עונג מעט מוקטן השבוע, מפאת נסיעתי לירוק הירוק שבצפון הצפון.

(cc)
1. זה לא סוד, ולא יפתיע כאן אף אחד, שאחת מחדוותיי הגדולות ביותר היא היתקלות אקראית במוזיקה חדשה ומדליקה. אני שונא את המילה "מדליקה", זו מילת תואר אייטיזית להחריד, אבל אני אוהב מאוד את הפועל הזה, וזה באמת מה שקורה כשאני משוטט פיזית או וירטואלית (לרוב וירטואלית, כמובן, האל יברך את האינטרנט) ושומע פתאום משהו ממש טוב שלא הכרתי קודם. משהו בי נדלק, ניצת, מתעורר. מתחיל לו שיר חדש ברצף של שירים לא מוכרים, ופתאום ניצן חדש נובט (אני יודע, ניצנים לא נובטים, נבטים נובטים). העיניים נפקחות, האור נדלק. רואים? זה מדליק. Raised by robots הצליחו להדליק אצלי משהו עוד כשנתקלתי בשם שלהם (רשמו לפניכם, מוזיקאים – עדיף שם טוב משמן טוב, ובכלל, למה צריך שמן בימינו). כששמעתי את ה-EP החדש שלהם, Disorganization will save us all, כולה חמישה שירים, כבר הייתי דלוק קשות. בארבעה שירים בלבד (הקטע הראשון הוא פרולוג מוזיקלי קצר) הם מצליחים לספר סיפור טוב (עם רובוטים!), ובעיקר לדחוס בתזונה של מוזיקה לרבע שעה אינטנסיבית וממכרת. מוזיקלית, זה נשמע כמו החוליה החסרה בין Cursive ל-Cold war kids. בהצצה מעמיקה מסתבר שהצוות האולפני שעבד על האלבום אחראי גם לדברים של Why ושל Deerhoof, אם כי מלבד סאונד, אולי, אין ממש קשר סגנוני ביניהם לחבורת הרובוטים. רשימת ההשפעות שלהם במייספייס עשויה לתאר אותם היטב: "חוסר שלמות. דחיפות. נעורים. עידון. ריסון. היעדרם". מלבד "Dinner pill", שהוא בלי שום ספק שיר פתיחה אדיר לעונג, הם נותנים להורדה גם את "A new horror", כך שבעצם, כרגע קיבלתם חצי מהאלבום. [מפ3. התמונה האדירה שלמעלה היא מכאן]



2. שפעת ה"אולי מגיעים!" שבה אלינו, למרבה הצער, ותחת כל עץ רענן צצות ידיעות על אמנים שכנראה באים לארץ אבל אף אחד לא ממש יודע מתי או מי מביא אותם או אם בכלל יש שחר לדברים. כפי שאני מקפיד להזכיר לכל מי שקופץ מולי עם "שמעת שמדונה באה?!" שבכל רגע נתון יש עשרות מגעים עם עשרות אמנים מחו"ל לגבי הופעה בארץ. על 95% מהם אנחנו בכלל לא שומעים, פשוט כי אין טעם להודיע לתקשורת על מופע לפני שהחוזה חתום וסגור. העבר מלמד שעד שהוא לא חתום וסגור, גם אם הוא ב"הליכים מתקדמים מאוד", הכל יכול לקרות, כך שגם מתוך כל המגעים הרבים האלה, הרוב הגדול לא מגיע לכדי מימוש. ואחרי האזהרה הזו, אלה שמות: פיית' נו מור בספטמבר בגני התערוכה (הלוואי!), פט שופ בויז מתישהו איפשהו, הקייזר צ'יפס מודיעים באתר שלהם על הופעה בישראל ב-20 באוגוסט אבל אף מפיק ישראל עדיין לא לקח אחריות פומבית, ניין אינצ' ניילז וג'יינס אדיקשן חילקו כרטיסים למופע בישראל בתחנת רדיו אמריקאית אך מלבד האירוע הזה אין אף מילה משום גורם על מופע כזה, בוויינט לפחות מתייחסים לשמועות כשמועות כשמדובר במדונה, ובמאקו באמת קופצים מעל הכריש וממהרים להודיע שגאנז אנד רוזס יגיעו ארצה באוקטובר. אתם יכולים לנחש בעצמכם כמה מההופעות האלו באמת יתרחשו השנה, ואני חושב שגם האופטימיסטים הגדולים ביותר בין קוראינו הם למודי קרבות ועטויי כוויות (זוכרים שהבטיחו לנו את ניל יאנג, הרולינג סטונז ובריטני ספירס?). [עברית]
3. ומי בכל זאת מגיע? מלא אנשים אדירים! קיד קואלה חוזר, M83 יגיעו ב-1 ביולי, סוזן וגה בהיכל התרבות (אף כי זה מופיע באתר של היכל התרבות ובאתר של הזמרת, אף מפיק ישראלי לא הוציא הודעה), ואת מי שכחתי? עדכנוני בתגובות. [עברית, לרוב]



4. כתבה נהדרת של בן שלו עם רע מוכיח, גאון מוזיקלי ואיש – כך אומרים – שבעייתי מאוד לעבוד איתו. מרתק לקרוא איך תפיסת העולם המוזיקלית שלו כל כך מגובשת. [עברית]
5. [תודה ליאיר יונה] הו לא! מגזין המוזיקה החביב עליי בשנים האחרונות, Paste האמריקאי, סובל גם הוא מהמשבר הכלכלי. כיאה למגזין שהפך את הקוראים שלו לקהילה קטנה, הוא מבקש מתומכיו, ובכן, תמיכה. בצורת תרומות. לא כדי לממן את הדפסת המגזין או להציל אותו מכליה ארוכת-טווח, אלא כדי לעזור למגזין לעבור תקופה קצרה בה המפרסמים חוששים להוציא כסף. בתמורה לתרומה (נראה אתכם מקלידים את זה מהר בלי טייפוז) תקבלו מפ3ים בלעדיים של הדצמבריסטים, נקו קייס, היא&הוא, אוף מונטריאול, ג'וש ראוס, קאובוי ג'אנקיז ועוד מלא אמנים שפייסט אוהבים. ואם אתם כבר מוכנים לשלם, למה שלא תעשו מנוי במקום לתרום? בנזונה של מגזין. [אנגלית]



6. העבודות היפהפיות של אמן הרחוב הישראלי Know Hope קופצות מרחובות תל אביב לביקור בגלריה בלוס אנג'לס, ולרגל המאורע מתראיין מר מסתורין לוואלה: "אני לא בא כדי להתריס, אני לא נגד הממסד, או בעצם נגד אף אחד, אני פשוט סקרן לגבי אנשים. רוצה לדעת מה מניע אותם לעצור ולהסתכל על משהו, מה מפתיע אותם". [עברית]
7. הקורא המתוסכל אייל מטייל לו אי שם ביערות ברזיל, ולמרבה השמחה אפילו מקפיד לפקוד את העונג גם מחיבורי רשת איטיים שצריך להוביל בדליים אל הכפר. אבל מה, יש לו בעיה. קושיה: "[נניח ש]טחנת, מה טחנת, את כל האלבומים האלה שאתה שומע לאחרונה ובא לך איזה משהו שאולי כבר מזמן לא שמעת. ככה, בכיף של השאפעל. כי יש אלבומים שמותר לפצפץ לחתיכות. אז איך בדיוק אתה ניגש לזה? כאילו, עם כל הכבוד ל-Shuffle של {תכנה כלשהי} לפעמים יוצא שמייקל ג'קסון מגיע ישר אחרי קינגקרימזון או גראנדדי אחרי ג'ורסיק פייב ולרוב זה לא מתאים לי בכללבכלל. אז איך עושים שאפעל טוב בלי לעשות ממש פלייליסט? בטוח מישהו חשב על איך להתנהל עם הסיטואציה בצורה נחמדה. אולי משהו כמו פנדורה רק שמתלבש לי על המוסיקה? ובין אם אתה יודע או לא איך לענות לי על זה, אולי מישהו מבין מליוני הקוראים שלך יוכל לתרום לטובת העניין.. מה אתה אומר?". אני אומר שני דברים: ראשית, אל תהיה מצחיק, אין כאן מיליוני קוראים. מיליארדים, מיליארדים יש כאן. שנית, קוראים יקרים, האם יש לכם רעיון? אולי אתם מכירים תוכנה טובה לשאפל חכם? האם Genius של אייטיונז שווה משהו או שהוא חתיכת זבל? אולי עדיף לרשום שירים על פיסות נייר ולערבב בכובע? בשם כל הברזילאיות שרק מחכות שאייל ישמיע להן מוזיקה טובה, הצילונו בתגובות! [זהו]
8. נדב לזר כותב מצוין באטמי אוזניים על הפרומו החדש של "כוכב נולד", שנראה ממש כמו חיקוי לפרויקט המדהים Thru-you שבו קותימן יוצר שירים חדשים מרסיסי סרטונים ביוטיוב, על התגובות המזלזלות של חובבי קותימן ועל הגילוי שבעצם, קותימן אחראי לפרומו של כוכב נולד. "בשורה התחתונה, כל אותם קוטרים שיצאו נגד הפרומו של קשת – כולם בעצם תקפו את הקנקן ולא את תוכנו. הם התיימרו לקטול את האיכות הבינונית של היצירה, אבל למעשה הם פשוט שיקפו את מה שהם חושבים על המקום בו היא הוצגה". [עברית]
9. תראו מה זה: קורא העונג טל, שלומד רפואה בהונגריה, הקים להקה עם כמה חברים. לא רע עד עכשיו, אפילו די שגרתי. רק שהלהקה שלו, Revelstone, הוזמנה להופיע בקיץ בפסטיבל Sziget (!!!). רק לשם ההתרשמות, בפסטיבל מופיעים עוד להקות עלומות כמו הפרודיג'י, פיית' נו מור קלקסיקו, לילי אלן, מאניק סטריט פריצ'רס. שווה! [חלל]
10. מפעל הפיס עורך תחרות הסיפור הקצרצר – עד 140 תווים, ההשתתפות בסמס. כצפוי אצל מפעל הפיס, יש גם פרס כספי נאה (לא, לא 140 שקלים). [עברית]


