וירצברג עשה שפטים (טובים) ביונה וולך. בסופו של דבר, התרבות החדשה נטמעה בלבבות והפכה למיינסטרים, שבינתיים כבר התרסק והפך לכוכבני אינסטנט, המוכרים רינגטונים ומגיעים לאוזני ההמונים רק אם הם עוברים את סלקציית הפלייליסט – מסננת הגמונית לא פחות מהרדיו לפני ארבעים שנה.

והנה זה קורה שוב. יוצרים מבריקים כמו עמיר לב, גבריאל בלחסן, יוסי בבליקי וטל גורדון לא מגיעים למדורות שבט של תרבות המונית כמו ערוץ 2. יוצרי רוק מרכזיים כמו אסף אמדורסקי, חמי רודנר או נעם רותם נשארים לרוב מחוץ למעגל תכניות האירוח ומופעי הענק בניצנים. התרבות הישראלית לועסת את עצמה, כי הפורמטים של שירי רוק או פופ כבר נמצצו עד שלא נשאר בהם שום דבר אמנותי מלבד הקליפה הסגנונית. אבל המילה הכתובה קמה שוב כעוף החול בפורמט חדש, תרבות חדשה, שגם היא, כמו הרוק בשעתו, פולשת אלינו מחו"ל, צוברת פופולריות ומאיימת על ההגמוניה התרבותית המקובלת של עיתוני חדשות וערוצים מסחריים. קומיקס.

כמו המלחין, גם הצייר מפיח חיים בטקסט השירי, ומעביר אותו מהדף היבש אל החושים המיידיים שלנו. המלחין, כמו הצייר (שהוא גם המעבד והמפיק, במקרה הזה) יכול לבחור סגנון, כלים וקצב ש"יביימו" את המילים במדיום אחר. כל מה שצריך לעשות הוא לפצח את המנגינה הפנימית של השיר הכתוב, והפאנלים ייערמו, קווי העיפרון יחוזקו בדיו, והקומיקס יושלם.

ענף הקומיקס בארץ לוהט מתחת לפני השטח כבר כמה שנים, מבעבע עם עשרות יוצרים חדשים ומוכשרים, מאות בוגרי בתי ספר גבוהים לאמנות ואלפי אנשים שקוראים המון קומיקס – ברשת, בחוברות או בספרים. נדמה שהבעבוע הזה מגיע לרתיחה רשמית בספר שלפניכם.

עמודים מתוך הספר – במלואם!
אלית אבני – איגי וקסמן (כולל סקיצות!)
אורית עריף – טל גורדון
גלעד סליקטר – עמיר לב (דוגמית בלבד)
יאיר ורדי – שלומי ברכה
איציק רנרט – יוסי בבליקי (חלק ב')
אילה טל – תמי ענבר

עוד ועוד אפשר למצוא כאן, ואת הכל אפשר למצוא, כמובן, בספר אל תפני מבטך לאחור. אני באמת באמת חושב שזה פרויקט מדהים, מהרעיון הראשוני ועד הביצוע הסופי, ואני חושב שלכל הפחות עליכם להרים את הספר ולדפדף בו בדוכני שבוע הספר הבא עלינו לטובה. אם תקנו או לא, לי זה לא משנה, את ההקדמה כתבתי בהתנדבות. אבל לדעתי, זה ספר חובה למדפיו (ועיניו) של כל חובב מוזיקה וקומיקס ישראליים.

שבוע ספר שמח!