הזוכים המאושרים בכרטיסים הם המגיבים טל (תגובה 61) ויובל (תגובה 83), שנבחרו לגמרי באקראי. תיהנו, ותודה לכל מי שהשתתף!
(כרטיסים עדיין ניתן לקנות דרך הלבונטין, פרטים למטה)

———-

לעתים נדירות (מדי) אך משמחות (מאוד), אנחנו נתקלים באמן או להקה בארץ שגורמת לנו לעצור רגע, לצבוט את עצמנו ולתהות האם זה באמת קורה. מקהלת גבעול היא אחת כזו. יש לי שני כרטיסים בשבילכם למופע שלה שהמילה "מיוחד" מעליבה אותו. רוצים? המשיכו לקרוא. שימו לב: ההגרלה תיגמר ברביעי בחצות!!!

מיצג ווקאלי? אילתור אוונגרד? משחק אמנותי? אפשר לקרוא למקהלת גבעול בהרבה שמות, ובאמת יש להם הרבה שמות (הם חמישה עשר איש), אבל נראה שאף אחד מהם לא יצליח ללכוד את הדבר החמקמק הזה שהם עושים. וזה בסדר, כי נראה אתכם מגדירים אהבה, למשל, או אושר, או אפילו סתם "גרוב". הדברים הכי טובים הם תמיד אלה שההגדרה שלהם חמקמקה, שתמיד כמעט נוגעים בה אבל בסוף היא נשארת בלתי מושגת.

במוצ"ש הזה הולך להתרחש בתל אביב אירוע כל כך מיוחד ומעניין, שמיד כששמעתי עליו הסתערתי על צוואר היח"צנית ולא הרפיתי עד שהיא ניאותה לחלק כאן כרטיסים אליו (האמת היא שהיא הסכימה מיד ובשמחה. תודה, דניאלה!): מקהלת גבעול מארחת את דיוויד מוס בבית העמודים.

מה כל כך מיוחד פה, אתם שואלים? ובכן, התשובה מחולקת לשלושה חלקים, כמו קרמבו (מה? שוקולד, קצפת ועוגיה, לא? העטיפה לא נחשבת):

מקהלת גבעול [קליק] היא הרכב ישראלי של 15 מוזיקאים ש"מגיעים מסגנונות מוזיקליים ואמנותיים שונים ומטרתם לחקור דרכים ליצירת סאונד חדש, וסוג חדש של פרפורמנס לא שגרתי המבוסס על כלי הביטוי הראשוני ביותר – הקול האנושי", כדברי הקומוניקט. הם מנגנים ובעיקר שרים, ומטשטשים את הגבולות בין הופעה, הצגה, אמן, קהל, ואיזה שלושים ושניים סגנונות מוזיקליים שונים. מלבד הקונספט המרתק, מדובר פשוט באמנים מוכשרים בצורה מעוררת קנאה, חלקם מוכרים מסצינת האינדי בארץ. ואלה שמות: מאיה דוניץ (אטליז, מידנייט פיקוקס, הבילויים), מיכל אופנהיים לנדאו, אייל תלמודי (Malox, אוי דיוויז'ן, כלי נשיפה בכל העולם), קרני פוסטל (ביקיני!), ריף כהן, אורי כנרות (בום פם, אלקטרה, הפקה לרבים וטובים), טובי זולוטוב (בום פם), יוני סילבר, נועם ענבר (הבילויים, אוי דיוויז'ן), יולה גדרון, נעמה יוריה, יובל מסקין, רביד כחלני, אדם שפלן (דה גירלז, קטאמין, קוואמי, רונה קינן), וטליה אילן (המנהלת המוזיקלית והמנצחת של תזמורת הבמה הישראלית חולון, אלא אם כן יש טליה אילן אחרת).

דיוויד מוס [קליק!] הוא "זמר, פרקשניסט, מלחין, שחקן, מורה, אוצר, מאלתר, יוצר תאטרון, ומספר סיפורים. למוס קול עמוק, כריזמטי ועוצמתי, יש שאומרים שהוא הגרסה הקולית לגיטרה של ג'ימי הנדריקס", שוב, כך אומר הקומוניקט. אני אומר שהוא פסיכי, וזו מחמאה ענקית כי אלוהים יודע כמה אנחנו זקוקים לקצת פסיכים במוזיקה שלנו, אחרת פשוט נירדם. הוא מגיע מארה"ב כדי לקחת חלק במופע, אז מגיעות לו לפחות מחיאות כפיים על המאמץ.

