אחרי הברידרז ו-Low, סדרת אוספי ההכנה להופעות הקיץ השוות נמשכת, רק שהפעם קצת אחרת. שיר, קוראת נאמנה והמעריצה הגדולה והמעמיקה ביותר של פמליית דולאנגן שאי פעם פגשתי, הסכימה בשמחה לערוך מיקסטייפ מקדים להופעה של גאטר טווינז. אבל היא לא הסכימה לתת שירים של הלהקה להורדה ללא אישור מחבריה, אישור שלא קיבלנו (מר סקוט פורד, אם אתה קורא את זה, אנחנו עדיין מחכים לתשובה במייל). אז קיבלנו מיקסטייפ שאי אפשר להוריד. כזה שידרוש מכם קצת להקליק, ואז לשמוע ולקרוא, לסירוגין. אל תהיו עצלנים, הם מגיעים כל הדרך מלוס אנג'לס, המינימום שאנחנו יכולים לעשות זה להקליק.
(cc)
פוסט אורח מאת: שיר
אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים.
כשזה נוגע לגאטר טווינז, מבחינתי, התמונה הכוללת מהפנטת לא פחות.
כבר חודשים שאני דופקת חיוך רחב לשמע הצלילים הראשונים של כל שיר וויגזי/טוייליטי/לאנגני/גאטר טוויני, והלב מתרחב בתחושת הקלה, לא משנה כמה "אפל" יהיה נושא השיר המדובר. כי הם באים לארץ, וזה לא טריוואלי; כי במקרים האלה לא יעזור בית דין: אני שלהם מאז אותה הופעה בסוף אוגוסט לפני שנתיים, וזו ההרגשה הכי טובה בעולם.
אז. כאן היה אמור להיות מיקסטייפ של הגאטר טווינז.
אלא שמספר מחבריה של הלהקה הנפלאה הזו נכוו מאוד בעבר מענייני הורדות לא חוקיות למיניהן, כך שאפילו על סטרימינג, מסתבר, אין על מה לדבר.
אז במקום מיקסטייפ, נשחק תופסת-רשת, הן מתוך כבוד ללהקה והן מכך שהדבר האחרון שאני צריכה בחיים זה לפחד מחבורת גברים עם פטישי בזנטים שטופים באנדרנלין של אחרי הופעה בסמטה חשוכה בדרום ת"א. יהיו כאן גם שירים מחוסרי לינקים, וכאן לחבר'ה שיש את האלבומים יש יתרון מובהק. אבל לפני שנתחיל, אני צריכה להדגיש נקודה אחת, כי בחייאת, נמאס.
מדובר כאן על מיקסטייפ פיקטיבי של הגאטר טווינז. לא הטווילייט סינגרס. לא הסקרימינג טריז. לא קווינס אוף ד'ה סטון אייג'. לא גרג דולי, לא מארק לאנגן, לא מארק לאנגן בנד ובטח שלא האפגן וויגז זצ"ל.
הגאטר טווינז מורכבים, בין השאר וכפי שאני בטוחה ששמעתם בעשרים אלף מקומות אחרים ברשת, ממארק לאנגן וגרג דולי, סולני העבר של הסקרימינג טריז והאפגן וויגז (בהתאמה), ודולי הוא גם הסולן של הטוויילייט סינגרס בהווה. הגברים האלה רווים במוזיקה, היסטוריה וקסם בלתי נתפס. הם גם משתמשים בחלק ממנה בהופעות, וזה אכן מבורך.
אבל הגאטר טווינז הם לא האפגן וויגז, הסקרימינג טריז או הטווילייט סינגרס, אפילו כשהאחרונים מלווים בלאנגן. אם תגיעו להופעות ותצפו לשחזור מדויק של ההופעות מלפני שנתיים של הטווילייט סינגרס, אתם צפויים להתאכזב. זה לא אותו ההרכב, גם מבחינת הפרסונל.
