שכחתי לשאול את שירה, צעירה מוכשרת וחמודה, איפה היא הדביקה את השורות האלו, אז עד בוא התשובה (קדימה שירה, האירי את עינינו בתגובות) פשוט אקרא לפוסט הזה "שירה מירב בדרכים".
שירה הגדילה לעשות ואף איירה אחת מהשורות בציבור שלה:

את התמונה המקורית אפשר לראות כאן, ואת האיור השלם כאן.

והנה עוד שורה פרי עטה של שירה:

תמונה מקורית כאן.

ואם אני כבר מלנקק פה לשירה, אני רוצה לנצל את הבמה כדי לרדת ממנה ולהעלות עליה את שירה עצמה. רק תציצו בכמה מהדברים שהיא עושה, כמו המטוס הצולל, או הציור הזה, או הציורים על התמונות (עוד), או הרעיונות הנהדרים. שווה לחטט לה בפליקר.

שורו וראו
קבוצת שורה בציבור בפליקר
כל הפוסטים בקטגוריית שורה בציבור
שורה בציבור: הוראות הפעלה

1. רגע של נוסטלגיה: בסביבות 1993 אבא שלי נתן לי קלטת שהוא מצא באיזה אוטו של הקיבוץ. שמעתי אותה כמה שבועות, צד אחד נגמר והשני מתחיל וחוזר חלילה, עד שהבנתי מה אני שומע. הצד הראשון התחיל בשיר שנקרא "Cherub rock". כך Siamese Dream של Smashing pumpkins – או לפחות רובו כי הצד של הקלטת נגמר לפני סוף האלבום – הפך לחלק אינטגרלי מפסקול ההתבגרות שלי, ושל עוד כמה מיליוני נערים ברחבי העולם. זוכרים כשבילי קורגן עדיין היה טוב? איזה כיף זה היה. בשבילי, בגיל 12, זה היה צליל חדש ומרענן ומרתק, שיחד עם עוד כמה וכמה אלבומים באותם שנים, פתח לי את הראש ואת התיאבון המוזיקלי עד היום. לפני כמה שבועות זה היה השיר הראשון שניגנתי במשחק הראשון שלי ב-Guitar hero, ופתאום נזכרתי בקלטת. מה היה בצד השני שלה? זה בשיר הסיום. [מפ3]



