"סליחה על הביטוי "עושה לי את זה". הוא נשמע מאוד לא מנומק. אבל ביקורת [מוזיקה] מנומקת היא במידה מסוימת פיקציה. אנחנו יודעים אם אנחנו אוהבים אלבום הרבה לפני שאנחנו יודעים מדוע אנחנו אוהבים אותו, ואם להיות כנים, לעולם לא נדע עד הסוף מדוע אנחנו אוהבים אותו. זה המסתורין של המוסיקה, זה חלק מהיופי האינסופי שלה" – בן שלו, אפרופו הטוב והרע במתן ציונים מכוכבים לאלבומים

לפני הכל: את העונג השבוע כתבתי ברובו מהבית, אבל הליטושים האחרונים נעשו ממחשב אחר שאינו שלי, ונתקלתי בו בבעיה משונה – לא הצלחתי להכניס תמונות לפוסט. ניסיתי ונאבקתי, אבל בסוף הרמתי ידיים – אעשה את זה כשאגיע למחשב שלי, או כשאמצא מזור לתקלה המשונה. בינתיים, חבל שהעונג יימנע מכם רק בגלל שהוא מעט מאותגר ויזואלית השבוע. מקווה שתיהנו בכל זאת. That said, זה כנראה העונג הכי טוב בשנה האחרונה. Here we go.

1. לפני שבוע, אי שם בשני שבועות המדבר שחלפו בבלוג הזה ללא עונג שבת אמיתי (אבל עם אוסף!), הבחורה הכי חכמה שאני מכיר (aka החברה שלי) הוזמנה לעוד איזה טקס שבו חוגגים את הישגיה האקדמיים. זכיתי אפילו לעלות איתה לבמה, המשוגעת, וללחוץ יד לדיקן שנראה מבולבל במיוחד כשלחץ את ידי. מסתבר שבאירועים ממין אלה נהוג להזמין מרצה אורח, והפעם היה זה האורונתולוג יוסי לשם, או ציפורולוג כפי שאני מעדיף לכנות אותו. בדקות מעטות הוא הספיק להראות לנו מצגת מרתקת וגדושה על הישגיו עם ציפורים: החל מהקשר של הנשיא פרס לציפור הפרס, דרך מיפוי נתיבי נדידה של חסידות למניעת תאונות אוויריות וכלה בפרויקט של עיריית תל אביב להצבת ארגזי קינון לסיסים שלא מוצאים את עצמם בעיר המשופצת לדעת (קראתם נכון, צעירי תל אביב: לעירייה אכפת ממצוקת הדיור של הסיסים יותר מאשר שלכם!). רכבת ההרים המסחררת הזו (הוא באמת דילג בחינניות אך במהירות עצומה מנושא לנושא) הזכירה לי משהו מאוד בסיסי שעם השנים והמעבר לאיזור עירוני הלך והתעמעם בי ועכשיו חזר לפעם במלוא הכוח: "I like birds", כדברי הקלאסיקה הנפלאה של ה-Eels, שבימים אלו מדליפים אלבום חדש. אני אולי לא מבין גדול בהן, ולא יודע בהכרח לזהות עורבני או קוקייה (אבל כן יודע לזהות סיקסק, דררה, דוכיפת {לא נחשב}, עפרוני מצויץ {איזו ציפור יפהפיה}, שלדג, בולבול, נחליאלי, שחרור ועוד כמה), אבל אני כן עומד משתאה מולן, ופוער פה אל השמיים נוכח מערבולת של חסידות או סתם איזה ירגזי נאה. פניתי לד"ר לשם כדי להצטרף למאמציו וסיוריו, ואני מקווה שזה יתממש. בינתיים, רצה הגורל וזוגתי המדופלמת ואני גילינו על אדן חלוננו קן של יונה עם כמה גוזלים זעירים ופלומתיים. I like birds. So much. [מפ3]



2. מדונה באה. יאי? [עברית]
3. ייפי-יאי! מבצע קיצי ב-Threadless מזמין אתכם להתחדש בשלל חולצות מוזלות, החל מ-5$. [כותנה]
4. כמעט מדי שבוע אני משתדל לפרסם כאן מיקסטייפ, לרוב כזה שנערך ופורסם בבלוגיה הישראלית. פרנק זעתר לקח על עצמו את המשימה לאגד בבלוג אחד את כל המיקסטייפים המתפרסמים בבלוגים ישראליים. העליתם אחד? פנו אליו, שלא יפספס. [עברית]
5. הלך לעולמו ג'יי בנט מ-Wilco. [עברית]



6. הקוראת גלית קוראת הרבה יותר מדי בעונג שבת, עד כדי כך שהיא מוציאה אותו מן המחשב שלה אל העולם החיצון – זה שמסיבה לא ברורה אין בו CTRL+F שיעזור לנו למצוא את המפתחות. מתוקף היותה ירושלמית, היא נתקלה בגילוי מבהיל הנפשות וההגיוני לחלוטין, כי יש בירושלים רחוב בשם "עונג שבת", על שם המסורת היהודית הידועה או על שם אחד הדברים האחרים שנולדו תחת השם הזה (נדהמתי לגלות שיש תיאור לבלוג שלי, אף כי אין לו עדיין ערך בוויקי). וכה מספרת גלית: "היות והנחתי שאין לך יותר מדי קוראים במאה שערים (אני לא אומרת שאין, רק שסביר שאין הרבה),חירפתי את נפשי (בשמש!) ואת חוסר-צניעותי-המובנה ונכנסתי אל עומק השכונה בעצמי כדי להשיג את התמונה".
   
   מצאתם את הכיתוב "עונג שבת" או "העונג" במקומות אחרים בעולם האמיתי? צלמו ושגרו אליי, אשמח לשים את התמונה כאן בבלוג! [זהו]
7. לוגואים של אתרי Web 2.0, מקופלים באוריגמי (כלומר, לא באמת אוריגמי, אבל איור דמוי-אוריגמי). Neat! [אנגלית]
8. השבוע קפצתי לבדוק משהו במוזיאון הציוני של קיוב, שהוא גלריה של כרטיסי הופעות חו"ל שביקרו בארץ, משנות השמונים ועד היום. נדהמתי לגלות שכרטיס ללאונרד כהן ב-1985 נקוב במחיר הלא ייאמן של 13 שקלים, והמופע המשותף של בוב דילן וטום פטי, שבניגוד לכהן הוא כנראה מופע באמת גדול, עלה… 20 שקל. וכמה עלו REM ב-1995, עם חימום של רדיוהד? 140 ש"ח, פחות מהופעה של שלמה ארצי היום. אח, גוד טיימז. כל זה מביא אותי להשוואה המעניינת בין קיץ 69' לקיץ 2009. מה נשתנה מאז קיץ האהבה? ובכן, מסתבר שהרבה ומעט. נכון, טלוויזיה עלתה אז 3,500$ והיום 800$, אבל מחירו של עיתון יומי צנח ב-8 סנט בלבד, גלון דלק עלה ב-30 סנט, ומחירו של זוג נעלי קונברס ירד בדולר אחד בלבד. מחירי 1969 הותאמו לאלה של היום (האינפלציה שוקללה). גם בן שלו כותב על קיץ האהבה, שנפתח בוודסטוק והסתיים ברצח במופע של הרולינג סטונס באלטמונט. [אנגלית]
9. עמוס גורן כותב בעין השביעית: "הפרוגנוזה שלנו היא: בלי טיפול, בתסריט של המשך תהליכים קיימים, תגיע העברית למצב שבו נמצאת כעת היידיש; היא לא תהיה השפה הייצוגית המכובדת של הישראלים. הם ידברו אותה רק בינם לבין עצמם ולא בנוכחות מי שאינם יהודים, וידברו אותה בלי שום תחושה של מחויבות לתקן לשוני, לצורה מחייבת ולסגנון. הטיפול המומלץ: טיפוח הלשון, השקעה בלימודה בבתי-הספר, ביקורת ציבורית על פוליטיקאים ואנשי תקשורת עילגים ואכיפת החוק האוסר שלטים של בתי-עסק הכתובים רק באנגלית". בתחתית המאמר תמצאו את תחילתו של הפולמוס. [עברית, כמובן]
10. [תודה לשאול] קונאן או'בראיין התחיל השבוע את כהונתו כמנחה החדש של הטונייט שואו, והפציץ בפרק הראשון כשאירח את פרל ג'ם, שביצעו שיר חדש לגמרי! שאול מנתח: "האמת לא משהו, נקווה שהאלבום יהיה יותר טוב". [וידאו]

קרא/י את המשך הפוסט

כפי שהזהרתי מראש בשבוע שעבר, אין השבוע עונג שבת. מה שיש במקומו הוא אוסף אדיר של דמואים וסקיצות של מוזיקאים ישראליים מעולים. שבת שבוגי!

