עונג שבת: האחות הקטנה גדולה
הזוכים המאושרים בכרטיסים להופעה של הוברפוניק הם המגיבים ינון, ו-e.h. בדקו מייל!
- אז אובמה, מה? אני חייב להודות שאני עדיין לא יודע מה זה אומר, אבל בחיי שזה מפיח תקווה. עזבו אתכם עכשיו מהמשבר הכלכלי, מהמלחמה בעיראק או אפילו ממדיניות חוץ במזרח התיכון, ותחשבו על זה: לפני ארבעים-חמישים שנה, שזה משך החיים של חלק מהקוראים כאן, שחורים בארה"ב לא היו יכולים להצביע. לוחמי זכויות אזרח לבנים הוכו ונורו כשניסו לרשום שחורים כמצביעים. ותראו: נשיא שחור למעצמה המערבית הגדולה ביותר בעולם. אם הוא יהיה נשיא טוב או לא, זה לא יפחית מגודל ההישג. אובמה ריפרר בנאום הניצחון (המטריד) שלו לשיר שרבים הזכירו סביב הקמפיין והניצחון שלו: "A change is gonna come" של סם קוק המנוח, שיר שמספרים כי נכתב כתגובה ל-"Blowin' in the wind" של דילן, וכמוהו הפך להמנון של תנועת זכויות האזרח בארה"ב. באתר של תחנת הרדיו WFMU הגדילו ופירסמו 14 גרסאות שונות לשיר האדיר הזה, מהמקור של קוק, דרך אגדות סול כמו ארית'ה, אוטיס ואארון נוויל, ועד ביצוע בהופעה של ארקייד פייר. הקרב על הביצוע החביב עליי לשיר ניטש כבר זמן רב בין הגרסה של אוטיס רדינג לגרסה של Baby Huey (לא באמת קוראים לו ככה, למרבה השמחה, שמו היה ג'יימס ריימי עד שמת בגיל 26 מהתקף לב אחרי התמכרות ארוכה להרואין). העולל היואי מותח את השיר-תפילה הזה לטריפ ארוך ונפלא, שאחריו לא נותר במאזין כל ספק: חיכינו לו הרבה, הרבה זמן, אבל אני יודע, "A change is gonna come". והנה הוא הגיע. הכומר השחור בויד מצוטט בכתבה של הניו יורק טיימס בדרך לקלפי: "מרטין לותר קינג אמר שהוא ראה את הארץ המובטחת ולא יזכה להיכנס אליה, אבל מישהו אחר ייכנס אליה, והיום הזה הגיע. אני שמח שהוא הגיע". [מפ3]
- אסף רחמני הוא איש שאני מעריך במיוחד. מלבד היותו איש מעשה נעים ואינטיליגנטי, הוא תרם המון למוזיקה בישראל מאחורי הקלעים והתנהל בחוכמה. הוא ניהל את החנות והלייבל של התו השמיני, וכיום מנהל את לב גרופ מדיה, שמייבאת לארץ את הקטלוג העצום של וורנר בראדרס (וגם אחראית לתופעת עלמה זהר). לכן שמחתי במיוחד לגלות שיש לו בלוג, ובו הוא מביע את דעתו בענייני אינדי ומוזיקה ישראלית מתוך ניסיון ומחשבה. בפוסט שלו בעקבות חשיפת נתוני המכירות באינדינגב הוא שואל: "האם בשורה שמנוסחת כחיובית היא אכן חיובית, או שמא המעורבים בצד הזה של התעשייה מחפשים חיזוק?" ומעמיק יותר ברעיון שהעלה ידידי מורפלקסיס בתגובות לפוסט באטמי אוזניים – הצורך בחברת הפצה מרכזית לאינדי הישראלי. [עברית]
- [תודה לעומר] הללויה, בלוג גרפיטי תל אביבי! סוף סוף. [עברית, פיקסלים]
- [תודה לשיר] נשיונל ג'יאוגרפיק בחרו את התצלומים הטובים של השנה בעולם החי, ואכן יש שם דברים מדהימים. [פיקסלים, אנגלית]
- [תודה לג'ים] שארית האלווין: דלעות מפוסלות בדמות זמרי הבי מטאל ושאר מפלצתונים – ספוקי! [אנגלית, פיקסלים]
- "מה טוב יותר מעשור העיסוק-העצמי כדי להוות את היעד לפרויקט נבירה בעברנו? עשור שכבר בראשיתו, 1991, הגדיר דאגלס קופלנד דור שלם ללא מטרה, ללא חיבור ממשי לשום דבר עם משקל סגולי ממשי, מושפע ממותגים ומסרים שיווקיים, דור של סלאקרס, נטולי אידיאולוגיה. עשור שבו פרחה תרבות המקומונים והכתיבה על "מספר 1" כנקודת מוצא לכל דבר אחר, כולם אהבו לדבר ולהגג על עצמם – במידה רבה הדור הזה הוא שהגדיר את עצמו בכתיבה, בקולנוע ובטלוויזיה, קומיקאים שהגיעו אליה כבר לא טרחו להפריד בין שמם לבין שם דמותם או לספק קונספט ממשי, תרבות הפופ הייתה עצומה מאי פעם. אותו דור מושמץ של אנשים חכמים שלא ידעו מה לעשות עם עצמם, מצא עצמו מול הטלוויזיה, המותגים, הביג מק עם הגבינה, והעיר עליהם. זו הייתה שעתו היפה של הפוסט-מודרניזם. לראשונה בתרבות הפופ יכולת לקחת ז'אנר נחות ולהפוך אותו למוצר אינטליגנטי להמונים, כלומר מצליח. קוונטין טרנטינו עשה את זה. ג'וס ווידון עשה את זה" – כותב יאדו הנהדר. פרויקט הניינטיז של פורום ה(קפה ו)טלוויזיה המעולה בתבל יוצא לדרך, ומזמין אתכם לספר בעצמכם ועל עצמכם, ברוח הניינטיז, "איך כל אלה משפיעים על נער בשנים הכי מכריעות של עיצוב אישיותו? איך הם השפיעו עליכם? איפה הייתם ומה עשיתם כשהניינטיז נקפו, ואיזו מוזיקה התנגנה כשעשיתם את זה? ברוכים הבאים לפרויקט חדש וארוך טווח, שבו ניזכר בערגה בכל תחנות התרבות ובכל מה שחווינו אז, אבל לא רק במאקרו אלא במיקרו, מנקודות מבט אישיות". [עברית]
- [תודה לעידו שחם] אפרופו האלווין וגם בלי סיבה, תמיד נחמד לראות מאה זומבים עושים יוגה בפארק. [וידאו]
- מאיה וקסלר הישראלית [בית] העלתה ליוטיוב את "כוכבים", סרטון האנימציה שהיא הכינה כעבודת גמר בבצלאל. תוך ארבע שעות צפו בו כמעט 20 אלף איש, ותוך שבוע המספר זינק קרוב יותר לחצי מיליון (!). הסרטון הקצר (חמש דקות) והמקסים (חמש מאות קסמים) זכה גם בציונים לשבח בפסטיבלים ברחבי העולם. [טיוב]