בית העמודים בנחלת בנימין פינת רמב"ם (המבנה של כרמלה בנחלה), הוא בניין היסטורי בתל אביב שהוקם בשנת 1924 ע"י האדריכל הנודע יהודה מגידוביץ', אדריכל מדהים שתכנן כמה מהבתים הכי יפים בתל אביב. וכאן מתחיל החלק הבאמת-מיוחד במופע הזה. המקהלה לא תעמוד בחצי גורן ואתם תחכו שהיא תתחיל לשיר. היצירה תבוצע בכל הבית. אם תגיעו לחדר האמבטיה אתם עשויים למצוא שם בחור עם טובה, ובארון החשמל עשויה להתחבא זמרת (ששרה!). לכל חדר יש הדהוד וסאונד אחר, והקהל שישוטט בבית יקבל בכל חדר או פינה חלק אחר של היצירה. והכי טוב – "בסוף הקונצרט ייהנה הקהל מתבשילים קולינאריים מעשה ידי המקהלה"! נו, תראו מה זה. ב-50 שקל אתם מקבלים גם הופעה מדהימה וגם לא תצאו רעבים. תענוג. אה רגע, 50 שקל אמרתי? התכוונתי שאפשר לזכות כאן בכרטיסים בחינם, כמובן.

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. זה גם הזמן לספר באיזה מקום שאין בו הופעות הייתם רוצים לראות הופעות. הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה ושמם יחכה ברשימה בכניסה למופע. איזה כיף לקבל מתנות! ותודה גדולה לדניאלה מהמשרד של מורן פז.

לא זכיתם? לא נורא, הכרטיסים זולים! רכשו לעצמכם כרטיס ב-50 ש"ח דרך לבונטין7 [ 03-5605084]. שימו לב שיש שלוש הופעות: ב-17:00, ב-19:30, וב-21:30. בחרו את ההופעה המתאימה לכם!

"כשסם קוק השמיע לבובי וומאק הצעיר את בוב דילן, וומאק אמר שהוא לא מבין את זה. קוק הסביר לו שמעכשיו, זה לא משנה כמה הקול הוא יפה. מה שמשנה הוא אם אתה מאמין שהקול לא משקר" – בונו כותב על בוב דילן, ברשימת מאה הזמרים הגדולים ביותר (בהמשך העונג, כמובן)

לפני הכל: אוסף תקופתי חדש, והפעם קצת שונה: תקשיבו רגע, חורף הוא, ובכן, אוסף עונג שבת לחורף.

1. יש לי 212 תיקיות בתוך תיקיית האם של "2008". זה אומר 212 אלבומים שהורדתי השנה. את רובם הכמעט-מוחלט שמעתי. חלק כבר מחקתי. נוספים קניתי או קיבלתי בצורה פיזית. אני לא כותב כדי להשוויץ, אלא כדי לעצור שנייה, רגע לפני שאנחנו מתחילים לסכם שנה (והציצו בסוף העונג, יש כאלה שכבר התחילו) ולהסתכל אחורה. כי כשהסתכלתי אמרתי: גאד דמט! איזו שנה מדהימה! אני מרפרף על התיקיות ונדהם לגלות שכל העושר הנפלא הזה של מוזיקה נהדרת יצא השנה. דת' קאב, MGMT, Why, קאקי קינג, שירווטר, אוקרביל ריבר, סניילהאוס, קונור אוברסט, Bowerbirds, פורטיסהד. אלוהים אדירים, פורטיסהד. גם אם מתנערים מכל האינדי-שמינדי של השנה האחרונה (וזה יהיה קשה, כי יש לא מעט אלבומים שנדבקים חזק גם אם מנסים להתכחש אליהם – הם פשוט מצוינים), אי אפשר להתעלם מהעובדה שפורטיסהד הוציאו השנה אלבום חדש. אחרי כמה, 11 שנה? כשהוא יצא, אז בפברואר, כולם דיברו על כך שעברו 11 שנה אבל עכשיו, כשהאבק שקע והאלבום חילחל, ההלם סוף סוף מגיע. זו לא (עוד) פנטזיה שפינטזתי במשך 11 השנה שבהם אני מחכה לאלבום חדש מאחת הלהקות האהובות עליי, אחת הלהקות שמרטיטות אצלי יותר מיתרים מכמעט כל המתחרות. לרגע רציתי לוודא שזה לא חלום, שמתי את "Plastic" וטולטלתי שוב: זה אמיתי, זה כאן וזה באמת פלסטיק ביד שלי ובאוזניים שלי. אחי הגדול טוען שהמירוץ לאלבום השנה הוכרע ברגע שהאלבום הזה יצא, בעיניי זו מחשבה בעייתית. אבל כשפשפשתי בתיקיות וחיפשתי שיר פתיחה, למשך 3:30 דקות הייתי משוכנע שהוא צודק. [מפ3]