קסם. הדבר הראשון שאובד כשמאבדים את הילדוּת היא היכולת לראות ולהרגיש קסם. בגיל חמש, פיות הן דבר קיים וממשי, צריך רק ללכת ליער כדי לראותן. בגיל חמש עשרה אתה כבר מפקפק, בגיל עשרים וחמש ברור לך שדבר כזה הרי לא ייתכן. זה ברור לך לא כי צברת במשך השנים ידע שהוכיח כי אין פיות, אלא כי שכחת שיש. ביום חמישי השבוע אני חוגג יום הולדת ומיד אחריו את החג האהוב עליי בשנה, שבועות. תמיד אהבתי ימי הולדת, וגם בגיל 27 אני מתעקש להזכיר לעצמי שישנן פיות וישנם קסמים, צריך רק להתאמץ יותר כדי לחזות בהם. העלמת מטבע או בחירת הקלף עליו חשבתי אינה קסם כי אם להטוט, תכסיס. הדרך האלגנטית והמושלמת בה בנוי סליל כפול של די-אן-איי היא קסם, יצירת האפשרי מהבלתי אפשרי. כי מה שהופך להטוט לקסם הוא דבר אחד פשוט: פליאה. אם עץ נופל ביער ואין איש מאזין, הוא לא יוצר קול (כי קול הוא קליטת תנודות אוויר על ידי חוש השמיעה – בלי שייקלט הוא פשוט תנודות אוויר). אם קוסם מעלים קומביין ואיש אינו פוער את פיו בתדהמה – הרי זה לא קסם.

שבועות הוא חג של פליאה, עבורי – הגחתי לאוויר העולם בשבועות והיה זה, אפשר להניח בביטחה, יום מלא פליאה עבורי וכנראה עבור בני משפחתי. בחג הביכורים ישנה פליאה מסוג אחר, כי אף על פי שכולם יודעים שצמחו השנה פירות ויבולים, הרי הם זרעו אותם, תמיד מתפלאים ומודים על קיומם כאילו היו פלא. כי ראשוניות – של תינוק הבא לעולם, של תבואה ראשונה – אוצרת בתוכה הרבה קסם. זהו רגע ההתממשות, רגע היצירה מהרוח אל החומר.

הרבה עצים נופלים בהרבה יערות מסביבנו כל הזמן, ואנחנו לא שומעים כי תנודות האוויר עדיין לא הגיעו אלינו. מוזיקאים מוכשרים באמת (=קוסמים) מקליטים כל הזמן בחדרי שינה, באולפנים, בבתים של חברים, ולפעמים יעברו שבועות, חודשים או שנים עד שהצלילים יגיעו אלינו, אם יגיעו. ובהקלטות האלו, המאולתרות והראשוניות, נטולות הזוהר המלאכותי של חרשי האולפנים, יש את הכמות הגדולה ביותר של קסם בעיניי. כי שם אפשר, לפעמים, לראות את הקסם של אמנות הנולדת לנגד אוזניך באותה הוודאות והממשות בה אתה רואה פיה ביער בגיל חמש.

לכבוד שבועות ויום ההולדת הזמנתי שלושה עשר אמנים שאני אוהב במיוחד להשתתף באוסף בשם Working Title. הכוונה הייתה לקפוץ לבקר אצלם בבית, לשמוע על מה הם עובדים עכשיו או מה מתחבא להם במעמקי הארון, איפה שהניחו משהו חצי גמור ושכחו שהוא שם. לקבל אותם בעירומם, כמו שהם, בלי מלבושי פאר אולפניים ושאר תכשיטים. ביקשתי מהם דמואים, סקיצות, הקלטות לא גמורות, שירים שהקליטו ומעולם לא התכוונו להוציא, או לפחות עדיין לא.

זו התוצאה, הנפלאה בעיניי. אני מקווה שלא רק אני שומע את הקסם, בוהָק של שיר חי, אותנטי ואמיתי. חג שמח ממני, ותודה עצומה לכל מי שהשתתף באוסף, וגם לאלה שלא הספיקו או לא מצאו שיר על אף שטרחו וחיפשו.

Working Title: thirteen songs in progress [הורדה]
1. SEM – Space junkie
2. נעם רותם – חום אנושי (סקיצה)
3. אריאל קליינר – בחורה כמוך
4. תמר אייזנמן – Master me
5. יהוא ירון – קיים ונעלם
6. ישי קיצ'לס – נינג'ה אמריקאי בפריז
7. Tiny Fingers – Wow
8. Morphlexis – You & I
9. יוסי בבליקי – היא שאלה
10. Jojaino – I want it now
11. רותם אור – This is what you all came for
12. טליה אליאב – Sabrina
13. שני קדר – Love hurts

להורדה: לחצו כאן [zip, כ-70 מגה]

עריכה והפקה: גיאחה
תמונת עטיפה: "Late afternoon pasture" מאת Maureen Shaughnessy
השירים באוסף משותפים תחת רישיון Creative commons מסוג cc-by-nc. הקליקו על הסמל לפרטים.
סלחו לי על הבדלי הווליום בין השירים. בהתאם לאופי האוסף (ותכל'ס – גם כי חלק מהשירים הגיעו ברגע האחרון ולא היה לי זמן להשוות ווליומים), התחושה המאולתרת נשארה.

1. SEM – Space Junkie
לא מכבר העלה הבחור התל אביבי המתכנה SEM שלושה אלבומים מלאים שלו לבנדקאמפ. הוא מנגן ומקליט מוזיקה כבר כמה שנים, משתף פעולה עם חברים במעגל סגור, ואף אחד לא שומע. במקום לצאת ולהופיע, להתרפק על האגו או לשפשף את המרפקים, SEM צלל עמוק יותר ויותר לתוך היצירה שלו, בלי להתחשב במה שקורה מסביב או במה שמצפה ממנו שדרן רדיו או הטרנד האחרון באלטרנטיבה. לא סביר שתראו אותו על במת האוזןבר או אינדינגב, אבל כן סביר שתשימו את אחד האלבומים שלו באוזניות ותישאבו לסרט הקולנוע האבוד שזהו הפסקול שלו. הקטע שפותח את האוסף הזה הוא אנטי-פתיחה, הוא כנראה השיר הכי פחות נכון לפתוח איתו אוסף, אבל בעיניי זו מוזיקת הקדמה מעולה, Opening credits. [עוד…]

2. נעם רותם – חום אנושי
מספר נעם: "בשנת 1999, עקב מצבי המעורער קלות בעקבות אהבה שלא צלחה, קיבלתי מחבר דיסק דמואים של ג'וני ת'אנדרס, מי שנחשב לממציא הפאנק. הדיסק נקרא Hurt me וחשבתי לעצמי – שגם אני רוצה שירים כאלה. היה לי בבית טייפ סלילים ישן, הפעלתי אותו והתחלתי להכות באקורד רה מז'ור כמה פעמים, ואז התחלתי לשיר את הדבר הראשון שעלה לי בראש – אל תכאיבי לי יותר. אחרי דקה וחצי השיר היה כתוב ומוקלט במקביל. בעיני זה אולי השיר הכי טוב שכתבתי. זה מה שיש. זה אני".
השיר בגירסתו האולפנית פותח את אלבום הבכורה של נעם, "חום אנושי". בנזונה של דיסק, חפשו אותו (לא קל למצוא). [עוד…]