2. אז מה, לאונרד כהן מגיע להופיע בישראל?! הלוואי, הלוואי. בינתיים זה לא נראה טוב. למה? כי רק רז שכניק מידיעות פרסם את הידיעה, עם הפרטים (18 בספטמבר, איצטדיון רמת גן) של ההופעה של סנופ דוג, שכבר פורסמה בצורה מאושרת באתר הרשמי של סנופ. לעומת זאת, אף אחד ממחנה לאונרד כהן לא מאשר את הידיעה על ההופעה בארץ, ותאריכי ההופעות שלו באוגוסט-ספטמבר באירופה לא התפרסמו עדיין. ככל הידוע לי, החוזים עם כהן לא חתומים עדיין. בפעם האחרונה שניסו להביא אותו הנה (בחלק הראשון של הסיבוב הקיצי שלו), שני מפיקים ישראליים נלחמו עליו ובסוף גרמו לכך שאף אחד לא מביא אותו (הרמת מחירים לא ריאלית וביטולים מצד המפיקים). מה זה אומר? כרגע, כלום. בואו נחכה להודעה רשמית. [עברית]
3. הוסיפו שני תאריכים ליומן ההופעות העמוס שלכם: סנופ דוג באיצטדיון רמת גן ב-18 בספטמבר (פו' שיזל!), ו-Air בהאנגר ובזאפה, ב-2 ו-3 באוקטובר, בהתאמה (Tres bien!). [עברית]
4. יססססססס! אלבום סוג-של-חדש לדני הדר, "אותה צורה" שמו וכמיטב מסורת הדניהדר הוא ניתן להורדה והאזנה חינמית. מי שלא מכיר את דני הדר מפסיד את אחד היוצרים הכי מרתקים, מקוריים ואמינים במוזיקה הישראלית היום. למרות שרוב השירים כאן הם הקלטות מחודשות או מיקסים מחודשים לשירים שכבר יצאו, עדיין שווה להניח את הטלפיים על האוסף הקטן הזה – ולו רק כדי לקבל עוד קצת מהיוצר הנדיר הזה, שקורה לנו ממש עכשיו מתחת לאף, בשידור חי. [עברית]
5. אני מת על רזי בן-עזר. מי שפרץ לתודעתי בזכות פוליאנה פראנק הפך לאיש אולפן בארה"ב, חבר במשפחת פונץ' המורחבת, ואדם שמרתק להתכתב איתו, לקרוא אותו ולשמוע אותו. כשערכתי את מגזין השרת העיוור, הזמנתי אותו למדור הקבוע "משפט מוזיקלי", בו רזי הקליט את עצמו מדבר ומדגים מוזיקלית נושא אחר בכל פעם. כל פרק ופרק היה מרתק, ומאוחר יותר עלה לארכיון האתר האישי שלו, שבו אפשר לשמוע גם מוזיקה שלו ולמצוא הרבה דברים מעניינים אחרים. לפני חודש הוא קיבל בלוג באתר רשימות, ועל כך הוא נכנס לעיקר החדשות שלנו השבוע. מדובר בבחור ידען ומאלף, שהאהבה והעניין שלו לצדדים האולפניים, הטכניים וההפקתיים של המוזיקה הופכים כמעט כל דבר שהוא מספר למרתק. מומלץ במיוחד הפוסט שלו על אמת ומיתוס בנוגע לדגימות, סימפולים ולופים, ואני בטוח שהוא יפרסם שם גם את שלל הסיפורים שלו מאחורי הזכוכית. לרסס, לבקמרק, לבקר ומיד. [עברית]
6. וקבלו בחיוך ומאור פנים בלוג מוזיקה נוסף לשורותינו: אטמי אוזניים של נדב מסתמן כקריאת חובה שבועית, עם חוויות מהופעות, רשמים והערות על שלל דברים שקורים פה בעיתונות ובאוזניים, המלצות מתעדכנות להופעות, ועוד. אני ממליץ בחום על שני חלקי "מה אתה עושה סצינה" (חלק ב'), שמסבירים בקצרה ובבהירות איך נוצר האבסורד בו ללהקות עצמאיות שעושות את המוזיקה הכי קליטה יש הכי פחות סיכוי להצליח. אם הבלוג הזה יתמיד בדרך הזו הוא עשוי להפוך לעמוד תווך רציני של הבלוגיה המוזיקלית, כי הוא עושה מה שמגזין מוזיקה מודפס אמור לעשות, אבל בחינם ובצורה נגישה, ומתוך אהבה לדבר ולא כ"עבודה". בהצלחה, נדב! [עברית]
7. אוהבים נקניקיות? אני לא יכול לעזור לכם בזה, מצטער. אוהבים היפופוטם? אוהבים את "המוסד הסגור"? בטח תצטערו לשמוע שאחרי כמה חודשים של הקרנות קבועות של הסרט (הקורע מצחוק) בסינמטק התל אביבי מדי שישי בלילה, בשבוע הבא הוא יוקרן שם בפעם האחרונה, ויוצרי היפופוטם מתכננים פסטיבל היפופוטמי פרוע מ-23:30 (התכנסות והשתטות במבואה) ועד סוף הלילה (הקרנות של כל המערכונים בהיסטוריה, התפשטות קבוצתית על במת הסינמטק, חלב עם מים וכל מה תרצו). אני כנראה אהיה שם, ואולי גם אתם! [עברית]



8. אל תפני מבטך לאחור ממשיך לקבל אהבה. [עברית]