2. טיפקס, אחת הלהקות הכי ישראליות ולפרקים גם הכי טובות ומשמחות שהיו כאן, מתפרקת אחרי עשרים שנה. "מחקנו בטיפקס כמה גבולות בין מזרח למערב, פופ ורוק, מרכז ופריפריה, נוסטלגיה ועתידנות, שחוק ודמע", אומר קובי אוז ואני מסכים לגמרי. דיסקו מנאייק, החיים שלך בלאפה, שביל קליפות הגרעינים – אלה דיסקים מעולים שקשה לי לדמיין את המוזיקה הישראלית כיום בלעדיהם, ואני לא אומר את זה סתם, רק כי תמיד אומרים דברים טובים על מי שכבר איננו. טיפקס ניסחה את הישראליות כמו שאף אחד אחר לא הצליח, מעטים בכלל ניסו – והיא עשתה את זה בחן ובכישרון. מצד אחד נתגעגע, מצד שני הם גם ככה לא בשיאם כמה וכמה שנים אז הפירוק גם הגיוני. רק שישכילו לא להיות משינה אלא פשוט שיתפרקו פעם אחת וזהו. רק עינב שיף מתעקש לבאס. [עברית]
3. "השאיפה הגדולה שלי או החלום או החזון או איך שלא תרצו לקרוא לזה, הוא לקרב בין אנשים שונים ששמים את האהבה שלהם למוזיקה כחלק חשוב בחייהם. לקרב בין מוזיקאים שנואשים למצוא שותפים למסעות מוזיקליים חדשים ובכלל מקום לאנשים שמחפשים צליל חדש שעוד לא שמעו קודם". וואו. אידיאלים כאלה נהוג לשמוע בסיקסטיז, לא בסייברספייס. אבל הנה הם, חיים וקיימים באתר של מיקי גורליק, הקואופרטיב – בלוג/אתר מוזיקה ישראלי חדור רוח מבורכת של שליחות. מלבד פוסטים מוזיקליים מהסוג שאנחנו רגילים לראות בבלוגים אחרים (טקסט אודות להקה או שיר, ולינק), תוכלו למצוא שם את פרויקט הגדרת הסגנונות המוזיקליים, מדור לחשיפת מוזיקה ישראלית חדשה, ואפילו קומונה קטנה לסובלים מנדודי שינה. נראה מצוין ומבטיח, וגורליק מזמין את כל מי שרוצה לתרום את חלקו בכתיבה, צילום, איור ומה שבא ליד. בהצלחה! [עברית]
4. אודה לכם אם תציעו את עונג שבת כמועמד לפרסי האינטרנט של וואלה ובזק בינלאומי! וגם אם לא, הציעו את האתרים והאמנים השווים בעיניכם, ועזרו להפוך את הטקס והמוסד הזה ליותר מגניב ממה שהוא יכול להיות. אפשר להציע את העונג גם באתר העצמאי וגם בבלוג, זה תלוי בכם. אפשר גם להציע את פרויקט לא נכון ל"פרויקט החברתי הטוב ביותר", אם אתם בענייני חתרנות (ומי לא, בעצם?). [עברית]
5. הלכה לעולמה: הזמרת הדרום אפריקאית המצוינת מרים מקבה, בגיל 76. [עברית]



6. לאחרונה יוצא לי לדבר הרבה מאוד עם מוזיקאים ישראלים ועם יח"צנים, ובין אם הם ביישנים או חצופים, מהפכנים או שמרנים, כולם חשים יראה כלשהי מאותו גוף ערטילאי קסום ומסתורי: הפלייליסט של גלגלצ. רבים מאתנו בזים לו, חושבים שהוא שיטה גרועה, שהוא מפלה, שהוא מביך. אחרים חושבים שהוא כלי חיוני, שהוא אינדיקטור טוב ללהיטים. אסף אמדורסקי השווה את הפלייליסט לדפי זהב: "אם אתה לא שם…", ובעיניי רבים זה אכן המצב. הבעיה היא שהפלייליסט קשה נורא להשגה כשאתה מוזיקאי. אף אחד לא מודיע לך אם נכנסת אליו או לא, אלא אם כן אתה מתקשר ומנדנד בתחנה ומנסה לברר, או שאתה פשוט מגלה שמשמיעים אותך כל היום. אבל הרבה אנשים מקבלים בדיוור ישיר את הפלייליסט מדי שבוע, בעיקר עיתונאים. לא ברור לי למה שומרים על הרשימה הזו בסודיות כזו ולא מפרסמים אותה וזהו. הרי לגלצ יש אתר. אז החלטתי לעשות מעשה, ותוך שלושה קליקים המחשבה הפכה למציאות ברשת. הנה בלוג הפלייליסטים הלא רשמי של גלגלצ. זה הכל. מדי שבוע יעלה לשם הפלייליסט (הן הישראלי, הן הלועזי). דברים כאלה צריכים להיות חשופים, אין סיבה שלא. תיהנו, ועשו מנוי רסס אם בא לכם. (ואם יש לכם בלוג יהיה נהדר אם תקשרו דרך המילים "הפלייליסט של גלגלצ", כדי שגוגל יזהה את זה ויפנה לבלוג). [עברית]
7. ס. בולצמן כותב על בלוג הפלייליסטים, ורק בשביל התגובה שלו שווה היה להעלות את הבלוג כי הוא מעלה שאלות חשובות מאוד לגבי הרכב הפלייליסט: "אני חושב שמוסיקה מזרחית מקופחת ואומר את זה בקול רם – הפלייליסט הוא הוכחה חיה. אני חושב שהפלייליסט של גלגל”צ מורכב מרשימה של אותם יחצ”נים שתופסים 70% ויותר ממנו, ואומר את זה בקול רם". גל מור מתייחס גם הוא לבלוג הפלייליסטים, ממש שבוע אחרי שכתב "גלי צה"ל הייתה יכולה להפוך את גלגלצ לאתר מוזיקה קהילתי ואפשר לעשות את זה באמצעים צנועים יחסית. נניח, לפרסם את הפלייליסט". [עברית]
8. [תודה לאביטל] אוהבים פיקסל ארט? קדימה, ציירו לכם משהו (לחצו למטה על כפתור "ציור חופשי"). [פיקסלים]