3. אריאל קליינר – בחורה כמוך
לפני שבוע הייתי בהופעה של יהוא ירון (ראו להלן), וחיממו אותו "ערופי שפתיים", להקה שלא ראיתי קודם. בעוד הם מסדרים את הכלים על הבמה, מכוונים מיתר ומותחים גרון, נחו עיניי על הבחור עטור הזיפים שהתיישב ליד הקלידים בחושך. "אני לא מאמין!", משכתי בשרוול חבריי, "אני לא מאמין! זה אריאל קליינר!". הם לא היו שותפים להתלהבותי. "כן, הוא מנגן איתם" אמרו, כאילו סתם זיהיתי עוד נגן אינדי זוטר. אבל בשבילי, אריאל קליינר הוא גיבור, הוא ענק, וזו הפעם הראשונה שראיתי אותו. אריאל קליינר שכתב כמה מהשירים הישראליים הכי יפים שאני מכיר, שהוביל את "פרויקט הגומיה" והקליט את "כשאנחנו קורים" עם הדרה לוין-ארדי, סונגרייטר אגדי אמיתי. פאקינג אריאל קליינר. למחרת כתבתי לו מייל (תודה, אורטל!), הזמנתי אותו לאוסף בהתראה של ימים ספורים. הוא שלח את הדבר הראשון שעלה על דעתו, ביצוע מתורגם לבוב דילן, המשך לתרגומי דילן המעולים שהקליט בפרויקט "רוחות של טמטום". נועם פאוסט תרגם, הוקלט בבית פיתקית לפני כחודשיים. [עוד…]

4. תמר אייזנמן – Master me
זה מצחיק. האלבום החדש של תמר אייזנמן, Gymnasium, עדיין לא יצא רשמית, וכבר אתם מקבלים כאן שיר שהוקלט אחריו. Gymnasium הוא אלבום מעולה, מלא בגרוב ופ'אנק ומפגין את יכולותיה המרשימות של תמר הן ככותבת, הן כמגישה ובעיקר כגיטריסטית מעולה. זה אלבום מגובש יותר ומלוטש פחות מהאלבום הקודם, שאותו פחות אהבתי, וקשה לי להפסיק לשמוע אותו בשבועות האחרונים. "Master me" הוקלט כולו בבית על ידי תמר, כמו שעשתה ב-EP הראשון והמעולה שלה. נסו לעקוב אחרי הקצב של הגיטרות השונות, זה מתעתע ומגניב כל כך.
מספרת התמר: "השיר נכתב לפני בערך שנה וקצת, האלבום-ג'ימנזיום כבר היה סגור. הקלטתי אותו בעיקר כדי לזכור אותו ואת הרעיונות העיבודיים שנולדו איתו ובגלל שאני מקליטה את רוב הדברים בבית, לא חשבתי יותר מדי ופשוט תיעדתי בתקווה להשתמש בזה כרפרנס או התחלה להקלטה עתידית, שככל הנראה תיכנס לאיזשהו אלבום. אז אפשר להגיד שזה אחד השירים הראשונים שהתחלתי לכתוב במה שאפשר לכנות "פוסט ג'ימנזיום", על שם התיקייה במחשב. השיר מבחינתי עוד לא גמור, אבל בכל זאת נמצא בשלבים ראשונים, שמעלים לי חיוך ממזרי על הפנים: "מממ מה אני הולכת לעשות מהשיר הזה..?" – חיוך שמאפשר לי גם לשתף בנחת". [עוד…]

5. יהוא ירון – קיים ונעלם
אני לא צריך לספר כאן, שוב, כמה אני אוהב את יהוא ירון. אני חושב שהוא אמן ענק – מוזיקאי, כותב, מלחין, מגיש שהכישרון האמיתי והחי נשפך לו מהאוזניים ומקצות האצבעות. בהופעה החודשית שלו באוזןבר אני חוזה בשירים מתפתחים מחודש לחודש, לובשים צורה ופושטים אותה. יום אחד, אני מתאר לעצמי, הם יתגבשו לכדי אלבום בכורה. בינתיים הם חיים רק על הבמה ("השיר הבא הוא שיר חדש, לא הקלטתי אותו. הוא קיים רק בראש שלי, וכאן, בדקות הבאות", אמרה אמילי וולס בהופעה שלה בשבוע שעבר), וכאן. "קיים ונעלם" הוא שיר דוקר ומצמרר בעיניי, נוסטלגיה עם טעם מר. בהופעה, לא תאמינו, הוא אפילו יותר טוב.
מספר יהוא: "זו סקיצה ראשונית מאוד שהוקלטה ע"י אריאל קליינר ונגה שלו בבית פיתקית. אני מנגן פסנתר (בצורה עלובה) ושר. אתה כבר יודע איך השיר נשמע היום, אבל יש משהו ראשוני וכנה בסקיצה הזו, נראה לי". [עוד…]

6. ישי קיצ'לס – נינג'ה אמריקאי בפריז
ישי קיצ'לס הוא באמת קוסם בעיניי. הוא בכלל מבקר קולנוע, ומבלה את רוב זמנו, כך זה נראה מהצד, בצפייה בסרטים (וכתיבה עליהם). אבל כשהוא מתפנה להקליט שירים, ביאפים עם ג'יפים או הפוריטנים הצעירים (שני הרכבים שכוללים פחות או יותר את אותם האנשים, כשאת יאפים מוביל אחיו של ישי, דניאל), הוא יוצר שירים ענקיים במה שנראה כמו אפס מאמץ. באחד מביקוריו האחרונים בארץ (הוא מתגורר באמסטרדם) הוא נכנס לאולפן של אורן להב (Jay walk snail) והקליט כמה שירים לפרויקט סולו ראשון, שייקרא "מוזיקה למזמוזים" (איזה שם אדיר). זכיתי לשמוע ארבעה מהם, והם פשוט אדירים. "נינג'ה אמריקאי בפריז" היה זה שלא הצלתי להפסיק לשיר במשך שבועות. לישי יש את היכולת לכתוב שיר עם טקסט קורע מצחוק (כמו השיר הזה) ולבצע אותו בצורה לא מצחיקה בכלל, עד שהשיר הופך רציני לגמרי.
אור זובלסקי תופף, דניאל קיצ'לס בגיטרות וקולות, ישי קיצ'לס בפסנתר ושירה, ועוד אחים (מתן ואלון קיצ'לס) בקולות רקע. אורן ודניאל הפיקו. [עוד…]

7. Tiny Fingers – Wow
כן, "וואו", זו ההברה המדויקת שיצאה לי מהפה ביום השני של אינדינגב 2008, כשהגעתי למתחם הפסטיבל והחבר'ה האלה, זרים לי אז, ניגנו על הבמה. מאז הספקתי לתפוס אותם בעוד כמה הזדמנויות, תמיד נהניתי בטירוף מהערבוב בין פוסט-רוק לפ'אנק, מהגיבוש המפתיע של השלישייה הזו על הבמה – הם מנגנים כאיש אחד, וזה מפתיע רק אם לא יודעים שהם בנו אולפן משלהם שם בצפון ומנגנים שם בכל רגע פנוי. שם גם הוקלט השיר הזה. לאחרונה הם ערכו שם ערב הופעות (או הופעה?), ומספרים שהגיעו 200 איש, שישנו באוהלים מסביב לאולפן. מטורף, וכל זה מתחת לאף שלנו.
אורן בן דוד בגיטרה, בועז בנטור בבס וטל כהן תופים. [עוד…]

8. Morphlexis – You & I
כמישהו שמכיר מקרוב, או לפחות משער, את הסיפור שמאחורי השיר אני יכול לרק לדמיין את הלילה הבודד בו הוא נכתב, את השקט בחלון, את האור הקלוש על המיטה. אני יכול רק לדמיין את הלילה הבודד בו הוא הוקלט. אני הכי פחות אובייקטיבי כשמדובר במורפלקסיס, שהוא אחד החברים הכי טובים שלי בעולם. בכל פעם שהוא משמיע לי שיר חדש שלו, אני בטוח שזה השיר הכי יפה שהוא הקליט עד עתה. יכול להיות שהפעם אני צודק?
העצב היפה הזה הוקלט בחדר של בנימין, הוא עשה הכל. [עוד…]