גבר הולך לאיבוד

9. אייל מרוצה לאללה מהחדש של קולדפליי: "קולפליי סובלים מתסמונת שלמה ארצי ו- U2. ככה זה כשמצליחים יותר מידי. מה גם שלסולן שלהם יש קול מהאף. לאחר שמתגברים על כל זה ועל האליטיזם התרבותי והסנוביזם השטותי ומקשיבים לאלבום, הוא ממש מצוין". גם נועה רובין מבסוטית. עבדכם הנאמן עדיין לא גיבש דעה. [עברית]

קרא/י את המשך הפוסט

לו בארלו עושה חיים והרבה מאוד רעש. תצלום: iggy

It's a brutal machine

כאב. זה מה שאזכור יותר מכל מההופעה השנייה של דינוזאור ג'וניור בזאפה. כאב ממושך באוזניים. לא בכדי, כנראה, בחרו הדינוזאורים לקרוא לאלבום האוסף שלהם Ear bleeding country – אתמול בערב ארץ הזאפה דיממה כולה מהאוזניים ועד כמה שהדימוי הזה נשמע רוקנ'רולי, הוא בעיקר נשמע כמו קקופוניה.

הכל התחיל בחימום נאה במיוחד של מלכת הפלקט. אני אוהב מאוד את אלבומי הלהקה הזו, אבל מהפעם וחצי שיצא לי לראות אותה לייב, התאכזבתי קשות. עם זאת, אתמול בזאפה הם נתנו סט קצר ומצוין, ששיאו הגיע בביצוע מורחב ואנרגטי במיוחד ל"חולצה לבנה" מהאלבום הראשון, אולי השיר האהוב עליי שלהם. כבר אז האוזניים הראו סימני התקפלות אל מול הווליום המופרז – בכל זאת, הזאפה הוא מקום די קטן – אבל הסט היה קצר והמנוחה הגיעה במהרה לעור התוף.

הפסקה קצרה בה הטכנאים עלו לכוון את המגברים זימנה לי פגישה משמחת עם יקיר העונג סגול 59, שהתבדח "הם מכוונים את המגברים לאחת-עשרה", ו"הם בודקים שבמיקרופון יש פידבק". ההתלוצצויות שלו עמדו להפוך למציאות.

ג'יי מסקיס, עיוור כעטלף (תודה לאבי על ההגדרה המדויקת), עלה ופתח בלי לומר מילה. מסקיס התעבה עם השנים, אבל הוא עדיין היה שליש ברוחבו מסוללת המגברים האימתנית של Marshall שניצבה מאחוריו וגרמה לי לתהות אם אחרי כל כך הרבה שנים של הופעות הוא לא גם חירש כ… חיה חירשת כלשהי. והרעש התחיל. איזה רעש. אילת יגיל, שהייתה בהופעה ערב קודם, המליצה לי בחום להביא אטמי אוזניים. שיר אחד הספיק כדי להבין שהיא הייתה רצינית לגמרי, ורגע אחד של מקגייווריזם מאוחר יותר, את קונכיית האוזן שלי עיטרה קונסטרוקציית-פאר של נייר טואלט שהצליחה להוריד את הווליום מ-11 ל-9.9, נגיד.

היה כל כך רועש, שרוב הזמן היה קצת קשה לברור את הצלילים הנפרדים מתוך המתקפה העמוסה של הצליל – ובכל זאת היה אדיר. היה אדיר כי "Almost ready" מהדיסק האחרון והמצוין Beyond הוא שיר נהדר ולא משנה באיזה ווליום הוא מוגש לך, היה אדיר כי שעה של רוק משובח זה לא עניין של מה בכך בימינו, היה אדיר בזכות הקאבר ל-"Just like heaven" של הקיור, היה אדיר כי הבסיסט טרח גם לזוז על הבמה ושידרג את כל העניין, היה אדיר כי התפוסה לא הייתה מלאה והיה לי ולידידתי שיר מקום לרקוד ולקפוץ, והיה אדיר בזכות סולו גיטרה מרסק-לבבות-מעורר-זקפות-מקלף-טיח-רוצח-יתומים בן שש דקות שסגר את "Pick me up" (סלחו לי על איכות הווידאו והקול הירודה, זה מה שמצאתי מאמש, ותודה לאורי המלך שצילם!).