אמנדה פאלמר. תגיע לישראל באוקטובר (cc)

11. הטוויטר הזה, זה משהו. בשבוע האחרון החלטנו, גולשת נחמדה בשם PlutoZedMaster ואנוכי, שכל הדיבור על להקות שאולי יבואו לארץ קצת עלה על העצבים. ואם כבר יש דיבור והייפ, למה שלא ננצל את זה לטובתנו וניקח את זה לקיצוניות – למה שלא נפיץ שמועה שלא מבוססת על שום דבר ושמץ של כלום? אז התחלנו להפיץ את השמועה שאמנדה פאלמר מגיעה ארצה באוקטובר. פאלמר האהובה מחזיקה חשבון טוויטר פעלתני משל עצמה, ומן הסתם רואה כל הודעה בה היא מוזכרת. אם יש לכם טוויטר, עזרו לנו להביא את עצמנו לתודעתה, צייצו את ההודעה שלנו: the rumor has it that @amandapalmer will preform in Tel Aviv around October. yay!! [צוויץ]
12. [תודה לשיר] תלמידי התיאטרון בתיכון במסצ'וסטס מעלים הצגה על אנה פרנק, שמבוססת על אלבום המופת של Neutral milk hotel! אבל השאלה החמה היא בעצם: מי זה אבישי ארצי, שכתב את הכתבה? [אנגלית, אודיו]
13. [תודה לאביב הגברי] אחרי שפטפטתי כאן בשבוע שעבר על אתרים חד-תכליתיים, אביב הפניק אותי באתר עם תכלית אחת: להוות רשימה של אתרים חד-תכליתיים! (אז יש שיטענו: א-הא! זהו בעצם אתר רב-תכליתי! – האנשים האלה הם אנשים חד-תכליתיים, שתכליתם הוא להרוס את הכיף). אז נכון, השתרבבו לשם כמה אתרים שאינם חד-תכליתיים אבל Come on, איך אפשר לעמוד מול האתר "האם אני אדיר?" או האתר הטוב ביותר לעצלנים ומתמהמהים? ובכלל, ייתכן מאוד שהאתר הטוב ביותר בכל האינטרנט הוא "סגול". [זה]
14. [תודה לקנדי] ששלחה איי-קנדי אמיתי: האנימטורית אוולין לובק יצרה סרטון אנימציה יפהפה במיוחד, בו הפכה את מחברת הרישום שלה למחשב נייד, לטוסטר, לגיטרה, למה לא. כמה יפה, כמה מקסים. לא משנה כמה מתוחכמת תהיה אנימצייה ממוחשבת בימינו, שילוב של חומרים אורגניים ולייב-אקשן עם אנימציה תמיד יהיה מרגש ומפליא יותר. [וימאו!]
15. [תודה לברווז גומי] שכותב: "אני לא רואה את החברים של אנה בערוץ 10, למרות שחברה שלי טוענת שזו סדרה בכלל לא רעה, אבל אני מעריך את העובדה שהבלוג של הערוץ מקדיש סדרת פוסטים לשירים שמרכיבים את הפסקול שלה. לפעמים יש שם בחירות נאות". [עברית]
16. צריך הרבה מאוד ביצים כדי להחליט להוציא אלבום קונספט, צריך ביצים גדולות כדי לכתוב אלבום קונספט על אבא שלך, וצריך ביצים די עצומות (מטאפורית, כמובן, אחרי הכל אנחנו מדברים כאן באישה נטולת ביצים, ככל הידוע לי) כדי לעשות את זה כשאבא שלך הוא עמוס קינן – סופר, משורר, פסל, מחזאי, פובליציסט, סאטיריקן, דמות די נפילית בכל הנוגע לתרבות הישראלית בחצי המאה האחרונה. אבל גם ביצים בגודל דטרויט לא יספיקו. כדי שאלבום קונספט יעבוד, ויהיה מעניין גם מעבר לרעיון שלו בלבד, דרושה גם מיומנות, ויותר ממנה – כישרון. וכדי שהאלבום יהיה לא רק טוב אלא כזה שגם נחזור אליו שוב ושוב, צריך משהו שאפילו יותר קשה להרכיב אותו עם כל שאר המצרכים הדרושים: לב. למרבה המזל, לרונה קינן יש הרבה מהכל, ושירים ליואל ("יואל במלרע, ולא במלעיל", בדיוק כמו עמוס) הוא אלבום לתפארת. הוא אלבום של מילים, זה נכון, ולפעמים הוא בהחלט מורכב מפרקי רומן יותר מאשר שירים. בהאזנה ראשונה, וגם שנייה, ולפעמים גם שישית, האלבום הזה לא נתפס. חולף ליד האוזן, לא מספיק פזמונים שיזדמזמו, יותר מדי סיפור. אבל כמו ספר טוב, אי אפשר להאזין לאלבום הזה תוך כדי שעושים משהו אחר. הוא דורש את מלוא תשומת הלב כדי שיפעם בתוכך, כדי שתזקוף אוזניך לניואנסים שמרכיבים את הסיפור, לאיזכורים הפזורים להיסטוריה של החלום הישראלי ושברו (לפחות דרך עיניו של אביה, או של יואל, או של רונה עצמה). "ימים זהובּים" היפהפה הוא החלום הזה בשלוש דקות ועשרים. "אם תלך לשם" הוא האזהרה מפני שברו. "בצד של הטובים" הוא הניפוץ הכואב, המכאיב, המהמם, מלא היופי הנורא. המוזיקה, מתחילים להבין ככל שמתרבות ההאזנות, היא לא רק קביים כדי שהסיפור הזה ילך, היא התפאורה כולה. שירי עם רוסיים, פלמ"חיים, מנדנדים את העריסה של יואל, כלייזמר שטייטלי מלווה את גדילתו בבית של ניצולי שואה. שירי ילדים אוצרים בתוכם אוקיינוס של כאב ("אבא שלך טיפס על סולם/ ושכח איך לרדת"), והצלילה הקשה מהאידאולוגיה אל הפיכחון מלווה בקינה הולכת וגואה של גיטרה-בס-תופים-חליל. יש לי המון מה לומר על האלבום הזה, יש לי מה לומר על כל שיר ושיר, ואולי באמת אכתוב את זה כאן בקרוב. אבל מה שנגע בי הכי קרוב ללב באלבום הזה הוא לא הטקסטים ולא המוזיקה ואפילו לא הסיפור שמסופר – אלא החמלה. החמלה בה מתארת רונה את שברונו של האיש הזה, את אמונתו הכוזבת שהוא "נלחם בצד של הטובים", את הריקנות של הזקנה, את הנוסטלגיה הנכפית על הזיכרון כדי להמתיקו. הקשיבו כמה חמלה יש בקול שלה ב"אתה מתעורר", לאורך השיר הנפלא כולו ובמיוחד בשורה "אז אתה מצטט לי/ שיר של אבידן". רונה קינן תמיד הייתה זמרת מצוינת וכותבת נפלאה. כמה חמלה יש בתיאור של יואל המבוג ב"זה לא הכל", אכול נדודי שינה בעקבות ההתנפצות הקולנית של המנוע שהניע את חייו. החמלה הזו, היא שלוקחת את כל המרכיבים הרבים כאן – ביוגרפיה, דמיון, מילים, מוזיקה, היסטוריה, משפחה, ביקורת, סיפור, דמויות, קולות שונים, תקופות שונות – ומתיכה אותם לאלבום שלם, מדויק ויפהפה. כזה שאני לא מספיק לשמוע כבר שבוע. [עברית וכאלה]
17. [תודה לאורטל] תודה באמת על האיחור, אינטרנט! יומיים אחרי שהמלצתי על ג'ייסון ליטל החדש כאלבום השבוע שלי, NPR נותנים אותו להאזנה מלאה וחופשית ונהדרת וחינמית ולכל האלבום וציינתי שזה בלי כסף? אבל נו באמת, זה תזמון זה? צריך לתאם איתי כאלה דברים! [NPR]
18. המלצת הרדיו השבועית: ניר גורלי יערוך ספיישל גראנדדי וג'ייסון ליטל לרגל יציאת האלבום החדש והמעולה של ליטל. יום ראשון ב-22:00 בקול הקמפוס. [עברית]
19. המלצת הרדיו השבועית 2: הו לא, ובדיוק באותן השעות! קרוסלה האדירים יפרקו את האולפן של קוואמי לחתיכות עם אירוח לייב ביום ראשון ב-22:00 בגלגלצ. [עברית]
20. שרון מולדאבי, שהופך לקריאת שישי בצהריים הקבועה והמענגת שלי, כותב הפעם על האיש מאחורי Island records, חברת התקליטים האנגליה שחוגגת 50 שנות הצלחה מוזיקלית, ובמקרה גם כלכלית. [עברית]


ועכשיו עם מוזיקה קאנטרי ברקע! (cc)

