"אני חושבת שיש נטייה לבני אדם בכלל לראות פן אחד של בן אדם ולהחשיב אותו ככל האדם כולו, הם גם מצפים שהוא ימשיך להתנהג בהתאם למי שהם חושבים שהוא, אבל למעשה מי שמקשיב לפי ג'יי הארווי יכול להבין שהיא בן-אדם גדול ורב פנים ולכן אם היא בוחרת לחשוף פנים מעט שונות, לא צריך לחשוב שהיא מתיימרת אלא להבין שהיא פשוט חושפת לאור עוד פן" – רות דולורס וייס מדברת על פי-ג'יי הארווי, אבל קולעת להרבה מאוד מקרים של אמנים שאנחנו תוקעים בנקיק צר במקום להקשיב להם בשלמותם

1. תכננתי להקדיש את שיר הפתיחה והסיום לווילי נלסון השבוע, אבל לתעלות המוזיקה האקראיות היו תכניות אחרות: פעם פעם, ילדים, בערך בתקופה בה קם האתר העתיק הזה, התהלכה בממלכה חיה רב-ראשית ומשונה, שכונתה על ידי הילידים "פריק-פולק". תחת ההכתרה הכללית הזו נמנו אמנים שונים זה מזה כמו דבנדרה בנהארט, סופיאן סטיבנס, אנימל קולקטיב, קוקורוזי, ג'ואנה ניוסם, אנטוני והג'ונסונז ועוד. ונשאלת השאלה: מהו הדמיון המוזיקלי בין סופיאן סטיבנס לאנימל קולקטיב? שום כלום. רוב האמנים בזירה הזו גדלו והתפתחו ויצאו מהכללה המגבילה הזו למחוזות משלהם, שלאו דווקא כוללים משהו פולקי או פריקי. וצמד מתוק אחד מאותה תקופה של הייפ זוהר (ממנו יצאו, אסור להכחיש, לא מעט אלבומים מצוינים) קצת נשכח ונזנח, או אולי מעולם לא היה ממש במרכז העניינים: קוקורוזי. האחיות הצרפתיות סיירה וביאנקה קסידי (איזה שמות אדירים), פרצו ב-2004 עם אלבום מצוין שהוקלט באמבטיה שלהן, כולל כמה מצעצועי האמבטיה שלהן. מאז הן לא ממש הפסיקו להקליט, והוציאו אלבום או EP כמעט מדי שנה. יש להן אלבום חדש בקנה, אך חברת התקליטים שלהן, Touch & Go, נקלעה לקשיים ולא ברור אם תוציא אלבומים חדשים יותר. בינתיים הן מוכרות EP בהופעות בלבד, מה שאומר "בהופעות בלבד ובאתרי הורדות לא חוקיים באינטרנט".. "Happy eyez" הפותח משיב אותי בבת אחת לכיף הגדול של קוקורוזי: ההיפ-הופ הפרימיטיבי שברקע, המלודיות הילדותיות שבחזית ובעיקר הקולות המתקתקים, איך התגעגעתי לקולות האלה! איך אי פעם עזבתי אתכן, קוקורוזי? [מפ3. תצלום: .babyc.]



2. כמה מילים על מייקל ג'קסון. [עברית]
3. שמענו, קיווינו, פקפקנו, חששנו – עכשיו יוצאת ההודעה הרשמית: לאונרד כהן יופיע בארץ, סופית, יש חסות, הכל בסדר. עכשיו רק שלא יתקלקל שום דבר. יומיים אחרי ההופעה אצלנו יקפוץ כהן להופעה קטנה יותר ברמאללה, מול אלף איש. [עברית]
4. הכירו את בלוג הפורטרטים של הצלם ערן מחלו, צלם טוב ובחור טוב. [פיקסלים]



5. ואת בלוג הקעקועים החדש והמעולה של עדי סברן, טאבולה ראסה, כדאי לבקמרק ומהר. זה רעיון שכבר שנים אני מתכנן לבצע, בלוג כזה, אבל איכשהו זה לא יצא, וגם כך עדי עושה את זה הרבה יותר טוב ממני. [עברית, דיו]
6. רוצים כרטיס להופעה מיוחדת של יהוא ירון באוזןבר ביום שני ב-20:30 ערב? "מופע שרובו דואטים (!) וחלקו עיבודים שאפתניים של בוריס מרצינובסקי ושלי", כדברי יהוא. בא לכם? שלחו לי מייל במהלך הסופ"ש (עד מוצ"ש בחצות) עם הכותרת "יהוא ירון" (בעברית!), ואולי תזכו. [מייל]



7. פופטארט מעדכנת על פרויקט חדש ואדיר של בק שגורם לריר שלי לנזול על המקלדת: מדי זמן מה הוא ייכנס עם כמה חבר'ה לאולפן ויקליט תוך יום אחד ביצוע מחודש לאלבום שלם. האלבום הראשון שנבחר הוא אלבום הבננה של וולווט אנדרגראונד וניקו. יש כבר מה לשמוע ולראות. [עברית, מפ3, וימאו]
8. פרידה יפה ממייקל ג'קסון אפשר למצוא בעבודה טקסטואלית וגרפית של אבי בוחבוט. זה נפלא, אבי, לא הספקתי להגיד לך. [פליקר, עברית]
9. ואפרופו אותו אלבום, מבקר המוזיקה ריצ'י אונטרברגר כתב ספר על הוולווט אנדרגראונד, וראיין במסגרתו את נורמן דולף, שהשתתף בהפקת אלבום הבננה הידוע ב-1966. [אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט

אני לא מאמין שמייקל ג'קסון מת. אני אפילו לא צריך לתת לינק, פתחו כל אתר חדשות – זו כנראה תהיה הכותרת הראשית.

אתמול בלילה התיישבתי לערוך את העונג שבת, כולי עזוז וכיף, ואחרי כשעתיים שילטטה זוגתי על הספה כשפתאום הגיעה לערוץ סקיי ניוז. בהתחלה זה היה "יאללה יאללה, שמועות", אחר כך זה התחלף בלגלוג מרוחק, ובסופו של דבר, כשהתברר שהידיעה הזו באמת סופית ואמיתית, נחלצו בהדרגה הזכרונות מהמעמקים. איך בכיתה ו' כתבתי עליו עבודה שנתית, איך אבא שלי לקח אותי להופעה שלו בפארק הירקון אחרי חודשים בהם הייתי בטירוף מייקל ג'קסון, שהחל בקליפ המדהים של "Black or white", שפער את פי הצעיר (הקלטתי אותו בווידאו, וראיתי את הקליפ הזה אולי מאות פעמים). ההתרגשות בהופעה, ההליכה לאיבוד והבהלה בעקבותיה (פעם ראשונה שנתקלתי בעשרות אלפי אנשים במקום אחד), וההתרגשות בשארית ההופעה. הגילוי המאוחר, בגיל מבוגר יותר, של להיטיו הישנים והעדיין מבריקים ("בילי ג'ין" הוא בית ספר לפופ מושלם), ומאוחר יותר, כמו כולנו, הריחוק ההולך וגדל, הלגלוג ההולך וגדל, הקיבוע של הדמות האסקצנטרית, החולנית. כאילו המוזיקאי והפרפורמר המוכשר שהביא לנו את בילי ג'ין, והמבוגר שהטריד ילדים מסוימים ונופף אחרים ממרפסות, הם בכלל לא אותו אדם. הוא לא נראה אותו הדבר. הוא לא עושה את אותם הדברים. שני אנשים שונים.