9. יוסי בבליקי – היא שאלה
גם את "האגרוף", האלבום הבא של יוסי בבליקי, אני רואה מתפתח לנגד אוזניי מחודש לחודש בהופעה קבועה באוזןבר (ובאמת, מחמאות לאוזןבר על אורך הנשימה שהוא מעניק לאמנים כמו בבליקי, יהוא, רע מוכיח ואחרים שמופיעים קבוע ומקבלים ארגז חול להתנסות בו). יוסי מתבדח בהופעות שהאלבום אולי יצא מתישהו. וזה לא שיוסי עובד עליו יותר זמן מאלבומים אחרים בעולם, אלא שכשהוא מתרגש מדבר מה, כמו ילד, הוא לא יכול להפסיק לדבר עליו. וכך קרה שכל מי ששמע על "האגרוף" מחכה לו מהרגע בו שמע, וזה עשוי להיות מזמן. "היא שאלה" הוקלט, יחד עם שאר שירי האלבום, באולפני קקטוס בבאר שבע, ועדיין לא עבר מיקס. באוזניות תוכלו לשמוע זמזום בצד שמאל בתחילת השיר. הוא יישכח אם תקשיבו למילים, ובמקומו יתחיל זמזום פנימי של אובדן או חסך, שלקראת סוף השיר יתמזג לרגע בדיוק עם זמזום הגיטרה החשמלית של אלי שאולי. אם יוסי בבליקי לא היה כותב ושר שירים, העולם שלנו היה מפסיד משהו יקר, יקר מאוד. [עוד…]

10 Jojaino – I want it now
רשמתי על פתקה את הפרטים של השיר הזה – מי ניגן ומתי – והיא פשוט אבדה לי. אני די בטוח שאור זובלסקי היה שם, ואני יודע לבטח שאורן להב – שהתכנה במשך כמה אלבומים יפהפיים במיוחד "Jay walk snail" – הוא השפתיים שעל המיקרופון והאצבעות שעל הגיטרה. להב, בחור מקסים במיוחד, סיפר שהשיר הזה לקוח מפרויקט שאולי לא יצא אף פעם, במהלכו הוא וכמה חברים הקליטו שירים לייב באולפן (רק השירה התווספה בהקלטה נפרדת). שם ההרכב, שמבוטא "חוחאינו" (תחשבו על מבטא מקסיקני), הוא התגלגלות של בדיחה פנימית מטופשת ומשעשעת. [עוד…]

11. רותם אור – This is what you all came for
הרומן המוזיקלי שלי עם רותם אור נמשך שנים, מאז הכירו לי אותה בבמה חדשה ונפלתי בקסמי הלחשנות הכמו-ילדותית שלה, הקלידים המשוברים והאינטימיות שכמעט כופה את עצמה עליך. הייתי מסיונר נלהב, השמעתי אותה לחברים, כתבתי על ה-EP היחיד שלה, וחיכיתי לשירים חדשים. הם לא הגיעו, במשך שנים. ואז השנה, פתאום, טפטוף דל, שיר אחד חדש במייספייס, ועוד שיר פתאום ב"הקצה", והנה נראה שרותם חוזרת ללטף אותנו בקולה. [עוד…]

12. טליה אליאב – Sabrina
מספרת טליה: "בשנה שעברה הסתובבתי לי באירופה כמה שבועות וישנתי שבוע בבית בברלין בו גרו 3 שותפים: יאן-מארק, דניאל, וסברינה. יאן ודניאל, שני הבחורים, די מהר נעשו חברים קרובים ובילינו ביחד, שתינו לשוכרה לא פעם, עשינו שטויות, הייתי שם בת בית לשבועיים. סברינה הייתה ילדה יפהפיה שדלת החדר שלה הייתה סגורה תמיד וראו רק חריץ של אור מתחתיה. לא היה אפשר לדעת אם היא בבית או לא, לא שמענו אותה אומרת שום דבר, לא רצתה לאכול איתנו לא לדבר איתנו. תעלומה. הם אמרו שככה היא תמיד, לפעמים נעלמת לכמה ימים, לכמה חודשים, לא יודעים מה היא עושה. שיער שחור קטנה כזאת פנים יפות. אולי אחפש אותה בפייסבוק. כל הדבר הביא אותי לכתיבת השיר, זה קרה במטבח הברלינאי הקטן עם הרצפה המשובצת שחור-לבן, כשדניאל שמע הוא התרגש ואמר שאלך להשמיע לה. הלכתי לחדר עם הגיטרה והמחברת שלי, דפקתי כמה פעמים אבל היא לא הייתה בבית בכלל. למחרת טסתי ולא ראיתי את כל האנשים האלה מאז.
כשחזרתי, בסתיו 2007 (?) הקלטתי את זה אצל שי לוינשטיין בבית. אני מנגנת גיטרה ושרה כמובן, שי הקליט ומיקסס בקטנה". [עוד…]

שני קדר – Love hurts
הקאבר היחיד באוסף, ובעצם השיר שהתחיל את האוסף כולו, כשאחרי כמה שנים (!) בהן לא שמעתי משני שום הקלטה חדשה, הגיע לפני כשבועיים מייל שכותרתו "נכון התגעגעתם?" ובתוכו התחבא הביצוע הנפלא הזה. "Love hurts" הוא שיר שהכרתי לראשונה בביצוע של Nazareth, שהפכו אותו לצ'יזי במידה שלא תיאמן, ערימה של קלישאות בבלדת רוק איצטדיונים סוחטת דמעות ודולרים. החלק המצחיק הוא שגם אז, בביצוע ההוא, השיר הצליח לעבור ולרגש אותי, וברגע שהוא מתחיל אין כוח בעולם שיגרום לי להפסיק אותו לפני הסוף. מאז הוקלט לראשונה ב-1960 (האוורלי בראדרז) הוא זכה לאינספור ביצועים, כולל רוי אורביסון, שר (שזכתה להצלחה רבה איתו), דון מקלין, ג'ואן ג'ט, אמילו הריס, סטינה נורדנסטם, שינייד או'קונור ואפילו ג'ני לואיס, זמרת ששני אוהבת במיוחד. [עוד…]

חג שבועות שמח, מקווה שנהניתם!

"האמינו בידע נטול מילים" – ביל קלהאן

(cc)
1. יש לי יום הולדת בשבוע הבא (ראו האייטם הבא), ושוב אפגש עם המזל שלי, תאומים. כרגיל, תאומים מגיע אליי בזמן הכי מתאים: התלבטות, צומת דרכים, שקשור גם לתכונות שעל פי קוראי הכוכבים מאפיינות את בני המזל: כספיתיות, חוסר מנוחה, סקרנות וצורך מתמיד בגירויים ושינויים. אני מסתובב עם תסבוכת בראש כמו פקעת כבלים של מיקרופון, שומע בכל פעם קול אחר. לא משהו דרמטי מדי, אין סיבה לדאגה, ולפעמים אני אוהב מאוד את הצמתים שדוחפים אותי לפעולה ולא נותנים לי לנוח. ואז, בבוקר, אני הולך ליד הכביש ובין הבניינים האפורים המלוכלכים, ובאוזניות שלי מתחיל "Gemini (Birthday song)" של להקה אחת שאולי שמעתם עליה, ?Why, והעולם עצר מלכת למשך 5 דקות ו-27 שניות. אני פשוט לא יודע נפשי מאושר מכך שהלהקה הזו מגיעה ארצה. וגם אם יום ההולדת שלכם כלל אינו במזל תאומים, נראה אתכם מוציאים את השיר הזה מהראש בשבוע הקרוב. [מפ3]



בשבוע הבא אני יוצא לגמלאות חוגג יום הולדת 27, ובצעד מרחיק לכת מתכוון לתת לכם ולי במתנה סוף שבוע חופשי: אני לא אכתוב את העונג, ואתם לא תסננו את כל החברים שלכם במהלך השבת כדי להספיק לקרוא את העונג. במילים אחרות: No oneg next week. עם זאת – אל חשש! נגבו את הדמעות מזווית העין, סוף השבוע הבא לא יהיה לחלוטין ריק מתוכן מענג, וביום רביעי תקבלו כאן מתנה נהדרת לחג השבועות, ממני ומעוד כמה אנשים שאתם מכירים.





2. שמחה בלב: Klone, אחד מבכירי אמני הרחוב בארץ, פתח בלוג בעברית ובתמונתית בעכבר קפה [שכרגע, משום מה, התרוקן פתאום]. יחד עם הפליקר שלו והפליקר של Know Hope, אני חובב סטריט ארט מאושר! [עברית]
3. הדיון על הפרומו שערך קותימן ל"כוכב נולד" עדיין לא שכך. אחרי הטור של נדב לזר שעורר דיון רב, בן זילכה כותב בוואלה, תומר ליכטש כותב בעין השביעית (נטולת הטוקבקים) על הטעות הגדולה של קותימן: לא ההחלטה ללכת לקשת ולעשות כסף, אלא ההחלטה לעשות את זה כל כך מהר, ובמקום דרך אחרת, נאמנה יותר לשורשי הפרויקט. לדעתי ליכטש מפספס כאן משהו: אני לא חושב שלקותימן הייתה אג'נדה תרבותית מוגדרת מראש לפרויקט הזה, וזה מה שהפך אותו לכל כך יפה: הוא לא הונע מדבר מלבד פליאה פעורת עיניים לנוכח האפשרויות הזמינות. קשת? למה לא. זה לא מה שימנע מקותימן כל דרך אחרת, אם יבחר בה. [עברית]
4. דברים טובים קורים במאלי: לא רק צמד המוזיקאים העיוורים ההם (איך קראו להם?), גם אלי פארקה טורה ז"ל, שהמוזיקה שלו העלתה את האפשרות שסולמות הבלוז נולדו באפריקה והיגרו לאמריקה, וגם בנו, Vieux Farka Toure, השם יודע איך מבטאים את זה (יוכנס ניקוד אודיו-אינטרנטי לשימוש, לאלתר). האלבום החדש שלו, שניתן להאזנה מלאה ב-NPR, הוא וריאציה אפריקאית יפהפיה על בלוז, רגאיי ואפילו קצת רוק. אם חיפשתם משהו שירחיב וירענן לכם את הטעם המוזיקלי, שלרוב נשאר אצל רובנו בתחומי הרוק המערבי, תנו לזה טעימה. קל לבלוע, קשה לעזוב. [NPR]
5. עומר רודריגז לופז, ממארס וולטה וגם מ-At the drive-in, משתף את כל האלבומים מלאים שלו בבנדקאמפ. נייייייס. [בנדקאמפ]
6. למה לסמפל אלקטרוניקה, כשאפשר פשוט לנגן בתיאום מופלא בחדר בו פועלת אזעקת עשן? [טיוב]
7. כתבה מעניינת של רפאל פוגל על איור ומאיירים בישראל, והאם אפשר להתפרנס מזה כיום, כפי שעשה זאב, למשל. בין השאר הוא מראיין את גיא מורד, יוצר "שלוש פעימות". [עברית]
8. יקירי נדב אזולאי ביקר אצל קוטנר באולפן 102fm והשאיר אחריו הקלטות של כמה שירים, כולל "בוץ" (!) וביצוע בלוזי ומשונה ל"לאסוף שאריות". יש גם וידאו פריך ועסיסי (שיקרתי, הוא לא פריך, הוא סתם עסיסי). [עברית]
9. רונה קינן מתראיינת אודות "שירים ליואל" המצוין, הפעם למוזיקה נטו – שהופך לצד חנות גם למגזין לעת מצוא, צעד נפלא. [עברית]
10. נמאס לכם מת'רדלס? המאיירת הישראלית אלית אבני-שרון התארגנה על ליין חולצות עם איורים פרי עטה (ומחשבה), ב-70 שקל האחת. ההדפסה הפעם איכותית, לא כזו שיורדת אחרי שתי כביסות. [עברית]



11. [תודה לנועה] זה כמעט שבר לי את הדפדפן לחצי מרוב עומס, אבל זה מגניב בטירוף: Cold war kids שיחררו קליפ פלאש אינטראקטיבי מרהיב ל-"I've seen enough". בעזרת הצבעים בחלק העליון תוכלו לבחור במה ינגן כל חבר, ובעזרת קליק על חבר הלהקה תוכלו להפסיק או להמשיך את נגינתו. מעין מיקס-בורד ויזואלי פשטני. זהירות – זה ממכר ויגרום לכם לשמוע את השיר חמש פעמים ברצף במלא צורות שונות. למרבה המזל, זה אחלה שיר. [פלאש]
12. "Hi-Q", אולי השיר האהוב עליי של להקת האינדי רוק המקסיקנית Bam Bam (שאת האלבום המצוין שלה תוכלו להוריד בחינם כאן) זוכה לקליפ אנימציה משובב נפש ועיניים. [טיוב]
13. התרגשתי עמוקות ומהדהדות מההופעת הפרידה הנפלאה של נעם רותם מהסיבוב הארוך-כמו-שרוך שלו "עזרה בדרך", אז כתבתי על זה משהו פה בעונג. diamondog, ששמחתי לפגוש בהופעה, כתבה דברים יפים הרבה יותר. [עברית]
14. [תודה לרעי] פרויקט סטריט ארט מבריק במנהרות הרכבת התחתית של ניו יורק מתבל כל נסיעה בסרטון אנימציה קצר דרך החלונות. זה מדהים אותי מכל כך הרבה סיבות. [וידאו]
15. יש שירי בלוז על הרבה דברים: האישה עזבה, הכסף הלך, הנשמה אצל השטן ועכשיו הוא לא מחזיר לי. קרמיט אפילו שר "לא קל להיות ירוק". אבל הכי קשה זה לחיות עם זין עצום בגודלו. לפחות לפי השיר הקורע הזה. ואלה אפילו לא Flight of the conchords. [וידאו]
16. אני עדיין מתרגל לחדש של פטריק ווטסון, אבל הת'ר בראון כבר מאוהבת בטירוף. [אנגלית, מפ3]
17. [תודה לערן] הן חיות. והן זוהרות. הן חיות זוהרות! [פיקסלים פלורסנטיים]
18. במסגרת לימודיו הגבוהים, ידידי רועי עורך עבודה בפסיכולוגיה בנושא מעניין: הוא מחפש מוזיקאים, שמוציאים בחודשים הקרובים אלבום או יוצאים לסיבוב הופעות חדש, ומתכוון לנתח את החלומות שלהם (על פי יונג, אם אתם ממש סקרנים). המחקר ייערך באנונימיות מוחלטת, ואם אתם מוזיקאים שרוצים להשתתף, פנו לרועי. [יונת דואר]