21. [תודה לערן כ"ץ] שכותב: "פוסט מעניין ונהיר על שני מחקרים שמראים איך המוזיקה שאנחנו שומעים משפיעה על איך אנחנו תופסים הבעות פנים של אחרים, מבחינה רגשית. משהו לזכור בפעם הבאה שיוצאים לדיסקוטק". דיסקוטק זו מילה אדירה. [אנגלית]
22. [תודה לשיר] אח, התענוג האנין והנדיר שבתמונות משפחתיות מביכות. [אנגלית, פיקסלים]
23. [בזכות יאירוה] קולדפליי, אם הם עדיין מעניינים כאן מישהו (סנובים!), נותנים אלבום הופעה להורדה חוקית ובחינם. חדשני. [אנגלית]
24. ומעניין הרבה יותר באותו פוסט של רוה – שני קליפים חדשים ל-Eels. יאללה, שיצא כבר! [עברית, וימאו וכאלה]
25. יום חג לאוזניים – מיקסטייפ חדש של מורפלקסיס! [עברית, מפ3]
26. מתרגמים? הצטרפו לפרויקט התרגום הפתוח של TED, ותרגמו לנו את כל הסרטונים המדהימים האלה לעברית. [אנגלית, אבל לא להרבה זמן!]
27. [תודה לניצן] האלבום החדש של Wilco דל השבוע. יש להקות שמקדימות בגלל זה את יציאת האלבום, יש כאלה שמתעלמות מהדליפה השגרתית, ויש את וילקו, שכדי להוציא את העוקץ מהדליפה פשוט נתנו את כל האלבום להאזנה בחינם. וילקו אוהבים אותך, בייבי. [אנגלית]
28. [תודה לשגיא] אז הקלטתם שיר קופצני וחביב, ועכשיו אתם רוצים שכל הרשת תשיר אותו. אבל אין לכם ממש כסף לקליפ אנימציה או משהו מושקע אחר. אתם יודעים מה? אפילו רעיון טוב לקליפ אין לכם. אז לכו על מה שתמיד עובד: בחורות ערומות. זה מה שעשו יוצרי השיר הטיפשי "Baby baby", שצילמו בשוט אחד בחורה ערומה לחלוטין מהלכת לה במהירות ברחובות פריז, האגן והחזה שלה מוסתרים בבארים שחורים עליהם מוקרנות המילים. פשוט, מטופש, ועובד בטירוף. [וידאו]
29. [תודה לעידו שחם] זה ממש מגניב: ביטבוקס אנחנו כבר מכירים, אבל חלילבוקס? זה גדול. [טיוב]



30. [תודה לנמרוד] דבליו טי אף? נמרוד מדווח: "האלבום החדש של דיינג'ר מאוס ו-Sparklehorse כנראה יגנז בשל סכסוך משפטי. האלבום כמובן דלף לרשת, ודיינג'ר מאוס מתכנן למכור את הארטוורק בתוך מארז דיסק עם דיסק ריק לצריבה בפנים 'לשימוש אישי'.". רגע, אם הוא ייגנז, האם מותר לי לשים כאן לינק זריז להורדת האלבום? [אנגלית]
31. הופה, את זה אני אוהב. Master One, החברה של טלי כ"ץ שבמשך התעסקה כמעט אך ורק במאסטרינג לדיסקים ובעבודה אולפנית על פסקולים וכדומה, שולחת זרוע עסקית מבורכת ופותחת מעין לייבל. ולמה "מעין"? כי הדילים שהם מציעים לאמנים איתם הם עובדים שונים ממה שאנחנו רגילים לחשוב עליו בהקשר של לייבל. מאסטר וואן מציעה לאמנים תערובת לבחירתם של יחסי ציבור, הפצה פיזית, ובקרוב גם הפצה דיגיטלית. ירמי קפלן, למשל, מוציא את אלבומו החדש במימון עצמאי, ועושה זאת דרכם. אני מתאר לעצמי שכ"ץ, איש ותיק ומקושר בתחום (וגם מתוק להפליא, על פי הפעם היחידה בה יצא לי לפגוש אותו), יצליח להשיג יופי של מחירים על הדפסות או הפצות, ובכך להוזיל את הסיפור עבור האמנים שיעבדו איתו. ועוד לפני שקפלן בכלל יצא הם כבר מנחיתים מהלומה נאה על המיינסטרים, ויוציאו את שירי האודישנים של "כוכב נולד" החדש. חברה עצמאית שלא מפחדת להסתכל למיינסטרים בלבן של העיניים? את זה אני אוהב, ומאז "התו השמיני" לא היה לנו סיפור כזה. בהצלחה. [עברית]


(cc)

32. הייתי צעיר כשעזבתי את הבית
    ומאז אני נודד
    ואף פעם לא כתבתי הביתה
    הביתה, אלי, הביתה
    אף פעם לא כתבתי הביתה.

    ממש לא מזמן
    באתי עם שכרי הביתה

    ופגשתי ידיד שפעם הכרתי
    הוא אמר: אמך כבר איננה
    אחותך הקטנה יצאה מדעתה
    ואבא שלך זקוק לך מיד בבית.

    אין חולצה על גבי
    אין גרוש לזכותי
    אני לא יכול לבוא ככה הביתה.
    ככה, אלי, אלי,
    אני לא יכול לבוא ככה הביתה.

    אם תפספסי את הרכבת שלי
    ספרי את הימים עד שאחזור
    תשמעי את הצופר שורק מאה מילין
    מאה מילין, מותק שלי, אלי, אלי, אלי
    תשמעי את הצופר שורק מאה מילין.

    בוב דילן כתב (והלחין), אני תרגמתי חלקית בשלוֹף, אנטוני הגארטי מבצע את זה כמו שאף אחד לא מבצע. "I was young when I left home", מתוך האוסף האדיר Dark was the night. [מפ3]

שתהיה שבת שבוגי, וזיכרו: מסך המחשב הוא לא חבר שלכם! לכו לפגוש מישהו שאתם אוהבים. זה סופשבוע, למען השם.

*אני חלש מאוד

כ"מדוע להרהר בכל זאת באפשרות לקנות את "מינוטאור" [המארז החדש והיקר של הפיקסיז]? אולי בגלל שזה מעשה לא הגיוני. לא הגיוני לשלם כל כך הרבה כסף על מוצר שלא מחדש דבר, כשם שלא הגיוני שארבעה צעירים בני 22 ממסצ'וסטס יעשו מוסיקה כל כך מקורית ומדהימה, כשם שלא הגיוני שאלבומים כמו "Surfer Rosa" ו"דוליטל" (שבחודש שעבר מלאו 20 שנה לצאתו) יסמרו את השיער גם כששומעים אותם בפעם האלף. זה פשוט לא הגיוני. אבל אהבה מתחילה במקום שבו ההיגיון נגמר" – בן שלו על הפיקסיז

זה לא אמיתי סנדי כשהוא שמח (אין דבר כזה), זה יוני וולף (cc)
1. Alopecia של Why הוא אלבום מהסוג שמפציע. אני לא שומע אותו הרבה, אף כי אני מודע לגאונותו בכל פעם שהאצבע הדיגיטלית שלי מרפרפת עליו במחשב או בנגן (אין לי אותו עדיין מקורי, למרבה הבושה היחסית). ומדי פעם הוא פשוט מפציע, אולי נכון יותר לומר פוצע, את השגרה שלי. הוא מתפרץ, בכוח אקראי או בתיאום מראש עם הרצון שלי, אל האוזניים שלי ומשנה לגמרי את היום, את המחשבה. שצף המלל הארוך והמפותל שבו עשוי להיראות מתיש, אם לא מקשיבים. אם מקשיבים, ובמקרים מסוימים נדרשים גם לאתרי ליריקס באינטרנט כדי לפענח קצוות מעוקלים של שורות, טובעים עד צוואר בצנצנת ממתקים מילולית ענקית, מלאה צבעים. "Fatalist palmistry" הוא אחת משתי דוגמאות שאני שולף תדיר כששואלים אותי מה זה הלהקה הזו שאני מתלהב ממנה (השנייה היא "The hollows", שהופיע באוסף תקשיבו רגע 04). הוא קליט יחסית, ניחן בשורת פתיחה בלתי נשכחת ("אני ישן על הגב כי זה טוב לעמוד השדרה וכאימון לארונות קבורה"), ומציג קצה קרחון מהגיוון המוזיקלי שמהווה בסיס לטקסטים המרתקים של יוני וולף. אה כן, יש איזו חדשה קטנה ונחמדה לגבי Why, באייטם הבא. [מפ3]



2. יסססססססססססססססססססססס!!! ?Why מגיעים לארץ ב-15 ביולי!. נרנג'ה, שאחראים גם לבואו המבורך של קורט ואגנר ארצה, אחראים לפלא. TV Buddhas, הדואו הרועש של יובל הרינג ("לבנון") וזוגתו, יחמם אחלה בחירה לחימום!). Alopecia של Why היה אחד מאלבומי השנה הקודמת שלי, והשתלט השבוע על שיר הפתיחה, הסיום, ואפילו שיר האמצע! מה זה בכלל שיר אמצע, אין כזה דבר בעונג! אז השבוע יש. ואם ראיתם אותם לייב, או לפחות ביוטיוב, אתם כבר יודעים שאם תפסידו את ההופעה האדירה הזאת תקבלו מכות, כפי הנראה מעצמכם. לא מכירים? גשו נא לשירי הפתיחה-סיום-אמצע. רוצים תיאור? אין לי ברירה אלא לצטט את עצמי (אקט שיוני וולף, מנהיג Why, ודאי היה מאשר): זה היפ-הופ לבן פוגש זרם תודעה מבריק, זה כישרון ספרותי פוגש חופש מוזיקלי. ואוסיף כעת: זה אחד הדברים הכי מרעננים שפרצו לגולגולת שלי בשנים האחרונות. והם באים לכאן, בשיאם, איזה כיף איזה כיף! [עברית]

והידיעה הזו דורשת חגיגה, הפעם בצורה קליפ אהוב עליי במיוחד של "מדוע?"


