זה התחיל בנגב. עדי, שלא הזדהתה במינה אך על פי כתב היד אני משער שהיא בחורה, שלחה לי בסוף יולי פתקית ורודה שהודבקה בתחנה ליד מדרשת בן גוריון הסמוכה לקיבוץ שדה בוקר. שורה של תחינה לשקט. נראה היה שחייה של עדי גועשים וסוערים והיא כמהה למעט רוגע.

ככה היא נראתה (לחצו על התמונה לצפייה בפריים המלא)

חודש מאוחר יותר היא שלחה עוד שורה במכתב. הפעם מבקשת שיצילו אותה. זה אולי נראה לכם כמו קיר, אבל זה חלון. הקליקו על התמונה לצפייה בפריים המלא. מילים מאת איימי מאן.

שבוע חלף, ועוד שורה התעופפה לכיווני מהדרום. הפעם אחינועם ניני נפעמת מהטבע הנפרש מולה כשעדי נוסעת בקו 446, באר-שבע-ירושלים, ונראה ששתיהן מוצאות את הנחת שחיפשו בנסיעה רצופת נופים פתוחים.

נראה שהנסיעה לירושלים עשתה לעדי טוב, כי יום אחד מאוחר יותר קיבלתי ממנה לא פחות מחמש שורות שהודבקו ברחבי ירושלים. אין לי מקום לכולן, אבל לא יכולתי שלא להניח כאן את השורה שכתב יהודה ושרה יהודית, מתוך "אהבתנו" היפהפה. אני בטוח שאדם כמו עמיחי היה מעריך פגישה מקרית עם שורה כזו על עמוד חשמל בלילה חשוך. עצם המחשבה נשמעת כמו שורה משיר שלו. הקליקו:

שלא על מנת לזכור
שורה בציבור: הוראות הפעלה
קבוצת שורה בציבור בפליקר
כל הפוסטים בקטגוריית שורה בציבור

יש תירוצים

יש הרבה סיבות לכך שאין השבוע עונג, כשהעיקרית שבהן היא שאני מותש, ומדי כמה חודשים אני חייב לנשום קצת ביום שישי ולא לשבת מול המחשב כל הזמן. אבל רגע, יש פיצויים!

יש פיצויים

ההופעה של Low אתמול הייתה לא פחות ממדהימה. לא משנה שהגעתי אחרי שעות שינה ספורות בלבד, לא משנה שהתאוששתי מהתייבשות והייתה לי בחילה, לא משנה שבאמצע ההופעה נהיה לי קר והייתי כל כך עייף שבקושי הצלחתי לתת למוזיקה להיכנס. דבר לא קלקל את ההופעה הנפלאה הזו, שהייתה כל כך שונה מההופעות שאני רגיל לראות, כל כך מיוחדת וכל כך מהפנטת, שאני עד עכשיו מנסה לנסח לעצמי מה בעצם קרה שם. שעתיים וחצי של מוזיקה, שני הדרנים (כשהשני היה לחלוטין לא מתוכנן, והגיע רק בזכות קהל חם, לוהט, רותח). שני קדר אמרה לי פעם ששירים של לואו זה כמו תפילה, ובעיניי ההופעה אתמול נראתה קצת כמו כנסייה, אבל חילונית (או מורמונית, אם מתעקשים). עומר אמר שהוא מעולם לא ראה הופעה שהקהל בה מפהק ומריע בו זמנית, ובאמת, זו הפעם הראשונה שבה ביקשתי ממישהו שעומד מאחוריי בהופעה להיות בשקט. ואת מתן פגשתי בסוף ההופעה עם עיניים נוצצות והוא רק מלמל שהוא עדיין לא לגמרי יכול לדבר.