מסקיס קורע ת'אוזניים. תצלום: iggy

All work and no play

וכן, חלק מהחברים הטובים והוותיקים היו שם, "Out there", "Feel the pain" ו-"Freak scene", כשהיה אפשר לזהות את השירים. אחרים לא היו שם, כמו "Start choppin", אבל התחושה הכללית הייתה שדינוזאור ג'וניור באים לעבוד, לטוב ולרע.

תזוזה על הבמה הגיעה רק מצד הבסיסט, והתקשורת הטובה ביותר של מסקיס הייתה עם המגברים שלו ולא איתנו. ספרתי פחות מעשר מילים שהוא אמר בכל ההופעה – שזה בסדר, פטפוטי יתר יכולים לקלקל – אבל זה הביא לריחוק-משהו. המתופף חסר ההבעה נראה באופן כללי כמו פקיד-מכות שבא לתת בראש וללכת. מסקיס עצמו תמיד נשמע כאילו העירו אותו מוקדם מדי בבוקר ואין לו חשק לשיר, אבל הביצוע הבימתי שלו הוכיח שהוא באמת לא אוהב לשיר ועושה את זה כדי לצאת ידי חובה – מה שהוא באמת אוהב לעשות הוא לנגן בגיטרה.

בניגוד לשם שאולי יצא לי בטעות כמכור מוזיקה אובססיבי ותיק (תודה, בלוג!), בחיי הקצרים הייתי בפחות הופעות משמתבקש לחשוב. עם זאת, כבר יצא לי לראות אי אלו ידיים מיומנות על גיטרה, אבל עד עכשיו לא עמדתי בקהל משתאה מול גיבור גיטרה של ממש. מבחינתי, כל שיר התחיל באמת ברגע שמסקיס הפסיק לשיר, נשען מעט אחורה ונתן לאצבעות ללכת במקומו. הסולו המדובר היה רק אחד מני קטעי גיטרה רבים ומשובחים, שבשבילי הפכו את ההופעה הזו מדייסת רעש בלתי נסבלת לחווייה מהנה באמת.

רישומים בשולי הפנקס:

1. זה תמיד נחמד שמוכרים דיסקים של הלהקה מחוץ להופעה, אבל 80 שקל לדיסק, ברצינות? מה זה פה, טאוור רקורדס?
2. זו הפעם הראשונה שלי בזאפה, והסאונד היה הרבה פחות נורא ממה שציפיתי לו על פי תגובות קוראי העונג פה ושם. מצד שני, בווליום כזה קשה לדעת.
3. מילה רצינית בעניין הווליום, באמת: אני לא יודע אם זה בגלל שהסאונדמן עבד עם אטמי אוזניים או מסיבה אחרת, אבל זה לא משנה כי הנה השורה התחתונה: זה מכאיב, זה מזיק להופעה, וזה פשוט לא מקצועי. ווליום בסדר גודל כזה מתאים למקום הרבה יותר גדול, וסאונדמן/להקה/מארגן שלא מתאים את הווליום לגודל האולם פשוט עושה עבודה גרועה. נכון, זה רוקנ'רול ובאנו לקבל בראש, אבל באמת שיש גבול. כל מי שהיה אתמול בהופעה יצא עם חירשות זמנית באמת מיותרת, שבאמת פגעה בהנאה ובאמת יכולה לפגוע בשמיעה. ואם השמיעה שלנו תיפגע, איך נהנה מההופעות הבאות שלכם?

