לפני שמתחילים: זה לא לגמרי קשור לפוסט שלפניכם (מלבד הקישור הקלוש לאוזן השלישית), אבל שכחתי להכניס את זה לעונג האחרון ולכן זה כאן: ההופעה החודשית של יקיר העונג יהוא ירון נערכת ביום רביעי הזה באוזןבר בתל אביב (אורח: נעם רותם!), וכרגיל יש לי שני כרטיסים זוגיים בשבילכם. רוצים לזכות? שלחו לי מייל עם הכותרת "יהוא ירון" ואולי תחסכו לעצמכם 40 ש"ח ותרוויחו הופעה נהדרת. ועכשיו לפוסט.
בלי להזכיר שמות, אני לא מתלהב נורא מקומיקס ישראלי. זה לא שהוא עשוי רע (הוא לא) ולא שהוא משעמם (הוא לא), אבל איכשהו, מעטים מאוד הקומיקסים הישראליים שבאמת התלהבתי מהם. לכן כשמגיע אחד שכן מלהיב אותי, אני מתנפל עליו בראיון ומזדרז לחלק ארבעה עותקים ממנו במתנה לקוראי העונג (פרטים על החלוקה בסוף הפוסט). טוב, אולי "מזדרז" זו מילה בעייתית – לקח לי יותר מחודש להעלות את הפוסט הזה, ולא רק כי אני שכחן. גם כי גיא מורד, הבחור המוכשר שעומד מאחוריו, הפך בדיוק לאבא (מזל טוב!), וכל הראיון התעכב קלות, אבל מהסיבות הכי טובות.
שלוש פעימות של גיא מורד, שיצא לא מזמן בלייבל הקומיקס המוצלח של האוזן השלישית, נדמה ברגע הראשון כאילו הוא נכתב במיוחד בשבילי, או בשבילנו – אנשים בגיל עשרים ומשהו, אוהבי מוזיקה וקומיקס. שלושה סיפורים יש בספר הזה, שלא מתחברים ביניהם מלבד בקשר הקלוש לכאורה של מוזיקה. כי מה זה כבר מוזיקה, פחחח, מה כל כך מכריע וקריטי בה? איך היא יכולה לחבר אלמנטים כל כך שונים? "הא", נצחק ועצב בעינינו, אנחנו שיכולים לבכות שבוע בגלל אלבום מסוים או לרוץ באמצע רגע דרמטי בחיים האמיתיים כדי לשים בדיוק את השיר הנכון או להפסיק לצאת עם בחורה כי כששאלנו אותה מה היא אוהבת לשמוע היא ענתה "מה שיש ברדיו". כן, הסיפורים האלה עובדים גם בלי המוזיקה, ומן הסתם הכל בראש שלנו. הספר הזה עדיין לא מגיע עם דיסק מחובר אליו והדפים לא מנגנים שום דבר, כך שהוא סרט אילם שהפסקול שלו מתנגן רק באוזניים של מי שרוצה לשמוע.
אבל כמו ב"ספרות זולה", כך גם כאן מי שמבין את הרפרנסים נהנה פי שתיים. מי שמצליח לשמוע את המוזיקה דרך הציורים מקבל ממד נוסף, עוד חוש מצטרף לחווייה. אלה שמבינים יחייכו כממתיקי-סוד בראותם רפרנס ויזואלי קטנטן לאליוט סמית' ברקע, יבינו את גודל המאורע כשגיבור אחד הסיפורים מחזיק בידו בתחילת הספר כרטיס להופעה של הפיקסיז בסיבוב האיחוד האירופי של 2004, יצחקו בקול גדול כשזומבי עם חולצה של בלאק פלאג יתנפל על גיבורת סיפור אחר בלב "האוזן השלישית" (כי הוא כנראה המוכר, וגם כך בחייו מה שניסה לעשות רוב הזמן הוא לתקוף את הלקוחות), יבינו איך זה להיות נער שערסים מציקים לו בגלל מה שהוא שומע בווקמן. וכל זה עוד בעברית.
ב"תמונות ישנות" מגיע בחור ישראלי בשם איתי לברלין, כדי לראות את הפיקסיז. הוא קנה כרטיסים עם החברה שלו, שעד ההופעה כבר הפכה להיות הלשעבר, והלב שלו לא בדיוק יציב. בדרך להופעה הוא פוגש את סופיה, בחורה תורכיה אקראית, ופתאום טיול עם כיוון מאוד ברור הופך למסע כמעט דמוי-חלום ברחובות של ברלין. "כוכב מת" הנהדר מציג תל אביב אפוקליפטית, שורצת זומבים, ובחורה נטולת שם עם חרב סמוראים שמוכנה לסכן את חייה בשביל… תגלו בעצמכם (או תקראו כאן בראיון). ו"נגיעה אחרונה" הנוגע ללב מגשר בפשטות בין בן מזדקן לאבא גוסס דרך קלטת אחת של אלביס ומקבילתה המודרנית.