- [תודה ל-undertow] זו בהחלט הפרסומת הכי מוזרה שאי פעם ראיתי לבנק. אולי כדאי לומר הפרסומת שאני מבין הכי פחות. היא מצולמת נהדר והיא מעניינת, אבל… מה קורה בה, בעצם? ולמה? ואיך זה קשור לבנקים?! קלוש, קלוש מאוד. לפחות יש ג'ואנה ניוסם בפסקול. [טיוב]
- BPA, שזה בעצם פאטבוי סלים (שהוא בעצם עוד מלא שמות לעצמו), שהוא בעצם נורמן קוק, כבר נתן לנו קליפ משובב נפש אחד כשאירח את דיוויד ברן ודיזי רסקל בשיר "Toe jam". עכשיו הוא עושה זאת שנית ומארח את Emmy the great המתוקה לשיר "Seattle". וגם הקליפ הזה חמוד למדי. מצטבר פה סיכוי לא רע שמדובר באלבום פופ מוצלח למדי. [טיוב]
- [תודה לבולצמן] מה עושים כשקרנף בורח מהכלוב בגן החיות? לא יודע, אבל אני יודע מה אמורים לעשות, וכך גם שומרי גן החיות היפנים האלה, שערכו תרגיל בעזרת בובת קרנף ענקית. [טיוב]
- 30 התמונות הטובות ביותר בטרנד ה-Sleeveface, בו משלימים תמונה על ידי עטיפת תקליט. [תמונות]
- בבוסטון גלוב החליטו להכריז על עצמם רשמית כסוס מת, כלומר לקבוע חד משמעית ש-AC/DC היא להקת הרוק הטובה ביותר בהיסטוריה. במקום למנות את מאות הלהקות הטובות ממנה, אסתפק בלשאול: Seriously? לא שאני מזלזל, מקומה של אק-דק בהיסטוריה מובטח, אבל בימינו? האמנם? טוב, אין ברירה אלא ללכת להאזין לאלבום החדש של הלהקה ולהחליט. [אנגלית]
- [תודה לאיתמר] "הללי" הוא שיר חדש של נוודי האוכף, הפרויקט הפסיכופוליטי (יש דבר כזה?) של רם אוריון ורוגל אלפר. [מפ3]
- ג'ף בארו מפורטיסהד פותח בבריסטול גלריית אמנות קטנה עד כדי גיחוך. מצידי שתהיה בגודל של שקית במבה, האלבום האחרון שלהם כזה גדול שזה לא משנה. [אנגלית]
- [נמצא בליבריסטאן] Windowshop הוא חלון הראווה האינטרנטי של אמאזון, פשוטו כמשמעו: בעזרת המקלדת אפשר לנווט בחלון ראווה וירטואלי אינסופי כמעט של מוצרי מוזיקה (יש פריוויו), וידאו (יש טריילרים) וספרים (יש תקצירים). כמו להיות בחנות, רק שונה לחלוטין מלהיות בחנות. [פלאש, אנגלית]
- [תודה לאייל מרדיו פרימיום] Little Joy החביבים, פרויקט של המתופף של הסטרוקס, מעניקים את כל האלבום החדש שלהם להאזנה חינמית במייספייס, והוא לא רע בכלל. מומלץ לנגן ברקע בשעת קריאת העונג. [חלל]
- הילית וולברג אספה בוואלה תרבות שירי היפ הופ שהקדימו את בחירת אובמה – בין אם נכתבו ישירות עליו או ברוח הקמפיין שלו. ו-TakTik מרחיב בעניין "Black president" של Nas. [תודה לסטיבי] גם בפרפיקס מגזין הכינו מיקסטייפ שירי אובמה (להורדה), וסגול 59 זועק: קלינטון ידע את זה עוד ב-1993! ג'ורג' קלינטון, כמובן, עם "Paint the white house black", שיר וקליפ עמוס אורחים וביניהם ד"ר דרה והרד הוט צ'ילי פפרז. [עברית; אנגלית; זיפ; טיוב]
- [תודה לרוזה הגולשת] שכותבת: הכירו את החבר החדש ב-Yeah yeah yeahs, עימד וואסיף. במייספייס שלו הוא מציג גם הרכב מבטיח משל עצמו ונשמע מצוין. [חלל]
- בעקבות הכתבה של עינב שיף בוואלה על זמרים ישראליים חובשי כיפה, אסף רחמני מבקש להרחיב את הפרספקטיבה והדיון בנושא. עוד מרחמני המצוין בסוף העונג, בפינת "המוזיקה החדשה". [עברית]
- יש אמנים והרכבים שבאופן עקבי לא משחררים קליפים רעים. כל קליפ חדש שלהם יהיה מתנה לעיניים או לפחות יתהדר ברעיון מוצלח. רדיוהד וסיגור רוס הם כאלה, בק היה כזה עד האלבום האחרון, הכמיקל בראדרז יודעים תמיד במי לבחור וביורק היא כבר ז'אנר קליפים בפני עצמה. גם נארלס בארקלי לא מכזיבים, והקליפ החדש שלהם לשיר "Mystery man" הוא אנימציה מלבבת של ניירות ואיורים ידניים. ודיינג'ר מאוס נותן כאן בראש. [טיוב]
- [תודה לארז] ממתק הווב של השבוע הוא ללא שום תחרות האתר המוטרף של Bio-Bak. אני לא לגמרי יודע מה פשר החברה שמאחורי האתר (חולצות?), אבל מדובר בחתיכת טריפ פלאש מדהים ונפלא. הפעילו רמקולים וצפו לטוב. [פלאש]
- אוסף במתנה! קבלו אוסף של חברי הקבינט (סוג של קליקת ראפרים ישראלית שכוללת את פלד ואורטגה, אקסום, כהן את מושון, לוקץ' ועד כמה חבר'ה מעניינים), עם שירים שלא יצאו מעולם/כן יצאו מעולם וקטעים מהופעות חיות. זה כהקדמה להופעה שלהם ביום שבת הקרוב בברזילי. [זיפ, ראר]
- אודי רז משלים את חלק ב' במאמר האורח שלו אצל קסטה אודות תולדות הסימפול. [עברית]
- עידן בלאו חזר מאינדינגב, ועטר חזרה עטורת תמונות (יום שישי, יום שבת). [עברית; פליקר]
- הגאונים במקסוויני'ז מציגים: 50 שנות להיטים מתומצתות למשפטים יחידים. [אנגלית]
- עמרי גרינברג השתגע לגמרי, והחליט לערוך תחרות בין הזמרים והזמרות האהובים עליו כדי להחליט מיהו הזמר האהוב עליו והטוב ביותר. בשמינים הגמר נעם ענבר מתחרה מול מרטינה טופלי בירד, וג'ון פרושיאנטה מול ברטרנד קאנטא. קשה, קשה. אבל גם כיף! [עברית]
- ב-11.11 יפרסם אתר פיצ'פורק את הספר 500 השירים הטובים ביותר מהפאנק ועד היום, לטעמו המסוים כמובן. זו לא רשימה שיש בה מקום ראשון, אלא שירים לפי שנים עם הרחבה לצד כל שיר (קצת כמו הספר "1001 אלבומים שחייבים לשמוע בחיים"). הספר יעלה כסף, כמובן, אבל אם אתם מתים כבר לדעת איזה שירים בפנים ואיזה לא, פשוט תציצו ברשימה המלאה. [אנגלית]
- הסופר האמריקאי קייל מיינור התבקש לספר על המוזיקה שליוותה את כתיבת ספרו החדש, ולמרבה ההפתעה הוא בחר רק בשירים של דיוויד באזאן המעולה והאהוב עליי כל כך. מיינור קם מנמק מדוע בחר בבאזאן דווקא, ומדוע בחר בכל שיר. עכשיו אין לי ברירה אלא לקרוא את הספר. [אנגלית]
- תום יורק לא מוכן שתעשו ככה רמיקסים לכל הלהקה שלו והוא לבדו יישאר ככה לא ממוקסס. לכבוד הבחירה באובמה, היומולדת של ג'וני גרינווד וגם סתם ככה, תוכלו להוריד בחינם רמיקס ל-"Harrowdown Hill" מתוך אלבום הסולו המעולה שלו, שבדיוק השבוע שמתי בפול ווליום בצהריים (מצטער, שכנים!) אחרי שהביטים בהופעתה של לורי אנדרסון ערב קודם הזכירו לי אותו. [אנגלית]
- חמישה אלבומי מופת שנשחטו על ידי המבקרים בשעת יציאתם, ונחשבים היום לקלאסיקות. ואכן, Pinkerton שם ובצדק. [אנגלית]
- אורן ראב כותב השבוע על Catherine Wheel, להקה שמעולם לא שמעתי עליה אבל עכשיו אני שומע אותה, על להקה אחרת בשם Jolene, ועל הקשר בין שני שירים שלהן. כתמיד, תענוג לקרוא ולשמוע. [עברית]
- מעצבים וחובבי אמנות וספרים ילקקו את האצבעות: האתר Old book art מציע סריקות של גרפיקה מספרים ישנים, באיכות גבוהה. ויש שם דברים כל כך יפים, שבא למות. [פיקסלים, אנגלית]
- [גנבתי מנמי] איך לשמור על איזור חופשי מהומואיות סביבכם, כשאתם נפגשים עם החבר'ה. דודז. [טיוב]
- הקליפ החדש ל-"Heaven for the weather" הממכר של The Streets מעלה זכרונות מטום קרוז ב"מגנוליה" (זוכרים לפני עשור, כשהוא השתתף בסרטים טובים?). [טיוב]
- דן מספר בליבריסטאן על גורלם העגום של הספרים שאיש לא קורא – "רוסקו, נטחנו, קוצצו והפכו לחומר גלם של מוצרים רווחיים יותר". [עברית]
- [גנבתי מנמי] מסתבר שילדים שיוצאים לעשות Trick or treat ברחובות העיר נוהגים להשאיר לחבריהם סימנים על המדרכה. כך לפחות טוענים באתר אחד שמביא סימנים עם פירושיהם. בהתחלה זה הגיוני מאוד, לקראת הסוף התחלתי קצת לפקפק בכך שיש לילדים סימן שפירושו "ממתקים שיוצרו במפעל בו מעבדים אגוזים או שמני אגוזים". בכל זאת, די אדיר. [אנגלית, מדרכות]
- עם הזמן אני מחבב יותר ויותר את האלבום האחרון של Kings of Leon. הוא לא מושלם אבל יש בו כמה שירי רוק משכנעים למדי שגורמים לי להגביר. אחד מהם הוא "Use somebody". ככה ההמנונים של קולדפליי היו נשמעים אם לכריס מרטין היו ביצים קצת פחות קטנות. [טיוב]
- דייב גיבונס, המאייר של Watchmen, מתראיין על הספר, הסרט וכל המסביב, כולל ספר חדש שהוא כתב אודות העבודה על קומיקס המופת הזה. אחלה ראיון[אנגלית]
- הלהקה החביבה עד מאוד What made Milwaukee famous מציעה EP חינמי להורדה שיהיה זמין רק עד ה-17 בחודש אז קודם תורידו, אחר כך תקשיבו, ורק אז תמחקו אם לא מצא חן. [זיפ, מפ3]
- [גנבתי מנמי] לנפח ולשמור: איך תבדילו בין ציצי אמיתי לציצי מנותח. [אנגלית]
- חדשות רעות לחובבי ג'וס וידון. לא, הסדרה החדשה שהוא עובד עליה, Dollhouse, עדיין לא בוטלה טפו טפו טפו. אבל היא קיבלה מפוקס את אותו השיבוץ הארור שגרם ל-Firefly לנפוח את נשמתה טרם סיימה עונה שלמה אחת. היי, לפחות יש טריילר חדש לגמרי (עם מוזיקה מעפנה). [אנגלית]
- בגיל 89 מתיישב פיט סיגר, אגדת פולק חיה, להתראיין לפיצ'פורק. כל משפט שלו שווה ציטוט כמעט, ומדובר בראיון מרתק עם אדם, אמן ומבצע בעל שיעור קומה שבאמת קשה למצוא בימינו. "המהפכה החקלאית ארכה אלפי שנים, המהפכה התעשייתית ארכה מאות שנים, מהפכת המידע אורכת רק כמה עשורים, אבל אם נשתמש בה ונשתמש בשכל שאלוהים נתן לנו, אולי נצליח לשנות את העולם הזה לפני שנפוצץ את עצמנו". איש נבון וצלול שיודע לספר סיפור, ונשמע שהוא שלם עם חייו ועם עצמו. תענוג לקרוא. [עברית]
- [תודה לתמר ולתומר] הללויה. עד עכשיו, אמן שרצה סיכוי כלשהו להיכנס לפלייליסט האימתני של גלגלצ היה צריך לשלוח לא פחות מעשרה (!) עותקים של הסינגל שלו לוועדת הפלייליסט, כדי שיחולקו בין חברי הוועדה. זה המון, ורבאק, חבל על הפלסטיק. וכפי שאמר לי איש רדיו לאחרונה, "גם ככה מעתיקים אחר כך מהסינגל למחשב של התחנה ומשדרים כמעט הכל מהמחשב". חברת פטיפון מתכוונת לשנות את כל זה, ומפיצה בצורה דיגיטלית בלבד סינגלים לתחנות הרדיו. אם אתם אמנים או לייבלים, כדאי להצטרף לשירות (בתשלום, כמובן). במקום להדפיס מאות עותקים של סינגל, תוכלו להעלות קובץ מפ3, קומוניקט ותמונה, והם יישלחו לעורכים ותחנות רדיו שנרשמו לשירות. למרבה השמחה, גלגלצ כבר בפנים. [עברית]
- [תודה לג'ים] שכותב: "הד ארצי התדרדרו לשפל חדש/עלו מדרגה אחת מעל כולם… קנה זיכרון נייד (יענו USB) שמונה ג'יגה וקבל אלבום ישראלי מוטען בתוכו – קרן פלס, מאיה בוסקילה, דנה לפידות או חלום ישראלי. זנות או קידמה? שת"פ חיוני וחדשני או תירוץ להיראות רלוונטים? הד ארצי כבר קרסו, אנחנו פשוט עדיין לא רואים את ענני העשן המיתמרים מבנייניהם הכבירים עקב חומת הקלאסיקות שהם הקימו מבעוד מועד מבלי לשים לב…" – ואני אומר, מה רע? אין לי מושג אם שיטה כזו תעבוד בארץ, אבל יש לי תחושה שהיא כן תפעל על סוג הצרכנים שבשבילם מוזיקה הישראלית היא רק קרן פלס ומאיה בוסקילה. ואם כך, למה לא? שיהיה. [עברית]
- נקודת העונג של השבוע הייתה קשה לבחירה. שבוע נהדר עבר על כוחותינו, עמוס לעייפה בחוויות טובות וחברים טובים, ואכן אני עייף לעייפה. אבל הגביע הולך בכל זאת לאירוע של שני בערב, ערב בו הגעתי להיכל התרבות לראשונה בחיי, אוחז בזוגתי ובצמד כרטיסים להופעה של לורי אנדרסון. אני מכיר איזה ארבעה שירים של אנדרסון, ושלושה מהם לפחות אני לא זוכר כרגע. במילים אחרות, אני מבין איזו מין מוזיקאית היא, אבל אין לי מושג למה לצפות. "רק תבוא עם ראש פתוח" הציע לי חברי הטוב בנימין כששמע שאני הולך, "היא באה מעולם האמנות החזותית". אז ציפיתי לראות מסכים שקופים, הקרנות וידאו משוגעות, פסלונים מצייצים, מי יודע מה תפליץ עכשיו האמנות הפוסטמודרנית תחת הכותרת הפרוצה "מיצג". במקום זאת קיבלתי מעדן מינימליסטי לעיניים כשנכנסתי לאולם ההופעות הטוב ביותר בו ישבתי בארץ: במה כמעט חשופה, נרות קטנים בכוסיות זכוכית מפוזרים על רצפתה, וכמה נורות חשופות משתלשלות על כבלים ארוכים מהתקרה. המעדן השני הגיע כשגיליתי את לו ריד יושב שלוש שורות מאחוריי, בוהה באדישות בחלל ומדי פעם מתרצה וחותם למתי המעט שקלטו שהוא יושב בקהל. אבל שני המעדנים האלה הפכו תפלים בן רגע כשלבמה עלתה אנדרסון והתחילה את אחד המופעים הכי מרתקים שראיתי בשנים האחרונות. כל ההבטחות למיצג ויזואלי שכלתני התפוגגו בעשן (הרבה, אגב – מכונת העשן עבדה שעות נוספות בהיכל), אבל השכלתנות והברק לא נעלמו אלא התרכזו בנגינה המופלאה של נגן הוויולה, בביטים המתוכנתים ובקלידים הנמוכים והמרטיטים של אנדרסון, ויותר מכל בטקסט. אלו לא בדיוק שירים, החווייה הייתה דומה יותר למופע תיאטרון דחוס וממגנט, כשאנדרסון נושאת מונולוגים שיריים ארוכים, לעיתים בקול מסונתז ונמוך כשל גבר שמן, ומשבצת בהם פזמונים חוזרים קצרים. ובהחלט יש לה מה לומר. אנדרסון כותבת נפלא, מביטה על חיי האמריקאי היומיומי כמבקרת מבחוץ (באחד השירים היא מספרת על ה-Underwear gods: אנשים מושלמים וענקיים שמופיעים על בניינים, תמיד בבגדים תחתונים, ומה יקרה אם הם ירדו משם) ומנסחת תובנות ורעיונות מקוריים, מטרידים ויפהפיים. אחרי שעה וחצי של היפנוזה טקסטואלית כזו, מצאתי את עצמי מופתע ונושם לרווחה כשלו ריד עלה לשיר את "I'll be your mirror". פתאום – שיר. עם לחן, בית, פזמון, מלודיה, הרמוניה. והוא לא נמשך 12 דקות. לא שסבלתי קודם, זו הייתה חווייה מרתקת ומטלטלת, אבל השינוי הגדול פתאום גרם לי להבין משהו על עצמי: לא משנה כמה מעניינים ומעוררי מחשבה יהיו הסיפורים של אנדרסון, בשעה וחצי האלו היא הפעילה לי את הראש על 115% פעילות חשמלית. אבל ברגע שריד התחיל לשיר את השיר שלו, כל הגוף שלי הצטמרר. מוזיקה, במבנה של שיר, פועלת על כולי: הגוף, הרגש, הראש, הרגליים, הלב, הבטן. אין שום דבר אחר שעושה לי את זה, אולי מלבד אותה אישה יפה בשמלה יפה שחזרה איתי הביתה, מאושרת מהופעה שהיא בכלל לא ציפתה ליהנות בה. [3>]
- לפעמים לא צריך ממש הסבר, נימוק לבחירה בשיר. לפעמים מספיק לעלות על אוטובוס שעה לפני השקיעה ביום שישי, כשהיום כבר מאט את מהלכו, לבקש מנגן המוזיקה שיר אקראי ופתאום להבין כמה אתה אוהב שיר שלא שמעת כבר שנים. וזה הכל. "Ray of light" של Spain הוא שיר מ-1995, מהאלבום המעולה The blue moods of Spain. שכחתי לחלוטין מעצם קיומו בכלל, שלא לדבר על כמה שהוא יפה. אבל זו לא חוכמה גדולה, Spain מימיהם לא הקליטו שיר שאינו יפה. קחו לכם שבע דקות, תקשיבו לזה בריכוז, בשלווה. אחר כך, אם אתם רוצים רחצה לנפש, חפשו והורידו או קנו את שלושת אלבומיה של אחת הלהקות היפות ביותר של שנות התשעים. [מפ3]
ו… זהו, בעצם. אין הרבה חדשות חשובות, שבוע שחון.
צפרדע-עצים נדירה במאבק אימתני עם נחש תצלום: דיוויד מייטלנד
ככה נראה אינדינגב כשכולנו חיכינו בחוץ תצלום: עטר רפפורט (c)
איזה יופי של איורים!
(c) כל הזכויות שמורות אמנם, אבל לא מצאתי כאלה שלא
ולסיום, אייטם אחרון שאינו ממש אייטם. כבר הרבה שנים אני מתכנן לערוך רשימה של שירים שגורמים לי לבכות. לא בהכרח לפצוח בג'אם סשן קולני של יבבות, אבל ברגע מסוים באותם שירים שקיק הדמעות שלי יחוש צורך להקל מעט את משקלו והגרון ישתנק. תמיד, בכל האזנה. הביצוע של ג'ף באקלי ל"הללויה" הוא כזה, "I know" של פיונה אפל, ואפילו "לא דיברנו עוד על אהבה" בביצוע של מתי כספי. האזנה מרוכזת ל-"Oh comely" או "Pyramid song" גם כן פותחים את הברז, והרשימה עוד ארוכה. ואפרופו הרשימה הזו, רציתי לשאול אתכם, קוראים יקרים: איזה שירים תמיד יגרמו לכם לבכות?
תשובות בתגובות, כתמיד.
ושתהיה שבת שבוגי לכולם! איפה החורף? הוא הבזיק לשנייה ונעלם. יש לי כאן אוסף חורף מוכן ומזומן שרק מחכה לקצת גשם כדי להתפרסם.
לינק המשך לפרסומת של HSBC – כתבה מסלייט.קום שמנסה להבין מה עקום בהיגיון הפרסומי של הבנק
http://www.slate.com/id/2203103/
כשראיתי את ההופעה הזאת של לורי אנדרסון בלונדון, זאת היתה ההופעה הרביעית שלה שאני רואה (בחי, כלומר, לא כולל סרטים, ושני ראיונות חיים). הראשונה היתה הופעה מהסוג הישן, עם שירים ומונולוגים והמון מולטימדיה בפסטיבל ישראל בירושלים כשהייתי בתיכון (או אולי כבר אחרי? כבר הייתי מעריץ אובסס, מאז שגיליתי את ביג סיינס מתישהו בין ו' ל-ח'), השנייה היתה מעין הופעת בסט אוף של מיטב השירים, כאן בלונדון ברויאל פסטיבל הול מתישהו ב2001 או 2002 (שנהניתי ממנה, אבל הרגשתי החמצה). ומתישהו אז גם השלישית, שהיתה בברביקן, והיתה הופעה כמעט של סיפורים בלבד (שאני גמעתי בשקיקה, והמעריצה השנייה בת לוויתי התבאסה כי רצתה לשמוע את השירים האהובים עליה).
משמח אותי שכולם מתפעלים מההופעה הזאת, כי זה משמר את השם שלה כיוצרת גדולה בקרב הקהל הישראלי, אבל בעיני זאת ממש לא ההופעה הכי טובה שלה (ולא שלא נהניתי, אני מוצא את עצמי על הרגלים צועק הצעות נישואין בכל הופעה שלה. ככה זה גרופיז.). איפשהו, אני חושב שהופעות המולטימדיה היו הכי מוצלחות. מאוד ברור לי למה היא הפסיקה אותן, למה נמאס לה, ולמה היא הלכה לכיוון מינימליסטי יותר, אבל אני חושב שמאז, מה שנשאר הכי חזק זה דווקא המונולוגים, ועובדה שגם אתה נשארת עם האנדרוור-גודז (what would they say? "we don't care" ). איכות השירים ממש בירידה מאז סטריינג' איינג'לז, לטעמי. זה מלא שנים.
אבל מה אומר? היא כנראה האישה שהכי השפיעה על חיי אחרי אמא שלי (-:
קינגז או ליאון הוא אלבום… רגיל כזה. כזה שהעיבודים והסאונד בו נכתבו לפי כל כללי הספר של אלבומי רוק שנות ה – 2000. קצת חבל, כי כל האריזה הבאנאלית הזאת מסתירה שירים בהחלט טובים (use somebody שציינת או Revelry שהוא הפייבוריט שלי).
ובכל זאת, אני חוזר ושומע אותו כל הזמן :] לא ברור למה, אבל כשאני יוצא מהאוניברסיטה מאוחר בלילה, הצלילים של האלבום בזמן שממתינים לאוטובוס ברחוב נטוש פשוט עושים לי טוב. אז מה, שיגרה זה טוב? :]
בנוגע לסעיף 2.
אין שום טעם להתאגד לחברת הפצה משותפת. האחוזים לא רעים כבר ככה, היי פידלטי ואחרים עושים את העבודה היטב, ובחנויות המכירות ממילא נמוכות. עד שיתארגן המכניזם העולם כבר ישתנה לחלוטין.
עדיף לשבת ולהתחיל לתאם עמדות מול העולם הדיגיטלי, מערכות הפצת מידע לרדיו של סינגלים (אליבא פטיפון שציינת) ושאר מיני הבטחות בנוגע למעמד משותף מול אקו"ם, הפדרציה ואחרים. מעולם לא היה מצבנו עם פוטנציאל טוב יותר מול המייג'ורים. כל העצמאיים בישראל נמצאים בעמדה שהם יכולים לזנק ממנה לשלב הבא, אם רק ידעו לשלב כוחות איפה שצריך.
דוויק
אייטם 12 של העטיפות גדול !
אני אוהב את לורי אנדרסון וקניתי את Big Sience בערך חצי שנה אחריי שהוא יצא. ויש לי עת כל הלאבומים שלה מתקופה ההיא. לא הייתי במופע בגלל שכל הבית שלי עם שפעת. אבל אני גם לא כזה מבואס.לא כמו אחרי ההופעה של מוריסי שלא הלכתי.
ולגבי אובמה גם אני כתבתי על הנושא איזה פוסט מוסיקלי או שלושה
http://premiumradio.blogspot.com/
ערב בו הגעתי להיכל התרבות לראשונה בחיי? רציני?
חוץ מזה צסכים עם כל מילה. לא דומה לשום דבר.
זה שהשוות את קינגס אוף ליאון החדש לקולדפליי זה כבר מסביר למה האלבום החדש שלהם הוא הכי פחות טוב שלהם עד היום. זאת אכזבה די גדולה מבחינתי, אחרי שהאלבום הקודם שלהם משנה שעברה היה הכי טוב שלהם.
Love of Ivah של Calla גורם לי לבכות
בנוגע לאייטם 11 – בצרוף מקרים מוזר ביותר – מבזק בוואינט:
עובדת בספארי ברמת גן הותקפה ע"י קרנף; מצבה קל
פורסם: 08.11.08, 11:15
עובדת בספארי ברמת גן נפצעה באורח קל לאחר שהותקפה על ידי קרנף. מחקירה ראשונית עולה כי העובדת, צעירה בת 27, האכילה את החיה וזו חבטה בה דרך סורגי הכלוב. צוות מד"א פינה אותה לבית החולים איכילוב בעיר.
ושירים שגורמים לבכות – וואי, יש כל כך הרבה, אבל הטופ הם ללא ספק קרוליין סאייס II של לו ריד, decades של ג'וי דיוויז'ין, ו- Hurt בביצוע של ג'וני קאש. אני הולך לנגב דמעות עכשיו.
הקליפ החדש של פטבוי סלים, או איך שלא קוראים לו עכשיו, עם דיוויד בירן
נהדר. מזמן לא ראיתי קונספט כל כך מוצלח!
איך זה שאנשים כמוהו תמיד מוצאים את הדבר הזה, שאף אחד לא עשה קודם?
רגע, מי בכלל ביים את הקליפ? נראה לי שספייק ג'ונז כבר לא עושה קליפים.
הקטע עם אנדרסון וכדוגמתה הוא שהם פונים לשכל יותר מאשר לרגש.
לפעמים אפילו עד כדי חידלון מורגש ברגש. אבל לומדים לגמוע גם מזה.
אני מכירה כמה וכמה אנשים שטוענים ש"ביג סיינס" הוא האלבום האהוב
עליהם, אבל ת'כלס, אנשים כאלה קצת מפחידים אותי.
מצד שני, גם אנשים שמכורים לחלוטין לפופ ולסחטנות רגשית הם מפלצות,
הם לא מצליחים לפענח רגשות, הם מאמינים לכל זיוף שמנוסח בליריקה עילגת
ומשוחזר אינספור פעמים עד כדי כך שלא נשארת בו טיפה אחת של כנות.
לו ריד הוא דוגמה נהדרת למשהו באמצע.
הליריקס שלו מנוסחים היטב, אבל הם תמיד מאוד רגשיים, מרמזים על איזושהי
מעורבות בהתרחשות. גם אם הוא כותב על הכל באופן ברוטלי ומרוחק, זה לא באמת
נשמע ככה. אכפת לו מהדמויות שלו, הוא מזדהה איתן.
איי, זה עונג מענג ביותר. כל כך הרבה אייטמים משובחים שאני לא יודע אפילו איפה להתחיל ואיפה לסיים. עליית אובאמה לשלטון עשתה כנראה ממש טוב לאינטרנט! רב תודות גיאחה.
It must Have Been Love של רוקסט, תמיד מעלה לי דמעות…
שירים שגורמים לי ליבב עד כדי טביעה בדמעות של עצמי?
אחרית הימים- פתחי לי את הדלת
פרוייקט הגומייה- שתרגישי את אהבתי (דילן)
אלג'יר- בתוך הצינורות
pink floyd- the great gig in the sky
Antony- if it be your will (Leonard cohen) n
אף פעם לא האמנתי שיש אנשים שבאמת מסוגלים לבכות בגלל ששמעו שיר. אני לא אחת מהם, אבל שני השירים הכי מרגשים שאני יכולה לחשוב עליהם הם "משירי ארץ אהבתי" בביצוע של רות דולורס וייס ו-"Hurt" בביצוע ג'וני קאש.
אוו, קליפ חמוד לנארלס בארקלי! הייתי בהופעה שלהם בבלגיה והם היו הרכב של 7 אנשים שנתן את אחת ההופעות המושקעות והמעניינות שראיתי בחיים שלי, ככה שמאז אני עוקב קבוע אחריהם. עד עכשיו אני לא מצטער שבשביל לראות אותם פספסתי את סיגר רוס!
מבאס שבEP הזה לא יהיו שום חידושים לצערי, והאמת שזה מבאס שעוד לא הוציאו כסינגלים את השירים הבאמת טובים מהאלבום האחרון שלהם (surprise, neighbour).
ושירים שמצליחים להוריד דמעות..
Black אפילו שאני לא אוהב שירים אחרים של פרל ג'אם, תמיד כשאנחנו נתקלים אחד בשני הוא עושה את זה.
וגם The dancer של פיג'יי, בעיקר כשאני שומע אותו בסוף TBYML כשאני כבר טעון כולי , השיר הזה בא ומפרק לי את החיים.
דוויק – אני מסכים איתך בעקרון, אבל עדיין אמצעי ההפצה הפיזיים והוירטואליים הקיימים מוגבלים מידיי ואפשר לפרוץ את המחסום הזה על ידי חבירה של הלייבלים העצמאיים יחדיו וליצור סוג של "קורת גג" משותפת בכל הנוגע להפצה. זה כולל גם טיפול משותף בסוגיות אקו"ם והפדרציה שהזכרת.
מה בדיוק כ"כ איום בלהפיץ אלבום מוסיקה ע"ג DISK ON KEY?
פעם הפיצו על ווייניל, אח"כ על קלטות, אח"כ על קומפקט-דיסק ועכשיו על DISK ON KEY.
שוב המדיה השתנתה, כמו שקורה כל כך וכך שנים.
או שאנחנו עדיין ברומנטיות הזו של "פעם… בימים של הדיסק… היית מקבל עטיפה וחוברת עם המילים" (לרוב נאמר ע"י אותם אנשים שקיללו את הדיסק, לרוב בעזרת הטיעון: "פעם… בימים של הוייניל – עטיפה של אלבום היתה עטיפה של אלבום. גדולה ומרשימה כמו שצריך להיות" ?
אני אוהב מוסיקה. אני צורך אותה בפורמט שהכי נוח לי. למדיה עליה היא מוקלטת אין חשיבות ערכית מבחינתי. המוצר הוא המוסיקה. הפלסטיק הוא רק הכלי, לא יותר.
גיאחה יא גיאחה,פתאום האלבום של הליאונים (כל קשר לליאון מהאח הגדול מקרי בהחלט) מתחיל לחדור לאוזנייך.
אחלה אלבום שכיף לשמוע, לא פסגת החדשנות/יצירתיות, לא מדובר ביצירת מופת, אבל מה רע בקצת כיף טהור (תרגום קלוקל ביותר).
פשוט לא הסכמתי עם הערותיך לאלבום שהוא יצא (מתחיל הכי חזק ומשם יורד וכו') וכיף לראות שהאזנות חוזרות ונישנות נתנו בך סימנים.
אם רק להוא מקולדפליי היו ביצים!
ענק
אהלן דוויק, אני בהחלט מסכים עם דבריך. בעיקר עם המשפט האחרון: 'כל העצמאיים בישראל נמצאים בעמדה שהם יכולים לזנק ממנה לשלב הבא, אם רק ידעו לשלב כוחות איפה שצריך.'
שילוב הכוחות צריך להיות לגבי מספר מוקדים, ההפצה הפיזית היא מוקד אחד – לא בהכרח המשמעותי ביותר – שגם הוא יכול לצאת נשכר מהתאגדות כזו. טיפול נכון בזכויות הוא מרכזי לא פחות (לדעתי, אף יותר).
אכן, החברות הגדולות בישראל מצויות בעמדת זינוק גרועה למול אתגרי השיווק הדיגיטלי והמרחב האינטרנטי, מה שמותיר לאינדי הישראלי חלון הזדמנויות גדול במיוחד כיום.
אפשר וכדאי לנצל אותו.
השם יעזור לכם ילדיי דור ה-Y או ה-Z הו ה-F או השד יודע איזה אות אתם. קינגס אוף לאאונס הם ססססתתתתםםםם!
למה לא מדברים כל-כך הרבה על Cold War Kids יש להם הרבה יותר מה להציע -)
אפילו The Dears פחות משעממים!
שלא לדבר על ז'אנרים אחרים
Mind Bugging You?
I Ment To Bug YOu!
לפני שתהפכו למושב זקנים -)
שירים שגורמים לנו לבכות
עידו:
Chemo Limo של רג'ינה ספקטור
Mother של טורי אמוס
Pop Song של סיגור רוס
ׂׂGood Morning Captain של סלינט
Like Spinning Plates של רדיוהד
Blue של מיטשל
Blind של טי.וי און דה רדיו
מעין:
Communist Daughter של ניוטרל מילק הוטל
Une annee sans lumiere של ארקייד פייר
Into My Arms של ניק קייב
Ablaze של ליז דארט (עידו מצטרף)
Somebody That I Used To Know של אליוט סמית'
באושר ועושר של אתי אנקרי
יש הרבה שירים עצובים שמביאים לסף בכי, אבל השיר האחרון שגרם לי לבכות היה "דברים שרציתי לומר" של פוליקר. אני משערת שזה בגלל הזכרון שקשור אליו.
שירים שעושים לבכות:
next time around – emiliana torrini
עשה שיהיה לי קל – יהודית רביץ
it's not – aimee mann
ושוברים את ההגמוניה הנשית – החברים של נטשה עם 'שברי את הטלויזיה'.
אה, ולפני כמה שנים home של דפש מוד הפך אותי לשלולית… משהו בשילוב בין השיר והגשם, המדים וקולה המלטף של השדרנית הירדנית גרם לי ל-5:40 דקות של בכי חסר מעצורים…
אחלה עונג, תודה.
Blue של ג'וני מיטשל
חשבתי וחשבתי על שיר שגורם לי לבכות ומצאתי רק אחד:
ריקמה אנושית ששרה חוה אלברשטיין.
חוץ מזה אני בוכה לעתים רחוקות ומשום מה באירועים היסטוריים כמו בנאומים של אובמה ושל מקיין. פעם קודמת זה היה ביום העצמאות האחרון שבחידון התנ"ך כל הזוכות היו זוכות כלומר בנות: כלת התנ"ך הישראלית, כלת התנ"ך של התפוצות וכלת התנ"ך העולמית ולא חתני תנ"ך. כי הן פשוט היו יותר טובות. נראה לי שזה קשור אחד לשני.
ואני מקנא באנשים שבוכים מהתרגשות. ולא מקנא באנשים שבוכים מעצב או בדידות 🙂
Anna Begins של ה- Counting Crows גורם לי לבכות כמעט כל פעם שאני שומעת אותו.
שירים שגורמים לי לבכות: (מעצב טהור)
מי שטוב לו ושמח כף ימחא (עממי)
אין מוצא (אדם)
מי יציל את הבית שלי (דפנה דקל)
"אני עף ויודע גם לשחות" (שאלתיאל קוואק)
עכשיו גיליתי שאני דביל (סינרגיה)
וואו, הזכרתם לי בהחלט הרבה שירים שמדמיעים אותי ושכחתי: "משירי ארץ אהבתי" של רות, "Blue" של ג'וני מיטשל, "Happiness" של אליוט סמית', וכמובן "אני עף ויודע גם לשחות" (תודה, ג'יימס, אתה גאון).
ג'רונימו – מה שאני אישית מוצא מגוחך בהפצת מוזיקה על דיסקונקי (לשם הקיצור המילולי) הוא השימוש בו. ויניל, קסטה ודיסק מונחים כולם בתוך מכשירים ייעודיים להשמעתם, ומשמשים פעמים רבות. מי שיקנה מוזיקה על דיסקונקי יעתיק את הקבצים שעליו למחשב (או יצרוב על דיסק, או יעביר לנגן נייד) ובאותו רגע יאבד המכשיר את משמעותו המוזיקלית. במובן הזה הדיסקונקי לא מקביל לפורמטים הקודמים לו אלא למעטפה שבה מגיע הדיסק או התקליט בדואר.
ובינינו, כל קהל היעד שעשוי לרכוש דיסקונקי עם מוזיקה כבר מחובר לאינטרנט ויכול להוריד את אותה המוזיקה (בתשלום או לא, זה לא רלוונטי כרגע) ולכן, שוב, אין לו צורך בזה. זו לא רומנטיקה, בדיוק להיפך, זו חשיבה פרקטית. אם מה שאתה רוצה למכור לצרכן הוא קבצים דיגיטליים שאין להם קיום פיזי, למה אתה מוכר לו מוצר פיזי? זו חשיבה מיושנת שמנסה להידחק בכוח למציאות חדשה.
אייל – אני מסכים, קולד וור קידס מעניינים ובעלי עומק יותר מקינגז אוף לאון, וסביר להניח שבין שני האלבומים האלו, את קולד וור קידס אשמע בעוד חמש שנים יותר מאת הקינגז. עם זאת, גם לרדיוהד יש יותר עומק מלג'סטין טימברלייק, אבל לפעמים פשוט מתחשק לשמוע ג'סטין.
בעניין התאגדות לייבלים ואמנים עצמאיים – כולכם צודקים בעיניי. התאגדות כזו יכולה להועיל לכולם בכמה חזיתות: הפצה פיזית, דיגיטלית, הגנה על זכויות, עמדת מיקוח טובה יותר מול גופים אחרים, ועוד. קביעת סדר עדיפויות בין אלה חשובה והכרחית, אבל קודם צריך להקים גוף משותף. רוצים להרים ביחד את הכפפה?
מצחיק, (כלומר, לא ממש מצחיק) ששאלת איזה שיר גורם לי לבכות, כי דווקא היום זה הגיע לי באופן לא צפוי, מכיוון לא צפוי. משום מקום, סתם ככה, היה לי איזה דחף חזק להשמיע לאבא שלי את "יש לך מקום" מתוך האלבום האחרון של אסף אמדורסקי, שיר שהוא כתב, ככל הנראה לזכרו של אבא בני אמדורסקי. הורדתי את זה ללפטופ שלו, וישבנו אצלו במשרד ושמענו, ואז זה התחיל, ממש בלי שתכננתי. בהתחלה לא הבנתי מה קורה, עוד הירהרתי לי בהפקת האלקטרו המשובחת, אבל אז התחילו העוויתות הקטנות בצדדים של הפה, כמעט נבהלתי – כשהתחלתי גם לדמוע, נפל האסימון. סובבתי את הפנים שלי לכיוון הקיר, וזה התפרץ. ואבא שלי, אטום כזה, כמוני, לקח לו כמה שניות להבין מה קורה.
משהו בשיר הזה, בעיתוי הזה – עשה אצלי את הסוויץ'. מעניין לציין שמעולם לא התרגשתי יותר מדי משום דבר של אסף אמדורסקי – המוסיקה שלו אף פעם לא עשתה לי יותר מקצת נעים באוזן ברדיו. ועוד יותר מעניין לציין שלא בכיתי כבר כמעט עשור. עד היום.
משהו בשיר הזה תפס (או כמו שאני תפסתי אותו) איזה ניואנס דק בקשר שבין אבא לבן, איזו אינטימיות מאוד ספציפית, דאגה, ואהבה ענקית ואת הכאב שבאובדן. באותו רגע מה שהדחקתי במשך חצי השנה האחרונה, שאבא שלי חולה במחלה שמסכנת את חייו – זה הציף אותי והתפרקתי לגמרי ובכיתי לגמרי, ממש התייפחתי. וזה היה חשוב, כנראה
אני חושב שצריכה להערך חקירה מעמיקה ביותר בסוגיית "ביקורת אלבומים" בראי הזמן.. אני כמעט בטוח שהאלבומים האהובים עליי ביותר הם כאלה שאו זכו להתעלמות גורפת או הוכרזו כ"האלבום החלש בקריירה" של אותם האמנים..
רשימה של שירים שגורמים לי לבכות היא כמעט בלתי אפשרית אבל כאלה שצצים אוטומטית:
1-These days ניקו. אין בי את היכולת למצוא מחסום כלשהו בתוכי שימנע ממני לדמוע. הניסיון להשמע נונשלנטית בתוך מה שכל ברור מהצד(ובדיעבד) כקריסת מערכות לא מותיר אותי שליו.. שירה צרופה וכמובן שלמות מוסיקלית!
2-River של ג'וני
3- this love affair רופוס ווינרייט. נדמה לי שהשיר הזה הוא גורם דומיננטי בחיבה שלי למערכות יחסים בעייתיות.
4-elephant נינה פרסון. פטיש/סטייה/התמכרות. אה והמלצה חמה!
קינגז אוף ליאון מביא לי לבכות.
כמה שזה על הפנים.
פשוט לבכות.
אני מוכר כרטיס לוויטסנייק ב 200. באיזור ירושלים.
0546559600
transatlanticism וכל מילה אחרת מיותרת
אני לא בוכה (מהטעמים המובנים שאני גבר)
אבל, יש כן שיר אחד שתמיד יכניס אותי לדכאון (בעצם אלבום)
ענינו, גבריאל בלחסן
אף אחד לא מיטיב ממנו לתאר דכאון
אני כותב בעברית, קורא בעברית, חולם בעברית, וכשיוצא לי… בוכה בעברית
שיר שתמיד תמיד עושה לי לבכות ולכן הוא מנודה מהשאפל שלי באייפוד חוץ ממקרים מיוחדים:
counting crows – colorblind
וגם:
thirteen senses – into the fire
(במיוחד בצירוף סצנת הסיום של six feet under)
sia – breathe me
neutral milk hotel – oh comely (השיר שגרם לי להתאהב בהם מלכתחילה)
והמובן באליו אך ראוי לציון:
nine inch nails – hurt
וגם גרסאת ג'וני קאש, כמובן.
אייטם 11 פאקינג הקדים את זמנו: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3619383,00.html
Sinéad O'Connor – troy
גרם לי פעם לבכות
John Frusciante- Mascara
רק להתוודות שאני הבחור(?) שבוכה מ-It Must Have Been Love.
ולעודד את עצמי שגם אנטוני והג'ונסונז (כל האלבום הקודם) כמעט גורם לי לייבב.
וגם באך וכנראה עוד כמה…
דורון, שמעת את האי.פי החדש של אנטוני? 🙂
לבכות (אבל ממש לבכות)…
תוך כדי האזנה ל"אל תעזביני" כשז'אק ברל שר אותו.
גם האזנה לרקווים של מוצרט (זה אמנם לא שיר, אבל אז מה?!)
עוד?
"רואה לך בעיניים" של אתי אנקרי
"Love Is Stronger Than Death" של TheThe
שני שירים בעברית גורמים לי להזיל דמעה ותמיד באותו מקום מביך כל כך:
1- השיר על פנקס הקטן (ששי קשת !) בדיוק במקום שהנסיכה אומרת "רד על שני ברכיך, רד נא פנקס הקטן"
2- השיר "בלדה על סוס עם כתם על המצח" בסוף השיר הרבי אומר
"האמנם חרשים אתם האם אינכם שומעים?
הרי אל הניגון הזה חיכינו מתמיד
אותו נשיר כשיבוא משיח בן דוד"
מביך…
גם לי יש: פנס בודד של הגשש החיוור, וגם climb every mountain ו-the sound of music מתוך הסרט the sound of music.
מלא שירים גורמים לי לבכות –
martha של tom waits תמיד גורם לי לבכות
גם at seventeen של janis ian
ו- mother של pink floyd
ליאור של חווה אלברשטיין (חווה אלברשטיין בכלל אלופה בלגרום לי לבכות)
famous blue raincoat של leonard cohen
עד מחר של נורית גלרון
yesrday של ה beatles
radiohead- knives Out
bob dylan – not dark yet
גן נעול – שוקי ודורית
וזה רק חלק מהרשימה..
אני אף פעם לא בוכה, אני גבר.
אבל אם כבר אז bullet proof i wish i was של רדיוהד
וגם ramparts של ג'ון פרושייאנטה
שירים שגורמים לי לבכות. יש כמה
Radiohead – Creep
Oasis – Sunday Morning Call
Booth & The Bad Angel – Fall In Love With Me
Suede – The Big Time
כנסיית השכל -מיטות חולות
כנסיית השכל – שום דבר לא יפגע בי
אביתר בנאי – אבות ובנים
אביתר בנאי – יש לי סיכוי
ויש עוד. יש עוד המון….
האמת? השיא היחיד שאני זוכר שגרם לי לבכות כמה פעמים,
אפילו כשהייתי במצב בסדר,
הוא Disco 2000 של Pulp. זה שיר עצוב, נכון, אבל זה יותר בגלל ההקשר שלו שאני מתרגש ממנו, אני חושב.
איזה עונג משובח
כששמעתי את מוריסי שר שלייב את please please please let me get what I want בכיתי כמו ילדה קטנה באמצע ההופעה
Motion Picture Soundtrack של רדיוהד
At My Most Beautiful של אר.אי.אמ
Last Night I Dreamt That Somebody Loved Me של הסמית'ס
שני שירים שגורמים לי לבכות:
Asleep של הסמית'ס
ו"כשתחשכנה עיני" מתוך ההצגה "אשכבה" של חנוך לוין.
שיהיה לי בריא החנוך הזה. איך הוא גורם לצנרת שלי להיפתח.
אם כבר נוודי האוכף…
אפשר לשמוע (ולהוריד! בחינם!) את כל 90 ומשהו השירים של הצמד
http://navadey-haukaf.blogspot.com/
האם זה חוקי? לא יודע.
אולי שווה פעם להרחיב עליהם קצת, לא?
סטיבי, שמעתי חלק ממנו, ולא בהאזנה מלאה, כל שעוד לא גיבשתי תחושות לגביו.
שירים שגורמים לבכות:
Autumn של פיטר האמיל
epitaph של קינג קרימזון
"אמא" של שולה חן