זוכרים שהבטחתי פיצוי אחרי שבוע שעבר? המהדורה השבוע גדושה בממתקים, אז פנו לעצמכם כמה שעות. תיהנו!

1. כבר אמרתי את זה כאן פעם: היחס שלי ל-Metric זהה בדרך כלל ליחס שלי ל-Rilo Kiley: שתיהן לא הצליחו להגיע לעומק וליופי של סולניותן כשהן לבד (אמילי היינס במטריק, ג'ני לואיס בריילו קיילי). התיאוריה הזו התערערה קשות כשישבתי להאזין ברצינות ולא ברפרוף לאלבום החדש של מטריק (ותודה לרוי שהכריח אותי לשבת ולהקשיב). נראה את אמילי היינס עושה לבד כל כך הרבה כיף. עדיין לא גיבשתי דעה כל האלבום בכללותו, אבל זה רק בגלל שאני כל הזמן שומע שוב ושוב את השיר הפותח, "Help I'm alive", שהוא ממכר בצורה טורדנית כמעט. "מה ההבדל בין מטריק לאבריל לווין?" שאל אותי ידידי עומר לפני כמה ימים, כנראה בצחוק. אבל הפכתי והפכתי בשאלה הזו בימים האחרונים, ואני חושב שיש לי תשובה. ראשית, לווין לא כזו רעה בעיניי. היא עושה פופ גיטרות כייפי לגמרי, מלא בהוּקים טובים. מטריק עושים אותו הדבר, רק עם יותר כישרון ופחות סטייליסטים. [מפ3]



2. אני מאוד מאוד נזהר כאן. בוויינט מדווחים שבפורום של לאונרד כהן מדווחים על כך שב-24 בספטמבר הוא יופיע בישראל. מההפקה הישראלית לא התקבל עדיין אישור. עד שזה לא יופיע כאן, שלא לומר עד שאעמוד בכניסה עם כרטיס ביד והמופע יתחיל בלי שאף אחד יבטל שום דבר, אני מתאפק עם ההתרגשות שלי. נכוויתי. [עברית]
3. מה אתם עושים ביום ראשון בערב? לא יודעים? אז אני אגיד לכם מה: באים לפגוש אותי בהופעת ההשקה של נדב אזולאי, תיאטרון תמונע (שונצינו 8) בתל אביב, 22:00 בערב. מי שלא בא, כנראה ימשיך להתבכיין שהרוק הישראלי מת. [עברית]
4. רשמו לפניכם אירוע מגניב: הלייבל Earsay של האוזן השלישית חוגג החודש עשור לקיומו (!) בשלושה ימי הופעות בסוף השבוע הקרוב (כלומר זה שמתחיל ב-16.4). כניסה לכל ערב תעלה 40 ש"ח, ויש גם כרטיס משולב לשלושת הערבים ב-100 ש"ח. רשימת המופיעים (לא כולם של אירסיי) עשויה לייצר ריר בזווית הפה של חובבי אינדי ישראלי: ביום חמישי יופיעו Mad bliss, גישה נו, מידנייט פיקוקס, יובל גורביץ', Man Alive ו-Useless ID. ביום שישי יופיעו שלום גד (!), יהוא ירון, פאניק אנסמבל, Dysfunctional Heroes וכפיר שריד. ביום שבת יופיעו ג'נגו, פוליאנה פראנק, צ'ארלי מגירה עם המודרן דאנס קלאב שלו, ירון בן עמי, Windy & Destiny ו-Mr. Heavy & Ms. low. זה כנראה הדבר הכי קרוב לפסטיבל אינדי שנקבל עד חוצמזה הבא (איפה הוא, באמת? פסח בא והלך), אז אל תפספסו. [עברית]
5. נבחרה הלהקה הישראלית שתחמם את דפש מוד: טרי פויזן. ולי יש מילה אחת לומר על זה: למה? [עברית]
6. תכירו את אבידות ומציאות, בלוג מוזיקה חיובי חדש בעברית של בחור בשם נדב. קפצו להכיר, מי יודע, אולי תישארו. [עברית]





7. כש-AOL, ענקית האינטרנט מארה"ב, הקימה את אתר המוזיקה המצוין שלה Spinner, שמחתי והתלהבתי. זה היה שילוב מגניב בין בלוג קבוצתי, אתר מוזיקה אמיתי ומושקע (עם גב של חברת תקשורת ענקית) ומרכז מדיה. למרבה הצער, הפינה השבועית הקבועה של AOL, בה אפשר להאזין לאלבומים חדשים במלואם, הייתה תמיד חסומה לגולשים מחוץ לארה"ב. בשלב מסוים הפסקתי לנסות, וגם איכות החומרים הבלוגיים/מגזיניים התדרדרה לבעיקר שטויות (את שאר החדשות והקליפים מצאתי בסטריאוגאם, ועם פרשנות צינית ומלבבת הרבה יותר). עכשיו, כשעקבתי אחר לינק ששם שמוליק כ"ץ להאזנה ללאונרד כהן בהופעה, גיליתי שהפינה השבועית נפתחה לכולם! השבוע תוכלו להאזין שם לחדשים של Doves, Bat for lashes, Bob mould, The hold steady, The Felice brothers ואפילו האוסף של אירייז'ר (ווהו!). איזה שינוי מבורך! כדאי לבקמרק ולחזור לבקר. אלבומים מלאים להאזנה חינם זה תמיד כיף גדול מאוד (אהמ). [אנגלית, סטרימינג]
8. דויד פרץ התלהב מבנדקאמפ, והעלה לשם להורדה חינמית את האלבום החדש של Lenses, הרכב שמנהיג ג'ואן ספדי ודויד חבר בו: "אחרי כל כך הרבה שנים שבהם האלבום המפעים הזה היה נחלתם הבלעדית של חברים ומכרים, סוף סוף ניתן להאזין לאלבום השלישי והאחרון של לנסז מתחילתו ועד סופו כמו שצריך,ואפילו ניתן להורידו בחינם (שימו לב שאתם יכולים גם לקנות אותו באיכות טובה, והפעם מדובר בדרך שמבטיחה שהכסף מגיע ישרות לאמנים בלי מתווכים בכלל) רק אציין שלטעמי מדובר באלבום הכי טוב של הלהקה הכי מיוחדת שהכרתי". [עברית, סטרימינג, מפ3]