אחרים ניסחו זאת טוב יותר, אז… מיקרו-עונג של סיכומי לואו מהירים:
דויד פרץ ביוצר השיר: "אני יודע כמה אנשים יכולים להיכנס לבארבי, אבל כמה חדרי שינה ולילות אסופים האולם הזה יכול להכיל? רציתי להאמין שאוכל לא לבוא. לא רציתי להתמודד עם השירים האלו. לא רציתי לגלות מחדש שכשיש לך יותר זכרונות מאשר חלומות, אז באמת התבגרת. Low יודעים את זה, גם הם התבגרו, אבל הם גם יודעים ששירים הם הדבר היחיד שיכול להיות גם זכרון וגם חלום. עם המוזיקה שלהם אתה יכול להתגבר"
עמית קלינג כותב בנענע: "Low לא חייבים לתקשר עם המאזינים שלהם כי הם לא מספרים לך דברים על עצמם – במקום זאת, הם גורמים לך לחשוב ולהרגיש את עצמך. וזה בדיוק הדבר שמקרב את ההופעה של Low קרבה מפחידה לחוויה דתית"
נמרוד בטאפאס וטאפאס: "איך תדע שראית הופעה נפלאה באמת? כשכל התחשבנויות הפלייליסט הרגילות נעלמות, כשאתה מפסיק לתהות מדוע לא בוצע שיר אחד, ולמה בוזבז כל כך הרבה זמן על אחר – כשכל ההופעה הופכת לחוויה רציפה, בלתי ניתנת להפרדה בחזרה לאוסף השירים המרכיבים אותה (…) האינטימיות הביתית התחלפה, כך מתברר, בחוויה קולקטיבית מצמיתה, דומה יותר לצפירת יום הזיכרון מאשר להופעת רוקנרול. השירים הלכאורה שקטים של הלהקה הפכו למכות מכוונות היטב לבטן, כשכל נגיעת בס ומכת תוף הרעידו את חלל האולם. האנשים בקהל, שרגילים להופעות שכוללות ניפוף בידיים, נענוע ראש ותנועות רגליים מצאו את עצמם לפתע בעמדת מגננה – עוצמים עיניים, בוהים בתקרה או מחבקים את גופם"
שי יחזקאלי בעכבר העיר: "יש סיכוי ש"לואו" עזרו אתמול בלילה ללא מעט אנשים להיזכר איך מתרגשים גם בצניעות ובשקט"

יש פיצוצים

קיבלתי היום בצהריים טלפון מקוטנר: "קראת את הכתבה על מקרטני בידיעות?" הוא שאל בבהילות, וכשהודיתי שעדיין לא הוא חלק את מורת רוחו על הראיון של שחר גינוסר עם פול מקרטני במוסף 7 ימים (עמ' 46): כתבה רצופת טעויות, טיעונים מאולצים ובעיקר תיאוריה שלמה לפיה מקרטני טוב יותר מלנון, כי לנון כתב רק את המילים ומקרטני רק את הלחנים. "תרשום שאני כועס" ביקש קוטנר, "כתב שמראיין מישהו כמו מקרטני צריך לפחות להבין משהו, או לבדוק".
אז קראתי את הכתבה, וגם אני חושב שמדובר בפדיחה לא קטנה מצד גינוסר. מקרטני הוא מוזיקאי ענק, מרואיין לא רע וגם ג'נטלמן אמיתי, אבל סביר להניח שאם יקרא תרגום לכתבה של שחר גינוסר (מי זה בכלל? מאיפה הוא בא?), הוא יאבד את קורת הרוח האנגלית האופיינית שלו.

וכדי שכולם יהיו מרוצים

בשבוע הבא, כמובן, יהיה פה עונג שבת אמיתי, וסביר להניח שגם גדול במיוחד. stay tuned.

