את הפוסטר הלבן והמשופם הזה תתחילו לראות על הקירות בתל אביב בשבועות הקרובים.

[עיצוב: ענת ניצן המלכותית]

עדכונים:
יש גם חולצות עונג שבת
פרויקט הגומיה מתאחדים ב"עונג שבת לייב"
האחים רמירז מצטרפים ל"עונג שבת לייב"

חלומות חשוב להגשים. המשפט האהוב עליי ביותר בעולם, אחרי "אני אוהבת אותך", הוא כנראה "תמיד חלמתי לעשות את זה", כי כשאני אומר אותו סימן שכרגע הגשמתי חלום, קטנטן או גדול ככל שיהיה.

אני זוכר היטב את הרגעים בהם הגשמתי חלומות, במיוחד אלה שקשורים במוזיקה, ולרוב אני מכיר בהגשמת החלום בעודו מתגשם ולא בדיעבד. אני זוכר שבגיל 16 נכנסתי לתקליטיה של קול ישראל בירושלים, עיניים נפערות, נשימה עמוקה, הרצון לגעת ולשלוף ולשמוע כל אחד מעשרות אלפי הדיסקים והתקליטים, והמחשבה הפועמת בראש בקול של מאה מגפונים: אתה מגשים חלום ברגע זה ממש. אני זוכר את האקורדים הראשונים בהופעה של רדיוהד, מהשורה האחרונה באמפי בקיסריה. אני זוכר את הדיסק הראשון שצרבתי. אני זוכר את הדיסק הראשון שקניתי. אני זוכר את האושר שבהתאהבות בבחורה עם טעם מוזיקלי שגורם לי להתפעלות והפתעה (עד היום). אני זוכר כל סשן בעונג סשן. אני זוכר את תכנית הרדיו הראשונה שהגשתי. אני זוכר איך התגשם חלק ניכר בחלומותיי הפרועים ביותר ואלה שלא חשבתי לחלום, בזכות רעיון אחד די פשוט שעלה לי לפני חמש שנים: להפוך את פינת הלינקים השבועית שלי ב"שרת העיוור" לבלוג מוזיקה משלי. מאז עברו חמש שנים.

חמש שנים. פאק. אני לא מאמין שאני עושה משהו מדי שבוע (טוב, כמעט מדי שבוע) כבר חמש שנים. ושיש מי שקורא את זה! אני באמת ובכנות מופתע לחלוטין בכל פעם שאני פוגש בעולם האמיתי מישהו שאומר לי שהוא קורא את הבלוג. איך זה ייתכן? בטח קוראים את זה עשרה אנשים, החברים שלי, וגם זה בשביל הנימוס. המספרים שמתחלפים שם בצד שמאל, במונה מנויי ה-RSS, לא ממש נקלטים לי בראש. לאחרונה הסתבר לי שיש בירושלים שופט (שופט! לא של כדורגל!) שקורא את הבלוג שלי. זה לא שפוי. זה חלום. וחלומות צריך להגשים.

חלום אחד, לא גדול מאוד, שמלווה אותי כבר כמה שנים הוא הרצון להוציא את הבלוג הזה מהאינטרנט, ולו לכמה שעות, להפוך את הדבר הזה שנקרא "עונג שבת" למשהו מוחשי וחי. הופעה חיה, ליתר דיוק. שש כאלה, ליתר יתר דיוק. שש מאות כאלה נסחפת. הירגע.

אבל איך אני יכול להירגע? אני מגשים חלום! ב-1 באוגוסט אוציא את הבלוג הזה מהדומיין Haoneg.com אל מועדון האוזןבר לערב עונג שבת לייב – הופעות של טליה אליאב, רותם אור, מורפלקסיס, נדב אזולאי, Tiny Fingers, ולקינוח – יהוא ירון ורות דולורס וייס, בנפרד וגם טיפה ביחד. כל זה יעלה רק 20 ש"ח סמליים (חצי ממחיר הופעה רגילה באוזןבר), שחציים הולכים למועדון וחציים לתשלום לאמנים. בין ההופעות יתקלט ילד האינדי החביב עליי, עומר סנש.
לכל השואלים על הזמנה מוקדמת – אנשי האוזן פשוט לא ערוכים לכזה דבר. ההמלצה שלהם היא פשוט לבוא בזמן. הקופה תיפתח ב-20:15, ואם תבואו בזמן גם לא תפסידו את ההופעה הראשונה (אנחנו מאוד, מאוד רוצים להתחיל בזמן כדי לא להיגרר אל תוך הלילה – למחרת יש עבודה, בית ספר, צבא וסתם יום ראשון).