קונאן. קופץ לבריכה של הגדולים

19. בניו יורק טיימז יש כתבה גדולה על קונאן או'בראיין, המעבר שלו לטונייט שואו בלוס אנג'לס והמדע המדויק של הקומדיה. אין כמו הקון-זון ואוח, כמה שאני אוהב את הניו יורק טיימז לפעמים. הכתבה אמנם מתחילה בסיפורו של קונאן, אבל מתרחבת מהר מאוד לכל ממלכת הלייט נייט האמריקאית, מלטרמן ועד קולבר. [אנגלית]
20. [תודה לדרור] שממליץ על We are the storm, להקה שוודית שתדליק את חובבי האיזור הכללי של בלוק פארטי, אינטרפול, קינגז אוף לאון וגם – כן כן – קולדפליי. והכי טוב? הם נותנים את EP הבכורה שלהם בחינם לגמרי בבנדקאמפ. רואים? בשבדיה יש, אחרי הכל, יותר מאבבא ורוקסט! (הם היו שבדים בכלל, רוקסט? פתאום אני לא בטוח). [אנגלית, אבל עם סימנים מצחיקים מעל האותיות]
21. משבוע לשבוע אני יותר מאושר מהחופש שנותנים לשרון מולדאבי בוויינט. בטור השבועי שלו (תמיד בשישי בבוקר, כשיש לי זמן לקרוא אותו) הוא פשוט כותב כמה שבא לו על מה שבא לו, בלי תלות הכרחית באלבום חדש או אקטואליה – וזו בעיניי הדרך הכי טובה לצרוך את המולדאבי שלי. אחרי הביצוע ל-"Nature boy", אחרי דפש מוד וסיפורה של חברת התקליטים איילנד, הפעם הוא בוחר לכתוב על קורטני לאב, "נערת הרוק האחרונה": "היום כבר לא מתים מרוקנ'רול, וטוב שכך. ומצבה של מי ששרדה כקורבן ישיר וקרוב של המוות הגדול האחרון שלו, מסתבר, רחוק מלהיות מזהיר". [עברית]
22. כשאני רואה בבהלה את הווידאו בו ג'ף אמנט מפרל ג'ם מוכה ונשדד מחוץ לאולפן הקלטות בלוס אנג'לס, אני חושב לעצמי שאולי באמת יש יותר מדי חדרי חזרות בסמטאות מטונפות ומפוקפקות בתל אביב. מוזיקאים, הישמרו. גיטרה יכולה לקנות סמים למשפחה שלמה! [וידאו]
23. כמה פעמים מצאתם ברחוב משהו שווה וחשבתם לעצמכם: כן, אני איהנה מאוד מדוב הנמלים הוורוד הזה, אבל בטח הבעלים האמיתיים שלו ייהנה הרבה יותר אם אחזיר אותו. אבל איך אמצא אותו? ויותר מזה – בטח פעמים רבות יותר חשבתם "לכל הרוחות! אני לא מאמין ששכחתי את האייפוד באוטובוס!". ובכן, חברים, הכירו את האתר איבוד – אתר אבידות ומציאות ישראלי שעובד על פי עיקרון פשוט: ככל שיכירו אותו יותר אנשים, כך הוא יהיה יעיל יותר. בפעם האחרונה שתמצאו או תאבדו משהו – רוצו לשם. אתם עשויים לשמח מישהו מאוד מאוד, אולי את עצמכם. [עברית]
24. כןןןןןןןן! שיר חדש לגמרי לג'ייסון מולינה, המתכנה גם Magnolia Electric Co, המתכנה גם האמן שיעשה לי עור ברווז גם אם ישיר את "הללויה" של להקת חלב ודבש". השיר החדש, "It's made me cry" (טעות האנגלית במקור) הוא חלק מתקליטון "7 חדש, שאולי – נחזיק אצבעות – מבשר על אלבום שבדרך. [מפ3]
25. דן מליבריסטאן מצא את השימוש הספרותי הנבון ביותר בטוויטר: תקצירי ספרים ב-140 תווים. [עברית]
26. אורן ראב המצוין כותב על שני אלבומי בכורה מ-1993, שניהם הוקלטו בסלון של בית, שניהם מדגימים בצורה הטובה ביותר את השיאים אליהם יכולה להגיע חבורת מוזיקאים מוכשרים שפשוט נהנית לנגן ביחד, בלי לחשוב על להיטים, על חברות תקליטים, על הקהל. במקרה הזה, אורן מדבר על הבכורות המעולות של שריל קרואו וקאונטינג קרואוז, שני אלבומים אהובים עליי מאוד (אם כי, בשני המקרים, האלבום השני של כל אמן הוא דווקא האהוב עליי מכל). [עברית]
27. אליפות העולם בביטבוקסינג תיפתח בשבוע הבא בברלין (ניימן, קפוץ לשם!), ובאתר התחרות יהיה אפשר לצפות בה לייב. ואחת המתמודדות הרציניות היא ג'וליה דיילס, קנדית בת 17 שזכתה בתחרות האינטרנטית (כלומר שלחה וידאו ולא הגיעה), ולכן עלתה לתחרות האמיתית. [אנגלית, טיוב]


ג'יזס, נראה אתכם מחזיקים את עצמכם ככה על עמוד

28. חשפניות זה לא מגניב בעיניי. לא של נשים ולא של גברים – כך או כך הדבר הכי טוב שיכול לצאת מזה הוא סצנה משעשעת בסרט בלשי (בכל סרט בלשי מאז האייטיז, כך נדמה, יש לגיבור תמיד סיבה לבקר במועדון חשפנות). אבל ריקודי-עמוד (Pole dancing) כבר הגיעו לרמה אקרובטית מרשימה, וזה כן מגניב בעיניי. נמי הסבה את תשומת לבי לסרטון הבא של הרקדנית פליקס, ש"נותנת מעל 6 דקות של שרירים לא אנושיים", כדברי נמי, ולא מורידה את החזייה. [טיוב]
29. במגזין Salon שואלים: למה כל כך משנה לנו אם נערה היא בתולה? זאת בעקבות סיפור די מדהים (ברמת הציניות שבו) על בחורה בת 22 שעורכת מכירה פומבית למציאת הגבר שיבתק את בתוליה. כרגע המחיר עומד, לא תאמינו, על כמעט 4 מיליון דולר. [אנגלית]
30. כותב תומר לוין: "אני רוצה לכתוב קצת על ההיסטוריה של הג'אז, בייחוד לנוכח המוזיקה של ימינו ופער הבנתי, לטעמי, בהבנתה בקרב הציבור. בשביל זה צריך להתחיל מסקירה היסטורית מסויימת, לא כוללת כל דבר שקרה, כי זה בלתי אפשרי". צא ולמד. [עברית]
31. ניימן מפנה להורדת "על הברזלים", EP חדש של Shitty CT הישראליים, להקת נו-מטאל מעכו. הופה! גם EP בחינם, גם מוזיקה ישראלית, גם נו-מטאל וגם מעכו, גם מבטא רוסי! ענק. תרבות-נגד רולז. [אנגלית, זיפ]
32. דיוויד ברן ובריאן אינו ממשיכים בגישה הבריאה לרשת ונותנים את EP ההופעה שלהם להאזנה מלאה ברשת (ניתן גם להטמיע את הנגן). האלבום שלהם, אגב, עדיין ניתן גם הוא. [אנגלית]
33. [תודה לגורלי] הטבע האנושי הוא לזהות פרצופים אנושיים בכל דבר, כולל עצמים דוממים. לכן הבלוג הזה מושלם. [פיקסלים]
34. "The crooked line", שיר חדש של אלביס קוסטלו, שמעיד עליו שהוא "השיר היחיד שכתבתי בלי אירוניה על נאמנות". מזדקן, הבחור? [סטרים]
35. שמח אצל Modest mouse, שמתקרבים לאלבום חדש ומטפטפים בינתיים קליפ חדש לשיר הממכר "Satellite skin" והאזנה לשיר נוסף, "Guilty cocker spaniels" (איזה שם אדיר!). [וידאו, סטרים]
36. הפחיות שנזרקו על אביב גפן לאורך השנים הן עוד כלום: הנה 19 התקיפות הבימתיות הכי גרועות במוזיקה. [אנגלית, טיוב, פיקסלים]
37. רדיוהד חזרה לאולפן, להקליט את האלבום הבא! תודה באמת, עכשיו חיי שבו להיות ציפיה לאלבום נוסף. [אנגלית]