3. רגע, זה עוד לא הכל! המונוקרייבים מבשרים גם הם על סנונית חדשה לבוא האביב, ומרעיפים עלינו את The Notwist שיופיעו בבארבי ב-16 ביולי, יום אחרי Why! הו, Why??? האם ארנקנו לא סבל מספיק?! אה, מה אנחנו בכלל בוכים, תראו כמה מוזיקה משובחת מרעיפים עלינו בבת אחת. תענוג לאוזניים וללב. מעניין באיזו הופעה יהיו יותר אנשים, ומעניין עוד יותר אם לא יפילו עלינו עוד איזו הופעת ענק עד יולי. כבר מדברים על מדונה. [עברית]
4. מדי פעם צצים פה כל מיני פסטיבלים קטנים ולא באמת פסטיבליים (כלומר, לא צריך בשבילם אוהל, או לישון בחוץ, או לראות הופעות בשעות האור), בואו נקרא להם פסטיבורגנים. לא שהם רעים, חלילה, מבחינה מוזיקלית הם בדרך כלל מושקעים ועדכניים הרבה יותר. קונטמפו היה מדהים, ועכשיו מגיע פסטיבל Mother האדיר שנרקח לנגד עינינו בתל אביב. בין ה-21 ל-23 במאי נזכה להופעות מרתוניות של זמרות ישראליות ובינלאומיות: רונה קינן, אמילי וולס (!), קרני פוסטל ואפרת בן צור, קאט פרנקי, תמר אייזנמן, Planningtorock, רוקסטאר וואנבי (!) וגם מארי אנד דה בייבי צ'יזס (היי מאריה!). ויש עוד, אני הזכרתי רק את אלו שמלהיבות אותי במיוחד. הציצו בתוכנייה ובואו, ביצ'ז! זה יתקיים בעיקר בלבונטין 7, הארגון עצמאי לגמרי, והליינאפ גורם לי להזיל לא מעט ריר (והפעם ממניעים מוזיקליים לחלוטין. טוב, כמעט לחלוטין). [עברית]
5. המלצת הרדיו השבועית בדיעבד: [תודה לעומר] ב-25 באפריל נפרדה דנה בלום המצוינת מתכנית המוזיקה השבועית שלה ברדיו תל אביב, "זמן סוכר". את הפרידה היא החליטה לחגוג במסיבה ענקית במקום בישיבה עם גלון גלידה והזלת דמעות מול המיקרופון. בשידור האחרון המיוחד באו להתארח ולנגן מבחר משובח מידידי התכנית, ודנה המקסימה הסכימה לי לתת להורדה את כל שלוש שעות התכנית, להנאתכם. בשעה הראשונה התארחו רם אוריון, יוני בלוך והשמעת בכורה לחדש של אונילי, בשעה השנייה אסף אבידן וגיא מר, ובשעה השלישית ירונה כספי, מיכל לוטן ולוקאץ'. בלינקים אפשר גם להאזין אונליין, לא חייבים להוריד. תודה, דנה! ותיהנו, חברים. [Divshare, בסוף זה מפ3]
6. אוקיי, אוקיי, נשברתי! הצטרפתי סופית למהפכת הטוויטר. זה הפרופיל שלי, בואו לבקר אם אתם בעניין. מוזיקאים ולהקות – צייצו לי! אני רוצה לעקוב אחריכם! [עברית, בעיקר]



7. השבוע צפיתי בסרט התיעודי המעולה ומעורר ההשראה על פיט סיגר, שיוקרן בשבוע הקרוב בפסטיבל דוקאביב, והמחשבות שלי התחילו להתגלגל. הן התגלגלו לפוסט ארוך על המרחק והקשר בין הזמר לקהל, בעיקר סביב המעורבות של הקהל בשירה בציבור – טוב או רע? חלק חיוני או הפרעה? לשמחתי, זה לא נגמר בהרהור קולני שלי אלא התפתח לשרשרת תגובות נפלאה ומעמיקה (וכפי הנראה הכי הרבה תגובות שהיו כאן לפוסט אחד שאינו מחלק פרסים). השיחה עדיין לא נגמרה, אתם מוזמנים להשתתף. [עברית]


רונה קינן. האם אנחנו והיא מוכנים לאלבום קונספט? תצלום: אריאל ואן-סטרטן

8. סוף סוף! שיר ראשון להאזנה מתוך "יואל", האלבום החדש של רונה קינן הוא מצמרר ומדגדג בדיוק במקום המדויק הזה בבטן שמהדהד בתדר הקול של רונה קינן. "אתה מתעורר" הוא מאוד סיפורי וביוגרפי, כצפוי מאלבום קונספט שמספר על בן-דמותו של אביה, עמוס קינן. איזו מלכה הרונה הזו, איזו מלכה. ובאתר הרשמי יש כבר וידאו ראשון ל"זה לא הכל", ואתמול בלילה שמעתי את האלבום בפעם הראשונה. היה מוזר, מרגש, מסקרן. [עברית, סטרים]
9. שרון מולדאבי המעולה עוזב את הטור השבועי בגלובס לטובת בית חדש במדור המוזיקה של Ynet, שם יהרהר ויהגג מדי פעם במולדאבית על מוזיקה. הוא פותח בענק, עם ניתוח יפה וחכם לרימיקס מהמם של TV on the radio לשיר הקלאסי "Nature boy" של נאט קינג קול. כן ירבו טורים כאלו. [עברית]
10. כבר יותר משלוש שנים אני כותב את העונג שבת, ויש לינקים שאני מקבל שוב ושוב מכם, קוראים יקרים וחדי מחשבה, אבל לא מכניס פשוט כי המלצתי עליהם פעם. מה שאני שוכח הוא שבעוד אני נשאר כאן כבר שנים, חלק גדול מהקוראים לא היו כאן כשפרסמתי לראשונה את הלינק ל-La Blogotheque, למשל. לכן כשאיילון צפון שלח לי את הלינק הזה השבוע, אמרתי די, מספיק – צריך לפרסם שוב את הפרויקט הנפלא הזה למען הדורות הבאים. Take away shows הם אסופת קטעי וידאו שצילם מתיו סאורה הצרפתי. בכל פעם הוא הזמין אמן אחר (הרשימה ארוכה מאוד, ורק לטעימה אזכיר באקראי את סיגור רוס, טום ג'ונס, אמנדה פאלמר, REM, בלאק ליפס, סופיאן סטיבנס) והקליט אותו שר שיר ברחובות פריז. לפעמים במעלית, לפעמים ברחוב, לפעמים במכונית. בלי תכנון, הפקה או סאונד מלוטש, ועם הרבה אקראיות, מפגשים פתאומיים ותגובות אותנטיות מהרחוב. אפשר להעביר שעות מרתקות ומענגות מול הפרויקט הנפלא הזה, ורצוי מאוד לעשות זאת. יש שם כל כך הרבה אמנים מעולים, כל כך הרבה רגעים קסומים. נא לבקמרק. [צרפתית, וידאו]
11. [תודה לסגול 59] שכותב: "מה היה קורה אילו הוו טאנג קלאן היו מוציאים את האלבומים שלהם בלייבל Blue Note בשנות ה-50 וה-60? המעצב לוגאן מילס מנסה לשרטט את התשובות. והתוצאה – יפהפייה". אהבתי במיוחד את זה ואת זה. [פליקר]
12. הלהקה הישראלית הבהחלט-סימפטית התבלינים מזמינה את הגולשים להשלים את הבית האחרון בשיר שכתבו ולא הצליחו לסיים. קול! [עברית]
13. [תודה לשני קדר] השבוע חשבתי לעצמי, בעודי בוהה מחלון האוטובוס: בתל אביב, אם בחורה לובשת שמלה של סבתא שלה, משקפיים של דודה שלה ותסרוקת של סבתא שלה – סימן שהיא בת 22. אם היא לובשת ג'ינס צמוד וגופייה עם מחשוף מפוקס, סימן שהיא אימא שלה. עולם מוזר. ובלי קשר, כמובן, האתר Look at this fucking hipster מציג אסונות אופנה מהזן הנפוץ כל כך על אופניים מחוץ לאמריקן אפרל. מזעזע, ואי אפשר להפסיק להסתכל. [אנגלית]


זואי קיטינג. עם צ'לו ביד, כישרון והתמדה היא אספה מאות אלפי מעריצים

14. כמה כיף לעקוב אחרי אמן כמעט אלמוני שאתה אוהב במיוחד, ולראות אותו צובר עוד ועוד קהל, עוד ועוד עניין, רק בזכות הכישרון שלו ולא של היחצ"ן שלו. זואי קיטינג, הג'ינג'ית המרשימה שמנגנת בצ'לו ודוגמת אותו תוך כדי נגינה כדי ליצור טקסטורות ושכבות סאונד נפלאות, זוכה ל(עוד)כתבה ב-Wired, הפעם עם וידאו. "המוזיקה שלי היא שילוב בין ארכיטקטורת מידע למוזיקה קלאסית", היא אומרת. תודו שזה מסקרן. בימינו היא צוברת קהל אדיר (וגם מאות אלפי עוקבים בטוויטר) בזכות עבודתה כצ'לנית של אמנדה פאלמר. [אנגלית, וידאו]
15. אני עדיין קצת המום מכמה שהפוסטר לעונה 2 של דם אמיתי יפהפה וחכם וקולע. [פיקסלים]
16. [תודה לאביטל] שכותבת: "עד עכשיו פורנו זומבים היה ה-Fetish הכי מוזר שיצא לי לראות, אבל זה באמת מוזר. זה גורם לי להתגרד כשאני רואה את זה". [אנגלית, פיקסלים]
17. בלוג מיקסטייפ ישראלי חדש! הכירו את הדוניזם ועצלנות בסיסית, שני ערכים שאני בהחלט מעלה על נס, הם בעצם נילי וספי, שרוקחים מיקסטייפים אקלקטיים ולפעמים גם כותבים על דברים נפלאים כמו ריבס ומורטימר. תענוגות. [עברית]
18. [תודה לנמי] פרס ה-Eye-Candy של השבוע מוענק בהכנעה והערצה להונדה, על פרסומת הווידאו החדשה שלהם לאיזה רכב היברידי או משהו. זה לא ממש משנה למה הפרסומת, תראו מה הם עשו איתה, ואיך הם השתמשו בממשק של וימאו ליצירת מופע מרהיב. ככה עשו את זה. [וימאו]
19. צרות אצל השינז? בעוד ג'יימס מרסר כותב שירים לאלבום הבא, הוא פיטר שניים מחבריו ללהקה. זה אף פעם לא מבשר טובות. [אנגלית]
20. Elephant Parade אמנם נקראים על שם פיל, שהיא חיה מצחיקה בפני עצמה, אבל משום מה הם מזמינים את חובביהם וגם סתם עוברי אורח אקראיים ברשת לצייר להם ג'ירפות (עידו, חצי מהצמד, מספר שהג'ירפה נבחרה כי הם חיפשו איור לחולצה של הלהקה, ופיל היה מתבקש מדי). רוצים גם? בואו לבקר בפייסבוק שלהם (פתוח גם למי שאין לו פייסבוק, כמוני). [אנגלית, צוואר ארוך]
21. ביסטי בויז חדש? אפשר לומר. הביסטיז הוציאו את Paul's Boutique מחדש בוויניל, וצירפו להוצאה המחודשת שני שירים שלא נשמעו בשום מקום. [סטרימינג]
22. [תודה לשאול] שמצא וידאו של מצגת הווידאו היפהפיה מפסטיבל C.sides האחרון ביפו. [וימאו]
23. אפרופו האוסף המעולה Dark was the night, דיוויד ברן מציע הגדרה יפה להבדל בין פופ ורוק סתם, לפופ ורוק בעלי ערך מוסף. על הדרך הוא מציין שלדעתו – וגם לדעתי – המוזיקה הפופולרית נמצאת בימינו במעין שיא מהרבה מאוד בחינות. בחור חכם, דיוויד. [אנגלית]


דייייייי כבר לכתוב עלינו!!! בואו נופיע כבר ונלך מפה!