וכשהעצב ירד עליי, כשהשעות נקפו ומצאתי את עצמי סוקר את הביוגרפיה שלו לטובת אייטם בעכבר העיר, הבנתי שבדרכו הקשה והבלתי אפשרית הוא הצליח להגשים מה שתמיד רצה – להיות פיטר פן. רק שזה לא היה כפי שחלם. להיות פיטר פן בעולם ובדור שלנו זה לא יפה ומקסים ולנצח, זה קשה ומעוות וזמני, ויש לזה השלכות רציניות שילד לא יכול לתפוס. וג'קסון היה תמיד ילד. בהתלהבות שלו, באמונה שלו, ברצון שלו להיות נאהב תמיד, להיות טוב תמיד, בניתוחים הפלסטיים (תסתכלו על תמונותיו מהשנים האחרונות – ככה נראה אדם בן חמישים?), ברצון שלו לשחק עם ילדים אחרים, אותו הגשים בצורה מעוותת. אני מאמין, ותמיד האמנתי, שלא הייתה לו כוונת זדון. הוא פשוט לא הבין, הוא נשאר ילד מבולבל, הוא פיגר. איך אומרים בקלישאות הקולנועיות? "ילד מבולבל שחיפש אהבה בכל המקומות הלא נכונים". אני לא מצדיק, חלילה, אבל אני מבין היכן התחילה הבעיה. צריך להיות מאוד מאוד עשיר בשביל להרשות לעצמך לחיות בדיסנילנד, לשחק עם ילדים ולשיר ולרקוד כל היום, וג'קסון היה מספיק עשיר כדי לקנות את החלום. הוא לא התבגר, מנטלית, מאז גיל 12. אותו חיוך אווילי, אותו תום. יש לזה גם צדדים רעים, צדדים שחברה בוגרת מענישה עליהם וחברה צינית מגנה בגללם. אני מניח שימשיכו לדון בזה לא מעט בשבועות הקרובים.

כך או כך, מייקל ג'קסון מת. זה בלתי נתפס, כמעט. הוא אף פעם לא היה בן אדם, הוא היה אייקון, דמות מצוירת, סמל, פסלון, חייזר, פיטר פן. אף אחד מהדברים האלה לא מתים אף פעם. אבל מייקל ג'קסון מת, ובכך הזכיר לכולנו שפיטר פן אפשר להיות רק בארץ לעולם-לא אמיתית, לא כזו שאתה בונה, לא משנה בכמה כסף. צריך להגיע לשם באמת, אי אפשר לזייף את זה. נוח על משכבך, מייקל. היית לי לחבר ולחלום בלא מעט רגעים, אפילו אם הם נשארו רחוקים. ובכל זאת, פיטר פן עדיין מקועקע לי על הגוף, כך שאולי הם קרובים משחשבתי.

——

הטקסט הזה היה אמור להיות הידיעה הפותחת של העונג שבת היום, אבל מתוקף תפקידי כעורך המוזיקה בעכבר העיר און ליין, רוב שעות הלילה והבוקר שלי הוקדשו לעניין הזה שם באתר – לכן העבודה על העונג התעכבה ואני לא יודע עדיין מתי בסופ"ש הוא יעלה. אבל הוא יעלה.

לפני הכל: אני מודע להודעת האזהרה שקופצת כשמנסים להיכנס לאתר. אפשר להתעלם ממנה – המרכיב המרושע והמזיק שהסתנן לאתר נמצא ומוגר. פרטים נוספים כאן.

בניגוד לשמועות שמגיעות אליי מדי פעם מפה ומשם, אני לא שומע את כל המוזיקה בעולם – רחוק מכך. עם זאת, אני חושב שאם נצרף את כל קוראי העונג ביחד, נכסה בסך הכל שטח מוזיקלי נרחב למדי. נגיד, חמש מתוך שבע יבשות. כשהציעו לי לראיין את M83, שמגיעים ארצה להופעה ב-1 ביולי (בארבי תל אביב), התרגשתי מאוד ואז נזכרתי: רגע אחד, אני לא מכיר אפילו שיר אחד שלהם!
נו, מכשלה קטנה כמו זו לא תפריע לי, ובימים כתיקונם הייתי בונה לעצמי מרתון האזנה בן מספר ימים להכרת הדיסקוגרפיה. אלא שלא היה לי זמן, לכן זרקתי לטוויטר שאלה: מי רוצה לראיין את M83? קורא העונג שי רינגל זינק על ההצעה, ושאלותיו נשלחו במייל לאנתוני גונזלס, האיש מאחורי הכינוי. לפניכם הראיון במלואו, ובסופו – הזדמנות לזכות בכרטיס להופעה!

[מאת: שי רינגל]

כשגיא ביקש עזרה בהכנת השאלות ל-M83, קפצתי על ההזדמנות כמוצא שלל רב. בכל זאת, מדובר באחד ההרכבים (שבעיקרון מורכב כיום מאיש אחד- אנטוניו גונזלס) הכי מרתקים, מקוריים ומצמררים שאפשר למצוא במוסיקה העולמית. כפי שעולה בראיון, גונזלס לא אוהב לתת שמות ז'אנר למוסיקה שלו, ולכן גם אנחנו נשתדל שלא להכליל את המוסיקה שלו לתבנית ספציפית – כל אלבום הוא עולם בפני עצמו, ובכל זאת, תמיד בולטת גם מחשבה על קונספט כולל שמחבר את כל האלבומים. אחרי שהוציא ב-2005 את Before the dawn heals us, הפסקול הכי טוב שוואנגליס לא כתב לבלייד ראנר, הוציא גונזלס בדיוק לפני שנה את Saturdays= youth והרעיד את המעריצים באלבום טינאייג'רס חולמני.

כל כך הרבה שאלות היה לי לשאול את גונזלס, רק מה, פעם אחר פעם אנטוניו מתגלה כמרואיין פשוט נוראי. האיש לא יודע לנסח את המחשבות שלו במשפטים. זה כבר מעבר לאנגלית רעועה, לכל ראיון שראיתי שקיימו איתו היה וייב מביך, קצת כמו בן טיפש עשרה שיודע שהיצירות שלו מעניינות ומסקרנות אנשים, אבל לא ממש רוצה לדבר עליהן או על איך הוא עשה אותן.

החלטתי לפתוח בשאלות על קולנוע. די ברור שהקולנוע מהווה השפעה מהותית על המוסיקה של M83 מתחילת דרכה וזוהי דרך מצויינת לפתוח את גונזלס לדבר על ההשפעות שלו. אנטוניו סימן את הסרטים של ג'ון יוז כהשפעה מאוד גדולה עליו, ודיבר על כך שהוא רואה בראשו תמונה ויזואלית בזמן שהוא כותב את המוסיקה. אולי ג'ון יוז הוא המפתח להבנה של אנטוניו גונזלס, ובמיוחד להבנה של האלבום האחרון שהוא הנפיק – "שבתות הם הזמן הכי חשוב לי, ובטח שלכל נער מתבגר", הוא עונה לנו בראיון. בדיוק כמו לדבר עם המתבגר הממוצע – אפשר להשתגע מהעובדה שהוא מסוגל לענות לך במשפטים כל כך סתומים וטריוויאליים, אבל רגע הקסם קורה כשאתה מצליח להבין אותו ואת העולם הפנימי והמוגן שהוא יוצר. זה עולם עמוס באובר דרמה, בקיטש ובחיוּת נערית שובבה שיכולה להרטיט לך את הלב. וממש כמו הסרטים של ג'ון יוז, גם המוסיקה של M83 תחזיר אותך לימי בית הספר – לתקופה שבה חשבת שאתה יכול לשנות את העולם, לרגע שבו התאהבת לראשונה ולרגע שבו נשבר לך הלב ורצית לצעוק על כל העולם.