9. יש עוד חצי שנה, אבל אני כבר יודע מה אני רוצה ליומולדת הבא שלי, בחודש מאי. הברידרז יהיו האוצרות של פסטיבל ATP באנגליה, כלומר הן תבחרנה את האמנים והלהקות שיופיעו שם. בינתיים אישרו את בואם Throwing Muses (!), בון איבר, קימייה דוסון, הולי פאק וטינאייג' פאנקלאב, וכמובן הברידרז עצמן. ג'יזס!!! [אנגלית]
10. לאיטליז יש אתר חדש וגם קליפ אנימציה חדש. סחטיין על השימוש בווימאו. [אנגלית]
11. [תודה לדנה'לה] מילון התמונות הוא בדיוק מה שאתם זוכרים מהמילונים המאויירים מהילדות, רק שבמקום איורים אובייקטיביים יש כאן תצלומים אמנותיים. [אנגלית, פיקסלים]

קרא/י את המשך הפוסט

"רציתי לכתוב מכתב, והתרחקתי מהמחשב אל המיטה כדי לחרוץ חריצים בדף עם עט של דיו ולא ללחוץ על כפתורים. הגשם נקש על זכוכית החלון, התריסים היו פתוחים. אגלים היא מילה יפהפיה, כמעט כמו הדבר עצמו. העט חרץ וחרץ אבל שולי הדפים נרטבו וקיפלו את עצמם פנימה עד שהפכו לכדור מקומט שהושלך בתסכול לרצפה. אז פניתי לשפה שאני דובר בשטף, ומוצא בה את המילים הנכונות מהר יותר מבכל שפה שאפשר לכתוב: מוזיקה".

אם האוסף הזה היה פסקול לספר, ככה הוא היה מתחיל.

תצלום: Rudolph Buchner, מתוך , State Library of New South Wales, תחת רשיון Creative commons

לאוסף החמישי בסדרת "תקשיבו רגע" אין מספר, כי הוא לא נתפס אצלי כחוליה רשמית בשרשרת (אף כי הוא אכן, בעצם, תקשיבו רגע 05). כל האוספים בסדרה נולדו אצלי מהלך רוח ומחשבה דומים, ונערכים במשך כמעט חודש. האוסף הזה נערך ביומיים ונולד ממחשבה שונה לגמרי, מהצורך שלי לערוך פסקול מיידי לקור ולגשם שנחתו עליי פתאום, מציפים לא רק את שולי המדרכות אלא גם את חלקות הזיכרון שלי (לפני שבועיים – ואז האוסף חיכה שבועיים בשמש עד שיטפטף שוב). כמות עצומה של מוזיקה מעולה יוצאת לאחרונה, עכשיו, ברגע שבו אתם קוראים. מתוכה אספתי וערכתי יומן, מסמך רשמי שמדווח בשירים על המצב העונתי מחוץ לחלון ובתוככי בית החזה. לאו דווקא שירים מינימליים של גיטרה יחידה או פסנתר יחיד (אם כי יש גם כאלה), אלא שירים שהשתקפו נפלא בתחושה שלי. תיהנו, רצוי ליד חלון רטוב.

הפעם לא מומלץ לשמוע את האוסף בסדר שירים אקראי כפי שאני ממליץ בדרך כלל. הפסקול הדמיוני הזה נע מהשקט הדרמטי שלפני הסערה (שירים 1-2), אל היבנות הסערה ולב-לבה (שירים 2-7), אל הרגעים הקודרים בהם הגשם פוסק אך העננים והרוח עדיין מכסים הכל (שירים 8-10), ובחזרה לשמש הכתמתמה שחודרת כשהעננים מתחילים להתפזר (שירים 11-13). נסו את הסדר המוצע כאן לפני שתלחצו על Shuffle. האזינו רק כשיש גשם, או לפחות כשקר מאוד.