24. כצפוי, התקשורת הישראלית המודפסת והמקוונת שוצפת כתבות דפש מוד בשבוע האחרון, ואני מניח שזה יירגע רק לקראת סוף השבוע הבא. מכל ערימות המילים ההולכות וגובהות, מצאתי כתבה אחת שבאמת עניינה אותי כקורא. שרון מולדאבי כותב ב-Ynet על החריגה המיוחדת בדפש מוד: להקת הענק היחידה שהצליחה לשרוד 30 שנה על חודו של כותב שירים ענק אחד. בלי שיתופי פעולה, בלי שינויים גדולים בהרכב. כן, עם מתח ותחרותיות, ובכל זאת – מלבד כמה שירים זניחים למדי, דפש מוד היא להקה של יוצר אחד, מרטין גור. לנון ומקרטני, ג'אגר וריצ'רדס, ווטרס וגילמור, איך זה קורה? [עברית]
25. ואייל מרדיו פרימיום להמונים טוען: "ההתייחסות לדפש מוד מתחלקת בד"כ לשלושה: 1. קולדפליי ו-U2 לעניים, אבל יותר קולים ופחות מלאים בעצמם (פשוט מפני שהם מלאים בסמים ולכן אין מקום). 2. אינדי למבוגרים שלא מבינים מה זו מוזיקה טובה. 3. הלהקה היחידה שנשארה משנות השמונים (משהו כמו רולינג סטונס של שנות ה-2000).כך או כך, יוצא שכולם מתעלמים מתרומתה הנכבדת של דפש מוד לאיך שמוזיקה נשמעת היום". אייל לא מוכן להתעלם, אלא להוכיח לכם את ההיפך. [עברית]
26. קורא בשם איתי ניב, ככה בנונשלנטיות, זרק לי במייל "אני וידידה שלי שני ערמון עשינו סרט אנימציה קצר במסגרת תיק עבודות ללימודים. מקווה שתיהנה". אחלה. למה שלא תזהיר אותי קצת לפני שאתה שולח לי כזה סרטון מקסים ומלבב? ועוד עם מוזיקה כל כך טובה של Justice? [וימאו, תודה לאל {כלומר לאיתי, במקרה הזה}]
27. הופה! Dark was the night, האוסף הכי טוב של השנה כנראה (רשימת אמנים? הו, זה יהיה ארוך ונפלא. למה שלא תציצו כאן?), הגיע למכירה סדירה בארץ, ובמוזיקהנטו הוא עולה 99 ש"ח, שזה אחלה של מחיר לאוסף כפול טוב כל כך. אני כבר רכשתי עותק. צריך שיהיה בבית, מה גם שאחוז מסוים מהרווחים הולך לקרן Red Hot העולמית להעלאת מודעות לאיידס. [עברית]
28. [תודה לערן] באתר המוזיקה המוצלח Tiny Mix Tapes לקחו עמוק וחזק את מה ש(עדיין)מתרחש מדי יום בדארפור. הפסקנו לשים לב, הפסקנו לשים את זה בכותרות, אבל בדארפור לא הפסיק שום דבר. ספירת הגופות ממשיכה לטפס. באתר החליטו לעשות מעשה קטן, והדפיסו דיסקים ותקליטים של אוסף חדש עם שירים של ג'ים אורורק, Why?, Frog eyes, Xiu Xiu, Mount Eerie, דן דיקון ואחרים. 100% מההכנסות, הם מבטיחים, יועברו לוועדת ההצלה הבינלאומית. אל תחשבו על זה כעל קניית דיסק למען מטרה חשובה. חשבו כך: ראוי לתרום כסף למען הנפגעים הרבים בדארפור. מקבלים גם דיסק שווה? אחלה בונוס. [אנגלית]


(תמונה: cc)

29. שיר אמצע: אני אוהב שזמרים מזכירים את השם של עצמם באמצע שיר. לא בקטע היפ-הופי של האדרה עצמית, אלא בפריצה שורטת ממסגרת שלוש הדקות של השיר אל המציאות הנוכחת, המכאיבה והמסנוורת. יציאה בבת אחת משיר ששואב אותך פנימה אל מודעות עצמית פתאומית: אני יושב כאן באוטובוס ושומע את השיר הזה, אני לא בשיר באמת. עמיר לב עשה את זה נפלא ב"צרפת", אולי השיר האהוב עליי שלו, כששר ב-c-part הנפלא "הוא נכנס ראשון, אחר כך הכלבה, אחר כך הוא התניע את המכונית, בדיוק אז ראית אותי ואמרת: בוקר טוב עמיר. בוקר טוב עמיר". יוני וולף מ-Why לוקח את זה רחוק הרבה יותר ב-"Song of the sad assassin", עוד מלאכת מחשבת של ויטראז' מילולי צבעוני, דרכו המציאות נראית אחרת לגמרי. החלק הראשון של השיר נשמע כמו פתיחה בהילוך איטי לסצינה בסרט מתח. "הרמנו את הגופה מהמים כמו כתונת/ את הורדת את החזייה שלך כדי לחבוש את הפצע/ למרות שהאיש היה מת, ולא היה בכך צורך/ ואז הפנים שלך הפכו אדומים, כשאמרת לי: אני אמצוץ את המח, ואאנוס את עצמותיך החלולות, יוני". הדרך המשונה לאוזן הישראלית בה מבוטא השם יוני רק הופך את הסצינה הזו למסויטת הרבה יותר. והעובדה שהשיר הזה נגמר בנקודה מוזיקלית שונה לחלוטין, מתקדם לשורות כמו "אני מרגיש כמו לולאה של שמונה הפריימים האחרונים בסרט, לפני שלי הארווי אוסוולד בהילוך איטי נורה בבטן ונהרג" ומסתיים בלופ של "בילי הנער עשה מה שעשה ומת בילי הנער עשה מה שעשה ומת". יצירת פאר, כמו זכוכית שבורה שמשברת את כל מה שסביב המתבונן. [מפ3]
30. [תודה לרוזה הגולשת] בוואלה נותנים לקריאה כמה עמודים מתוך משק 54, הרומן הגרפי החדש של גלית וגלעד סליקטר. [עברית]
31. כשהצוות של Bandcamp* ממליץ, אני רץ לבדוק. Troels Abrahamsen הדני, שאני בטח לא יודע לבטא את שמו כהלכה (יש דנים בקהל? מישהו? את שם, הגבוהה עם השיער הצהוב?), הדהים אותי. בעיקר באוזניות. איזה סאונד (שומעים שהוא גם מפיק), איזה יופי. אני צריך לשקוע בזה עמוק יותר יום אחד, כשיהיה לי זמן פנוי (לאן הוא נעלם, כל הזמן הזה?). [סטרימינג]
32. [תודה לשיר] אני מת על אתרים חדי-תכלית. כמו זה, ששואל האם היום יום שלישי. האתר החדש בשרשרת הוא האם יש לי שפעת חזירים, והוא שווה בעיקר בגלל האותיות הקטנות. [אנגלית]
33. פרויקט Thru-you של קותימן ממשיך ליצור אדוות וגלים ברשת ומחוץ לה, והשבוע הניו יורק טיימס פרסם עליו כתבה. הניו יורק טיימס! אני לא חושב שיש עוד הרבה לאן לשאוף מבחינת סיקור תקשורתי, אה? אני רק מחכה בסבלנות לרגע בו נשמע על הזמנה לקואצ'לה או משהו דומה. קותי, אנחנו מאחוריך. מהצד השני, הפרויקט הזה גורם לי הרהור נכאה: היינו צריכים מישהו בעל חזון כמו קותימן, שייקח כמה ממיליוני האנשים שסגורים בתוך חדרים בודדים עם מצלמות שמכוונות רק אליהם, ויהפוך אותם למשך ארבע דקות לחלק מקבוצה, מקהילה, מלהקה. האם מצבנו עד כדי כך רע ומנוכר באינטרנט, שאנחנו צריכים מישהו שיכפה עלינו חיבור לאנשים אחרים? למה כל כך הרבה אנשים מצלמים את עצמם מנגנים בחדר ולא את עצמם מנגנים עם חברים בחדר? [אנגלית]
34. ג'ייסון ליטל מאט את מהלך הזמן. כשהשירים שלו מתנגנים אני הולך כמו האנשים בקליפ החדש והיפהפה של "I am lost", מתבונן באנשים שסביבי כאילו אני בלתי נראה, חוקר אותם במבטי, חורץ לאורכם חריצים ומחטט. האלבום החדש של ג'ייסון ליטל, Yours truly, the commuter, הוא שיר שלם, וכל "שיר" בו הוא שורה. לכן אי אפשר לשמוע את "I am lost" בפני עצמו. הפסנתר שבו הרי מהדהד את "Furget it" שובר הלב שעוקב אחריו ממרחק. "Birds encouraged him" הוא שיר שניתן לעולם במתנה, במתת נשיקה. הוא רק ילד שהתחבא בתוך בור. אוזניו לא יכלו לשמוע יותר את הסיפור. הוא לא חשב עוד על הזדקנות. כשציפורים עודדו אותו להיאחז בחיים. הן אמרו: למה, למה אתה בכלל לא מנסה? למה, למה אתה בכלל לא מנסה? למה, למה לא עוד לילה אחד? למה, למה אתה בכלל לא מנסה? ליטל נוסך פליאה שלווה על הסיפור הזה, שטמונים בו פחד ומוות ושיתוק כחלק בלתי נפרד מהתבגרות אנושית. אמנים צריכים למות בשביל שיר כזה, ליטל חי בו. "השיר הזה הוא כפתור ההשתקה", כדברי ליטל. האלבום הזה הוא כפתור ההשתקה לכל העולם שמחוץ לאוזניות. הוא עוצם את האוזניים לחוץ ופוקח את העיניים חזק. האור נראה אחרת, ומזווית מעט שונה של הראש אפשר לראות פתאום את הסדקים נפערים מחד, את הפרחים נפתחים מאידך, כשבסופו של כל יום אתה תמיד מתגלגל הביתה לבד. האלבום הזה מחדד ומצלצל (הופך צלול יותר ורם יותר) את המציאות. והוא מחבק, והוא שורף בפצעים כמו מלח, והוא כולו שיר שלם, שיר שאני לא מפסיק לשמוע. מפ3]
35. טריפל-גיקדום! אני חושב שקומיקס (1) באינטרנט (2) על מעריצים של פיירפליי (3) הוא בהחלט שיא חדש של גיקיות. מצד שני, גיקים הם כבר מזמן המגניבים החדשים, ומזמן לא יצא לי להיתקל באיש מגניב כמו יוצר XKCD, כנראה קומיקס הרשת הפופולרי ביותר (ובצדק, הפעם!), שמטפל במעריצי פיירפליי (ובנתן פיליון) בחמישה חלקים של הקומיקס הקורע הזה. דפדפו הלאה לשאר החלקים. [קומיקס, אנגלית]
36. האלבום החדש של רג'ינה ספקטור, Far (או, כפי שהיא מעדיפה לכנות אותו, "Fart"), מגיע לחנויות בסוף יוני (ולרשת ב…מחרתיים?), ושיר ראשון מתוכו, "Laughing with" אפשר כבר לשמוע בחללה. [חלל]
37. [תודה לערן כ"ץ] שכותב: "מכירים את הטכניקה שגורמת לחלליות בסטאר טרק להיות בלתי נראות? הנה זה במציאות". [אנגלית, אבל אל תפתחו ציפיות]
38. ואפרופו סטאר טרק, אני נהניתי לאלללללה מהסרט הזה, באתי בלי ציפיות ועשיתי כיף חיים. בינתיים מצאתי שתי דעות מנוגדות לחלוטין: אהרן קשלס, המבקר האהוב עליי, נהנה כמוני בטירוף; דורה, לעומת זאת, טוענת שכל סצנה בסרט הייתה מביכה באופן מכאיב. הפינה לשיפוטכם. [עברית]
39. עוד לא הספקתי להאזין, אבל כשגם ידידתי עידית וגם אלכס ומיכל מ"דאבל קאסט" ממליצים על מיכאל גלעד, אני בטוח אפנה זמן בסוף השבוע להאזין כמו שצריך לאלבום המלא שלו. [בנדקאמפ]
40. הקוראת המובחרת טלי קראה לאחרונה את גאווה ודעה קדומה של ג'יין אוסטן לרגל קורס באוניברסיטה, וקיבלה מהמרצה שלה את ה-Austenbook, שלמרבה ההפתעה והחיוך מתעד את הקורות בספר של אוסטן בניוזפיד דמוי פייסבוק. מבריק. אם צחקתם קשות, דעו כי אתם גיקים של ספרים, שזה אחד הסוגים הטובים ביותר של גיקים. [אנגלית]