גם מדממים מהאוזניים:
רונן צומר במומה | אילת יגיל בוויינט | עמית יולזרי במעריב | בן שלו בהארץ

"המוזיקאים הגדולים האמיתיים לא נבדלים מהאחרים מפני שהם נבדלים מהמוזיקה המיינסטרימית. הם נבדלים מהאחרים מפני שהם לא יודעים איפה המוזיקה המיינסטרימית נמצאת בכלל" – אורן ראב

לפני הכל:
א. תודה לכל מי שעזר בניסיון להציל את ערוץ MTV2, שצפוי לרדת מממירי yes ב-16 בחודש. בקרוב נדע אם מאמצינו נשאו פרי או לא.
ב. קשה מאוד לבחור שם לעונג שעולה ב-6.6, ועוד השנה. הכל מתנגש: הרפרנס ל"מציצים", פרוץ מלחמת לבנון, הפלישה לנורמנדי, השריפה הגדולה בסיאטל, מצעד הגאווה, יורו 2008 (שמתחיל השבוע), חג שבועות האהוב עליי וגם יום ההולדת של בת דודי האהובה, מעיין (מזל טוב, מותק!). אין ברירה, צריך לחבר הכל!

1. נמצא שיר אבוד של אליוט סמית'! אה רגע, היי, לא. טוב, אפשר לומר ש-Earlimart רואים את עצמם כממשיכי דרכו, או לפחות כלהקה הקרובה והמושפעת ביותר. ארלימארט נוהגת ליפול בין הכיסאות, למרבה הצער. משהו בהתנהלות שלה מזכיר לי את Elbow – ברגעיהן הטובים ביותר (ולאלבו יש יותר כאלה), שתיהן יוצרות יצירות פאר קטנטנות בתוך שירי רוק-גיטרות מרוככים של שלוש דקות. ההשפעות שונות, אבל הזהות דומה: אף אחת מהן לא מנסה ליצור דרמה בכוח, לא צועקת קולית או מטאפורית (הסולן של ארלימארט כמעט לוחש ברוב השירים), וככאלה הן לא מתבלטות בים יחסי הציבור שאנו קוראים לו עיתונות מוזיקה. אבל מי שצולל פנימה לאלבום שלהן, לרוב יוצא מאוהב. כשמגיע "The little things" באלבום האחרון של ארלימארט, Mentor Tormentor משנה שעברה, אני בדרך כלל שומע אותו שלוש פעמים ברצף. הוא קצרצר, והקסם שלו שוקע בהאזנה קשובה. הלחנים לא כובשים ומקסימים כמו של אליוט סמית', אבל הדמיון מיד זועק לאוזן. עם זאת, הן Earlimart והן אתם תפסידו אם הם יישארו במשבצת ה"נשמעים כמו". זה אלבום יפהפה, וגם הקודם שלהם, Treble & Tremble, הוא נפלא לחלוטין (וכן, תמיד יש להם איזה משחק מילים חצי-צולע בשם האלבום. הבא ייקרא Hymn and her וייצא ביולי). [מפ3]



2. לפני שבועיים פרסמתי כאן את "Suzanne" של לאונרד כהן, מתוך הקלטה של הופעה שלו בארץ ב-1972. לאור הבקשות הרבות שהומטרו עליי במייל, הנה ההקלטה המלאה של ההופעה (בערך מלאה, היא מתחילה באמצעו של שיר) להורדתכם המהנה. תיהנו ושלחו לחברים. [קובץ Zip, שבתוכו מפ3]
3. להקת המטאל המסתבר-משובחת (אני חלש מאוד במטאל ומעולם לא שמעתי עליה) Down [בית], כולל שני חברים מפאנטרה, מגיעה להופעה בישראל בבארבי ב-29 ביולי (מול מוריסי!), וכרטיס יעלה לנו 160 ש"ח. עוד על ההופעה, גם בנרג'. [עברית]
4. אור זובלסקי מ"דפנה והעוגיות" ושלל פרויקטים, מופיע ומקליט תחת הכינוי Juviley. עכשיו הוא גם פותח אתר בוורדפרס, ומציע לכם להאזין ולהוריד בחינם לגמרי אלבום שלם שלו. איך אפשר בכלל לסרב? אי אפשר. [אנגלית]
5. ביום שישי ה-13, כלומר הקרוב (13.6), בשעה 12:00 בסלונה (רח' תרצה 17, יפו) תיערך מסיבת השקה קטנה וכייפית לספר השירים בקומיקס אל תפני מבטך לאחור, שזוכה השבוע לפרסום ב"הארץ" וב-ynet, בהשתתפות שלל ציירי ואמני הספר. על הבמה הקטנה יופיעו נעם רותם, דודי לוי, אסף ארליך, ג'וני שועלי, דן תורן, חמי רודנר, להקת "בין השמשות", ומובטחות גם "עוד הפתעות". תבואו להגיד שלום, הכניסה חופשית! [פלאייר]
6. נפרד מעמנו: בו דידלי, אחד האנשים שבנו את הגשר בין הבלוז לרוקנ'רול, ובכך היו אחרים, ובכן, לרוב המוזיקה שאתם שומעים היום. יהי זכרו ברוך. [עברית]