אם אתם רוצים להאזין לאוספים מוצלחים של הוויגז ושל הטריז, ישנם מספר כאלה, והם בהחלט את הסחורה. הוויגז הוציאו את Unbreakable ב-2006, וניתן לרכושו בדיסק קלאב עבור חמישים שקלים, או במוזיקה נטו תמורת שישים. לסקרימינג טריז יש שני אוספים: Ocean of Confusion ו-Anthology: SST Years שאף זכה לביקורת מנטע. ללאנגן עצמו יש עוד מספר אלבומי סולו הראויים עד מאוד להאזנות חוזרות ונשנות, וקטונתי מלהרכיב לו מיקסטייפ.
אבל בואו נחזור לפרסונל שנייה. בעיקר לפרסונל שמקבל קצת פחות מאור הזרקורים.
אני לא יודעת עד כמה אנשים מודעים להרכב המדויק של קבוצת הכשרונות הנקראת הגאטר טווינז, וחבל שכך. הגאטר טווינז היא סופר גרופ בעיניי לא משום שהיא מכילה שני כוכבי רוק, אלא גם על כלל מרכיביה. זה הזמן להאיר את שאר חבריה, שתרומתם לשירים כפי שאתם מכירים אותם החל ממילים ועד לעיבודים ולחנים נופלת לפעמים בין הכיסאות. מרביתם, אגב, אמנים מוכשרים בזכות עצמם עם אלבומים נהדרים ברקורד (או בתהליכי הוצאה). דייב רוסר, פצצת כישרון מטורפת, גיטרה מובילה. סקוט פורד, בס. קאלי סמינגטון, תופים, וחתיכת בן זונה ממוזל: הבחור נקטף ע"י דולי לסיבוב ההופעות בגיל 23 (כיום הוא בן 24). ג'ף קליין, קלידים וגיטרה. דני בלנד, מנהל הסיבוב הנוכחי ולא חלק רשמי מהלהקה, שפעמים רבות פשוט מצטרף עם גיטרה לבמה. מתיאס שניברגר, בצד ההפקה (לא חלק מסיבוב ההופעות), עם קרדיטים מפה ועד הודעה וחדשה באלבומיו של דולי בשנים האחרונות. כולי תקווה שהמעט שאביא מהם במיקסטייפ יגרה לכם את התאבון לעוד.
שנתחיל?
1. The Gutter Twins – Deep Hit of Morning Sun
הגאטר, במיוחד הצד הגרג דולאי מתוכם, אוהבים מאוד לכסות שירים של אמנים אחרים. באי.פי. החדש שיצא "באחד ממופעי הירח הבאים", Adorata, מופיע הקאבר הזה ל-Primal Scream.
2. The Gutter Twins – All Misery/Flowers
מקצבים משכרים. רקדניות בטן. עצב מפתה.
3. The Gutter Twins – The Stations
ביום מן הימים תתפרסם הכתבה שתסביר את כל האלוזיות הדתיות-נוצריות של סטורנליה, אלבום הבכורה של הגאטר. עד אז, צריך ללקט בפינצטה פיסת מידע אחר השנייה בנוגע למושגים בסיסיים בנצרות. התחנות שבשיר מתייחסות גם לתחנות בויה דלורוזה, ולטקס קתולי מסוים (שלפחות אשה אחת שהתחנכה כקתולית כמעט מוכנה להשבע שלמיטב זכרונה, הקצב של חלק מסוים בטקס – חלקים מתוך מה שהכומר מקריא – הוא ע"פ קצב השיר).
4. The Gutter Twins – God's Children
Do the clothes make the man?
Does the soul understand?
I do-
5. Scott Ford – Opiate
אח, לו רק היה לי לאן ללנקק. זה סקוט פורד, הבסיסט של הגאטר טווינז והטווילייט סינגרס ואחד האנשים הנחמדים ביותר שיצא לי להתקל בהם (לא שאני אובייקטיבית בנדון). הסיכוי היחיד לשמוע את השיר המצויין הזה הוא להתחבר לתחנת הרדיו-אינטרנט (המצויינת!) שהוא משדר, שם הוא עולה מדי פעם, בנוסף לעוד הרבה, הרבה, הרבה, הרבה אוצרות אחרים. (הוראות בלינק)
6. Mark Lanegan – Hit The City
בתפקיד פולי ג'ין הארווי: גרג דולי.