לא מצליחים לפתוח? הורידו את 7zip, תכנה חינמית ופשוטה (אופן סורס!) לפתיחת כל סוגי הארכיבים

1. Holler, Wild Rose! – Promise braid
השיר הזה כל כך צלול, שאפשר לראות בו למרחקים, למעמקים. הוא מזכיר לרגעים את "Nude" (בגלל ההדהוד) או את "Street spirit" (בגלל השירה) של רדיוהד, או את ג'ף באקלי (בגלל הבנייה הקטנה של התופים שקורסת שוב לשקט). אבל זה לא חיקוי, זה אמיתי, וזה כל כך יפה שבא לי להצמיח ורדים בגינה רק כדי שיום אחד תנצנצנה עליהם פניני מים של אחרי הגשם. תודה, תודה, תודה, תודה לקורא ולידיד הנאמן תמיר שהכיר לי את הלהקה הזו. ולו רק בשל השיר הזה, אם לא בשל כל האלבום המצוין כולו.
מתוך Our Little Hymnal [$]

2. Shearwater – So Bad
בייבי די (לא להתבלבל עם הרכב הדאנס Baby D מתחילת הניינטיז) היא דמות מסקרנת. טרנסג'נדר שפצח(ה) בקריירת זמרת-יוצרת, הוציאה חמישה אלבומים בשנים האחרונות והפכה לאגדה בחוגים מסוימים, בעיקר בסצינה הקווירית האמנותית של ניו יורק (היא הופיעה עם אנטוני והג'ונסונז, לדוגמה). שירווטר, ההרכב הנפלא של ג'ונתן מייבורג מאוקרביל ריבר שדיברתי עליו לא מעט בחודשים האחרונים (כי אלבומם האחרון של שירווטר מעולה, וגם זה של אוקרביל) הקליט קאבר לשיר הזה, שנכתב ובוצע במקור על ידי בייבי די, והוציא אותו ב-EP חדש.
מתוך The snow leopard EP [$]

3. Bowerbirds – Dark Horse
יש לי חלונות אטומים בדירה החדשה, ואני מאוהב בזה. האור חודר בלי תמונה, אפשר לראות איך על קיר החדר נופל אור חזק ובהיר בצהריים או רפה ועדין לקראת הערב, גם בלי לראות בבירור מה נעשה בחוץ. זה עדיין חדש לי, ובכל פעם זה מזכיר לי את הרגע שבו יורד גשם כל כך חזק, שכל החלון רטוב ואי אפשר לראות דרכו דבר מלבד אור חיוור וכהה של חורף (חיוור וכהה אינם בהכרח מנוגדים, מסתבר). השיר הזה על הסוס הכהה מזכיר לי תמיד את הרגע הזה. התופים שרועמים הרחק ברקע, הגיטרה שמכה כמו טיפות בחלון, והקול של פיל מור כמו אור יפהפה ונקי של ערביים גשומים.
מתוך Hymns For A Dark Horse [$]

4. Matt Elliott – Bomb the Stock Exchange
מאט אליוט עשה תואר במדעי הצמרמורת. באלבומו הראשון תחת שמו האמיתי (אחרי שקרא לעצמו Third eye foundation וגם Flying saucer attack) הוא עשה לי צמרמורת כל כך ממושכת שחוט השדרה שלי נסדק ועכשיו כואב לי שם בכל פעם שהחורף מגיע ואני שומע שוב את אלבום המופת ההוא. הוא הספיק להוציא מאז שני אלבומים (שירי שתייה, שירי כישלון) וכעת מגיע השלישי, שירי יבבה. הצמרמורות עדיין כאן, רק שבניגוד לצמרמורות האימה של האלבום הראשון, הפעם אלו צמרמורות אחרות. זו לא אימה של ענפי עץ גרמיים שלופתים אותך בחשכה והנשמה שלך הופכת ברגע לנציב קרח. זו בעתה מרוחקת, חרדה מתחת לעור שלא תוקפת אלא רוחשת בשקט ובהתמדה מתחת לכפות הרגליים. זו צמרמורת של יופי.
מתוך Howling songs [€]

5. Cold War Kids – Against Privacy
בצירוף מקרים באמת לא מתוכנן, חלק מהשירים התאימו עצמם לא רק לתחזית מזג האוויר בסוף מהדורת החדשות, אלא גם לכותרות שבתחילתה. בורסת המניות מוזכרת הן כאן ("We don't do the stock exchange") והן בשיר של מאט אליוט. האלבום החדש של קולד וור קידס זכה לביקורות פושרות בחלק מהמקומות, ולחלוטין לא ברור לי מדוע. זה אלבום שכורך וסוחט את הקרביים אפילו בלי להבין את מילות השירים (לא תמיד אני מקשיב).
מתוך Loyalty to Loyalty [$]

6. The Middle East – Beleriand
הנה התגלית הגדולה שלי השנה, או לפחות בחודשים האחרונים. במידל איסט נתקלתי בבלוג אלבומים כלשהו. הקשבתי במייספייס, נדלקתי. הורדתי, התאהבתי. קניתי, ומאז אני לא מפסיק לשמוע את האלבום המדהים הזה, בהחלט הדבר הכי טוב ששמעתי מאוסטרליה מזה שנים. הם משווים את הרף עם להקות כמו באנג גאנג, סיגור רוס, רדיוהד ואחרות, תלוי באיזה שיר. האלבום המלא שלהם (שכרגע הוא סולד אאוט, הם מדפיסים עוד ויהיה ניתן לרכוש דרך המייספייס) הוא ההתמכרות האחרונה שלי, והדרך היחידה שלי להסביר כמה הוא יפה היא לשתוק ולהשמיע אותו אחד אחד לכל חבריי. אני מתחיל אתכם.
מתוך The recordings of The Middle East [$ עתידי]