7. דויד פרץ חוזר ממעמקי האופליין רק כדי להטיל עלינו פוסט נהדר על "מוזיקת הקומיקס" של E, הלא הוא מארק אוורט סולן ה-Eels. [עברית]

קרא/י את המשך הפוסט

כולכם, אני מקווה, מכירים את MTV2, הידוע גם כ-M2 (אפיק 78 בלוויין, לא יודע איזה מספר בכבלים). ערוץ האח של MTV המסואב (שכבר לא באמת מקרין קליפים) מוקדש עקרונית למוזיקה אלטרנטיבית. בפועל, זה השופר הטלוויזיוני של NME, מה שמבטיח בעיקר להקות בריטיות ואמריקאיות סמי-חמות כמו Guillemots וכאלה. מצד שני, עדיין אפשר למצוא בו הרבה יותר מה לראות מבשאר ערוצי המוזיקה – קליפים חדשים וגם ישנים של להקות אוף-מיינסטרים – בטח בזמן סופי שבוע מעניינים שמוקדשים לנושא כלשהו, ובמיוחד בתכנית הלילית הנפלאה 120 minutes שעדיין מציגה מגוון מרתק של מוזיקה שלרוב לא תראו בשום מקום אחר – בטח לא בטלוויזיה.

עם זאת, את yes כל זה לא ממש מעניין. חברת הטלוויזיה בלוויין החליטה להפסיק את שידורי הערוץ (וגם את MCM Top הצרפתי אבל זה לא באמת מפריע לנו), החל מ-16.6, ללא שום חלופה או, חס ושלום, הנחה בתשלום המנויים לאור העובדה שהנה יש להם שני ערוצים פחות.

אך לא הכל אבוד. מסיבות שאני לא יכול לפרט לכם, נודע לי שאיסוף חתימות (שם + אי-מייל) יהיה אשכרה יעיל הפעם, יען כי אחד מבכירי החברה רוצה לראות מספר כלשהו של חובבי הערוץ שזה באמת משנה להם.

אז גם אם אין לכם yes, וגם אם M2 כבר לא מה שהבטיח להיות, הנה הזדמנות לעזור לעצמכם או לחבריכם חובבי הערוץ (אני ביניהם). אם אתם רוצים להשאיר אותו על המסך, כל מה שנדרש הוא להשאיר תגובה, כששמכם האמיתי מתנוסס בשדה ה"שם", והמייל שלכם (שיועבר אך ורק לנציג yes שמטפל בעניין, לא לאף אחד אחר, לעולם), בתיבת המייל.
עלינו לאסוף את החתימות עוד הלילה, ואגיש אותן מחר, ביום חמישי. אז אנא, הזדרזו, ואל תהססו לשלוח לינק לכל חבריכם. מי ייתן וגם בליל ה-17 בחודש נוכל להתרווח מול קליפ של הווייט סטרייפס או אפקס טווין – כי צריך לשמור על השפיות בין כל הזבל הטלוויזיוני הזה.

תודה לכל החותמים! החתימות הועברו הלאה, ואני מקווה שבקרוב יהיו לי חדשות טובות בשבילכם – בואו נחזיק אצבעות!

[חוצמזה, יש סייל בת'רדלס! הציצו בראש הבאר השמאלי כאן בעונג]