7. The Gutter Twins – Front Street (live)
ההופעה באיטליה בשנת 2005 היוותה את הטיזר האמיתי לדיסק ולפרוייקט עבור המעריצים, וכשלוש שנים הם חיכו בסבלנות.
על-פי עדויות מהשטח, לראות את השיר הזה בהופעה חיה זו חוויה דתית.
8. The Gutter Twins – Idle Hands
גם בהאזנה המאה, הלחשושים של לאנגן בתחילת השיר עדיין מפחידים אותי לאללה.
9. The Gutter Twins – Seven Stories Underground
אחת הפנינים המובהקות באלבום, ואחת מהפעמים בה ניתן לתפוס את גוון הקול המזכך והשקט של מארק לאנגן במלוא תפארתו. אני כמעט רוצה להוציא תדפיס אודיו של חלק מהשיר ולמסגר אותו.
10. Mark Lanegan – Methamphetamine Blues
11. Dave Rosser – Feathers and Down (Cardigans' cover)
תכירו את דייב רוסר, הגיטריסט של הגאטר טווינז והטווילייט סינגרס. לפני איזה חודשיים-שלושה היו לבנאדם נדודי שינה רציניים. זה מה שהוא החליט לעשות בתגובה.
12. The Twilight Singers – Into The Street
אמרתי שזה לא יהיה מיקסטייפ טויילייטי, וזו אכן לא היתה הכוונה. אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד, במיוחד כשאתם שוכבים במיטה ומאזינים שוב לאלבום הראשון של הטויילייט והצעד האמיץ והמגשש הראשון של גרג דולי מחוץ לאפגן וויגז, Twilight As Played By Twilight Singers. היכולת המופלאה של גרג דולי ופילה ברזיליאה לברוא עולם שלם שהוא בועה מגוננת ומרגיעה בשלושה אקורדים, מעטפת צלילים וארבע שניות היא לא פחות מקסם.
13. Jeff Klein – The 19th Hole
לו היה לי לינק ל-The Red Lantern, זה מה שהייתם שומעים עכשיו, אבל גם זה טוב. שני השירים לקוחים מתוך The Hustler, שהוא חתיכת אלבום מצויין, ואלבומו השלישי של קליין (שכולל, אגב, את גרג דולי בתפקידים שונים, החל מהפקה, דרך תיפוף ועד לקולות רקע). האלבום הוקלט בניו אורלינס, ויש עליו את אחת ההקדשות המגניבות והנכונות ביותר שראיתי: קליין כותב שם ש"האלבום מוקדש לי".
14. The Twilight Singers – Down The Line
קאבר נוסף עם קילומטרז' בסיבובי ההופעות של התאומים, הפעם לחוזה גונזלס (שגם יופיע אצלנו! הידד!).
15. The Gutter Twins – Who Will Lead Us?
16. The Gutter Twins – Number Nine
עשו לי טובה. תתעלמו מהלינק, שנמצא כאן בעיקר כי לא רציתי לסיים את תופסת הרשת הזו בשיר לא מלונקק, ולכו לשים את Blackberry Belle במערכת. זה יהיה הרבה יותר טוב. זו בערך יריית הפתיחה לכל ההרכב הזה. לאנגן, באלבום המופת של הטוויילייט סינגרס מ-2003 (שזכה לביקורת הטובה ביותר שיצא לי לקרוא על דולי אי פעם, בעיניי), בא לבצע דואט של עזרה ושכחה במקצב סלואו נואש עם דולי. נדבך של כבוד ושיר הסיום בכל הופעה של הגאטר – ואיכשהו, זה רק הולם שהחבר'ה יחזרו בסוף כל מופע לאחת מאבני הדרך הראשונות של דרכם המוזיקלית המשותפת.
כתוספת מיוחדת לאוסף הלינקים הזה, אני מצרפת עוד שיר אחד שאני מאוהבת בו לחלוטין. אין לו קשר לגאטר טווינז מלבד גרג דולי, בשירה.
Intramural – This is a Landslide
זה לא הסוף. זו רק ההתחלה, וזה רק מתאבן לעומת מה שהגברים בשחור מכינים לאוזניים ולעיניים ולכל שאר החושים של ברי המזל שינכחו בבארבי בשלישי וברביעי בספטמבר.