7. The Twilight Sad – Here, It Never Snowed. Afterwards It Did.
אפילו כותרת השיר לבדה די בה כדי לשבור אדם לשניים מכובד משקעי החורף הרגשיים. קר בסקוטלנד, קר ועגמומי. אני אוהב את המילה עגמומי, היא נשמעת בדיוק כמו התחושה החורפית הזו, כשקר לך ואתה מחזיק משהו רטוב ביד וכל דבר שתיגע בו יהיה עכשיו קצת צמיגי ממים. עגמומי. ג'יימס גרהאם ומשובצי החצאיות שלו הוציאו השנה (בקיץ, צחוק הגורל) EP קטן ומשונה. משונה כי הוא כולל ארבעה עיבודים חדשים, רכים ועדינים יותר, לשירים מאלבום הבכורה המדהים שלהם, קאבר לדניאל ג'ונסטון, ושיר חדש יחיד בלבד (זה שכאן). עצבות הדמדומים היא-היא לבו של החורף.
מתוך Here, It Never Snowed. Afterwards It Did [£, $]

8. Library Tapes – The Sound Of Emptiness Part II
"חרישי" היא המילה שאתם מחפשים. מנגינה היא הדבר שכלי המיתר האלה מחפשים כמו ילד אבוד ביער, אך לא מוצאים. ריקנות עושה דברים כאלה – חוסמת, תוקעת. סממן חורפי מובהק.
מתוך A Summer Beneath The Trees [£]

9. The Drones – Penumbra
לא, זה לא ניק קייב. אבל גם הסולן של הדרונז הוא אוסטרלי, והאלבום האחרון שלהם נשמע ברגעים רבים מאוד, אולי אפילו מדי, כמו אלבום מחווה לניק המבריק. אפשר להבין אותם, מדובר באילן טמיר וראוי להיתלות בו. הלכתי לברר באמת מה פשר כותרת השיר. גם בעברית, התברר, משתמשים במושג פנומברה, שפירושו איזור או שטח מוצל חלקית, כמו זה שבין צל מוחלט לאור מוחלט. דוגמה נפוצה היא הצל החלקי בליקוי חמה או לבנה. אני זוכר לילה קפוא ובודד בו יצאתי מהבית, מחבק את עצמי במעיל, ושעה ארוכה מנשוא הכאבתי לצווארי בקור מקפיא כדי לבהות בירח מתכסה ומתגלה.
מתוך Havilah [$ אוסטרלי]

10. David Blau – Though it's nice
זה מפ3 באיכות עלובה של 128, וזה בכלל גירסת מונו (!), אבל גם אם ינוגן מגרמופון שבור דרך קו טלפון מאלסקה השיר הזה עדיין ינצנץ. מי שביקר בעונג סשן עם בלאו ולהקתו, או ראה את בלאו בהופעה לאחרונה, בטח זוכר בעיקר את הדיסטורשן. אבל כשבלאו לבדו הוא מקליט שירים אישיים, פרטיים, עדינים.
לא שוחרר בדיסק רשמי, ככל הידוע לי. [מייספייס] תודה לדיוויד שהסכים לכלול את השיר באוסף.

11. Guy Blackman – Black Eyes
אם אנחנו כבר יושבים מול התנור ומעמידים פנים שעכשיו חורף 1972 באנגליה ויש לנו כובע כמו של באדלי דרואן בוי, אז גאי בלאקמן הוא הפסקול המושלם. הבריטי הענוג בלאקמן לא מתבייש להשתמש בעיבודים והגשה ווקאלית מהימים הטובים ההם, והוא עושה זאת במיומנות ובחן. אפשר לומר, במובן מסוים, שהוא סוג של ריצ'רד האוולי של 2008 – אמן שמשחזר לגמרי במודע גישה נוסטלגית של כתיבה, עיבוד, הגשה והקלטה. אוסטרלי שלישי באוסף הזה.
מתוך Adult Baby [$ אוסטרלי]

12. Apollo Sunshine – Fog And Shadow
הגשם פסק. שקט מתגנב לתוך הנפש, שמים לב אליו רק אחרי שהוא כבר התיישב עמוק והלב רגוע ושוקט. מבלי משים הכתפיים מזדקפות, משא בלתי נראה נעלם מעליהן. אנחנו פותחים חלון להכניס אוויר נקי, לו היה לנו אומץ היינו שולחים את היונה. השיר הזה אמנם מדבר על ערפל וצללים, אבל הוא בהיר וצלול כמו שמיים מפויסים, כשהעננים השחורים עוזבים והלבנים נחים במקומם, צופים בשלווה מתוך התכלת.
מתוך Shall Noise Upon [$]