בינתיים, הנה המלצות סופ"ש ממני, המלצות מרדיו פרימיום וגם המלצות להופעות השבוע במרכז מבית אטמי אוזניים, לינקטרי מסכם את החדשות מבית האייפוד, שמוליק כ"ץ נרעש ונרגש מחזרתה של הלהקה הכמעט-אלמונית הכוכב הלבן, אורן מבקר בעוד אלבום של דיוויד בואי, עידו שחם בוחר את שבע הלהקות שחייבות להופיע בארץ, ורזי בן עזר מספר על להקת הנעורים שלו.
ומבחר קטנטן מפרסומי הסופ"ש באתרים העצמאיים: דן בורנשטיין מעולה, ומה יצא לי לשבת? סלטים משובחים (והמבורגר!) מבית בצק אלים.

אז… מה תשמעו בסופ"ש הזה?

Casus Belli [מי?]
מיקה קרני שרה פעם "נישקתי בחורה", וכבר אז היה ברור שמדובר בגימיק מעפן (למעשה, בן זוגה מיקי שביב כתב את זה) ומה כל כך יוצא דופן בזה, הלו, גם אני נישקתי בחורה. אבל כשבחור סטרייט נדלק על בחורה ואז, בשלב כזה או אחר של החיזור, הוא מגלה שהיא בכלל בחורה של בחורות – נו, זה כבר מעניין. אפשר לעשות מזה סרט או משהו.
שני מוזיקאים שאני אוהב במיוחד נתקלו כל אחד בבחורה שהם אהבו במיוחד, וגילו שהיא אוהבת בנות במיוחד. הם גם כתבו על זה שיר מיוחד.

Weezer – Pink triangle

[audio:https://haoneg.com/fight/weezer-pinktriangle.mp3]
כשריברס קומו מפתח סיטואציה בראשו, הוא הולך איתה עד הסוף: "כשאני יציב מספיק זמן אני מתחיל לחפש אהבה. אני רואה מתוקונת בהדפס פרחוני, והמוח שלי כבר מתחיל בתכנונים. אבל כשאני מתחיל להרגיש את המשיכה, מסתבר שסתם משכתי את עצמי. היא בחיים לא תצא איתי, גם אם אהיה הבחורה האחרונה עלי אדמות". בפזמון הכובש הוא קובע בפשטות כי "אני טמבל, היא לסבית. חשבתי שמצאתי את ה-אחת", ובסוף שואל בייאוש "אם כולם קצת הומואים, למה היא לא יכולה להיות קצת סטרייטית?". אבל הוא באמת גולש כשהוא מציע לה לשים "משולש ורוד על השרוול, שאדע את האמת". אולי הוא הלך קצת רחוק מדי.

Why? – Women eye, "No"

[audio:https://haoneg.com/fight/whywomeeyeno.mp3]
יוני וולף, לעומת זאת, לא מבזבז מילים. או שום דבר אחר, בעצם, כל השיר הזה אורך דקה וחצי. "כרגע גיליתי בוודאות שהבחורה שאני דלוק עליה היא לסבית". גילוי כל כך מפתיע, שלא צריך להכביר. סביר להניח שזו הייתה התגובה של וולף: הוא חזר לבד הביתה או למעונות הסטודנטים שלו ומלמל לעצמו "יא אללה, אני לא מאמין. כרגע הסתבר שהיא בכלל לסבית!"

איזה שברון לב נוגע יותר ללבכם? האם עדיף להתבכיין ארוכות או להצהיר קצרות? מי מנצח?
ובכלל, האם אתם מכירים עוד מוזיקאים, תסריטאים, סופרים או חברים שלכם שהתאהבו בלסביות (וגם להיפך: סטרייטיות שהתאהבו בהומואים)?

אני מתנצל, קצת הזנחתי את פינת שורה בציבור, אף כי אתם המשכתם להדביק, לצלם ולשלוח (ואני מניח שרבים נוספים הדביקו בלי לצלם ולשלוח, שזה בסדר גמור).

אז אחרי כחודשיים של שקט, הנה בוכטה שהצטברה אצלי. כמובן, אם יש לכם שורות משלכם, צאו והדביקו אותן ברחבי העולם!