בין חיתול אחד למשנהו, תפסתי את גיא לכמה שאלות אימייליות. זהירות, יש כאן כמה ספוילרים למי שעדיין לא קרא את הספר. אם אתם רוצים לקרוא אותו, גללו עד הסוף ואולי תזכו בעותק (או תקנו, הוא לא כזה יקר).
נתחיל מ"תמונות ישנות". קשה שלא לחשוב, תוך כדי קריאה, שחלק גדול מהסיפור הזה הוא אוטוביוגרפי. הפרטים הקטנים הם אלה שנראים מסגירים במיוחד. האם זה באמת מבוסס על משהו מחייך? מה הסיפור מאחורי הסיפור?
קודם כל הסיפור לגמרי לא אוטוביוגרפי. הוא נעשה לפני 3 שנים, במסגרת פרוייקט של מכון גתה שנקרא "קרגו". הפרוייקט היה יוזמה לרגל ציון 40 שנה ליחסי ישראל-גרמניה ובמסגרתו הוזמנו 3 מאיירים גרמנים לארץ, ונשלחו 3 מאיירים ישראלים לגרמניה (ואני ביניהם). המטרה הייתה ליצור קומיקס עיתונאי, מעין תיעוד של החוויות שלי בברלין באמצעות קומיקס. מאוד לא עניין אותי לתאר את המסע בצורה דוקומנטרית ולכן החלטתי ליצור סיפור דימיוני עם דמויות פיקטיביות ובתוך הסיפור התכוונתי לשזור את כל המקומות והחוויות היותר מעניינות שהיו לי בטיול. הייתי בברלין שבועיים וחצי, מתוכן שבוע עם אשתי (שגם משחקת את הדמות הראשית בקומיקס). הסתובבנו שם עם כל מיני אנשים שאת חלקם הכנסתי בצורה מאוד לא ספציפית לתוך הסיפור, לדוגמא – הגיבורה הראשית סופיה מבוססת על בחורה, שאינני באמת זוכר את שמה אבל בילינו איתה איזה ערב והיא השאירה עליי רושם די חזק, בעיקר העובדה שהיא ממוצא טורקי (ובמציאות גם חצי יהודיה) שהוריה היו קומוניסטים שהיגרו לגרמניה המזרחית.
בשבוע שנשארתי שם לבד ישבתי בבתי קפה, יצאתי קצת למועדונים וניסיתי לחשוב על בסיס לסיפור. תוך כדי הסתובבויות מצאתי יער עם אגם מקסים בשולי העיר באחת התחנות האחרונות של הרכבת. המקום שבה את ליבי וידעתי שאשלב אותו בצורה מסויימת בסיפור. העלילה קרמה עור וגידים אבל את רובה השלמתי בארץ עם קצת עזרה והכוונה תסריטאית מאשתי ומאהוד לבסקי, שגם כתב את הסיפור השני בספר. בכל אופן הדמות הראשית היא לא אני ולא עברתי את מה שהיא עברה, אפילו בהופעה של הפיקסיז שמתוארת בקומיקס לא הייתי (הם באמת היו בסיבוב הופעות באירופה באותה תקופה), אבל התחושות והדיאלוגים שניסיתי להעביר באמצעות הדמויות הם בהחלט חלק חזק ממני.
ברגעים מסוימים, הדמויות מתעטפות בזוהר לבן קל. בעמוד 9 זה קורה כשגיבור הסיפור נתקל על המדרכה בברלין במרצפת לזכר יהודיה שנרצחה בשואה. האם יש עיקרון נראטיבי מאחורי ההחלטה הזו, או שמדובר פשוט בטכניקה בלבד?
הזוהר הלבן שעוטף את איתי בפריים המדובר נעשה במטרה להבליט את תחושת הזרות והפחד שפתאום תופסת אותו כאשר הוא נתקל במרצפת הזיכרון של הנרצחת היהודייה בשואה. התחושה הזו מופיעה שוב בצורה לא מפורשת כאשר הוא נוסע עם סופיה ברכבת בדרך לאגם ורואה דרך החלון ארובות עשן גדולות של המפעלים. התחושה הזו עברה גם אצלי כאשר ראיתי אותן בנסיעה ברכבת מחוץ לעיר ולכן היה לי חשוב להכניס אותה לסיפור. הזוהר הלבן מופיע שוב בעמוד 22 כאשר איתי וסופיה יורדים לאגם, במקרה הזה הוא פשוט התאים לי. אין לי הסבר מדוע.