ב"נערת בתי הקברות" שר גונזלס:
Death is her boyfriend"
She spits on summers and smiles to the night
She collects crowns made of black roses
But her heart is made of bubble gum"

איזה אוסף משפטים דרמטי, מרגיז, ילדותי, ובאיזו פשטות הוא בונה עולם שלם של ילדה, שמחפשת בכל דרך אפשרית לסמן את עצמה בעולם הזה בעזרת אימוץ סמלים מוגזמים של מוות. אבל הלב… הלב עשוי ממסטיק.

אז עזבו אותכם משיעורי בית, מההורים המעצבנים, מהמורים שמטיפים לכם מוסר בבית הספר כל היום. אנטוניו גונזלס וחבורתו מבטיחים להרקיד אותכם ובאותה הזדמנות – לשבור לכם את הלב.

עטיפת האלבום האחרון שלך הושפעה מהסרטים האהובים עליך, ולאלבום כולו יש תחושה קולנועית מאוד. תוכל לספר לנו על ההשפעות הקולנועיות שלך? על הקשר שאתה רואה בין המוזיקה שלך לסרטים?

סרטים חשובים לי הרבה יותר ממוזיקה אז כן, זה קטע חשוב בשבילי, לא יכולתי להקליט את האלבומים שלי בלי לצפות בסרטים. אחת ההשפעות הגדולות שלי היה ג'ון יוז וסרטי הנוער שלו משנות השמונים, כמו "מועדון ארוחת הבוקר" ו"יפה בוורוד". כשהייתי בן נוער צפיתי בכל הסרטים האלה של יוז והם השפיעו עליי מאוד.

תוכל לספר לנו על הקונספט מאחורי האלבום האחרון [Saturdays = Youth]? אנחנו יודעים שלא השתמשת במחשבים בזמן ההקלטות, אלא רק בכלי נגינה משנות השמונים. תוכל לספר על התהליך הזה? איך יוצרים צליל מודרני במובהק בעזרת מכשירי הקלטה ישנים? למה היה לך חשוב כל כך להקליט בלי מחשבים?

ידעתי שאני רוצה ליצור משהו שונה מאוד מהתקליטים הקודמים שלי, לכן השתמשתי בחוויות שלי מגיל ההתבגרות ובתרבות הפופ משנות השמונים כמקור השפעה עיקרי. ההחלטה לא להשתמש במכשירים דיגיטליים היא ספציפית לאלבום הזה. לפעמים אני כן משתמש בהם. היו כמה צלילים שנוצרו במחשב, אבל רוב מה ששומעים ב-"Saturdays" נוצר בכלים אמיתיים וציוד אנאלוגי.

אני לא אוהב לשמוע את הקול שלי לבדו, אז העברנו את הקולות דרך אפקטים של Chorus ו-Reverb כדי שיישמע מעוות, אבל הוא לא מעוות. זה אותו הקול, מוכפל כמה פעמים. יש אמנים שחושבים שקל ליצור מוזיקה במחשב ושאפשר להוציא תקליט שהוקלט כולו על המחשב. אבל בעצם זה לא קל; אם אתה לא מוכשר, קשה מאוד לעבוד עם מחשבים. תוכנות לא יכולות לעשות הכל, ואני לא מספיק מוכשר כדי להקליט את האלבום הבא שלי על מחשבים בלבד.

בקשר לכותרת האלבום – יום שבת הוא היום הכי חשוב לי בשבוע, והוא בטוח היום הכי חשוב לכל המתבגרים.

M83 ידועים בעובדה שכל אלבום הוא ייחודי ושונה מקודמיו. האם אתה רואה כל אלבום כיצירה בפני עצמו? האם אתה חושב שהמוזיקה שלך מתפתחת, או שאתה פשוט אוהב להתנסות בצלילים חדשים בכל אלבום?

היא בהחלט מתפתחת. אני אוהב להשתנות בכל אלבום. אין טעם לעשות את אותו הדבר שוב ושוב. ב-"Saturdays" ידעתי שאני רוצה לעשות משהו שונה מאוד מהאלבומים הקודמים שלי, לכן השתמשתי בחוויות שלי כנער ובתרבות הפופ של שנות השמונים כמקור השפעה עיקרי. רציתי משהו שונה באלבום הזה. אני בטוח שבאלבום הבא יהיו הרבה דברים דיגיטליים.

גונזלס בהופעה. "אני לא אוהב לשמוע את הקול שלי לבדו"

איך אתה מצליח לשמור על קהל מעריצים קרוב, אחרי הכל? אחרי הכל, ל-M83 עדיין יש צליל מאוד מובחן. מה מקשר בין כל האלבומים, לדעתך?

אני לא יכול לומר שיש משהו מסוים שמקשר, אבל אני בטוח שיש חותם אופייני לכל דבר שאנחנו עושים, וכל מה שנמצא באלבום נמצא שם כי עליו להיות שם.

האם פחדת שהאלבום החדש שלך ייחשב "פופי" מדי עבור המעריצים הוותיקים שלך? אתה חושב שהקהל שמגיע להופעות שלך השתנה לאורך השנים? האם יש לך ציפיות כלשהן מהקהל הישראלי?

זה טוב לשמוע שגם כשאתה מנסה לשנות דברים במוזיקה שלך, אנשים עדיין עוקבים אחריך ותומכים בך וזה מה שאני אוהב באלבום הזה – ניסיתי לעשות משהו שונה ונראה שזה מתקבל באהבה. אני לא שם זין על הגדרות וקטגוריות. מה שחשוב הוא שניצור את האלבום שאנחנו רוצים ליצור. אם אנשים מחשיבים את זה כפופ או שוגייז או מטאל – זה בסדר מבחינתי.
זו תהיה הפעם הראשונה שלי בישראל ואנחנו מתרגשים מאוד. דייב סיפר לי שתל אביב היא עיר ממש נפלאה, והאנשים מצוינים בתור קהל. אני מת להגיע.

———————————————————————————————————-

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (ספרו גם איזה אלבום חרשתם בנעוריכם עד שהוא נשחק – מביך ככל שיהיה!). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה ושמם יחכה בכניסה. איזה כיף לקבל מתנות! לא מצליחים להשאיר תגובה? נסו להשתמש באקספלורר.
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה רק עד יום חמישי בערב!

כהרגלי, אתחיל בחדשות הרעות, אבל החשובות.
מי שניסה להיכנס לאחד מאתרי משפחת העונג בימים האחרונים בטח נבהל כשנתקל בהודעת אזהרה גדולה ומפחידה, המתריעה על העונג כאתר מזיק ופוגעני. אני מודה, יש פה מדי פעם תמונות של ציצים, אבל פוגעני? זה כבר מעליב.