13. Jenny Lewis – Godspeed
דרך צלחה, ואל תורידו את העיניים מהמגדלור בסוף המנהרה. זה כל מה שצריך כשנכנסים או יוצאים מהחורף הזה. תנו לעננים להתפזר בסוף, עצמו את העיניים אל השמיים ותנו לשמש הצעירה ללטף את הפנים. דרך העפעפיים תראו את המגדלור.
מתוך האלבום Acid Tongue [$]

מאחל לכולכם חורף מעולה, ופנקו את עצמכם לקראת הקור: אם אהבתם משהו ממה ששמעתם כאן, קנו עותק מקורי של האלבום!
[נסו את מוזיקה נטו או את CD Connection, או פשוט את eMusic אם אתם רוצים רק קבצים דיגיטליים]

נהנים מעונג שבת?
אוהבים את האוספים, הלינקים והמדורים השונים? מעריכים את ההשקעה? שקלו לתרום כמה שקלים שילכו ישירות ובלעדית לכיסוי עלות האיחסון של האתר (שמסתכמת בכמה מאות שקלים בשנה). כל תרומה תתקבל בברכה, גם 1 וגם 6000 דולר. היו בטוחים שאודה לכם מאוד מאוד מאוד. מאוד.

Casus Belli [מי?]
מדי פעם הם מגיעים, המניאקים, תמיד בשעות הבוקר המוקדמות כשאני ישן. זה מתחיל בצעקות מרוחקות שמחלחלות אל תוך החלום, ממשיך בהתעוררות מבוהלת ונגמר תמיד בגידוף נמרץ מצידי וטריקת חלון בעוד הרמקול הנוסע בחוץ ממשיך לקרקר: ארון, מקרר, ספה, שטיח, אלטעזאכן אלטעזאכן!

כן, אנחנו מדברים על סוחרי החפצים המשומשים, אלה שפעם התניידו בעגלות ועכשיו בטנדרים חבוטים שלא נראים הרבה יותר טוב. הנה שני שירים אדירים אודותיהם, תחליטו אתם איזה מהם לזרוק לזבל ואיזה למכור ביד שנייה. קרא/י את המשך הפוסט

הזוכים המאושרים בכרטיסים להופעה של הוברפוניק הם המגיבים ינון, ו-e.h. בדקו מייל!

1. אז אובמה, מה? אני חייב להודות שאני עדיין לא יודע מה זה אומר, אבל בחיי שזה מפיח תקווה. עזבו אתכם עכשיו מהמשבר הכלכלי, מהמלחמה בעיראק או אפילו ממדיניות חוץ במזרח התיכון, ותחשבו על זה: לפני ארבעים-חמישים שנה, שזה משך החיים של חלק מהקוראים כאן, שחורים בארה"ב לא היו יכולים להצביע. לוחמי זכויות אזרח לבנים הוכו ונורו כשניסו לרשום שחורים כמצביעים. ותראו: נשיא שחור למעצמה המערבית הגדולה ביותר בעולם. אם הוא יהיה נשיא טוב או לא, זה לא יפחית מגודל ההישג. אובמה ריפרר בנאום הניצחון (המטריד) שלו לשיר שרבים הזכירו סביב הקמפיין והניצחון שלו: "A change is gonna come" של סם קוק המנוח, שיר שמספרים כי נכתב כתגובה ל-"Blowin' in the wind" של דילן, וכמוהו הפך להמנון של תנועת זכויות האזרח בארה"ב. באתר של תחנת הרדיו WFMU הגדילו ופירסמו 14 גרסאות שונות לשיר האדיר הזה, מהמקור של קוק, דרך אגדות סול כמו ארית'ה, אוטיס ואארון נוויל, ועד ביצוע בהופעה של ארקייד פייר. הקרב על הביצוע החביב עליי לשיר ניטש כבר זמן רב בין הגרסה של אוטיס רדינג לגרסה של Baby Huey (לא באמת קוראים לו ככה, למרבה השמחה, שמו היה ג'יימס ריימי עד שמת בגיל 26 מהתקף לב אחרי התמכרות ארוכה להרואין). העולל היואי מותח את השיר-תפילה הזה לטריפ ארוך ונפלא, שאחריו לא נותר במאזין כל ספק: חיכינו לו הרבה, הרבה זמן, אבל אני יודע, "A change is gonna come". והנה הוא הגיע. הכומר השחור בויד מצוטט בכתבה של הניו יורק טיימס בדרך לקלפי: "מרטין לותר קינג אמר שהוא ראה את הארץ המובטחת ולא יזכה להיכנס אליה, אבל מישהו אחר ייכנס אליה, והיום הזה הגיע. אני שמח שהוא הגיע". [מפ3]