הקוראת בעל השם נפלא תו הדביקה שורה מעולה של אליוט סמית', "על עמוד תאורה ליד בית קפה סמדר בירושלים".

הקוראת נועה ביקרה בניו יורק ובוושינגטון לפני כחודשיים, והביאה את אסף אבידן עד ללואר איסט סייד. שווה ללחוץ על התמונה ולראות אותה בהקשר המקורי שלה, עם כל הרעש על הקירות.

ושני בחרה בשורה של דת' קאב פור קיוטי, וכתבה: "המקום הציבורי שבחרתי הוא שירותי הנשים בקומה השניה בבניין הבינלאומי בהדסה עין כרם. השתמשתי בפתקים שחולקו ע"י תועמלנית ולא בפתקים הצהובים הרגילים.מה דעתך? האם עלי לחזור על התמונה עם פתק ברור יותר? עם יד יציבה יותר? עם הבעה עולצת יותר?"… הקליקו על התמונה לפריים המלא

עוד ועוד ועוד, אף פעם אל תפסיק לחלום
שורה בציבור: הוראות הפעלה
קבוצת שורה בציבור בפליקר
כל הפוסטים בקטגוריית שורה בציבור

"אתה לא מרגיש קצת מוזר שבפסטיבל המוסיקה הגדול ביותר של הקיץ אתה לא רואה אפילו ילד אחד מנגן בגיטרה?" – עובד במה בפסטיבל "ווליום כנרת" [תודה ליעל רגב]

תצלום: dlanderson.com
1. בשנה שעברה, האלבום השני של Beirut הגיע לעשיריה הפותחת של אלבומי השנה שלנו. אין מה לעשות, משהו בפולק הצועני שלו, בשילוב של כתיבת סינגר-סונגרייטרית אישית עם עיבודים צרפתיים, איטלקיים ובלקניים פשוט עושה לנו את זה. והשנה מה? ביירות אמנם משתף פעולה עם פיינל פנטזי ב-EP מתקרב, אבל אלבום שלם אין באופק. אך ייתכן ומצאתי, בעזרת מתן נויפלד המבורך, משהו שעשוי להשביע את הרעב ולהציע משהו דומה אבל שונה, משהו שיספק את אותו צורך אבל לא יבוא על חשבון או כמתחרה ישיר של ביירות. קוראים להם The Bowerbirds [חלל], הם מצפון קרוליינה והם נקראים על שם ציפור יפה. אלבום הבכורה שלהם, Hymns For a Dark Horse, יצא לפני שנה אבל הגיע לפתחי רק עכשיו עטור בשבחים (אמנדה פטרוסיץ', מבקרת פיצ'פורק החביבה עליי, נתנה להם 8.4), ועמד בכל הציפיות שהספקתי לפתח אחרי שהתמכרתי לשיר "In our talons" (בטופרים שלנו) מהמיקסטייפ שהכין לי מתן. זה פולק של ימינו. הפוריטנים שטוענים כנגד כל דבר אקוסטי חדש ש"זה לא פולק!" צודקים לרוב, אבל כאן הם יצטרכו ללכת איתי מכות. זה פולק מחודש, זה פולק משודרג. תקראו לזה פריק פולק, נו פולק, מצדי תקראו לזה פולקסווגן. זה יפה ואני אוהב את זה. [מפ3]