» ויש גם אירוע בפייסבוק!

חמש שנים. פאק. אני רוצה לבוא לבוש בחולצה שכתוב עליה בגדול "תודה לכל מי שקורא". אבל בסוף בטח סתם אבוא עם חולצת "I listen to bands that don't even exist yet". [יש לכם כזו גם? בואו איתה!]

ניפגש שם?

"אנשים לא ידעו איך לאכול את [Paul's Boutique, אלבום של הביסטי בויז מ-1989 שהורכב מ-105 דגימות] כשהוא יצא. הוא היה רדיקלי. אבל היום, אם תנגן אותו לילד ברחוב, הוא אפילו לא ימצמץ. זה יהיה לגמרי טבעי בשבילו. זה לא יעיף לו את הראש כמו שזה העיף לנו את הראש. כי היום זה בכל מקום. כל שיר שיוצא זוכה לרמיקסים על ימין ועל שמאל, ולמאש-אפים, ולגרסת א-קפלה ולקליפים של מעריצים בפייסבוק, ואני לא יודע איפה. כל שיר שני שמושמע ברדיו מתבסס על סימפולים ולופים. ההיפ הופ השתלט על הכל. חוץ מזה, היום אנחנו חיים בעידן שבו כל אחד יכול לעשות רמיקסים בחדר השינה שלו. לערבב כל דבר עם כל דבר. וזה מוטבע עמוק בתרבות. תראה מה הולך ביו טיוב. זה פשוט חלק בלתי נפרד מהאינטרנט: לקחת רעיונות, לחלוק, לשתף, לגזור, להדביק, למקסס. אלה הכוחות היצירתיים שעומדים בבסיסה של התרבות הזאת" – גרג גיליס מ-Girl Talk מתמצת את ההווה

מזל טוב ל-Puts ולנועה (שתיהן בכלל לא נתנו אגרופים!), שעלו בגורל וקיבלו כרטיס בחינם ל-?Why – תתחדשו ובדקו מייל! ותודה גדולה ואמיתית לחיים, שעלה בגורל הרנדומלי אבל החליט לוותר על הכרטיס, כי החודש הוא כבר זכה כאן בכרטיס אחד. זהו רוחב לב.