41. חובבי אנימציה וקליפים, שימו לב: האנימטור ובמאי הקליפים הישראלי המצוין אדם ביזנסקי [בית] יעביר ביום חמישי הבא (14.5) סדנת אמן בסינמטק בחולון, ובין השאר יקרין את הקליפים שיצר לוולף פרייד, יוני בלוך (להבדיל), השינז, זירו 7 ופרסומות שונות. על הקירות במוזיאון הקומיקס בחולון (ממש ממול לסינמטק) תוצג תערוכה מיצירותיו.
42. [תודה לרועי] במגזין האיכות "רייטינג" מנסים למפות את מפת האינדי הישראלית. הם לא עושים עבודה טובה במיוחד, אלא אם כן האינדי הישראלי בארץ נמצא רק בבאר שבע, תל אביב וירושלים. האם אני טועה והם צודקים? האם כל הכתבה הזו מיותרת מיסודה? תגידו אתם. [עברית]
43. [תודה למובוטו] לפעמים, כל מה שצריך כדי להפוך שיר מאוס ולעוס לנעים ומרענן, הוא לעקור ממנו כירורגית את הפאתוס ולהפוך אותו משיר-טפיחה-על-החזה-הלאומי לשיר תקווה אישי. זה מה שעשו בין השמשות ל"עוד לא אהבתי די" של יהורם גאון. לא הכל מבריק בביצוע הזה, אבל כיף לשמוע את השינוי. [עברית, סטרימינג]
44. הוצאתם אלבום חדש, ואתם לא יודעים איך בכלל להתחיל לנסות ולהתעלות עליו באלבום הבא? אל תנסו. בריאן האזרד מציע 8 סיבות להוצאת EP מיד אחרי אלבום: תוספות, שאריות, בי-סיידז, זה לא משנה. כולם מרוויחים, הוא טוען. [אנגלית]
45. [בזכות אטמי אוזניים] מסתבר שטייני פינגרז [חלל], אחת הלהקות החדשות האהובות עליי בארץ, אחראים לפסקול הסרט התיעודי "אדומים: כרוניקה של מאבק". בטריילר (ומן הסתם גם בסרט) אפשר לשמוע כמה מצליליהם צובטי המיתרים. [טיוב]
46. פרווה חמה, להקה ישראלית שאי שם – כנראה בגלל שהייתה להקת קאלט קטנה שהשפיעה על קובעי הטעם והמדיניות – זכתה בתואר "מיתולוגית" שרודף אותה עד היום, חוזרת לפעילות בימים אלו. נדב לזר נותן ב"אטמי אוזניים" אלבום גנוז שלם שלה להורדה חינמית! אם אוונגרד ישראלי הוא כוס התה שלכם, כרגע קיבלתם את המתנה הטובה ביותר שיכולתם לקבל לסופ"ש הזה. והנה תוספת, גם היא מנדב לזר: מדריך הפרוג הישראלי לשנות האלפיים. [מפ3]
47. לול גדול: בימינו, כשכל מוזיקאי מתחיל או גמור, אלמוני או אלילי, מהגג מדי יום בטוויטר על חייו והרפתקאותיו, עולה התמיהה: איך היה נראה טוויטר של מוזיקאים בעבר? מגזין Paste מפברק עבורכם את הציוצים הטובים ביותר. [אנגלית]
48. [תודה לסטיבי] אלבום אחד ביום כשמו כן הוא, בלוג בעברית שמספר מדי יום על אלבום מצוין אחר, פלוס לינק להורדה. המון המון מוזיקה מעולה שרובנו בטח לא מכירים ולא נתנגד להכיר. בלוגר אלמוני, אם תרצה לספר לי מי אתה, אשמח במיוחד. [עברית]
49. יאיר יונה על היעלמותו של מושג ה-"Street date", תאריך יציאתו של אלבום שטרם הגעתו לחנות לא שמעתם ממנו ולו פיפס קטנטן. [עברית]