2. הבשורה הגדולה של השבוע, של החודש ואולי של השנה היא זו: מונוקרייב, שהתחיל כבלוג מוזיקלי צנוע של שני חברים, שחר ורועי, התגלגל בחודשים האחרונים למשהו גדול הרבה יותר שהושק ביום שלישי השבוע בשקט בשקט, מהסוג שעושה רעש רעש. מונוקרייב היא עכשיו חברת הפקות שמביאה לארץ אמנים מחו"ל, כשהסנונית הראשונה היא ההופעה המדוברת של חוזה גונזלס ב-11 באוקטובר. והם משלנו, מאוהבי המוזיקה עם החלום בעיניים, לא עסקנים משופשפים שכבר לא ממש אכפת להם מי האמן, איך הסאונד וכמה עולות הופעות שלו באירופה, העיקר שנדפוק קופה. באתר החדש והמרהיב שלהם הם עושים עוד משהו שאף פרומוטר בארץ לא עושה: שואלים את הקהל מה הוא רוצה לראות. בשיתוף עם אתר "בוא יא מניאק", אתם יכולים עכשיו להגיד כמה אתם רוצים לראות את אוף מונטריאול, למשל, וכמה תהיו מוכנים לשלם על הופעה שלהם. אם שחר ושותפיו יראו שהציפיות של הקהל הגיוניות מול עלות ההפקה, אין סיבה שאוף מונטריאול לא יופיעו כאן בסיבוב האירופי הבא שלהם. וכך הם כותבים:
   

   "השאיפה שלנו היא להביא את האומנים העדכניים יותר, ולקדם גם את הלהקות הקטנות והאיזוטריות יותר. אנו רוצים לגרום לישראל להרגיש שייכת יותר לסצינה העולמית ולהכלל בסיבוב ההופעות של כל להקה שחורשת את אירופה. עד עכשיו, התרגשנו לגלות כמה אומנים רוצים לבוא לארץ (אם רק הייתם יודעים עם כמה אמנים דיברנו אישית אחרי הופעות והיו מאושרים לגלות שיש להם קהל מעריצים בישראל…). אנחנו מאמינים שהרוב תלוי בקהל – רק אם תגיעו להופעות יהיה אפשר לקיים אותן.

   אז מה עוד נעשה? ננסה לצמצם את הדברים שמציקים לכם כשמדובר בהופעות: שמועות על הגעת אומן, מחירי כרטיסים מופרזים, מחיר הכרטיס שנחשף במועד מאוחר מפרסום ההופעה, הנחות ומבצעים שמפורסמים רק סמוך להופעה וכו'. ההופעות שלנו לא יפורסמו לפני שהאומן אישר את הגעתו. מחיר הכרטיס, אותו נשתדל לשמור שפוי לחלוטין, יפורסם יחד עם מועד ההופעה ומיקומה וכך גם כל המבצעים וההנחות הנלוות. פשוט, לא? אנחנו מקווים שכל זה יעזור לכם לרכוש כרטיסים מראש ולעזור לנו להמנע מביטולים בשל הענות נמוכה (צמד המילים השנוא עלינו). אם אתם יכולים לחשוב על כל דבר אחר שנראה לכם רלוונטי, תמיד נשמח לשמוע מכם. זה כל הרעיון".

   מה אגיד? אני נרגש, שמח, נלהב, ניצוצות סביב ראשי, ואני אפילו לא ציני הפעם! זה באמת נראה כמו תחילת עידן חדש ומבורך, ואם זה יצליח בחודשים הקרובים זה רק ילך ויגדל. אמן ואמן. עכשיו רוצו להירשם ולהצביע למי שאתם אוהבים, הקהל של העונג הוא בדיוק האנשים שיכולים להשפיע ולשנות, הן בהצבעות באתר והן בהגעה להופעות. [עברית]