1. כבר מזמן לא היה לי כל כך קשה לבחור שירי פתיחה וסיום כמו השבוע. ולא כי היה זה שבוע יבש משירים, כזה שצריך להתאמץ ולצאת מהעור כדי למצוא שיר שבועט בבטן, מעלה חיוך על הפנים או מכווץ אותם בבכי. להיפך, השבוע הזה היה מוצף בשירים, האייפוד עבד שעות נוספות והחוגה הקטנה שלו הביאה אור לפינות החשוכות ומוכות קורי העכביש שלו. אלבומים שלא שמעתי שנים, או כאלה שהורדתי ולא שמעתי בכלל, זכו לזרום לאוזניים, וכל השירים היו טובים, מרגשים, משמחים, מרגשים, מרתקים. איך אפשר לבחור? כמעט ולא בחרתי. בסוף בחרתי שניים לפתיחה, שניים לסיום. כשתיקלטתי בסילון, שהתעקש להתקרא באר ולא פאב, היה לי נשק סודי: שיר בן 9 דקות שמורכב משלושה שירים שונים, מחוברים. זו לא נחשבת רמאות, כי ככה השיר הזה הופיע במקור, ובינתיים היו לי 8 ומשהו דקות ללכת לפטפט עם חברים. חוצמזה, מדובר בשיר בארים קלאסי, או בעצם שלושה שירי בארים קלאסיים. "The next messiah" של ג'ני לואיס (בחלק מהשיר גם עם בן זוגה היפיוף ג'ונתן רייס) הוא סאגה שהוקלטה כולה לייב באולפן, טרילוגיה נפלאה של בלוז פאבים אמריקני מהסוג האהוב עליי, רוק של באדווייזר וביליארד (סליחה, Pool), של לילות חמים בטקסס ושל בחורות בג'קט ג'ינס. "מחווה לברברה סטרייסנד ולשטן", כדברי לואיס עצמה. אמריקנה מושלמת? אצל ג'ני לואיס? לא יכול להיות. [מפ3]
2. שיר פתיחה חלופי: השיר הזה נבחר לא בגלל שהוא טוב מכל האחרים אלא בגלל שהוא היה נקודת מפנה בשבוע שלי (למעשה, הוא מעין שיר סיום. אולי כדאי שתקפצו לסוף ותפתחו דווקא עם שיר הסיום, שהוא מעין שיר פתיחה). ביום עבודה אחד ארוך ובלתי נסבל, הוא הגיע ועורר אצלי את החיוך הפנימי, שהפך אחר כך גם לחיצוני. הרבה מאוד אנשים לא סובלים את אנימל קולקטיב, ואני יכול להבין אותם כי הייתי אחד מהם הרבה מאוד זמן. שנים, למען האמת. בכל פעם שגלי ההייפ הגיעו שוב לחופיי הייתי מעקם את פניי, בימים טובים הייתי אומר טוב, נלך שוב להקשיב אולי פספסתי משהו, ואחרי חצי שיר הייתי עוצר. איך אפשר לסבול את הבלגן הזה? את הרפטטיביות המטמטמת? את הקשקוש בלבוש הזה? אבל כמו הרבה מאוד מאכלים, אנשים ואלבומים, לפעמים כשנתקלים בהם דווקא ברגע הנכון, משהו כמו נפתח, וברחבי הראש נשמע צלצולו הנפלא של אסימון נופל. "The purple bottle" הוא לא שיר שהייתי מגדיר "טוב", למעשה הוא מטומטם להפליא, אבל הוא נפלא – הוא קליידוסקופ צבעוני שמסתובב שוב ושוב ושוב על אותו הציר, אבל האפקט שנוצר אחרי כמה וכמה סיבובים הוא חגיגת יומולדת משוגעת בתוך הראש ואי אפשר שלא לרקוד. [מפ3]



3. לאוגנדה, חנות-(מקוונת)-פאב-מרכז התרבות האלטרנטיבית ירושלמי מבורך, יש בלוג חדש. בין השאר אפשר למצוא שם שיר בהופעה של נוודי האוכף. [עברית]
4. אם לא שמתם לב, ואני בקושי שמתי, יואב קוטנר מעלה את האירוחים המוזיקליים מהתכנית שלו, "האיש הקטן מהרדיו" ב-102fm, לעמוד הפודקאסטים שלו ב-iCast. זה אומר, בקצרה, שאפשר עכשיו לשמוע את האירוחים האלה מתי שרוצים, וטוב יותר – להוריד אותם לאן שרוצים. אפשר למצוא שם את שלום חנוך ואביתר בנאי, הדג נחש ושלומי שבן, אלי רוזן ונדב אזולאי, נעם רותם ועמית ארז, ועוד רבים. איזה יופי, איזה כיף! קוטנר, אנחנו אוהבים אותך. [עברית, מפ3]
5. רני שחר, זמר ישראלי, קלע למחשבות שמעסיקות אותי בימים האחרונים והחליט להפיץ את המוזיקה שלו בדרך הכי אנושית וישירה שאפשר: הופעות בקרנות רחוב. הוא פתח בלוג שמתעד את הופעות הרחוב שלו. אחרי ההופעה הראשונה שלו, שעה וחצי ברחוב בירושלים, הוא מכר שלושה דיסקים וקיבל שלוש הצעות להופיע במקומות נוספים. לא רע, ובטח הרבה יותר חווייתי מעוד פאב הומה אדם ועשן. [עברית]
6. מוזיקהנטו, חנות המוזיקה הישראלית הטובה באינטרנט ובאופן כללי חנות מצוינת, מרחיבה את עסקי האינטרנט שלה ומתחילה לצלם במיוחד הופעות לערוץ היוטיוב שלה. ההופעה האחרונה של רות דולורס וייס בצוותא כבר שם. [טיוב]



7. חדשות נפלאות לממש מעט אנשים, אבל כאלה עם טעם טוב! דיוויד באזאן, לשעבר סולן Pedro the lion וכיום יוצר עצמאי מעולה שהוציא ב-2007 את אחד הדברים שהכי אהבתי באותה שנה, יוציא בספטמבר את אלבום הסולו המלא הראשון שלו! ווהו! אז תאריך יציאה רשמי ב-1 בספטמבר, זה אומר שהאלבום ידלוף… בערך עכשיו, לא? [אנגלית]


הופ סנדובל. איך אפשר לטעות עם שם כזה אדיר?