2. אסף רחמני הוא איש שאני מעריך במיוחד. מלבד היותו איש מעשה נעים ואינטיליגנטי, הוא תרם המון למוזיקה בישראל מאחורי הקלעים והתנהל בחוכמה. הוא ניהל את החנות והלייבל של התו השמיני, וכיום מנהל את לב גרופ מדיה, שמייבאת לארץ את הקטלוג העצום של וורנר בראדרס (וגם אחראית לתופעת עלמה זהר). לכן שמחתי במיוחד לגלות שיש לו בלוג, ובו הוא מביע את דעתו בענייני אינדי ומוזיקה ישראלית מתוך ניסיון ומחשבה. בפוסט שלו בעקבות חשיפת נתוני המכירות באינדינגב הוא שואל: "האם בשורה שמנוסחת כחיובית היא אכן חיובית, או שמא המעורבים בצד הזה של התעשייה מחפשים חיזוק?" ומעמיק יותר ברעיון שהעלה ידידי מורפלקסיס בתגובות לפוסט באטמי אוזניים – הצורך בחברת הפצה מרכזית לאינדי הישראלי. [עברית]
3. [תודה לעומר] הללויה, בלוג גרפיטי תל אביבי! סוף סוף. [עברית, פיקסלים]

ו… זהו, בעצם. אין הרבה חדשות חשובות, שבוע שחון.




צפרדע-עצים נדירה במאבק אימתני עם נחש תצלום: דיוויד מייטלנד

4. [תודה לשיר] נשיונל ג'יאוגרפיק בחרו את התצלומים הטובים של השנה בעולם החי, ואכן יש שם דברים מדהימים. [פיקסלים, אנגלית]
5. [תודה לג'ים] שארית האלווין: דלעות מפוסלות בדמות זמרי הבי מטאל ושאר מפלצתונים – ספוקי! [אנגלית, פיקסלים]
6. "מה טוב יותר מעשור העיסוק-העצמי כדי להוות את היעד לפרויקט נבירה בעברנו? עשור שכבר בראשיתו, 1991, הגדיר דאגלס קופלנד דור שלם ללא מטרה, ללא חיבור ממשי לשום דבר עם משקל סגולי ממשי, מושפע ממותגים ומסרים שיווקיים, דור של סלאקרס, נטולי אידיאולוגיה. עשור שבו פרחה תרבות המקומונים והכתיבה על "מספר 1" כנקודת מוצא לכל דבר אחר, כולם אהבו לדבר ולהגג על עצמם – במידה רבה הדור הזה הוא שהגדיר את עצמו בכתיבה, בקולנוע ובטלוויזיה, קומיקאים שהגיעו אליה כבר לא טרחו להפריד בין שמם לבין שם דמותם או לספק קונספט ממשי, תרבות הפופ הייתה עצומה מאי פעם. אותו דור מושמץ של אנשים חכמים שלא ידעו מה לעשות עם עצמם, מצא עצמו מול הטלוויזיה, המותגים, הביג מק עם הגבינה, והעיר עליהם. זו הייתה שעתו היפה של הפוסט-מודרניזם. לראשונה בתרבות הפופ יכולת לקחת ז'אנר נחות ולהפוך אותו למוצר אינטליגנטי להמונים, כלומר מצליח. קוונטין טרנטינו עשה את זה. ג'וס ווידון עשה את זה" – כותב יאדו הנהדר. פרויקט הניינטיז של פורום ה(קפה ו)טלוויזיה המעולה בתבל יוצא לדרך, ומזמין אתכם לספר בעצמכם ועל עצמכם, ברוח הניינטיז, "איך כל אלה משפיעים על נער בשנים הכי מכריעות של עיצוב אישיותו? איך הם השפיעו עליכם? איפה הייתם ומה עשיתם כשהניינטיז נקפו, ואיזו מוזיקה התנגנה כשעשיתם את זה? ברוכים הבאים לפרויקט חדש וארוך טווח, שבו ניזכר בערגה בכל תחנות התרבות ובכל מה שחווינו אז, אבל לא רק במאקרו אלא במיקרו, מנקודות מבט אישיות". [עברית]
7. [תודה לעידו שחם] אפרופו האלווין וגם בלי סיבה, תמיד נחמד לראות מאה זומבים עושים יוגה בפארק. [וידאו]
8. מאיה וקסלר הישראלית [בית] העלתה ליוטיוב את "כוכבים", סרטון האנימציה שהיא הכינה כעבודת גמר בבצלאל. תוך ארבע שעות צפו בו כמעט 20 אלף איש, ותוך שבוע המספר זינק קרוב יותר לחצי מיליון (!). הסרטון הקצר (חמש דקות) והמקסים (חמש מאות קסמים) זכה גם בציונים לשבח בפסטיבלים ברחבי העולם. [טיוב]
9. [תודה ל-undertow] זו בהחלט הפרסומת הכי מוזרה שאי פעם ראיתי לבנק. אולי כדאי לומר הפרסומת שאני מבין הכי פחות. היא מצולמת נהדר והיא מעניינת, אבל… מה קורה בה, בעצם? ולמה? ואיך זה קשור לבנקים?! קלוש, קלוש מאוד. לפחות יש ג'ואנה ניוסם בפסקול. [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט