"אני דינוזאור עתיק. לרוב האנשים שסביבי המוזיקה היא "עוד משהו". להיט שורד חודש, מקסימום חדשיים, ולא משאיר שום שריטה על התרבות. להקות טרנדיות נמחקות מהמפה אחרי אלבום אחד חלש. אנשים צעירים חמושים באיי פון, או באייפוד או בהשד-יודע-מה-המציאו-אתמול, אבל הגאדג`ט הוא המסר, ולא המוזיקה" – בועז כהן מיואש

סליחה על האיחור. לילה ארוך מדי.

1. יש שלוש סיבות עיקריות לכך שאני אוהב את ג'ף טווידי, היוצר הראשי של להקת Wilco, אהבת נפש לעד: הראשונה היא "Hummingbird", השנייה היא "Either Way", השלישית היא "Jesus, etc". ואלו רק הסיבות העיקריות, יש עוד כמה עשרות משניות יותר או פחות. ובעצם, אפשר לתמצת את כל הסיבות האלו לסיבה אחת: אם אינטיליגנציה רגשית קיימת, טווידי הוא גאון. הוא כותב שירים חכמים, שברגע הראשון תמיד נדמה שהם באים רק מהראש עם ההתחכמויות הקטנות והמחשבה שבהחלט הושקעה בהם. רק אחר כך, כשהשיר מלבלב בלב או משקיע אותו עמוק בבאר חשוכה, אתה מבין שהשיר הזה הוא כולו רגש טהור, שפשוט עבר דרך פילטר מאוד מאוד חכם של מילים. את "Jesus, etc" שמעתי אולי מיליון פעם, בכל פעם הוא מרגש אותי מחדש. דווקא ההגשה הכאילו אדישה של טווידי היא זו שנועצת את המילים הכי עמוק. [מפ3]



רק מתים השבוע בחדשות, איזה דיכאון:

2. הסופר ג'ון אפדייק הלך לעולמו. [עברית]
3. אחד מזמרי הפולק (וגם בלוז) האהובים עליי, ג'ון מרטין הסקוטי, נפטר השבוע. יאיר יונה נפרד בפוסט ראוי ורווי שירים, וגל אפלרויט נפרד בנרג'. היום (שבת) מחמש עד שבע אחה"צ יקדיש לו אפלרויט לו שעתיים ב-88FM. חבל שג'ון מרטין צריך למות כדי שיהיו שוב שעתיים של מוזיקה טובה בתחנה הזאת. [עברית]
4. צ'רלי קופר, חצי מהצמד Telefon Tel Aviv שבדיוק הוציא אלבום חדש, מצא את מותו. [אנגלית]
5. וגם הבלוג סיטימיול, ממש כאן במשפחת העונג, מחזיר את נשמתו רשמית לבורא. [עברית]




איך הוא מצליח להחזיק את המסכה הזאת במקום?

6. [בזכות קרקס מדיה] פליקר של תמונות רשמיות מהפקת הסרט של Watchmen. רואים שאני מחכה לו, הא? [פליקר]
7. Dark was the night הוא אוסף כפול שכל הכנסותיו נתרמות לקרן Red Hot. בעוד אין לקרן הזו שום קשר עם קידיס וחבריו, יש לה הרבה מאוד קשר לאיידס ו-HIV, ולהעלאת המודעות אליהם בעזרת תרבות פופולרית ונגישה. עכשיו תשמעו למה אני מתרגש מהאוסף הזה, שהרי אוספים למטרות טובות יש מיליון. משתתפים באוסף האדיר הזה דיוויד ברן, דה בוקס עם חוזה גונזלס (מחדשים את ניק דרייק), פייסט עם בן גיבארד (מחדשים את ושתי בוניאן), בון איבר, גריזלי בר, הנשיונל, מיי ברייטסט דיימונד (מחדשת את נינה סימון), אנטוני (מחדש את בוב דילן), הדצמבריסטים, איירון&ויין, סופיאן סטיבנס (פעמיים! ואלקטרוני!), ספון, ארקייד פייר, ביירות, מיי מורנינג ג'אקט, שרון ג'ונס והדאפ-קינגז (בביצוע מעולה לשוגי אוטיס), דייב סיטק, הניו פורנוגרפרז (מחדשים את דיסטרוייר), יו לה טנגו, סטיוארט מורדוך, קאט פאוור, קונור אוברסט, אנדרו בירד, בלונד רדהד ועוד ועוד אמנים. והכי טוב – בניגוד למלא אוספים בינוניים, העריכה באוסף הזה פשוט מצוינת, כמעט ואין כאן שירים רעים או משעממים והתוצאה היא תכנית רדיו משובחת במיוחד של אינדי אמריקאי עכשווי. אוסף מענג במיוחד. שמעתם, הורדתם, אהבתם? הפעם באמת חייבים לרכוש, זה למטרה טובה באמת. [אנגלית וכל זה]
8. מה עשתה אלייזה דושקו כשראתה שהציפיה לסדרה החדשה של ג'וס וידון בכיכובה, Dolllhouse, לא ממש משאירה אנשים ערים בלילה? התפשטה, כמובן. אח, אנחנו אוהבים את השחקנים שלנו עם חוט שדרה מוסרי. כזה שקל לראות דרך העור החשוף. [פיקסלים]

קרא/י את המשך הפוסט

לפני שהולכים מכות:
א. את ימי שלישי בפאב הסילון (אבן גבירול 129, ת"א) ישוב ויאכלס ערן מממלכתה של עוזה, ואותי תוכלו למצוא על עמדת התקליטן הסילון מדי יום רביעי. (כל הנפלאים ששלחו לי באנרים – אנא עדכנוהם [שוב!] ואם יבוא שינוי נוסף – אודיע)
ב. בת'רדלס יש סייל. למה שלא תתחדשו?

כבר עסקנו כאן פעם בשיר של נינה סימון, אז נחלה פייסט מפלה מבישה כשהעזה להתחרות מול הכוהנת הגדולה של הסול. גם הפעם מדובר בשיר שהגירסה הדפניטיבית שלו, או לפחות המוכרת ביותר, שייכת לנינה סימון. אבל הפעם יש לה מתחרים גדולים יותר מפייסט. לטס רוק.

תצלום: Shoothead (cc)

Casus Belli [מי?]
את "Feeling Good" כתבו, בתקופה בה כל שיר טוב נכתב על ידי צמד יוצרים, אנטוני ניולי ולזלי פייסט בריקוס. יחד הם אחראיים, בין היתר, ל-"Candyman" של סמי דיוויס ג'וניור (וכל שירי הגירסה ההיא של "צ'רלי במפעל השוקולדה"), ל-"Goldfinger" של שירלי בייסי וגם ל-"You only live twice" של ננסי סינטרה. לג'יימס בונד היה טעם טוב בכותבי שירים. ניולי ובריקוס כתבו את השיר ב-1965 למחזמר בעל השם הבלתי אפשרי "The Roar of the Greasepaint – The Smell of the Crowd", שנשכח מלב כולם כבר מזמן. רק השיר הזה נשאר, ואני מרגיש אחלה.

1965 Nina Simone
[audio:http://www.box.net/shared/static/tfzmgil6fy.mp3]
בלי מילים…

2001 Muse

לאלבום השיא האדיר שלהם, Origin of Symmetry, שרבבו שלישיית הבריטים הרועשים ביצוע טבעי ואנרגטי לשיר הזה. לא רק מוזיקלית, גם טקסטואלית היה השיר יוצא דופן בין שירים שמתארים כולם תמונה שלילית ושחורה בצורה כזו או אחרת. רק בסוף מוסיף מת'יו בלאמי את הניואנס המסיים שלו לשיר, שהופך את המסר שנותר ממנו. "Free-er than you…" הוא שר, ונועץ מדקרה בנמען/ת השיר. המתחרה הגדול ביותר של נינה, לטעמי.

2005 Quantic Soul Orchestra
[audio:http://www.moteldemoka.com/moka/quanticsoul.mp3]
האמת היא שאני לא מת על הביצוע הזה, אני פשוט אוהב את הקוואנטיק סול אוקרסטרה.

2009 My Brightest Diamond
[audio:http://www.carlsandburgvisits.com/Music/January%202009/07%20Feeling%20Good.mp3]
וזה הכי חדש, למיטב ידיעתי. שׁרה וורדן, הלא היא הבוהק ביותר שלי, מחדשת את הקלאסיקה לכבוד אוסף אינדי חדש ומהמם. הביצוע שלה מעניין בעיניי, מובנה פחות מהביצועים הנ"ל מבחינת עיבוד, ומתקרב מבחינת הגשה לסטנדרטים משוחררים יותר של ג'אז. משהו בהגשה ובקול של וורדן תמיד תופס אותי בבטן.

ולאור דרישת הקהל…
רות דולורס וייס (איזו שנה?)
[audio:https://haoneg.com/fight/ruth.mp3]

ומה דעתכם, מאזינים יקרים? איזו מהגרסאות גורמת לכם להרגיש הכי טוב? האם גם הפעם נינה תחזיק בכתר או שמא בלאמי וחבריו הצליחו להפוך את השיר לשלהם? ואולי דווקא קוואנטיק או שרה וורדן יחטפו את חגורת האליפות מתחת לאפם? הגיבו והשפיעו.

1. אני יודע מתי אני מאוהב. זה רוחש בבית החזה שלי. אני מרגיש את זה כשהיא מחבקת אותי מאחור כשאני מצטרף אליה מתחת לשמיכה בדרך לשינה. הנפש שלה כבר שטה בארץ החלום ואני שוכב ער והלב שלי racing like a pro (אם לגנוב מדה נשיונל). אני יודע מתי זה קורה מוזיקלית, כשבתוך הבליל הגדול של מוזיקה ישנה וחדשה, מוכרת וזרה שאני שומע מדי יום פתאום מתבהר ערפל ההיכרות סביב שיר שאני שומע בפעם הראשונה, וההתרגשות גואה לי בגוף כשאני שומע עוד שיר ועוד שיר של אותו האמן וכולם מעוררים אותה תחושה נפלאה של פליאה. הקוראת חן שלחה לי לינק לחלל של טיילור קירק הקנדי, ששם הבמה שלו Timber Timbre מזכיר לי את האלבום המצוין Tremble & treble של Earlimart. אני עדיין בתהליכי היכרות איתו, ואחרי שבשניות הראשונות זינקו לאוזניים שלי שיירים של מ וורד ובון איבר, טרפתי כל שיר שלו שמצאתי בהייפ מאשין וכל אחד היה טוב מהשני. אז אני לא יכול לבחור בכלל, רק להמליץ לכם לשים אוזניות ולהקשיב לשירים בלי לרוץ הלאה לעונג. תודה, חן. [מפ3ים לרוב]



2. הכירו את המפעל, הבלוג הישראלי המבורך של השבוע. ב"מפעל", המוקדש כולו לתכניות הקאלט של הטלוויזיה הישראלית, תימצא מדי שבוע תכנית אגדית להורדה, יחד עם מידע רב ערך. הפוסט הראשון כולל את תכנית פתיחת הקיץ 1979 של זהו זה, העיצוב נהדר, ובעל הבלוג מבטיח לעדכן כמעט מדי שבוע. כניסה מיידית לקורא הרסס. [עברית]
3. מיק הארווי, ממייסדי הזרעים הרעים של ניק קייב, עוזב את הלהקה. [אנגלית]
4. ו-The Silver Jews מתפרקים, מספר דיוויד ברמן למעריציו בפורום של דראג סיטי. [אנגלית]
5. אף כי תמיד הייתה ברייה משונה, ההוצאה לאור של משרד הביטחון עומדת בסכנת סגירה ממשית. זה מצער במיוחד בגלל סדרת האוניברסיטה המשודרת המבורכת והנפלאה, שהביאה מידע אקדמי ברמה גבוהה ושפה נהירה לסטודנטים ואזרחים סקרנים במשך שנים (מעל מיליון וחצי עותקים נמכרו!!!). לו ידעתי שההוצאה עומדת להיסגר הייתי רוכש כמה עשרות מהספרונים במכירה המוזלת שנערכה לאחרונה בבית ציוני אמריקה. כתבה קפקאית ומייאשת ב"הארץ" חופרת בפצעים ומגלה למה הם בכלל פתוחים. [עברית]
6. ביום שלישי הלכה לעולמה, במפתיע (עבור רובנו), המוזיקאית ענת דמון, ממקימות הלייבל "אנובה" וממנהלות "רוקפור". יאיר רוה נפרד, מיקי מהקואופרטיב נפרד ומציג חילופי מיילים שלו עם דמון, איתה התכתב במשך תקופה ארוכה. מיקי גם מזכיר לנו את הכבוד הזעיר לו זכתה דמון כשקיבלה ציון של 4 כוכבים באתר המכובד All music guide, אצל המבקר הפרו-ישראלי (במובן המוזיקלי) ריצ'י אונטרברגר. [עברית]



7. פוסט 88FM: השבוע הראשון לשינוי בשידורי התחנה עבר עלינו, והריקושטים כבר כאן: "נראה שהתחנה מנסה בעיקר להעביר את הבוקר בשלום", כותבת אילת יגיל שהאזינה ביומיים הראשונים ודורשת את כספה בחזרה. הבלוגר "העכביש" האזין לכל היום הראשון ותיעד חלק גדול מהשירים, תומר לוין נובר בסיפור מתחילתו: "בלי תחנות עם רוח פלורליסטי על הסקאלה, מקפצה שכזאת לא תהיה קיימת לאמנים עתידיים. הם יצטרכו כמו שאנחנו חובבי הבלוז, למצוא את תחילת הדרך בלי משאב רדיו שנותן להם נקודת פתיחה". הזמרת המצוינת ורד קלפטר עצבנית בתיק תקשורת. גם אחי הגדול האזין השבוע לשעות רבות וסיכם: באסה. ותשאלו: מה הביג דיל, למה אנשים בכלל טורחים לתעד, כולה תחנת רדיו. זה בדיוק העניין, ש-88 במתכונתה הקודמת הייתה יותר מסתם תחנת רדיו. עכשיו, כך מסתמן, היא לגמרי סתם. [עברית]

קרא/י את המשך הפוסט

מה זה, מה פה קורה פה? למה העונג לא שלם אבל כבר באוויר?
חדי העין בטח שמו לב שביום חמישי לא היה ניתן להשיג את העונג שבת, יען כי השרת פשוט נפל לשעות רבות. התוצאה הראשונה של הנפילה הייתה שלא הספקתי לעבוד על העונג בחמישי בערב כהרגלי, והתוצאה השנייה היא שאני פשוט לא יודע אם השרת ייפול היום או לא. אני מנסה לטפל בזה אבל זה מעט בעייתי (אם מישהו יודע איך לזהות ולטפל בפלאגאינים של וורדפרס שזוללים זיכרון – זה המייל שלי).

עונג שבת: בשידור חי וללא רשת ביטחון

—————————————————————

"ללא פרטים אנחנו רואים רק מספרים. 1,000 מתים, 100 אלף מתים, "מספר הקרבנות עלול להגיע למיליון". עם סיפורים פרטיים הסטטיסטיקות הופכות לאנשים; אבל אפילו זה שקר, שכן אנשים ממשיכים לסבול" – ניל גיימן, "אלים אמריקאיים"

לפני הכל:
א. קשה לי. קשה לי עם כל מה שקורה סביבי, בלי להיכנס לפרטים. קשה לי להעלות עונג ולכתוב אותו בעליצות הרגילה. זה לא משנה איפה אתם עומדים במפה הפוליטית ועד כמה אתם מסכימים או מתנגדים למלחמה הזאת, מה שקורה כרגע הוא תחנת כוח גרעינית של סבל אנושי. קשה לי עם זה, הבטן שלי מתהפכת בכל פעם שאני פותח חדשות או עיתון, בא לי לבכות כמעט בכל רגע שבו אני לא עוצם עיניים ושם אוזניות עם מוזיקה. גם אז זה לא תמיד עובד. הבטחתי לעצמי שלא אכניס את המלחמה לאתר הזה, אבל היא נכנסה אליי ואני הפילטר האנושי שמחליט במודע או לא במודע מה ייכנס לעונג ומה לא. ככה זה.
אז עונג שבת קצת שונה הפעם. מינורי יותר, אני חושב שככה קוראים לזה. מצב הרוח באייטמים השונים לא אחיד כי כתבתי אותם ברגעים שונים במהלך השבוע האחרון. תיהנו, אם אפשר, ואם לא אני ממליץ בחום לשמוע את מיקסטייפ ה"אולי-תמותו-במהלך-הלילה" של מורפלקסיס.
ב. החלפתי את תוסף העדכונים במייל (תודה לערן ולאיתן!). אינכם צריכים להירשם שוב אם כבר נרשמתם, אבל אנא הודיעו לי אם משהו משתבש, אם לא קיבלתם מייל, אם יש בעיות בהרשמה או כל דבר אחר.

1. אח שלי עושה דיקור סיני. כלומר, עושים לו. בחיים לא עשיתי, ואומרים שזה לא דוקר בכלל ובקושי מרגישים, אבל במצטבר זה עושה טוב לגוף ולנשמה. אני מדמיין את זה תמיד אחרת: טקס מכאיב של מדקרות שאחריו אתה מרגיש טהור ומזוכך. זה גם מה שקורה לי כשאני שומע את ג'ון פרושיאנטה, שהוא כבר מזמן לא "הגיטריסט של" אלא מוזיקאי יפהפה בפני עצמו. יש לו אלבום חדש, לג'וני גיטאר שלנו, The Empyrean, וקטע הפתיחה שלו הוא דיקור סיני לנפש, כמו שאני מתאר לעצמי דיקור סיני. אהובתי המתוקה טבעה את המונח "פתיחתיחה", לקטע בסדרות טלוויזיה שמגיע לפני כתוביות הפתיחה, ופרושיאנטה פותח את האלבום החדש בקטע מעורר יראה וצמרמורת א-לה-Maggot-Brain, שנקרא "Before the beginning". לפני שהאלבום מתחיל או טרם בריאת העולם, כשמקשיבים קשה להיות בטוחים. איזה יופי, אלוהים, איזה יופי יש במוזיקה. [מפ3]

קרא/י את המשך הפוסט

עדכון מערכתי, שישי בצהריים: במשך יום רוב חמישי האתר נפל. יש עדיין כמה באגים שאני מטפל בהם (אם מישהו מבין בפלאגאינים של וורדפרס שזוללים זיכרון – זה המייל שלי). בינתיים אני עומל במרץ על העונג של היום, ומחזיק אצבעות שכלום לא ייפול והכל יתקתק כמו שצריך. למקרה שלא יהיה עונג, אל תגידו שלא הזהרתי אתכם. 🙂

מדענים בדקו זאת במשך שנים ולבסוף אישרו: בחורף קר. ועור הברווז שסמר בזרועותיי כשיצאתי היום מהבית אישר סופית את חששותיי: החורף כאן, וקר לי (אף כי התחזית צופה חמימות בהמשך השבוע. בואו נתעלם ממנה לרגע). אין ברירה, חברים, צריך להתחמם. לא יעזרו הצעיפים, המרק והקלישאות – יש רק קלישאה אחת שמחממת טוב יותר מכל פליז וצמר: סקס!

לכן החלטתי להזמין אתכם להתגוששות עונג-קרב מלהיטת יצרים: איזה מוזיקאי/ת אינדי היית מכניס/ה למיטה לשעה נאה של התחממות זוגית?
(או משולשת, אל תעצרו בעד עצמכם!)

האם ידיו הגבריות של יהוא ירון על הקונטרבס מעוררות בך רעידות?
האם ההתנפלות של תמר אפק על הגיטרה עושות לך צפוף במכנסיים?
אולי דווקא שיער החזה השופע של עמי מהמונוטוניקס?
גומת הסנטר של בבליקי?
הפיטמה של אונילי?
הבלורית של צ'רלי מגירה?
התחתונים של מיכל קהן?
הרוקנ'רול של רם אוריון?
הצ'לו של תום קלנר?
הזקן המלומד של ימי ויסלר?
התיאטרליות והילדותיות של אפרת בן-צור?
החיוך המבויש של עמית ארז?
קרני פוסטל?
אדם שפלן?
רותם אור?
שרון קנטור?
גלעד כהנא?
העדינות של רונה קינן?
הקאנטרי של גבע אלון?
התלתלים של רות דולורס?
מה-שזה-לא-יהיה שיש או אין לאסף אבידן?

בנים ובנות מכל המינים, בחרו בתגובות את מי שעושה לכם הכי חם.
ההגדרה "אינדי" ניתנת להגמשה עד לסיפוק היצר הטוב עליכם, תתפרעו ואל תחששו לכלול בתגובותיכם לינקים לתמונות, להמחשה בלבד. חורף שבוגי!