מה שקרה הוא שסקריפט אוטומטי של האקרים פיצח איזו נקודה רכה באבטחה של האתר, ושתל הפנייה נסתרת לאתר פרסומי שהוא כן פוגעני וכן מכיל כל מיני רוגלות זדוניות שיזיקו למחשב שלכם. אבל – הבעיה, לפחות בצד שלנו, נפתרה. ברגע כתיבת שורות אלו, אין שום קוד זדוני באף אחד מאתרי משפחת העונג, והם נקיים ובטוחים לשימוש.
אז למה ההודעה עדיין מופיעה? כי לוקח זמן עד שהשרתים האוטומטיים של גוגל מעדכנים את האזהרות שלהם, וברגע שזה יקרה ההודעה המפחידה תיעלם.

חדשות רעות נוספות – השבוע לא יהיה עונג שבת. היה לי שבוע מטורף ועמוס שמסתיים בחופשה קצרה ו-much-needed עם האהובה, הרחק מהמחשב. באמת שניסיתי, ויש איזה רבע עונג מוכן, אבל פשוט לא הספקתי כמו שצריך. למרבה המזל, יש גם חדשות טובות.

ומהן החדשות הטובות?
או-הו. בשלוש מילים: תקפצי לי, מדונה. ביותר מילים: ב-1 וב-2 בספטמבר הולך עם ישראל להתחלק לשני מחנות ניצים משני צדדיו של אותו הכביש, וכולם יהיו מאושרים עד הגג.

בפינה הדרומית, עם מקום ל-70 אלף איש והפקה ראוותנית ונוצצת – מדונה. מלכת (?) הפופ (?), האישה שיש לה יותר תסרוקות משירים טובים ופחות שורות טקסט הגיוניות ממופע פנטומימה, תמשוך לפארק הירקון נהרות אינסופיים של אנשים שאני לא רוצה להיות חבר של רובם (No offense, אני דווקא מכיר כמה אנשים מאוד אהובים עליי שהולכים, אבל הרוב – נו, לא העפרונות הכי מחודדים תרבותית). אבל יש מי שאוהב את זה – בהצלחה לו עם החובות הכספיים.

בפינה הצפונית, בגני התערוכה, באותם ימים ובאותן השעות – עולם הפוך, גן עדן. להופעה המלהיבה גם כך של פיית' נו מור הצטרפו הבוקר שתי מפלצות רעש מן המשובחות: מונוטוניקס, שאני סקרן מאוד לראות איך הם בהופעה על במה גדולה מול קהל שלא יכול להזיע עליהם, ו-Dinosaur Jr, שבהופעה הקודמת החריבו לי את השמיעה לשבועיים, ואשמח לשמוע הפעם גם את השירים שלהם ולא רק חומה אטומה ומכאיבה של רעש. אבל אתם קולטים? מונוטוניקס, דינוזאור ג'וניור ואז פיית' נו מור מארחים את דינוזאור ג'וניור. בערב אחד. ב-289 שקל. פאק.
ולמחרת – MGMT. כבר התרגלנו לרעיון, אבל אני חייב לעצור רגע ולהתלהב: MGMT! בארץ! הלהקה הכי חמה בעולם ואחת הכיפיות ביותר של השנים האחרונות מגיעה לארץ שנים לפני שהיא מתייבשת והופכת לקוריוז. לא מספיק לכם? את הערב הזה יסגרו LCD Soundsystem. אמנם בדי-ג'יי סט ולא במופע מלא, אבל היי, לא תשמעו אותי מתלונן, אהיה עסוק מדי בלרקוד שבע שעות רצוף.

כרטיס משולב לשני הערבים בגני התערוכה עולה 400 ש"ח, פחות מכרטיס אחד למדונה. בקיצור, אני יודע שזה כבר נשמע כמו פרסומת אבל בחיי שאין לי מניות בהיינקן, שפורשים חסותם על שני הערבים האלה (תחת כותרת של כנס מוזיקה, שעשויה להיות סתם כותרת מפוצצת אם לא תיטען בתוכן אמיתי. מבטיחים סדנאות, אני אשמח להשתתף בכולן), פשוט – יא-אללה – עכשיו באמת אין סיבה להתלונן על מחסור בהופעות שוות בארץ.
רק שלא יארגנו לנו מלחמה עד ספטמבר.

מה אתם חושבים? לאיזו הופעה אתם הולכים? ואת מי הייתם מביאים להשלים את ההרכב המנצח-כבר-ככה של פסטיבל היינקן?

ויש לכם לינק לעונג של שבוע הבא? למה אתם מחכים – שלחו לי ועכשיו.

לפני הכל, תודה גדולה לנמרוד, בחור יקר שבאישון ליל הציל אמש את העונג שבת. פירצה מסוימת בוורדפרס נוצלה על ידי איזה קוד מרושע של פרסומות, ודפק לי כמה דברים. נמרוד ענה לקריאת המצוקה שלי בטוויטר בשתיים בלילה ועבר איתי בסבלנות על הדטאבייס והקוד. בסוף, כשהכל נראה אבוד, הצלחנו לפתור את הבעיה (הפיתרון, כתמיד, היה פשוט עד כדי מכה במצח). נמרוד, אתה הגיבור שלי היום. לבני בכורי אקרא על שמך (לפחות עד הפעם הבאה שייתקע לי הבלוג, ואז אשנה את שמו למי שיעזור לי. לא יהיו לו חיים קלים, לבכור הזה).

1. תודה לאל שהאייפוד רעב (ועכשיו, אחרי שנשברתי ונגד עקרונותיי רכשתי נגן מבית אפל, גם האייפוד שלי רעב). אלמלא היה רעב האייפוד של אביעד, איך הייתי נתקל בשיר שהפך רגעים אפרוריים רבים כל כך השבוע לכיף צבעוני טהור? יש שירים שהקיץ מתפרץ מהם, שמהרגע הראשון ועד האחרון האוזניות הופכות למזרקה של חיוכים, צבעים ושמש. "Johanna" של Think about life (הדבר האחרון עליו אני חושב כשהשיר הזה מתנגן הוא החיים שלי) הוא המרענן הרשמי לקיץ שלי. או כפי שהיטיב אביעד לתאר זאת: "יש פה כל מוטיב עכשווי של סוף העשור הראשון של 2009, שזה אומר בקצרה קצב טוב, שיק, פאסון אופנתי וילדותיות אה-לה ניינטיז". קיץ שמח! [מפ3. האיור המהמם הוא של אורי טור המהמם]