גברת רזנור, בשבילכם

50. בטח שמעתם שטרנט רזנור הודיע השבוע על התארסותו. זו המאושרת (זהירות, עובדי המשרדים: ארוטיקה!). [פיקסלים]
51. ואם אנחנו כבר מנצלים קשר קלוש למוזיקה כדי לפמפם תמונות סקסיות, מגיע גם לצד השני ליהנות: במגזין הסקסי Nerve בחרו את 40 סולני הרוק הכי סקסיים Ever. דייב גהאן במקום ה-40, לידיעת ההולכות להופעה ברמת גן, מוריסי במקום השלישי, ונראה לי שתהיה פה התרעמות פה אחד על המקום הראשון. [אנגלית]
52. טוב, טוב, בסדר! הנה, יש גם את 40 הסולניות הסקסיות ביותר ברוק. גם הפעם, אגב, התרעמות פה אחד מהמקום הראשון (שלא לומר: ew!). [אנגלית]
53. [תודה לשיר] שברתם את היד, אבל אחרי הפעם הרביעית כבר ממש נמאס לכם לספר לכל מי ששואל איך קרה שנשברה לכם היד? חסכו לעצמכם זמן וכוח שאפשר לנצל להבראה, ורכשו לעצמכם מתלה בד לידיים שבורות עם הסבר מאויר למקור התאונה. [אנגלית]
54. כתבה מפתיעה ומרתקת בכלכליסט על פרופסור רונאלד מאלט, פיזיקאי תאורטי, ועל התיאוריה העיקשת שלו שמסע בזמן הוא אפשרי. למעשה, הוא עובד ברגע זה על ניסיון ליצירת לולאת-זמן במעבדה שלו באוניברסיטת קונטיקט. אם תשתכנעו מדבריו הלהוטים שיש סיכוי כלשהו להצלחה, אולי תרצו לתרום למחלקה שלו באוניברסיטה כדי לממן את הניסוי היקר. ספייק לי כבר מביים סרט על פי הסיפור של מאלט. [עברית]
55. לפטריק ווטסון הנפלא, שהאלבום החדש שלו הרטיט אותי עמוקות (ועדיין מצליח לענג) יש אלבום חדש, Wooden arms שמו, ששוכן לו על המחשב שלי כבר כמה שבועות בלי שאני מספיק לשקוע בו. ווטסון דורש ממני שלב הסתגלות ארוך לחומרים חדשים, ואחריו הם זורמים לי באוזניים בטבעיות כמו מים (נגיד. לא מטאפורה טובה, מים באוזניים). בתור הקדמה, קחו טעימה משני שירים, "Wooden arms" ו-"Big bird in a small cage". [מפ3]
56. [תודה למובוטו] אני בטוח שהמלצתי כאן (או לפחות בוויינט) על Firekites המקסימים, ומאז קצת שכחתי מהם עד שהשבוע עלה לי באקראי שיר שלהם בנגן. גם למובוטו הם עלו באקראי, הפעם עם קליפ אנימציית-גיר-על-לוח יפהפה. צ'ק איט. אהבתם? יש חלל. [וימאו]
57. "לפעמים", כותב חברי הטוב מורפלקסיס, "הדברים הכי טובים שקורים בעולם המוזיקה באותה חלקת אדמה צרה שבין נהר הירדן לים התיכון מתרחשים בסתר, בלי כתבות שער במעריב, בלי ביקורות בווינט, בלי עדת מעריצות בנות 14, בלי יחצנ"יות שכותבות בעילום שם בפורומים של מוזיקה, בלי הייפ ובקושי מועברות מפה לאוזן. השכן המוזר שלך יכול להתגלות ביום בהיר אחד כאלכימאי עילאי של צליל ורגש שהסיבה היחידה שעדיין לא שמעתם עליו מפני שהוא מעולם לא התכוון למכור את עצמו כל כך בזול, כך אני נוטה לראות את האמן המסתתר תחת הכינוי Saccadic Eye Motion." קפצו להאזין (ולהוריד, בחינם!) לאמן הישראלי הכי טוב שאתם בטוח לא מכירים, שכרגע מפסיק להיות סוד. [עברית, בנדקאמפ]
58. וכמו Saccadic Eye Motion (או SEM), גם קאס מקומבס נותר איכשהו בתור מעין סוד שמור. לא סוד כמוס לגמרי כמו SEM אמנם, אבל עדיין – מקומבס לא מוכר לרוב האנשים, ואפילו לרוב חובבי המוזיקה. אני הכרתי אותו באלבום A, שזכה להתלהבות מוצדקת במוזיקה נטו, ועכשיו מגיעים שני שירים חדשים שלו למייספייס, בדרך לאלבום חדש. [אנגלית]
59. [תודה לאביטל] !!!!!!!! בני, תראה, מוסטשיו!!! [אנגלית, היסטריה, המוסטשיו הכי פחות צפוי]


(cc)

60. אני אוהב תיאורים מפוכחים, או במבט לאחור, של אהבת נעורים. אהבת נעורים במובן גילויים ראשונים של גוף ומין, של אהבה ומגע, לאו דווקא במובן "אהבת נעוריי" של שלום חנוך (למרות שגם לזה יש לי Soft spot אמיתית). אני אוהב את "ואימא שלך הייתה נועצת מזלג בכתף אביך, ואבא היה מפזר את הזבל על כל הרצפה, בזמן שאנחנו שכבנו וגילינו למה משמשים גופינו", של נוטרל מילק הוטל. גם יוני וולף מ-Why? נוגע בזה, ובדרכו האופיינית, התיאורים הנוסטלגיים-ריאליסטיים מהולים בכאב, בחרטה ובביקורת עצמית בלתי פוסקת. "בבית שלך, ריח של גופינו שעדיין חיים וגז בישול, התפללת בקול רם לשום דבר, שני שמות פרטיים ואמפרסנד רקומים בגאווה על מגבת מטבח. את יצירה יפהפיה ואלימה עם צוואר רזה של ציפור סינית בציור עתיק דוהה. ואם את מחכה בגן עדן, הגעת לשם תוך כדי לחימה בחוטי העפיפונים הכי מתוחים, וסופה נוראית עם ברקים". אלוהים ישמור, איפה תמצאו עוד שורות כאלו, נשפכות ברישול משפתיו של וולף כאילו כרגע אילתר את השירה הצרופה והשבורה הזו. והשורה החוזרת, שוברת הלב, "אפילו שלא ראיתי אותך שנים, להלווייה שלך הייתי טס מכל מקום בעולם". זוכרים את האהבה הגופנית הראשונה שלכם? הייתם טסים להלווייה שלה מכל מקום בעולם? "These few presidents" היא רק עוד סיבה מבריקה אחת בערימה שמרכיבה את התשובה ל"למה אני כל כך נרגש ש-Why באים לארץ?" [מפ3]

שתהיה לכולנו שבת שבוגי, ואם אתם הולכים לדפש מוד – תעשו חיים!

בעקבות הסרט המצוין "Pete Seeger: The power of song" שיוקרן בשבוע הבא בפטיבל דוקאביב בתל אביב (שעות הקרנה), ובעקבות תגובה כאן בעונג על התנהגות הקהל הישראלי בהופעות, עלתה לי מחשבה ורציתי לשתף אתכם בה.

אני זוכר שחברה טובה אמרה לי שההופעה של רג'ינה ספקטור בבארבי הייתה נוראית, כי מרוב שכולם סביבה שרו היא בקושי שמעה את רג'ינה. AP היה חריף יותר, ובתשובה לשאלה אם הוא מתכוון ללכת להופעה של לאונרד כהן, הוא ענה "הקהל הישראלי הוא הקהל הכי גרוע בעולם. זה הרי ברור לחלוטין, בלי שמץ של ספק, שכשכהן ישיר את 'הללויה' איזה פאקצה נוראית שתעמוד לידי (עם שער פזור שייכנס לי לפרצוף) תזייף את כל המילים, ושכל הערב הזה יהפוך לשירה בציבור".

ואני יושב פה בערב חמים פעור-חלונות וצופה בסרט על פיטר סיגר, גיבור מוזיקלי אמיתי בן תשעים, שהצליח להתגבר על בהלת הקומוניסטים ורדיפת המשטר, על עליות ומורדות במעמדו ובמעמד מוזיקת הפולק שהוא קידם ואהב, בזכות עקשנות והתמדה. הרגעים המרגשים ביותר בסרט הם כשלמרות אתגר כזה או אחר, סיגר עומד מול קהל נלהב ובקושי שומעים אותו. פשוט כי הקהל שר בקולי קולות. בקרנגי הול מלא לחלוטין או בקולג' אקראי מול 200 איש, זה לא משנה. הקהל לא בא רק כדי להתפעם מפיט סיגר על הבמה, הוא בא כדי לשיר. להשתתף. כי מוזיקת פולק היא מוזיקת עם, והעם צריך לשיר אותה.

לא מזמן הייתי בהופעה בה הווליום היה חזק הרבה יותר מדי. חשבתי על זה, ובעוד אני סותם את האוזניים כדי להגן על חוש השמיעה גם להופעה הבאה, התגלגלה מחשבתי. תהיתי למה, מלבד העניין הטכני (צריך לשמוע את הזמר מעל הרעש של התופים), אנחנו מגבירים כל כך את המוזיקה. כלומר, למה למוזיקאי שמולנו דרושה במה מוגבהת ועוצמת קול חזקה, כזו שמטביעה את הקהל. נכתבו מחקרים שלמים על האלמנטים הפולחניים של הופעות רוק, על אליל הרוק וחסידיו, בכולם יש הרבה מאוד חומר למחשבה והרבה מאוד אמת, אבל בעיניי הם מתנפצים כולם על זמר אחד שיושב עם גיטרה מטר ממך על הרצפה ושר שיר שאתה יכול להרגיש בעצמות. בעונג סשן עם חוזה גונזלס הרגשתי ככה. ישבתי על הרצפה באולפן "המערבל" והרגשתי את הוויברציות באוויר.

הנקודה שלי – אם יש לי כזו – היא שאני יכול להבין את AP ואת הרצון שלו להתמקד בפרפורמנס של האמן שעל הבמה. אם כבר הגיע אותו אמן מסוים, עם הכישרון המסוים שלו, ואם כבר הציבו אותו מורם מעם והגבירו אותו כך שכל העם יראה את הקולות – אז אני לא רוצה לשמוע את המעצבן שלידי שר לי באוזן. מצד שני, חשבו על זה כך: שירים אישיים לחלוטין כמו אלה של לאונרד כהן או רג'ינה ספקטור נגעו בכל כך הרבה אנשים, שבמובן מסוים הם הפכו להיות שירי עם. וזה בלתי הפיך, אתה לא יכול לנסות לנעוץ אצבע בסכר באמצע צונאמי. וזה מדהים, בכל כך הרבה מובנים, שהאישי הפך לקולקטיבי ולהיפך.

זה מתקשר לי לחווייה חוזרת אצל מי שאוהב מוזיקה שמקוטלגת כ"אלטרנטיבית" רק כי אין לה מספיק קהל. בתקופה בה יצא האלבום הראשון של רונה קינן הייתי משתתף קבוע בפורום שלה. כשיצאו הסינגלים והיא התחילה להצליח ולפוצץ אולמות, הרבה מעריצים ותיקים סובבו את הגב. הם לא רצו לקחת חלק במשהו ששייך לכולם, הם לא הבינו למה כולם פתאום שרים בקול רם שיר שהיה שייך רק להם. אני הייתי בעננים. עד היום, כשלהקה קטנה ומעולה פורצת פתאום, אני מאושר שמוזיקה טובה מגיעה להמון אנשים. מצידי שבכל הרחובות ישרקו את "Young folks", זה לא הופך אותו לשיר פחות טוב.

ההבדל בין זמר וקהל נובע משני דברים: ראשית, לאמן יש, לרוב, יותר כישרון מוזיקלי (לא תמיד, תלוי מי נוכח בקהל); ושנית, המחסום הבלתי נראה בין הבמה לקהל מבדיל ביניהם, ומציב את הזמר כמרכז ההתרחשות. אבל לא בשביל זה אנחנו באים להופעה או הולכים לקולנוע או יוצאים לאיצטדיון כדי לראות משחק כדורגל שיכולנו לראות בבית לבד. קהל הוא קהילה, וכשהקהילה מאמצת את ההתרחשות ולא רק צופה בה זה בעיניי נפלא ומדהים. תראו לכם שבניון יכניס גול ואף אחד לא יריע, כדי להישאר מנומס ולא להפריע לצופים שלידו. אז נכון, לקהל הישראלי יש הרבה מה לשפר. שיפסיק לעשן לאחרים בפרצוף איפה שאסור, למשל. מצד שני, קשה למצוא קהל חם ומחבק ממנו, שמרעיף כאלה כמויות של אהבה אל הבמה, שנכנס כל כך להתרחשות ולחווייה שהוא הופך לחלק ממנה.