הסולן של The twilight sad, או לפחות מישהו שנשמע כמוהו

38. עצמו עיניים ופקחו אוזניים: "Reflection of the television", שיר חדש של The Twilight Sad, הלהקה הסקוטית שעשתה לי את 2008 רועשת ומאושרת הרבה יותר עם אלבום הבכורה האדיר שלה. אם לשפוט לפי השיר החדש, האלבום הבא Forget the night ahead יהיה הרבה פחות אינטנסיבי וכועס, וקצת חבל לי. אבל כמה משעממים היו חיינו לו המוזיקאים שאנו אוהבים תמיד היו עושים כרצוננו? [מפ3]
39. גם ה-Bowerbirds חוזרים עם אלבום חדש! מה קורה פה, בשבוע הזה? אני צריך הארדיסק חדש רק בשביל השבוע הזה. תנו ביס בכמה משירי האלבום החדש (והמצוין) בהייפ מאשין. [מכונת הייפ שכזו]
40. כשיצא הקליפ החדש של בוב דילן והושפרץ על כל מסך מחשב אפשרי, התבאסתי. זה קליפ? זה סליידשואו, אפילו לא אחד מעניין במיוחד. דילן, מסתבר, קורא את העונג (או את מחשבותיי, סביר להניח שאת מחשבותיי), והוציא קליפ חדש לשיר. הפעם התמונות לא רק זזות, הן גם מכילות זוג אוהב ואלים במיוחד, ונראה ונשמע בעיקר כמו סצינה מספרות זולה. קבלו את "Beyond here lies nothin'", הקליפ האמיתי באמת. [וידאו]
41. זה רק אני, או שהטייטל לאלבום החדש של טורי איימוס, Abnormally attracted to sin, נשמע כמו פארודיה של מישהו על שירים של טורי איימוס? האלבום החדש גרם לי להבין שזהו, אני לא מסוגל יותר לשמוע את טורי. התחושה שלי היא שאחרי כמה אלבומים היא פשוט נתקעה בניוטרל ושרה את אותו השיר כבר שנים. אבל אולי זה רק אני. בכל מקרה, הנה קליפ חדש של הג'ינג'ית-לשעבר, "Fire to your plain" (עוד כותרת שנשמעת כמו פארודיה?). [טיוב]
42. מאסיב אטאק עובדים על אלבום חדש (דיימון אלברן וסולן אלבו מתארחים!) וחשוב לא פחות, יוצאים לסיבוב הופעות עולמי. אולי הגיע הזמן לקפוץ הנה? [אנגלית]



43. גרג קוט, עיתונאי מוזיקה בשיקגו טריביון, מפרסם בימים אלה ספר חדש בשם Ripped: how the wired generation revolutionized music. את הפרק שמדבר על המהלך של רדיוהד אתם יכולים לקרוא בבלוג שלו. אני כבר הזמנתי עותק. [אנגלית]



44. זו הפעם הראשונה שאני מוקף כל כך הרבה נשים צעירות, ויש לי סיכוי עם כל כך מעט מהן. אי אפשר לכתוב על Mother Festival בלי להתייחס לקוויריות ששלטה במרתף של לבונטין 7 בשישי בערב. נכון, מארגנות הפסטיבל (כך הבנתי) הן דמויות ידועות בקהילה ההומולסבית של תל אביב, ובין כה וכה כל המופיעות בו הן נשים, רובן אטרקטיביות ומוכשרות שזה תמיד מקור משיכה – אבל זה גם מקור משיכה לגברים סטרייטים, וכאלה כמעט ולא נצפו אתמול. לא חשבתי לכתוב בכלל על העניין הזה אלמלא הוא התבטא בדיאלוג קצרצר ומפתיע בין הבמה לקהל. באחת ההפסקות בין השירים במופע המשותף של רונה קינן ויעל דקלבאום, בחור מתוסכל אחד צעק מהבאר: "למה סטרייטיות לא כאלה חמודות?". בעוד אני זע על מקומי באי נוחות, ורונה מנסה להתבדח ("אל תשאל אותנו, תשאל אותן"), דקלבאום הישירה מבט לבאר ושאלה: "מה אתה עושה פה בכלל?". נראה שלכל משתתפות הפסטיבל היה ברור מראש מהו קהל היעד, והגברים היו שם כי תעו בדרך ואולי חיפשו בטעות הופעה של ברי סחרוף. ובכל זאת יצאתי די מאוהב. זה לא התחיל קל. מאריה אוצ'ר גערה בקהל שלא הסכים לשתוק בזמן ההופעה, וקאט פרנקי הייתה אמנם מצודדת אבל לא מאוד מעניינת. את יעל דקלבאום, עם כל הכבוד (ויש, כי לבחורה יש יכולות), אני לא ממש סובל. זו כפי הנראה בעיה שלי, כי רוב הקהל קיפץ ושר בקולי קולות את שיריה, ועל הבמה מסתמן גם שהיא פשוט בחורה נחמדה לאללה, אבל כשהיא שרה אני תמיד מוצא את עצמי מחכה בקוצר רוח שזה ייגמר. המצב השתפר פלאים כשרונה קינן עלתה עם עדי רנרט. ביצוע יפהפה ל"הקול שקורא לי" גרם לי להתגעגע לגירסה המקורית, "The dead and the junkies", ואז "במערכת הדם" שבא לי לגמרי בהפתעה ו"עיניים זרות", אחד השירים היפים ביותר שנכתבו בארץ. כמה שירים חלשים מאוחר יותר (תודה דקלבאום!), והנה מגיע "מבול" פתאום. וואו, מאיפה זה בא. האווירה עד אותו רגע הייתה מעט משועשעת, מעט חגיגית, כבר הרגשנו בבית וחלצנו נעליים בחיוך, והנה "מבול". ולא סתם, דקלבאום – בתפקידה הטוב ביותר בערב – משלימה בית ופזמון אחד באנגלית, בטקסט המקורי של השיר כשעוד נקרא "Earthquake" והיה דוקר לא פחות. איזה יופי של ביצוע. אחריו, אפילו "100%" של דקלבאום הפך פתאום לכייפי, וגרם לי להבין: דקלבאום היא ילדה מתלהבת, וההנאה שלך ממנה תלויה במידת הציניות שלך מול ילדות מתלהבות. תישאר ציני – תסבול. תרשה לעצמך להיסחף בהתלהבות – תיהנה. כנראה, לא הרשיתי לעצמי להיסחף רוב הזמן. כשהרשיתי, זה היה כיף מאוד. אבל כל זה היה הקדמה לבחורה שבאמת גרמה לי להתאהב – אמילי וולס. בחורה נערית, שגדולה ממני בשנה אבל נראית קטנה בחמש, עלתה עם שולחן מלא מכשירים (מקלדת Korg, קסילופון, מיקסר ומלודיקה), כינור, יוקליילי ומערך אפקטים ודוושות לופ וסימפול למרגלותיה. בהתלהבות וקוּליות אינסופית, שהופכת אותה לסקסית בטירוף, היא מערבבת קטעי כינור פסודו-קלאסיים, ביטים מגה-היפ-הופיים ולופים של כל הבא ליד, ושרה על גביהם בקול הנהדר שלה, לפעמים עושה ראפ מגניב במיוחד. לבחורה יש גרוב אדיר, קסם אישי ונוכחות שגורמת לך באמת לשכוח שעל הבמה עומדת רק בחורה קטנה אחת ולא הרכב היפ-הופ שלם. היה שווה לחכות, וכל מי שהיה שם יצא עם עיניים נוצצות. אז קודם כל תקפצו לצפות בה ביוטיוב, אחר כך לשמוע אותה מדברת ב-NPR, ואחר כך להצטער כל כך שלא הגעתם. [דברים]



45. כש
    כשהיית עיוורת
    נגעת בדברים ללמוד צורתם
    האמיני בידע נטול מילים
    האמיני בידע נטול מילים

    טוב
    אני יכול לספר לך על הנהר
    או
    שפשוט ניכנס פנימה
    לגוף שהכין הגשם מהימים שלנו לפני שהכרנו

    אנחנו שוחים בנהרות הגשמים של הימים שלנו לפני שהכרנו
    וקשה להסביר מה עשיתי או חשבתי לפני שהגעת
    נראה לי שהייתי איש הגון בסך הכל

    עקבתי אחרי הנהר ממעל כמו ציפור
    עם אמונה בידע נטול מילים והכוכבים הנופלים
    גם הם עפו
    וידעתי שהם תופרים דבר מה
    דבר מה עשוי היטב
    עשוי לי ולך

    אנחנו שוחים בנהרות הגשמים של הימים שלנו לפני שהכרנו
    וקשה להסביר מה עשיתי או חשבתי לפני שהגעת

    העיר הייתה אגרוף
    גרתי על פרק ידה
    והבטתי לי סביב טוב-טוב
    והנהר גאה והתרחב והעמיק והאפיל
    ככל שסגרתי עליו
    והוא הוביל אותי אלייך, מה שהוביל אותי לומר

    בואי ניכנס
    פנימה

    נכנסנו לנהר והוא אחזנו
    גרם לנו לחשוב על מין בינינו
    בתקופה בחיינו לפני שהכרנו

    אנחנו שוחים בנהרות הגשמים של הימים שלנו לפני שהכרנו
    וקשה להסביר מה עשיתי או חשבתי לפני שהגעת

    והדבר היפהפה ההוא שאמרת
    כששכבת במיטה
    על כל הדברים שאני יכול לחשוב עליהם
    בסוף היום
    אבל מכל המקומות אליהם מחשבתי יכולה לנדוד
    היא תמיד דוהרת בחזרה אלייך

    אנחנו שוחים בנהרות הגשמים של הימים שלנו
    לפני שהכרנו
    אז פגשי בי באוקיינוס ונרכב על הגלים
    מן הנהרות אל האוקיינוס
    כל גל פנתר מסתער
    חד עין ונכון

    האמיני בידע נטול מילים
    האמיני בידע נטול מילים.

    Bill Callahan – From the rivers to the ocean [מפ3. התמונה: cc]

שבת שבוגי, קוראים יקרים, וברצינות לרגע: תודה שאתם קוראים.

זה בכלל מהופעה אחרת, ותודה לגוני ריסקין. אם יש לכם תמונות מההופעה בזאפה, ספרו לי

300 הופעות. קשה לקלוט את זה. במונחים מקומיים, הופעה שרצה 300 הופעות מחוץ לגבולות התיאטרון או מופעי הבידור היא שיא אולימפי. הופעת רוק, ועוד כזו שעוסקת ברובה בהתמודדות עם סרטן, מוות ופחד, שמצליחה לרוץ (בהצלחה!) 300 פעם בארץ שניזונה מכוכב נולד וסרטים על רביבו, היא נס. לא פחות.

הכיסאות בזאפה אתמול היו קשים, והכאיבו בעצמות הישבן. זו הייתה המגרעה היחידה בערב מושלם, ללא רבב. ולא מושלם כי היה מופק ומתוכנן עד המילי-שנייה האחרונה, כלל לא, אלא מפני שרותם הוא אמן אמיתי ומקצוען אמיתי. הוא מקצוען אמיתי כי הוא הופיע עם ההרכב הזה והשירים האלה מאות פעמים "בכל מקום שבו יש שקע חשמלי", כדבריו. ראיתי אותו בפאב בגליל התחתון מול לא יותר מ-15 איש, וראיתי איך הופעות שלו במרכז ענב בן 300 המושבים נמכרות עד הכרטיס האחרון. והוא אמן אמיתי כי למרות השפשוף, למרות שהשירים האלה ניתזו מקצה שפתיו אלפי פעמים, הוא עדין מתכוון אליהם, עדיין מתנדנד על חבל דק כשהוא עולה לשיר אותם, עדיין משאיר את הרווח המסוכן הזה לטעות, לאילתור, לצביטה.

לא תכננתי להגיע אתמול לזאפה. כלומר, כן תכננתי, כבר חודש מראש, אבל איכשהו השבועיים האחרונים והעמוסים הותירו אותי נטול כרטיס, וכבר ויתרתי. הנחתי שהכל אזל. שעתיים לפני שרותם עלה לבמה, חבר התקשר: "נו, אתה בא?". יאללה, זרקתי את כל מה שעשיתי, צלצלתי חיש מהר לזאפה לוודא שיש כרטיס ודהרתי לרמת החי"ל. החבר, יתברך שמו, שמר לי כיסא בשולחן שלו, השולחן הכי טוב בכל המקום – שורה שנייה, מטר מהבמה. התרגשות, המתנה, התרגשות, והנה זה מתחיל. שומע שיר אמיתי על קסם ועל אובדן.

מצחיק – טוב, אולי מצחיק היא לא המילה המתאימה – אבל שירי הכאב-נ'-רול של רותם, שהפכו את "עזרה בדרך" לאלבום מרגש ולפעמים קשה מנשוא, הפכו כאן כולם לשירי ניצחון. כשרותם שר "אם יש לך את הכל, אפשר רק לאבד", וזאפה מלא מפה לפה – העיניים נוצצות מהתרגשות ומהידיעה כי זו ההופעה האחרונה בסיבוב – משתמש בכל הפיות האלה כדי לשיר את זה יחד איתו, לדחוף אותו מעלה, מתחתית הבאר אל האור, אנחנו יודעים שאלו היו רק בשורות רעות, וניצחנו אותן.

גם ההחלטה העיבודית לפתוח כמעט כל שיר ברותם פלוס גיטרה בלבד, ואז לטפס בהדרגה לשיר רוק מלא וסוחף של גיטרה-בס-תופים-פסנתר (יברך האל את אסף תלמודי ואצבעותיו על הקלידים) חיזקה את התחושה של "התגברנו". התחלנו חלש, אבל הנה אנחנו עומדים כמו אריה, מיישרים את הגב עכשיו ושועטים קדימה.

רצף מבריק קושר סוף רועש ומערבולתי של שיר מ"עזרה בדרך" אל הפתיחה המבריקה של "חום אנושי", ראשית ראשיתה של קריירת הסולו של רותם ושיר ענק גם בלי קשר. גם השיר ההוא, כשהוא זועק ומתחנן לקצת חום אנושי, לא לישון "כמו כלב על הרצפה", הוא זעקת ניצחון מאז'ורית. רותם ניצח בכל החזיתות. אתמול היה רק טקס הענקת המדליה.

וכמה מילים על ברי סחרוף, הערב על תקן אורח נבוך. רותם הוא מעריץ ותיק ונלהב של ברי, "בשבילי זה יותר מלנגן עם בוב דילן", הוא אמר בראיון, ועל הבמה סיפר איך בגיל 15, כשיצא "1900" של פורטיסחרוף, היה מתאמן מול המראה עם מטקה מעץ על כל השירים באלבום, "אבל רק על הקטעים של ברי". כשהוא סיים את ההופעה, כרגיל, עם השורות "רציתי להיות גיבור גיטרה", היה ברור סוף סוף למי הוא התכוון. ידענו גם קודם שברי, שהצטרף אל נועם בביישנות וקרע לרווחה את "לפני תהום", "עזרה בדרך" וגם את "הפוך" ו"חבל שאת לא" שלו, הוא גיבור גיטרה. אבל הערב, כשדרך באגביות על אפקט הריוורב, נשען לאחור מהמיקרופון ונתן לאצבעות לנסוק במקומו, הרגשנו את זה בכל עצם בגוף. לרותם לא נשאר אלא לעשות כמונו ולהביט בהערצה ממקום עומדו, הפעם כגיטרה שנייה.

הופעה מרגשת ומזככת מהתו הראשון, הופעת אורח כריזמטית של ברי סחרוף, מיקום מעולה באולם, סאונד טוב (בזאפה!), תחושת עילוי ואפילו אכפו את חוק העישון, תודה לאל. ואני, אני בכלל לא תכננתי ללכת להופעה הערב. מה נותר לי להגיד, מלבד "תודה"?

"זה באמת היה מסע פנטסטי", נפרד רותם מהקהל בתום שעה וחצי של דמעות ומיתרים, ולא יכולתי לסכם את זה טוב ממנו. המסע הארוך שעבר, מהרגע בו התחיל לכתוב את "כמו רוח" (שהפך אתמול לעליז כמעט, בגיבוי האקורדיון של תלמודי), בתחתית של התחתית, ועד תחושת ההתעלות הקולקטיבית אמש, היה באמת פנטסטי. נס.