2. הבינתחומי VS קול הקמפוס – כמה כיף היה ליפול אתמול בלילה, לקראת חצות, על תחנת הרדיו החדשה של המרכז הבינתחומי בהרצליה (106.4fm באיזור המרכז, אין עדיין אתר). לא ידעתי איזו תחנה אני שומע עד שהשדרן ציין בסוף השעה, ונסחפתי ליותר משעתיים מענגות של מוזיקה מעולה. מהיפ-הופ איכותי (Pipping Tom של מייק פאטון!), דרך ספארקלהורס, בת' גיבונס, לאונרד כהן, דויד פרץ (!), אני אפילו לא זוכר הכל, אני רק זוכר שבכל פעם שהתחיל שיר נוסף החיוך על שפתיי גדל עוד קצת. יכול להיות שזה פוקס, שנפלתי על שעתיים נפלאות, ויכול להיות שזו דרך. אחלה דרך. להיות בשוליים, בואכה קול הקמפוס, אבל בלי להיסחף לשם לחלוטין, ברוח 88FM של הימים הטובים. אם זה ימשיך כך, אהפוך מהר מאוד למאזין קבוע ונלהב של התחנה הזו. אתמול הם עשו לי את הלילה, בענק. תתחדשו. [זהו]
3. כצפוי, מוות זה תמיד מבאס. מוות של אדם שאתה לא מכיר, עם זאת, לא אמור לבאס אותך. אדם שמעולם לא פגשת, לא החלפת איתו מילה, אפילו לא ידעת איך הוא נראה עד היום בו הוא מת. אבל אתמול נעצבתי מאוד כשקראתי ב"ידיעות אחרונות" על מותו של נדיב אבידן, התשבצאי האהוב עליי. אני פריק של תשבצי היגיון. אולי לא פנאט, אבל כשאני רואה אחד אני מתיישב עליו, ובמרוץ השנים כבר פיתחתי יחס אישי אל כל אחד מהתשבצאים המובילים בארץ. דקל בנו (ידיעות) הוא לפשוטי העם, אמנון בירמן (עכבר העיר) הוא לא רע אבל מבולגן, יורם הרועה (הארץ) הוא משוגע לגמרי, ומי עושה במעריב? כבר שכחתי. אבל מעל כולם היה נדיב אבידן, איש שאפילו השם שלו הוא פלינדרום (שנקרא אותו הדבר גם מהסוף להתחלה), אחיו של דויד אבידן שכפי הנראה גדל יחד איתו בבית של מילים. הגדרות של תשבצי היגיון הן עניין מורכב – הן יכולות להיות מבולגנות, מתסכלות ו"מלוכלכות" (כאלו שמכילות מילים מיותרות, שלא באמת קשורות בסופו של דבר לפיתרון אלא רק משמשות כמילוי או הטעייה), והן יכולות להיות, כשהן מצוינות באמת, מדויקות, מחוכמות, מבריקות ונקיות. נדיב אבידן כתב הגדרות מהסוג השני, ובכל פעם שנאבקתי עם עוד תשבץ של בירמן או קיללתי את יורם הרועה, תמיד ידעתי שבסופו של שבוע אוכל להתנחם באבידן. התשבצים שלו היו מושלמים: קשים מאוד אבל לא קשים כמו של הרועה, מחוכמים ולפעמים שובביים אבל אף פעם לא "גסים" (בירמן, למשל, משלב גסויות מדי פעם), ותמיד מאוד שלמים ונקיים. כל חלק נפל למקום שלו, כשגילית פיתרון של הגדרה ששברת עליה את הראש שעה אף פעם לא הרגשת מרומה (תחושה שחוזרת פעמים רבות אצל הרועה, למשל). השבוע נפטר נדיב אבידן בגיל שבעים וקצת. לא הכרתי אותו כלל, לא ידעתי עליו דבר מלבד ייחוסו המשפחתי, אבל הערצתי אותו שנים. המחשבה על כך שבשבוע הבא או בעוד שבועיים עדיין יהיו תשבצי היגיון אבל כבר לא יהיה לי, לעולם, תשבץ מושלם של נדיב אבידן לנעוץ בו את שיניי ולהשחיז עליו את מוחי – זו מחשבה מתסכלת יותר מכל תשבץ לא גמור (ואת רוב תשבציו לא הצלחתי לסיים – כשהצלחתי הייתה זו תחושת התעלות נהדרת). היה שלום. [בפורום תרתי משמע פרסמו כתבה מ-1996 על אבידן, בשני חלקים. ]



4. אשכול נבו VS טלוויזיה. טור מצוין שבא לי למסגר ולתלות בכל בית בארץ. רצוי על המסך של הטלוויזיה. [עברית]
5. מורפלקסיס VS סוף העולם. עכשיו המיקסטייפ (האדיר). [עברית, מפ3]
6. פוטושופ VS כישרון מוזיקלי? המלצת הטלוויזיה השבועית: ביום ג' ב-22:25 ישודר בערוץ 8 הסרט התיעודי "לפני שהמוזיקה תמות", שבו מתראיינים כמה עשרות מוזיקאים על ההווה והעתיד של המוזיקה. נשמע לי כמו צפיית חובה. [זה ערוץ מספר 8 בשלט, חברים, זה לא מסובך]


יאי! אנחנו חוזרים!!!

7. יום חג! פיוצ'רמה VS הביטול – הסדרה חוזרת, והפעם זה רשמי וסופי. קומדי סנטרל הזמינה עונה שלמה מהסדרה החללית המצוירת. גו בנדר! [אנגלית]
8. מייסדי לאסט.פם VS… לאסט.פם? שלושת מייסדי האתר הנפלא עזבו אותו השבוע, והותירו אותו בידי CBS, שרכשה אותו. האם זה טוב או רע? נדע בקרוב, אני מניח בפסימיות. [אנגלית]
9. [תודה לדורה] אנימטור VS פתקיות פוסט-איט – תלמיד אנימציה צילם עבודת סיום יפהפיה של אנימציית סטופ-מושן בעזרת הפתקיות הרבועות הידועות. גם המייקינג-אוף מעניין. ובארץ יש תערוכה ישראלית של צהוביות. [טיוב]
10. שיירווטר VS ישראל בחיתוליה? פרנק זעתר הצמיד את השיר האדיר "Leviathan, Bound" של Shearwater לתצלומי ארכיון (מותרים לשימוש?) שצילם חייל אנגלי בארץ ישראל ב-1949 (בצבע!). זה יצא פשוט מופלא ומרתק, וגם מעניין ברמה הוויזואלית נטו, של לראות את הארץ שאנחנו מכירים בצורה כל כך זרה. בעיקר מדהים לראות איך כולם התלבשו פעם. [טיוב]
11. זוכרים את Team Love Library? אם שכחתם או לא הכרתם אף פעם – Team Love הוא לייבל עצמאי מוצלח למדי שייסד קונור אוברסט (זה שפעם קראנו לו ברייט אייז, שזה שם הרבה יותר יפה מקונור אוברסט), ולפני כשנה הם פתחו את "הספרייה" – אזור באתר שלהם (שמבוסס כולו וורדפרס, הידד!) שמציע מדי חודש הורדות חוקיות מהקטלוג שלהם. בין השאר קיבלנו שם בעבר את האלבום הראשון של ג'ני לואיס (חינם!), Tilly and the wall ועוד. החודש אנחנו מקבלים שם EP קטן ומקסים של וילי מייסון, זמר-יוצר אקוסטי שאני מאוד אוהב, ועוד כמה וכמה אלבומים, אי-פיז וסינגלים להורדה חוקית לחלוטין. כל מה שצריך הוא להירשם בחינם ובשלוש שניות. [אנגלית, זיפ, מפ3]
12. טרנט רזנור VS טוויטר? רזנור, שהוביל בחודשים האחרונים חשבון טוויטר פעיל ופופולרי, הודיע בפוסט באתר שלו שבקרוב יפסיק להשתמש ברשתות חברתיות ולתקשר ישירות עם מאזיניו. למה? כי יותר מדי אנשים מנסים לקלקל לו את החווייה. נראה שהם הצליחו, כי לרזנור נמאס. [אנגלית]
13. ההמונים VS אם-סי האמר! זה אמנם קידום לסדרה הבטח-מחורבנת של אם-סי האמר, אבל זה עדיין נהדר: המון אדם במכנסיים רחבות (וזהובות!) פרץ בריקוד מתואם לצלילי "Can't touch this" באמצע חנות בגדים. תענוגות. [טיוב]