כוכב מת, על פי הסיפור של אהוד לבסקי, בונה בפריימים ספורים מציאות אלטרנטיבית של תל אביב – הרוסה, אפוקליפטית, אחרי השתלטות הזומבים. וזה עוד בכלל לא הלב של הסיפור, רק הרקע. אבל הוא קצרצר, אולי הכי קצר בספר, ומשאיר טעם חזק של עוד. האם הייתה מחשבה להפוך את הסיפור הזה לסדרה שלמה? אולי סוף סוף תהיה לנו כאן סדרת קומיקס אמיתית ומותחת?
השאלה נוגעת בנקודה נכונה, גם ההרגשה שלי הייתה שצריך להמשיך את הסיפור, אם כי מה שאני ואהוד ניסינו להעביר עובר לדעתי טוב בעשרה עמודים. יש מחשבה אולי להמשיך את הסיפור ולהפוך אותו למעין טרילוגיה של דמויות שחיות בעולם החדש הזה, או אולי להמשיך עם הגיבורה עצמה ולהפוך את זה לסדרה. הלוואי שיהיה לי זמן באמת לעשות את זה.
והשאלה שהכי קרובה ללבי: ב"כוכב מת" הגיבורה פורצת לתוך אזור הזומבים האסור והמסוכן כדי לחלץ משם פריט יקר במיוחד: דיסק שקרוב ללבה. בעוד שמות החנויות, המודעות והדיסקים שברקע ברורים מאוד (כולל הנהון לכיוון קומיקס וירקות והאוזן השלישית), דווקא הדיסק שמחולץ לבסוף נשאר מטושטש ולא קריא. כמובן, זה לא משנה מה היה הדיסק הזה עבור הגיבורה. אבל זה מעלה אצלי את השאלה: איזה דיסק אתה היית מוכן לסכן את חייך כדי לחלץ?
כשהתחלנו לעבוד על הסיפור התכוונו להראות איזה דיסק הגיבורה לוקחת (אוקיי קומפיוטר של רדיוהד) – אבל תוך כדי עבודה הבנו פתאום שנינו שזו טעות להראות אותו, והדבר הכי נכון מבחינת הסיפור הוא להשאיר את זה לדימיון של הקוראים כדי שכל אחד יחשוב בעצמו על הדיסק המועדף עליו.
למרות שחלק גדול מהיום עובר עליי בהאזנה למוזיקה ומוזיקה היא אחת האהבות הגדולות של חיי, נשאלת השאלה בשביל איזה דיסק אני הייתי מוכן לסכן את חיי? שאלה קשה, אם להיות כנה, קשה לי להאמין שהייתי מוכן לסכן את חיי בשביל איזשהוא דיסק, אתה היית מוכן? אבל אם בכל זאת, ובתקווה שאני לא אצטרך לעשות את זה בעולם שנחרב ע"י זומבים, התקליט הראשון שעולה לי בראש הוא the queen is dead של הסמיתס, ואני עושה עוול להרבה תקליטים אחרים שמגיע להם.
ויש גם מיקסטייפ!
ביקשתי מגיא לספר לי איזה מוזיקה הוא שמע בזמן העבודה על הספר, והוא רקח רשימה שלדעתו כדאי לשמוע בזמן הקריאה:
1. Afghan whigs – Debonair
2. The smiths – How soon is now
3. Arcade fire – Rebellion (lies)
4. Slowdive – Allison
5. Mogwai – Hunted by a freak
6. Elliott Smith – Needle in the hay
7. Radiohead – Bullet proff…i wish i was
8. Johnny Cash – Hurt
9. Minimal compact – When I go
10. יוסי בנאי – אהבה בת עשרים
מה צריך לעשות כדי לזכות בספר?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם בא לכם, ספרו גם על החווייה הכי משונהכייפיתאקראית שהייתה לכם בהופעה). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו הודעה במייל. איזה כיף לקבל מתנות, תודה לגיא ולאוזן השלישית!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה רק עד יום רביעי!
אוקיי, זה קרה. פקפקתי, ניסיתי להתחמק, להניח בצד לרגע של פנאי, אבל הכוח המאגי שאצור בגיטרה של פי-ג'יי הארווי לכד אותי, כצפוי. הרי אי אפשר לחמוק ממנו, הוא כל-יודע. הוא עבד ב-1990 והוא עובד גם היום, ואם חשבתם שהיא התנחנחה עם "White Chalk", כנראה שכחתם את האלבום שקדם לו. הארווי חזרה לאחרונה באלבום משותף שני לה ולג'ון פאריש. הראשון שלהם ביחד, מהניינטיז, לא הצליח לעניין אותי אף פעם על אף שאני הארוויפיל ותיק שמחזיק את כל הקטלוג שלה. הנחתי שגם השני שלהם יהיה כזה, לא לגמרי מעניין, ובמידה חלקית גם צדקתי. אבל הסינגל, אוח הסינגל. ריף הגיטרה החוזר של "