האם זה רע? אני לא יודע. לפעמים זה מרגיז, אבל מאידך, יש משהו יפהפה בדרך בה אנחנו מחבקים כל כך חזק את המוזיקה שנוגעת בנו.

זו, פחות או יותר, המחשבה שעברה לי בראש. מה אתם חושבים?

"אם יש לדילן הישג אמיתי ובר מישוש, זאת העובדה שהוא חי. השאר זה בונוס" – רון מיברג על אלילו, רוברט צימרמן

כל ההכנסות מכיתובי התמונה השבוע הולכים לקרן למען חבישת כובעים. חברים, אל תקפחו את הפדחת!

תראו, מתחת לכובע אני זוהר מבפנים
1. אתה יודע שאלבום חדש יהיה חבר שלך לאורך זמן כשבזמן ההאזנה הראשונה בכלל לא אכפת לך עדיין אם הוא טוב או לא. אתה מאושר מעצם העובדה שהוא קיים. אתמול הבוקר עלה. התעוררתי משינה סמיכה שנשארה עליי כמו קורים. שעה וחצי של עבודה-ישנונית-בבית מאוחר יותר גמרתי להטעין את הנגן, צעדתי החוצה אל האור, ועם הצעד הראשון מחוץ לבניין התחילה המוזיקה. הלכתי ברחוב ופשוט שמחתי. שמחתי שבעולם הזה בכלל, ובאוזניים שלי בפרט, קיים אלבום חדש של ג'ייסון ליטל (Jason Lytle), לשעבר סולן Grandaddy. שמעתי לא מעט שירים מהאלבום הזה לפני שהוא דלף (סליחה, יצא לחנויות), וההתלהבות שלי הייתה מתונה. אתמול בבוקר הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את האלבום במלואו, ולא רק רסיסי שירים, וההבדל עצום. זה כמו לשמוע שיר במלואו, במקום לשמוע אותו בקיטועין ולא לפי הסדר. זו יצירה ואלה פיסות. זה לא אותו הדבר. כל מי שטוען שהאלבום הוא פורמט מת והשאפל הוא אלוהי המוזיקה החדשים אולי מרגיש שהוא צודק, אבל אני יודע שהוא פשוט מפסיד. "Yours truly, the commuter" היה פותח את הפוסט הבא שלי לו היה לי בלוג ממתקי-בוקר. את הבוקר הבא היה פותח השיר השני "Brand new sun", וכך הלאה במשך 12 יום עד סוף האלבום. המלוטרונים כאן, והקלידים ההם, והקול הרעוע והמערסל של ליטל. אז נכון, זה לא The sophtware slump של גראנדדי, וטוב שכך – לא צריך להיות חזירים (בטח לא בימינו). אלבום מופת אחד זה בהחלט יותר ממה שרוב המוזיקאים הוציאו. אני, בכל אופן, מאושר. ועוד ממוזיקה. זה לא הישג קטן. [מפ3]



2. קבלו את החבר החדש במשפחת העונג המתרחבת – אטמי אוזניים! טוב, אולי הוא לא השחקן הכי חדש בזירה, אבל הוא בהחלט מהטובים יותר. לרגל הצטרפותו למשפחה הוא מחלק כמעט מאה (!!!) דיסקים ישראליים בחינם, אז רוצו להגיד "בשעה טובה" ואולי גם לצאת עם מתנה על הדרך. [עברית]
3. הוויניל של "מלודי נלסון" מאת מר סרז' גינצבורג הגיע היום, סוף סוף. אפילו עם קומיקס, ותרגום לאנגלית של המילים! ~אנחת סיפוק~ [פיקסלים]
4. ביום רביעי הקרוב, 6.5, תיפתח במועדון החתול והכלב תערוכת ארטביט, שתערבב בין רוקנ'רול, צילום וכתיבה: מפיקות התערוכה נועה ונאטישה הזמינו 13 עיתונאים (ביניהם תימורה לסינגר, שרון קנטור, נדב לזר, עמי פרידמן, ליהיא לסלו וגם אנוכי) לכתוב אודות תמונות שצילמו 13 צלמים (ביניהם גוני ריסקין, לירון אראל והמפיקות עצמן) כשעקבו אחר 13 להקות ואמנים (וביניהם קרוסלה, פאניק אנסמבל, קרני פוסטל, תמר אייזנמן, אלקטרה, הג'נדרז, אונילי ועוד). ביום רביעי בערב תערוכת התצלומים והטקסטים תיפתח, ויהיו גם הופעות של תמר אייזנמן, אונילי, פאניק אנסמבל, עינב ג'קסון כהן ואורחים. נדב רביד המעולה יתקלט, והכניסה חופשית לגמרי. זה האירוע בספרצוף אם אתם בעניין, תבואו! [עברית]

מחפשים שיר ליום הפועלים? הוא כבר נגמר, חבר'ה, עכשיו באים? אבל בכל מקרה, הנה ההצעות המעולות שלכם. אני רוצה שתערכו לי מוזיקלית את החיים! [עברית]



5. מסתבר שבזמן ביקורו בארץ, קורט ואגנר הספיק לקפוץ לכותל ולהטמין פתק ("אלוהים, עשה שאחזור לישראל עם כל הלהקה, אמן!"). ערן, ממארגני המופע, מספר גם שוואגנר התרגש מאוד מההופעה בארץ, ואפילו אמר שהביקור בארץ שבר את מחסום הכתיבה שלו, ומילא אותו בהשראה לאלבום הבא. Dude! זו אחת התגובות הכי יפות ששמעתי להופעה בארץ (או בכל מקום, בעצם). ואגנר כל כך התלהב, שהוא רוצה לחזור לכאן עם כל הלהקה (שמונה, כזכור יותר מעשרה אנשים). [עברית]


תראו, מתחת לכובע אני יהודי כמוכם. אל תהיו כאלה, בואו להופעה שלי

6. הדיון כבר מתחיל: שרון רז נותן 56 נימוקים להחלטתו לא ללכת לראות את לאונרד כהן בארץ; תימורה לסינגר עונה לו ב-39 נימוקים נגדיים מצדה. אני בצד של תימורה. הייתי משלם גם 800 שקל לכרטיס. ואיך אפשר להתווכח עם הטיעון הנפלא הזה של תימורה, איך: "כי גם לפול מקרטני התלבטתי אם ללכת או לא. וכעסתי על העושק ונדחיתי מההמוניות וסלדתי מהעדריות ולכן החלטתי להיעדר. אבל ברגע האחרון לא יכולתי לשאת את מסקנות ועדת החקירה שתוקם במתחם הנפש שלי כשאתחרט על ההימנעות. אז הלכתי מרוב פחד, וכשחזרתי מאושרת – ברחבה של הלב המתינה לי קבלת פנים, מפגש איחוד של השכל והרגש, עם שלט שכתוב עליו "תודה"." [עברית]
7. ביל רודי, מנכל MTV תקשורת – שחולשים גם על קומדי סנטרל, ניקלאודיון ועוד רבים – בראיון נרחב לדה מרקר, שמראה איך מתנהלת מבפנים הרשת המדוברת שעברה כל כך הרבה תהפוכות במשך השנים. מי שהייתה בשנות השמונים ורוב התשעים נושאת הדגל של המוזיקה (והאלטרנטיבה, בשנים מסוימות) השתנתה ללא היכר. ובכל זאת טוען רודי "זה מגוחך לטעון שאנחנו משדרים פחות מוזיקה. יש לנו יותר ערוצים ואנחנו משדרים יותר מוזיקה מאי פעם". בעיניי, עם יכולות כמו שלהם מבחינה טכנית וקריאייטיבית, ועם רמת ההשפעה שלהם, אנשי MTV עדיין מצליחים לפגר מאחורי האינטרנט במקום להוביל את הטלוויזיה למקום חדש ומעניין ורלוונטי יותר לקהל היעד הצעיר שלה. ובכל זאת, מעניין מאוד לקרוא. [עברית]
8. [תודה לניצן] מזמינים דיסקים מ-Cdconnection? אם לא, כדאי שתתחילו, זו אחלה חנות. אם כן, דעו לכם שעד ה-15 במאי תוכלו לשלם רק חצי מדמי המשלוח, בעזרת הקוד "1World". אנג'וי! [אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט

חג שמח, פועלי כל העולם והרשת! בין אם אתם פועלים של אמת (לא חייבים להניח לבנים בשביל להיות פועל) או סתם עובדים ששואפים לשיוויון תנאים או זכויות סוציאליות הוגנות, היום הזה כולו שלכם.

היום הזה, באורח מעט תמוה, היה גם יום הקומיקס בתל אביב, ולכן בזבזתי את מרבית הצהריים שלי בסדנת הדפסת משי קצרה ומעניינת כחלק מחגיגות הקומיקס. היה מחכים וכיף, אבל השאיר לי מעט מאוד זמן להכין את העונג, כך שהוא יעלה רק מאוחר מאוד הלילה.

בינתיים, הנה אתגר לממתינים קצרי הרוח: מהו שיר חג הפועלים שלכם?

כלומר, מלבד "בוקר בא לעבודה", כמובן. אולי "שירה" של ג'ירפות ("חושבת שהתחלתי לעבוד כדי לא לכתוב שירה") או דווקא "Shoplifters of the world" של הסמיתס? אולי בכלל משהו אחר לגמרי? הפתיעו אותי בתגובות, עשרים נקודות בונוס למי שמצרף לינק לשיר שלו ביוטיוב.