אפוקליפסה? לא, סתם חשיפה ארוכה

14. חשמל VS עננים: מי היה מאמין שיש כל כך הרבה סוגים שונים של ברקים, שהם כל כך מרהיבים, ושעל האדמה אנחנו רואים כל כך מעט מהם? [אנגלית, מי אם לא Wired]
15. אסף שריג VS חמי רודנר – זה קרב שהייתי רוצה לראות! ובכל מקרה הייתי מעודד את אסף שריג, שכפי הנראה היה גם מנצח. Zaka, הלהקה של שריג בשנים האחרונות, נותנת את האלבום שלה מ-2006 להאזנה והורדה חינמית בבנדקאמפ. החלטה מעולה מצדם, וכזו שהביאה אותי, למשל, לשמוע אותם בפעם הראשונה כמו שצריך. [מפ3 או כל פורמט נפלא אחר לבחירתכם]
16. [תודה לקסטה] זוכרים פעם, שקסטה סיפרה לנו על חברת התקליטים הישראלית העתיקה קוליפון, בעקבות הרצאתו הבלתי נשכחת של אורי ורטהיים מרדיוטריפ? ההרצאה (המשופרת!) תעלה שוב ביום שבת הזה (13.6) ב-19:00 ("20:00 מתחילים") בסטודיו סלון 22, ביהודה הימית 22 ביפו. ורטהיים יספר, עופר טל על הפטיפונים ידגים, ועוזי פיינרמן יופיע. לא לפספס! [עברית]
17. הופעות VS מוות – כתבה נהדרת בוויינט על ישראלים שהספיקו לראות אגדות מוזיקה בהופעה לפני שמתו: קורט קוביין, ג'ימי הנדריקס, מיילס דיוויס, אלביס ועוד. אח, רק לקנא. [עברית]
18. שי ליברובסקי, הלא הוא Digital_me, ראה את הווידאו של ג'וליה דיילס, הנערה האמריקאית שעלתה לאליפות העולם בביטבוקסינג, והחליט שאם הוא כבר בברלין, הוא חייב ללכת. הוא הלך, וחזר עם פוסט מצוין על ביטבוקסינג בכלל, על אליפות העולם בפרט, וכן, יש דוגמאות. [עברית]
19. Cursive הנפלאים ממשיכים לרכב על האלבום האחרון והכה-מעולה, Mama I'm swollen עם קליפ חדש ל-"I couldn't love you anymore" האדיר. כן, זה אלבום רוק ענק בעיניי, ולא אכפת לי גם להיות היחיד שחושב את זה. [וידאו]
20. הופה! הנה חדשה משמחת: אחרי שלוש שנים, Zero 7 מחביאים באמתחתם אלבום חדש בשם Yeah Ghost (הא? מה זה השם הזה) וכן – יש כבר מה לשמוע. "Everything up (Zizou)", עם בחור בשם Binns על הווקאלס. [מפ3]
21. מארקי פאנק VS התפוחים! הדי-ג'יי הירושלמי המצוין מארקי פ'אנק מיקסס מיקסטייפ מכל שירי התפוחים, חבריו הטובים. כיף אדיר מובטח. עוד מהתפוחים בפינת "נקודת העונג". [מפ3]
22. [תודה לשיר] מארק לנאגן VS אפגן וויגז – לנאגן מפלרטט כבר הרבה מאוד זמן עם מפעלות גרג דולי, אבל הפעם הוא ממש נכנס איתם למיטה, ומשחרר קאבר לשיר של אפגן וויגז, "Tonight". הקטע הזה הוא חלק מאלבום טריביוט לוויגז, שיוצא דרך מועדון המעריצים Summerkiss. אדיר? ברור! [סטרים]
23. הזמרת הישראלית חן פעמוני (איזה שם יפה!) נותנת אלבום שלם להאזנה במייספייס, ומהשניות המעטות שהספקתי לשמוע זה לא רע בכלל. [חלל]
24. יאיר יונה VS המיקסטייפים של נועה. [עברית, מיקסטייפ]
25. [תודה לעצמי, שזכרתי לשלוח לעצמי את הלינק והכנסתי את זה לעונג] עמיר לב, אולי האמן הכי אמיתי בארץ, מתראיין וזוכה לכתבה יפה ומלאת אהבה (מוצדקת) מהעיתונאי-מעריץ הוותיק אורי משגב. כבוד לבלייזר שהביאו את הזמר הכי גברי בארץ לקוראיהם. [עברית]


כן, הדבר הפסיכדלי הזה הוא בסך הכל גרף

26. [תודה ליותם] סופיאן סטיבנס VS גרפים צבעוניים! מעצב גרפי מניו יורק התאהב, כמו רבים מאתנו, באלבום המופלא של סופיאן סטיבנס, Illinoise. הוא החליט לעשות ניסוי: "לקחת הקלטה מוזיקלית יפהפיה בעלת משמעות רגשית עבור מאזינים רבים, לפרק אותה מנקודות מבט שונות, ולבנות אותה מחדש בצורה ויזואלית". ואתם יודעים מה זה אומר – גרפים צבעוניים מטורפים! הדבר האהוב עליי ביותר באינטרנט אחרי ארנבים מצוירים, כנראה. [אנגלית, מלא צ בעים]
27. הכירו את משחק הפלאש הממכר (והמפגר, בצורה הכי טובה) של השבוע: פין VS ביצה! [פלאש, עברית]
28. האם אפשר לדחוס 100 משפטי מפתח קולנועיים ב-200 שניות? מובן שכן! כל מה שצריך הוא עורך זריז מספיק, ובחירה שנויה מאוד במחלוקת של משפטי מפתח (למרות ש-"You can do it!" של רוב שניידר מוצדק בהחלט). [וידאו]
29. [תודה לאביטל] מונטי פייתון VS סטאר טרק הוא אחד הקרבות הכי טובים שאני יכול להעלות על דעתי (מובן שמונטי פייתון מנצחים). קטע היוטיוב הזה, שזוכה להצלחה היסטרית ומוצדקת לחלוטין, מדגים מה היה קורה לו חברי סטאר טרק המקורי היו שרים את שיר "קאמלוט" של הפייתונים. נראה את ספוק מנצח את הארנב הטורף. [טיוב]
30. הבוסטון גלוב על תחייתו (המבורכת, אם שואלים אותי) של אלבום הקונספט. מה את מצביעים, קונספט VS קונצפט? [אנגלית]
31. [תודה להדס] המיזם "אקולוגיה לקהילה מוגנת" הוא מסגרת חברתית בה אנשים בעלי צרכים מיוחדים ממחזרים פסולת אלקטרונית ובכך עוזרים לעצמם ולמדינה. איזה רעיון פשוט ויפה. אם יש לכם פסולת אלקטרונית (מכשירי חשמל אלקטרוניים שאתם רוצים לזרוק כמו מחשבים על מסכיהם, טלוויזיות, מכשירי די-וי-די, טלפונים, אפילו כבלים), תוכלו למסור אותם באחת מנקודות האיסוף המצוינות באתר של החברה. "החזון שלנו הוא הפיכת הקהילה המוגנת בישראל מנטל חברתי לנכס לאומי והפיכת הפסולת האלקטורנית מנטל אקולוגי לנכס לאומי", כותבים שם. "כל זה על ידי יצירת מקומות עבודה יצרניים ורווחיים לאוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים, ותרומה לשימור משאבי הקרקע והמיים של מדינת ישראל על ידי פינוי, פירוק ומיחזור פסולת אלקטרונית". הדס מספרת שעוד עמותות מבקשות להצטרף וליהנות מהתרומה הסביבתית-חברתית. עמותת איל"ן, "כפר עידוד", "מרכז כוכב" ועוד. "המוגבלים מקבלים שכר עבור עבודתם, הסביבה מקבלת קצת אוויר לנשימה, ורק קבלה אחת חסרה במשוואה – קבלת הציוד האלקטרוני מהאזרחים", אומרים באתר "נגישות ישראל". יש לכם מה לתרום למאמץ המבורך? יאללה, אל תתעצלו. זה באמת חשוב. [עברית]
32. קליפ חדש ל-Dinosaur Jr, לשיר חדש לגמרי, "Over it". האלבום החדש, Farm, אמור לצאת בסוף החודש. [וידאו]
33. [בזכות יעל] האוזן השלישית VS יוטיוב: בשעה טובה! האוזן השלישית בתל אביב פתחה ערוץ יוטיוב, וכרגע אפשר לראות בו בעיקר קטעי וידאו מתוך ערב המחווה לאריק איינשטיין בלילה הלבן, אבל לו הייתי במקום אנשי האוזן, הייתי מנצל את הפלטפורמה גם לקדם טריילרים לסרטים מספריית הווידאו, הופעות באוזןבר וכל דבר אחר שקורה בחנות. [טיוב]
34. רעש VS הגות: אלבום הבכורה של קטב מרירי, שמסיימים עכשיו עבודה על אלבום שני, ניתן להורדה חינמית לגמרי בשלל פורמטים איכותיים, דרך באנדקמפ, אלא מי? אם טרם שמעתם את האלבום המרתק והתובעני הזה, עכשיו באמת שאין לכם תירוץ. [באנדקמפ]
35. [תודה למרקוביץ'] הצלם פיליפ בלום יצא לצלם את אנשי סופיה, בירת בולגריה, והצמיד את החומר שצילם לשיר יפה. רעיון פשוט, ביצוע פשוט, תוצאה יפהפיה. מאחורי כל פרצוף מסתתר סיפור שלם, כך נדמה. גם שאר הסרטונים של בלום שווים צפייה. [וימאו!]


רגע, אז את טיילר דרדן? -לא, טמבלית, את בעצמך טיילר דרדן!

36. [בזכות שמוליקץ] אתר הסופט-פורנו Suicide girls חוגג עשור לסרט המעולה מועדון קרב, ומשחזר את סצינת הקרב הידועה במרתף ("הכלל הראשון במועדון קרב…") בעזרת בחורות מקועקעות וחשופות שדיים. מן הסתם, יש עירום בלינק הזה, אז אל תפתחו אם אתם בעבודה או, לא יודע, לא רוצים לראות עירום מסיבה כלשהי. האמת היא שזה לא סקסי בשיט, אבל זה מאוד מגניב. [אנגלית, פיסקלים]
37. מיקרוסופט VS העתיד – סרטון פארודיה משעשע על מיקרוסופט, שהדבר הכי מרשים בו הוא לא הבדיחות אלא האנימציה והסרטון עצמו, שנראה כאילו מיקרוסופט באמת השקיעה בו כמה מיליונים טובים (ובעצם הוא נוצר על ידי בלוג של משחקי וידאו. [וידאו]
38. האייטיז VS בוסה נובה – שוב. אם לא נמאס לכם עדיין מהשטיק של Nouvelle Vague, הצרפתים מזרימים את האלבום השלישי שלהם במייספייס, וגם בו – טה-דה! – גרסאות בוסה נובה לקלאסיקות ניו-וייב מהאייטיז. הפעם יש שדרוג, וחלק מהווקאליסטים המקוריים (מרטין גור, איאן מק'מה-שמו מ"אקו והבאנימן" ועוד) משתתפים באלבום. [חלל]
39. "The end is near" הוא לא מסר אופטימי במיוחד, אבל הוא ישמח את חובבי Fiery Furnaces שיגלו כי ללהקה החביבה עליהם יש שיר חדש, ואלבום חדש שיוצא בסוף יולי. [מפ3]
40. אביתר בנאי VS סיגור רוס?! נו, עכשיו הגזמתם! אבל זה נכון, קורא העונג הנבון יואב כותב: "אחרי שבעונג האחרון נתקלתי באייטמים על חדשים גם של אביתר בנאי וגם של סיגור רוס, הבנתי שהגיע הזמן לעשות מעשה וסופסוף להפיץ ברבים את המאש אפ הזה, שעשיתי לפני שנתיים ושחושף את הגנום המשותף של שני שירים יפים מאוד ודומים מאוד של בנאי שלנו ושל האיסלנדים החביבים". קבלו את "את שקט, אבל באיסלנדית" (זה השם שאני נתתי לקטע הזה, בכל אופן). [מפ3]
41. איך פספסתי את זה (1): הידעתם? E מהאילז הוציא אוטוביוגרפיה בשנה שעברה. איך פספסתי את זה (2): אלינה סימון VS מארק אוורט? הו, אינטרנט, אתה טוב אליי מדי! המוזיקאית המעולה מראיינת את המוזיקאי המעולה, ומסתבר ששניהם נולדו להורים שעוסקים בפיזיקה (אביה של סימון הוא קוסמולוג), ושניהם בחרו במוזיקה ולא במדע. [אנגלית]
42. הו, הקרב הוותיק והידוע של זמן VS כמות המוזיקה המשוגעת שיש בעולם… ג'פרי לואיס מספר לנו על (עוד) 10 אלבומים שבטוח פספסנו ואנחנו ממש חייבים לשמוע. [אנגלית]
43. [תודה לערן] יוטיוב נותנים סרט טבע ירוק ומושקע לצפייה באיכות משובחת. [טיוב חד]
44. [תודה לסגול 59] שכותב: "הלייבל הניו יורקי JDUB RECORDS, שמתמחה במוסיקה יהודית עכשווית, גילה לעולם את מתיסיהו ושבין החתומים אצלו ניתן גם למצוא את הישראלים בלקן ביט בוקס, סגול 59 וסוליקו, משחרר להורדה חוקית וחינמית אלבום חדש של ההחתמה האחרונה של הלייבל, Wailing Wall, הרכב בן 7 חברים שלצד גיטרות, באס ותופים, משתמש גם בכלים כמו הרמוניום, אקורדיון, חצוצרה וכינורות ליצירת סאונד פוסט-פולק מענג עם השפעות של מוסיקה יהודית ואתנית. האלבום Hospital Blossoms מומלץ בהחלט, ואפשר להוריד אותו מהבלוג של JDUB". תתחדשו! [זיפ, מפ3 בשתי איכויות לבחירתכם]
45. Sunset Rubdown המצוינים מקנדה נותנים את כל האלבום החדש, Dragonslayer, להאזנה מלאה ב-NPR. תבורכו. [סטרים]
46. אני אוהב את סוניק יות', הלהקה, יותר משאני אוהב את המוזיקה שלה. כלומר, אני יותר מאושר מעצם קיומם, מתפעל מפועלם ומעריץ את האנשים שבלהקה, יותר משאני מוצא את עצמי שם דיסק שלה, למשל. כל זה לא אומר ש-"Sacred trickster", הסינגל החדש שבוצע השבוע אצל לטרמן, הוא לא שיר גדול של להקה ענקית, כזה שמשיב לי את האמון בכך שרוק הגיטרות לא ימות לעולם. האלבום המלא ניתן להאזנה חופשית, ו"הארץ" מתרגמים את הראיון שנתנו החבר'ה לגרדיאן, אותו ראיון ממנו נובע גם האייטם עליהם בפינת "המוזיקה החדשה", בהמשך. [טיוב, עברית]
47. אחרי שנתנו לכם 7 טיפים לקביעת הופעות ללהקה שלכם, הנה 10 טיפים חשובים להצלחה בשולחן המרצ'נדייז שאתם באמת חייבים לפתוח בכל הופעה שלכם. [אנגלית]



48. 
    אסף רחמני VS שרון מולדאבי: בשישי שעבר כתב מולדאבי בוויינט על ההשקעה העצומה של חברות התקליטים במכירות אלבום בשבוע הראשון לצאתו. אסף רחמני, איש נבון מתעשיית המוזיקה (וגם איש נחמד להפליא, ממש כמו מולדאבי), מרחיב בנושא המוזיקאי כמותג: "תהליך צבירת המעריצים ומיתוגו של האמן רלוונטי לאמנים העצמאיים והאלטרנטיביים לא פחות מאשר לאמני הרוק והפופ הגדולים. שנים של הופעות, ריכוז של ביקורות טובות, באזז אינטרנטי מתפשט – כל אלה מרחיבים את המעגל הצרכני של האמן". על הדרך הוא מספק לנו גם הצצה לשיטות שיווק של חברות תקליטים. [עברית]
49. קים גורדון VS רדיוהד. הוד דיסטורשניותה טוענת שהמודל של רדיוהד גורם יותר נזק מתועלת. בן זילכה מפריד בין הניצים. [עברית]
50. רדיוהד VS חברות התקליטים, סיבוב 6,184: ואז חשבו לעצמם רדיוהד: למה, בעצם, אנחנו לא מוכרים בעצמנו את הריליסים שכן שייכים לנו? In rainbows, אלבום סולו של תום יורק והפסקול שהקליט ג'וני גרינווד ל"זה יגמר בדם". אז נכון, את In rainbows כבר קיבלנו בזמנו בחינם (או בכמה שלא בחרנו לשלם), אבל החידוש כאן, מבחינתי, הוא שסוף סוף אפשר לרכוש את דיסק 2 של אותו אלבום, שעד עתה נכלל רק במהדורה המשוכללת והיקרה שכללה גם ויניל וכל הבלגן. כמה זה עולה? לא מעט. 6 פאונד, שזה בעברית 40 שקלים. [אנגלית]
51. בהמשך להתייעלות של NMC המחודשת (להזכירכם, החודש הכריזו שם על משלוח סינגלים לתקשורת אך ורק בצורה דיגיטלית), תתחיל החברה להפיץ את כל החומר היחצני שלה, כולל הקטלוג הגדול של Sony, בקבצים דיגיטליים אונליין. יופי! [זהו]



52. בשישי בצהריים פגשתי את קסטה בפאב בתל אביב. למרבה השמחה, הפאב לא היה בתפקיד פאב, כלומר צפוף-עשן, אלא צונן מלא אור מחלונות ענקיים. הרצפה הייתה זרועה פופים, ועל הבמה הקטנה ישבו שלושה אנשים: עופר טל ואורי ורטהיים, הם רדיוטריפ [חלל] ומיכאל כהן(@מושון). סדנה של רדבול מיוזיק אקדמי בשישי בצהריים? למה לא. בחינם? בכיף. עם רדיוטריפ?! אני רץ. במשך שעתיים העבירו אותנו עופר ואורי מסע מוזיקלי והיסטורי, מהפגישה הראשונה שלהם ("בנח"ל") ועד העתיד של התפוחים ופרויקטים אחרים כמו עוזי נבון, למשל. הם השמיעו מקורות השראה, הקלטות ראשונות, שיתופי פעולה ואפילו פירקו קטע שלהם לדגימות. "די-ג'יי שאדו ופורטיסהד פתחו לי ת'חיים" סיפר עופר, שהתגלה יותר ויותר כמאזין אובססיבי מהזן הנדיר והמשובח, והשמיע קטע מכונן של קולדקאט. כמה כיף היה פשוט לשכב על פוף ולספוג שעתיים של אהבת מוזיקה מרוכזת. רדיוטריפ עושים מוזיקה מתוך הערצה, לא מתוך אגו או רצון בלתי נשלט ליצירה. היצירה שלהם היא מחווה ענקית לאמנים, הקלטות ורעיונות שהם מעריצים. הם פשוט לוקחים אותם ועושים מהם מה שבא להם. הלוואי שכל שבוע תהיה סדנת אמן כזו בשישי בצהריים. הרדיוטריפים הזמינו את כל הנוכחים להשתתף באלבום רימיקסים לקטעים שלהם, והבטיחו לפרסם בימים הקרובים את הערוצים המקוריים של "Gambling man" באתר של רד בול אקדמי בעברית. כשהערוצים יעלו, תרגישו חופשי למקסס גם אתם, ואולי תמצאו את עצמכם בדיסק רימיקסים שלהם. [זהו]
53. כבר כמה ימים שתקוע לי בראש השיר "Pennyroyal tea" של נירוונה, ובכלל לא בגל נירוונה. בגלל אסטור פיאצולה. בעודי שומע בהנאה עצומה את המיקסטייפ של מורפלקסיס (אייטם 5, שם למעלה), נתקלתי שוב בגאונות הקולחת של פיאצולה, גדול מלחיני הטנגו ומלחין שהרגש והתשוקה נשפכים לו מהאצבעות במפלים. מי חשב שאקורדיון, הכלי שמזוהה אצלנו עם ערימות חציר ובלורית חלוצית, יכול להיות כל כך סקסי, כל כך מרגש, כל כך… דרמטי? שמעתי, נמסתי, ומיד צייצתי פרפראזה על קוביין: "Give me an Astor Piazzolla afterworld, so I can sigh eternally". והמשפט הזה מתגלגל לי מאז בראש. אני הופך בו וחושב: אני יכול להכניס כאן עוד כמה שמות, וזה עדיין יהיה משפט נכון. והמחשבה התגלגלה והתגלגלה, עד שהחלטתי להפסיק את גלגולה במעגלים ולירות אותה אליכם: מי הייתם מכניסים במשפט הזה במקום פיאצולה (או לאונרד כהן, המקורי)? מי יגרום לכם להיאנח לנצח בהנאה? התגובות, רבותיי ועלמותיי, שלכם. [זה שיר סיום זה? רמאות]

שתהיה שבת שבוגי! בשבוע הבא, כפי הנראה, אצליח לצאת לחופשה קצרה ולכן אולי לא יהיה עונג. אנסה להחליפו במשהו נחמד לא פחות (עוד אוסף דמואים? אה, הגזמתם!). רעיונות טובים יתקבלו בברכה, שלא לומר במחיאות כפיים.