כי "אפלים" ככל שיהיו/יתפסו בעיניי אחרים, אין לי דבר להשיב מלבד חיוך קורן לנוכח היפעה המוזיקלית המהדהדת סביבי, ולו רק עקב נכונותן של מילים אלו.
נתראה בבארבי.
האוסף 
פול מקרטני בא! 
אז בעניין פסטיבל חוצמזה. בשישי בצהריים, עדיין עייף מהברידרז, דהרתי עם זוגתי צפונה ואחרי ריענון קצר בבית הגענו לקיבוץ פרוד כשעה לפני השקיעה. כמה יפה היה מראה עיר האוהלים הקטנה שקמה שם במהלך היום, מהכביש העליון המשקיף על מתחם הפסטיבל. כמה התרגשתי לראות את כמות המכוניות המטורפת שפוצצה את מגרשי החנייה. לא הופתעתי, ציפיתי שיבואו הרבה אנשים, אבל התרגשתי. כל כך הרבה פעמים אפשר לקרוא בפורומים את הקיטור הקבוע "אינדי ישראלי זו סצינה של אותם מאתיים איש", אבל הטיעון הזה נגוז ועולה בעשן אל מול מראה שכזה. כמה אנשים היו בחוצמזה 2? אין לי רבע מושג. בטח קרוב לאלף. האווירה הייתה נפלאה: משוחררת, נעימה, אנשים זרים חייכו אליך ואם התנגשת במישהו כשקפצת בהופעה זה לא היה נורא והסתיים בדרך כלל בחיוך. בדיוק פספסנו את קרוזנשטרן ופרוחוד כשנכנסנו, ואחרי סיבוב חיבוקים קצר בין חברים תפסנו את הזנב של מלכת הפלקט על הבמה. היה אחלה, ובעיקר הרשים אותי אספקט אחד של העניין שאגיע אליו עוד רגע. הסתובבנו קצת במתחם כל עוד לא שקעה השמש, דפדפנו בדיסקים בדוכן של האוזן (לא היו אמורים להיות גם הקרנות סרטים?), הופתענו מדוכן הסושי, ישבנו עם חברים ופטפטנו, הסתובבתי כל פעם עם מישהו אחר, והיה כל כך טוב ושמח וחברותי ונעים. שכחתי כמה אני אוהב את התחושה הזו, כמה היא עדינה אבל מצליחה להקיף את כולך ולזמן קצוב ובמקום תחום להפוך אותך לחופשי יותר. רציתי להישאר לגור בפסטיבל הזה. ואז הייתה גם המוזיקה. ההופעה הקצרה של קרוסלה פוצצה לי את המוח. פאקינג קרייסט, זו הפעם הראשונה שאני רואה אותם על הבמה והם כמו הוריקן בוער שעשוי מזיעה, מקלות תופים ושיער שמתנופף על הגיטרה. תמר אפק מטורפת וגיא שכטר יכול לגרום לשטן לברוח ולהתחבא עם המכות שלו על התופים. זו הייתה חווייה כל כך אינטנסיבית שהייתה סכנה אמיתית שהגוף שלי יתפוצץ מרוב אנרגיות. וזה מביא אותי לנקודה שהשהיתי קודם: הסאונד. אביב מארק, אני מסיר בפניך שלושים סוגים של כובעים. הסאונד בחוצמזה – או לפחות בהופעות בהן נכחתי מקרוב – היה פשוט משובח. לא בסדר, לא טוב, לא נחמד, אלא משובח. צלול, עשיר, וחשוב לא פחות: בווליום הנכון. מספיק חזק כדי להעיף אותך, מספיק חלש כדי שלא תצטרך לצעוק באוזן חברך בדרך לאוהל, לא חזק מדי מהסוג שמכאיב באוזן. תענוג. בסוף ההופעה של פורטיס צפיתי מרחוק עם מתן, ממארגני אינדינגב, וכמה מחבריו המצוינים. עמדנו והשתאינו, עמדנו והתרגשנו: מאות אנשים קופצים בטירוף (כולל 