3. זה סופי, יחסית: רופוס ויינרייט יופיע בארץ ב-26 בנובמבר, והנה הפתעה מבורכת: לא רק שתהיה זו הופעה אקוסטית (כלומר, בעיקר הוא והפסנתר, בלי הרבה נגנים נוספים), ההופעה תתקיים גם בהיכל התרבות (הידד!), שהוא כנראה מקום שמתאים באמת להופעה כזו. יופי! [עברית]
4. ליובל הרינג, מנהיג להקת "לבנון" ופעיל אינדי נמרץ במיוחד שמתפעל גם לייבל, מארגן הופעות, כותב מניפסטים ונדמה שהוא לא נח לרגע – יש בלוג חדש. שווה תמיד לקרוא. [עברית]
5. איך פספסתי עד עכשיו את בלוג המוזיקה המצוין של יוסי קולסניקוב? אולי בגלל שהוא לא מקשר לבלוגים אחרים, ולכן קשה יותר להעלות אותו ברשת. בכל מקרה, שווה הצצה. [עברית]
6. תודה למי שהאזין אתמול בלילה לשעתיים של "הלילה החמישי" בהם עומר סנש אירח אותי ב-90fm. מי שפספס או מזוכיסט ורוצה להאזין שוב (סתם, האמת היא שלי היה כיף נורא, מקווה שכיף גם לשמוע את זה), מוזמן להאזין להקלטה או להוריד לאייפוד ולשמור ליום גשום (אומרים שזה בדרך). [עברית, מפ3]




תצלום: רועי פוברצ'יק

7. הגאטר טווינז פוצצו את הבארבי לחתיכות בשתי הופעות השבוע ברביעי וחמישי. בראשונה מביניהן הייתי, ובהפסקה לפני ההדרן הארוך והנפלא שאל אותי מישהו "מה תכתוב על ההופעה הזאת?" ואני עניתי "שום דבר. באתי לספוג, אני לא כותב על זה לשום מקום". ואני מתכוון לעמוד במילתי. הייתה הופעה מעולה, נקודה. הפעם אני מעדיף לשמור את פרטי החווייה האישית שלי לעצמי. על החווייה האישית של אנשים אחרים תוכלו לקרוא בשמחה ובהרחבה: עינב שיף כתב לוואלה ("החום השורף מפתח חולצת הצווארון של דולי, הפלירטוט הבלתי נגמר שלו עם הקהל בתנועות ידיים, הכריזמה הכוחנית של לאנגן והסולואים הגדולים מהחיים של דייב רוסר, מגמדים את הצורך בשיר עצמו ובזיהוי הפורמלי שלו. הם מגרשים את שדי הניימדרופינג והופכים את הרוק'נ'רול ליצור ענק ורעב שיונק עוד ועוד מהרצון החופשי ומחוש הביקורת עד שאלו הופכים לכדורי רגל קטנים ומפונצ'רים. סאונד, חוק העישון, חוק המי נותן לאסף אבידן לחמם הופעות כאלו – כולם עבדים של דולי ולאנגן"), עמית קלינג לנענע ("דולי הוא פרפורמר מחונן ואנרגטי, שרואים שנהנה להיות על הבמה, לשיר, קצת לרקוד, להצטלם. אבל לאנגן, שעומד דומם, רוב הזמן בעיניים עצומות, במרכז הבמה, לא צריך לגנוב לו את ההצגה. ההצגה היא שלו מלכתחילה"), אור ברנע לוויינט ("הפעם כל האנרגיה פגעה ישר בבטן, הוחזקה קצת בחלל הריאות ושוחררה ברוגע אל האוויר"), ניר גורלי לקול הקמפוס, שי יחזקאלי לעכבר אונליין, ומי עוד? ספרו לי בתגובות אם מצאתם עוד סוקרים. ויש גם תמונות! גוני ריסקין המקסימה (שהפגינה מקצועיות מרשימה ובניגוד להרבה צלמים אחרים שמצלמים בשני השירים הראשונים בהופעה והולכים, היא התאבדה על תמונות עד סוף ההדרן) העלתה לפליקרה וגם לעכבר העיר. [עברית, פליקר]
8. ומה האושר הבא בתור? ההופעה של Low ביום חמישי הזה בלילה, ובלי להעליב: מי שלא בא אידיוט. ויש גם מבול ראיונות מקדימים עם מיסטר ספרהוק: עבדכם הנאמן בוויינט, אייל דסקל בקול הקמפוס, עינב שיף בוואלה (יתפרסם ביום ראשון, כך אומרים לי). [עברית]

קרא/י את המשך הפוסט