8. נו, זה לקח לה רק שמונה שנים! אחרי Bavarian fruit bread מ-2001, שהיה גלולת שינה מתוקה עטופה בפלנל רך, חוזרת הופ סנדובל, הבחורה עם הקול הרך ממאזי סטאר, עם אלבום סולו חדש, Through The Devil Softly, שיצא בספטמבר. את "Blanchard" אפשר כבר להוריד בצורה חוקית, והוא יפה יפה. [מפ3]
9. תראו מה מצאתי בפליקר: ציורים יפים בעקבות שירי אלבומו החדש של עמית ארז. [פליקר]

קרא/י את המשך הפוסט

רוצים כרטיסים להופעה של ?Why שגורמת לי לרייר כבר חודשים בלי הפסקה? (באמת, זה מביך, הרופאים מבולבלים). המשיכו לקרוא. [איור: annnna., CC by-nd]

אתמול בלילה ישבתי אצל חבר, בחור רציני שמבין במוזיקה ואפילו מקליט לא מעט מאמני ארצנו. "אתה בא ל-?Why", שאלתי, והוא התקיל אותי "מי אלה? מה הם עושים?". המממ. שאלה קשה. תראה, הם התחילו בהיפ-הופ אבל זה לא בדיוק היפ-הופ כמו שאתה חושב עליו, ועכשיו הם כבר בכלל לא היפ-הופ למרות שיוני וולף עדיין עושה ראפ אבל הוא גם שר, אז בעצם… עזוב, בוא תקשיב רגע וזהו.

לא קל לתאר את ?Why למי שלא שמע אותם עדיין, וגם אחרי שעוברים את המכשולים הז'אנריים לא קל להסביר את היכולת של וולף לירוק שורות מבריקות כמו בדולח באגביות מרגיזה כמעט. העולם המילולי של וולף לא יודע גבולות. המטאפורות וההקשרים שלו מגיעים מכל מקום אפשרי על פני האדמה ומעליה: מבנה הדנ"א, זכרונות ילדות, סצינת האינדי, מחלות, מיסטיקה, היסטוריה, טיולים באירופה, סטוקרים, פורנו, אהבה, אין לזה סוף. במקביל, גם העיבודים וכלי הנגינה שמגבים את רכבת ההרים המילולית הזו מגיעים מהקשרים שונים לגמרי ומותכים למשהו חדש, ובאוזניי גם מרתק. הביטים של ההיפ-הופ עברו מזמן טרנספורמציה ואי אפשר לזהותם, עכשיו וולף שר-מרפרפ על מצע עשיר ומגוון של מקצבים וכלי הקשה. בעצם, אני חושב שאפשר להגדיר אותם כהיפ-פולק.

ב-15.7, שזה יום רביעי הבא – אני עדיין מופתע שזה אשכרה קורה – יופיעו ?Why בבארבי. זה לא קורה הרבה, שלהקת אינדי מעולה מגיעה אלינו בשיא כוחה ובשיא נסיקתה, וכשזה קורה חייבים להיות שם (מלבד העובדה שמדובר בלהקה אדירה, ושלהקה ישראלית מצוינת – Dysfunctional Heroes – תחמם). בעיניי, ?Why היא אולי הלהקה הכי מרעננת ומרתקת שגיליתי בשנתיים האחרונות, ואני הולך להיות שם גם אם זה יעלה לי בכליה (למרבה המזל, כרטיס עולה פחות ממאתיים שקל, אז אפשר לשמור על מערכת איברים תקינה בגוף). לרגל המאורע זכיתי לראיין את וולף במייל. כהרגלי, הגעתי לכתיבת השאלות בסוף סופו של קצה העומס המטורף של אותו שבוע, לכן הן לאו דווקא מעמיקות במיוחד.

למה קוראים לך יוני (כמו שאומרים הישראלים) ולא ג'וני (כמו שאומרים האמריקאים)?

השם האמיתי שלי הוא ג'ונתן. ההורים שלי וכל השאר פשוט תמיד קראו לי יוני, מאז שהייתי קטן. ההורים שלי די דתיים, הם בקטע של יהדות וכל זה, אז הם כנראה חשבו שזה הולם לקרוא לי בשם עברי.

הטקסטים שלך עשירים ומלאים בתפניות. אתה כותב שיר בישיבה אחת, או שאתה חוזר ומשכתב?

אני כותב בהרבה הזדמנויות, לאורך פרקי זמן ארוכים.

האם הטקסטים (והמוזיקה) משתנים ומתפתחים במהלך סיבוב ההופעות?

בהחלט. אני תמיד לומד מחדש איך לא להילחם באיכות החיה של אנשים שמנגנים ביחד.

המוזיקה שלכם מאוד מגוונת, ומתיכה היפ-הופ, פולק, ודברים שאני אפילו לא יודע איך לתייג. איך השילוב הזה נוצר? איך אתם, כלהקה, מלחינים ביחד את המוזיקה?

השירים נוצרים בכל מיני דרכים. אנחנו פשוט יוצרים את מה שאנחנו מרגישים שהוא אמיתי לנו, ולא מנסים להעמיד פנים שאנחנו משהו אחר.

אתה מתחרט לפעמים על משהו שכתבת בשיר?

לא ממש. יש לי הרבה שירים ישנים שגורמים לי להתכווץ במבוכה כשאני שומע אותם, אבל… אני חושב על שירים כעל תצלומים מתקופה מסוימת. אז אני מניח שאם התכוונתי לכתוב על משהו כמו שתפסתי אותו ב-2002, אז זה מה שעשה ה"אני" מ-2002, אפילו אם אני לא חושב באותה הצורה ב-2009, או משהו כזה.

הנה משהו שאנחנו מדברים עליו הרבה בעונג: האם אפשר להתפרנס יפה ממוזיקה?

צריך לתחמן הרבה, להישאר בשליטה על הכל ולהתערב בעסקים שלך, אבל אני חושב שאני מתפרנס עכשיו יפה. אני לא ראפר שהתעשר, ממש לא, אבל אני מסתדר יפה. אבל זה דורש מוסר עבודה רציני והרבה מאוד מוטיבציה.

מה עמדתך לגבי הורדות מוזיקה? אתה מרגיש שזה פוגע בסיכויי הפרנסה שלך, או שאתה רואה את זה כדרך נוספת למאזינים לגילוי המוזיקה שלך?

אני חושב שלהיסטוריה אין ברירה אלא ללכת בדרך הזו, ובטווח הארוך זה יהיה טיפשי וחסר משמעות להילחם בזה. אני חושב שאנחנו בתעשיית במוזיקה נצטרך למצוא דרכים אחרות להתפרנס בהן… זו חתיכת בעיה רצינית שצריך לפתור.

מה האלבום הכי טוב ששמעת לאחרונה? ומה האלבום האהוב עליך אי פעם?

בדיוק האזנתי ל-Ys של ג'ואנה ניוסם. אלבום מעולה! [ווהו!!! -גיאחה] אין לי אלבום אהוב במיוחד אי פעם, נראה לי. אם אהיה חייב לענות כרגע, אולי אגיד Blond On Blond של בוב דילן.

ולסיום: למי היית מכניס אגרוף בפרצוף, אם היית פוגש אותו? חי או מת, זה לא משנה.

להיטלר, לשטן… אני לא יודע. בדרך כלל אין לי הרבה רצון להכניס לאנשים אגרוף בפרצוף. אולי אתן כאפה בעורף לכמה אנשים… לנטלי פורטמן בתקופת "גארדן סטייט", לברייט אייז (למרות שאני אוהב חלק מהדברים שלו)… אני לא יודע למי ועד.

הרבה, הרבה תודה על מוזיקה מבריקה באמת.

תודה לך, Dude.

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם לאיזה מוזיקאי או שחקן קולנוע הייתם מכניסים אגרוף בפרצוף – ונמקו למה!). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה ושמם יחכה בכניסה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לנרנג'ה ולכרמית!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה רק עד יום חמישי בערב!

ברכותיי לזוכות ג.ג. ועינבל, שהולכות לנוטוויסט חינם! לא זכיתם? לא נורא, תוכלו עדיין לרכוש כרטיס בזול, או לחכות לחלוקת כרטיסים אחרת בשבוע הקרוב (אתם יכולים לנחש לבד!).

1. שברתי את הראש השבוע, באמת. זה היה שבוע לא פשוט, עמוס וחסר מנוחה, ובכל זאת, במיוחד פשפשתי מדי בוקר וערב באייפוד ובמחשבות, בניסיון למצוא שיר פיגוזי במיוחד שיפתח את העונג הזה (אני מתנצל על המילה "פיגוזי"). מה לא עבר תחת אוזניי? מקאנטרי ובלוז דרך היפ-הופ ואלקטרוניקה ועד סוגי פופ שאני לא חושב שהמציאו להם עדיין שם, ושום דבר לא נגע בנקודה הנכונה, זו שמעוררת את רפלקס השיתוף ההמוני, קרי "אתם חייבים לשמוע את זה". כי הרפלקס הזה מותנה בהרבה מאוד גורמים, סביבתיים ואישיים. השבוע הזה היה אחד המתישים שהיו לי, ולמרות הרצון העז ללכת לישון בחמישי בערב ולקום בראשון בבוקר, הקדשתי את יום שישי לכתיבת העונג שבת כי אפילו כשאני מכריח את עצמי לעשות את זה, זה עדיין הזמן הכי טוב בשבוע שלי. רגע לפני סגירת העונג, הרפלקס קפץ. בריפיון. בהבנה ששבוע מתיש צריך שיר של מנוחה. ואלבום המנוחה הנפשית שלי הוא Josephine של Magnolia Electric Co, האגם הצלול בו משקף ג'ייסון מולינה את שמי חייו וחיי. אז אני יודע, זה ממש לא שיר פתיחת עונג קלאסי, כזה שיפתח בבעיטה את חגיגת הלינקים המתרגשת עלינו עוד רגע. אבל אני זקוק לזה, אני זקוק לשמוע שוב את "O! Grace", שפותח את האלבום ומבשר לי שב-46 הדקות הבאות אעצום עיניים ואשכח מכל השבוע, מהעומס, מהפרויקטים שמחכים מעבר לפינה. אעצום עיניים, ואנוח. הנפש תקשיב, הראש ינוח. [מפ3. שני שירים נוספים מהאלבום אפשר להוריד באתר הרשמי]



2. לכל הרוחות אתכםם, נרנג'ה, לא מספיק שהרעפתם עלינו את קורט ואגנר, M83 ו-Why, עכשיו גם קלקסיקו? תנו לנוח רגע! אה, על מי אני עובד ועל מה אני מתלונן? אני מאושר כמו פרפר בכפר. קלקסיקו, הלהקה שמגלמת בשמה את ההגדרה הטובה ביותר למוזיקה שלה – התכה בין קליפורניה למקסיקו – תגיע לבארבי ב-18 באוגוסט. אושר לכולם מלבד לחשבון הבנק. [עברית]
3. השמועות היו נכונות – הפיקסיז מתאחדים שוב לסיבוב הופעות אירופי, לרגל 20 שנה לאלבום הענק Doolittle! זה הזמן לתכנן חופשה קצרה באירופה באוקטובר לפי תאריכי ההופעות. הו פרנק בלאק, עשה לי כלב אנדלוסי! [אנגלית]
4. סוזן וגה המצוינת מכרה את כל הכרטיסים להופעה שלה בהיכל התרבות בתל אביב ב-19 ביולי, כמעט בלי פרסום (אתם ראיתם מודעות? כי אני לא), והוסיפה הופעה נוספת באותו יום, רק מוקדם יותר (18:30). לקראת בואה המשמח היא מתראיינת לאילת יגיל בוויינט, ולבן שלו ב"הארץ". [עברית]
5. אל תגידו לא ידענו: יום ראשון הזה, 22:30, נדב אזולאי מגיע לתל אביב, להופעה באוזןבר (קינג ג'ורג' 48, מעל האוזן השלישית, כניסה מחנות הקומיקס שבצד או מחנות המוזיקה אם היא עדיין פתוחה). ההגעה עליכם, המוזיקה המעולה – עלינו. [עברית, תתעלמו מהאזהרה, היא לא רלוונטית]
6. עשו לי טובה אישית, ופנו לעצמכם את ה-1 באוגוסט, אמר גיא ולא יסף. [הפתעה]





7. M83 היו פה השבוע, ושניים מכם ראו אותם על חשבון הברון אחרי שזכו כאן בכרטיסים. אסף בן קרת מסכם את ההופעה בנרג' עם תמצות יפה של ההווייה הצרפתית, נמרוד צוק עם סקירה קצרצרה בנענע, ו… זהו? האם עשרות, מאות הופעות החו"ל המורעפות עלינו חדשות לבקרים הוציאו לנו את החשק לסקר הופעות אינדי משובחות, או שמא עורכי מדורי המוזיקה פשוט שומרים את תקציב הכתבים שלהם להופעות הגדולות באמת? אני לא מאשים, אני מקטר – גם אני מואשם באותה הבעיה בדיוק כעורך מדור. אבל איפה הבלוגים? רק אייל מרדיו פרימיום התייחס, בקטנטנה. לכן, יקיריי, אם הייתם ב-M83, חלקו איתנו את רשמיכם, כוסראבאק, אני רוצה לדעת איך היה! בינתיים, הם ביקרו אצל קוואמי באולפן "הקצה" ללאירוח שאפשר להוריד. [עברית]
8. עמית קלינג מראיין את יוני וולף מ-Why?. כלומר, סוג של מראיין אותו. קלינג מעיד שקשה לתעד שיחה עם הגאון המפוזר, ומביא רק קטעים קצרים ממנה. [עברית]

קרא/י את המשך הפוסט

(קודם כל, את זה ראיתם?)

(ענק).

אני חייב להודות – The Notwist לא היו כוס התה שלי עד אלבומם האחרון. לא בגלל שהם לא היו טובים – הם מצוינים – אבל איכשהו, אף פעם לא הספקתי לצלול ולהתעמק בהם. מי שחשב עד לאחרונה, כמוני, שמדובר בלהקה שנשמעת תמיד כמו הסינגל המצליח (והמצוין)שלה, "Pick up the phone", לא יודע כמה הוא טועה. לי לא היהמושג. במשך עשרים השנים שהלהקה הזו קיימת היא הספיקה לעבור שלבים מתחלפים של פאנק, אמביינט, אינדי רוק, אלקטרוניקה גליצ'ית וחיבורים שונים ביניהם, והאלבום האחרון, The devil, you & me, נפתח באקוסטיקה, מתפתח לאינדי רוק משובח ומסתיים בפופטרוניקה רוחשת – וזה רק שיר הפתיחה! החיבור הטבעי לחלוטין של הנוטוויסט בין גיטרות ומבנים של שירי אינדי רוק עדכני לעיבודים לבין הפקה אלקטרונית תמיד מפתיע אותי. הוא מפתיע אותי כי הוא באמת כבר טבעי לגמרי, ואני כבר לא שם לב שהשיר הזה, שנפתח בריף גיטרה, הסתיים בביטים ורעשים מסונתזים ודיגיטליים, או להיפך. לנוטוויסט יש חלק בהפיכת השילוב הזה לטבעי לגמרי באוזניים שלנו, ולא סתם הם מכונים "להקת רוקטרוניקה". האלבום החדש שלהם מצוין, ולשמחתנו אותו הם באים לקדם על הבמה. בהופעה זה מסתמן כחווייה טובה אפילו יותר.

ב-16.7 ב-22:00 הם יופיעו כאן בבארבי תל אביב הופעה יחידה, וטוב לא פחות – ערב קודם הם יתקלטו באוזןבר – בחינם! (כניסה חופשית מ-20:30 עד 22:30, אחר כך 20 ש"ח) אדיר! כרטיסים יעלו לכם 160 ש"ח אם תזדרזו להזמין עכשיו, 180 ש"ח אם תתמהמהו עד הקופה בכניסה, ואם זה לא מספיק כיף – גלעד כהנא יחמם עם הפרויקט שלו The walkin man. מה טוב מזה?

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם איזה אמן או להקה לא מפסיקים להפתיע אתכם). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה ושמם יחכה בכניסה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לחבר'ה החמודים של מונוקרייב!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה רק עד יום חמישי בערב!