קרא/י את המשך הפוסט

אני לא מתאפק עד לעונג, שיגיע בהמשך הערב/לילה.

לאונרד כהן יגיע ארצה ב-24 בספטמבר להופעה באיצטדיון רמת גן.

מאושרים? מפוחדים שיתבטל? מפקפקים? יוצאים מדעתכם משמחה?
התגובות כולן שלכם, עד שאחזור עם העונג. תבלו.

מכירים את היפופוטם? אלה שפעם היו ברדיו ואז עברו למערכונים מצולמים באינטרנט ואז עשו את הסרט הקורע מצחוק "המוסד הסגור" ואז חזרו למערכונים באינטרנט?
אז הם!

ביום שישי יחגגו ההיפופוטמים שלוש שנים למשהו, אני לא בטוח לגמרי מה, אבל זה כלל לא משנה – כי פירוש הדבר הוא השתטות פומבית המונית ברחבת הסינמטק, כשאחריו השתטות מוסרטת בצורת מערכונים חדשים על המסך של הסינמטק, ואז הקרנה ("חגיגית!" למרות שמה, זו כולה הקרנה, מה יכול להיות חגיגי? האם המקרין ילבש כובע חרוטי וישיר שירים?) של "המוסד הסגור", אולי הקומדיה הישראלית היחידה שלוקחת את מסורת "האקדח מת מצחוק" ועושה אותה בעברית, רק מצחיק ובלי לסלי נילסן. כל זה יקרה ביום שישי הזה, 10.4.09, שעה 23:30 בסינמטק ת"א. רוצים כרטיסים? יופי, יש לנו כמה בחינם!

זה היה גם הסרט הישראלי השני (אחרי מבצע סבתא) שזכה לשיווד, גרסת חובבים מאולתרת. לפני שבוע התקשר אליי נרגש ומתנשף ההיפופוטם אלון גור אריה, וסיפר לי את הסיפור הארוך והמפותל שבסופו נשלח הסרט ללא ידיעתו לפסטיבל טורונטו לקומדיה (יש כזה!), ואף זכה בפרס חביב הקהל! כן! מסתבר שיש כזה פסטיבל! ולא רק זה, סוף סוף זכו היוצרים במענק (פעוט) מקרן הקולנוע הישראלי, לפיתוח סרט באורך מלא. האגדה מספרת (האגדה היא אלון גור אריה, איש היפופוטם) שאנשי הקרן, שלא ממש הבינו מה מצחיק בסרט הזה, השתכנעו לתמוך בו רק אחרי שגור-אריה הראה להם תצלומים של הקהל בסינמטק נקרע מצחוק מול "המוסד הסגור".

אני הכרתי אותם בזכות זוגתי, שהקשיבה להם עוד בימי הרדיו העליזים. מאוחר יותר נתפסתי עליהם בזכות המערכונים ואז, כשיצא "המוסד הסגור" והלכתי לצפות בו בהיסוס מה, יצאתי שבוי (ועם כאב בטן (מצחוק (לא מהחלב-עם-מים))). הסרט, כפי שהבחין עידו קינן, הפך ללהיט קאלט אמיתי. בתקופה שהוקרן מדי שישי בלילה בסינמטק היה לו קהל קבוע שהגיע לראות אותו 5, 10, 17 פעמים (רובם גם שילמו כל פעם!). בגלל שהסרט קצר (כ-50 דקות), פיתחו ההיפופוטמים משתה היפופוטם לפני ההקרנה, שנערך ברחבת הסינמטק, וגם מקרינים בכל פעם מערכונים אחרים לפני הסרט עצמו (יש חדשים!). לפעמים זה יותר טוב מהסרט עצמו!

אנו גאים להציג, בבכורה הקרנה מיוחדת באתר עונג שבת, ורק שנה ותשעה חודשים אחרי שהסרט עלה לאקרנים – את הטריילר לסרט המוסד הסגור!

את הקריינות, אגב, עשה יקיר העונג עומר סנש (כן, זה מהעונג סשנז!).

עוד מוסר גורי: "הארוע ארוך מהרגיל, אז תעשו פיפי לפני הכניסה לאולם. כרטיס – 20 שח, לסטודנטים – 15 שח, מי שמתפלח – חינם".

רוצים לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. רוצים להיות יצירתיים? ספרו מהו הסרט הכי מצחיק שאתם מכירים! עשרה קוראים ייבחרו אקראית לחלוטין, וייכנסו בחינם לגמרי להקרנה בשישי בערב. חלב עם מים – עלינו!
ההגרלה תיגמר בשישי בבוקר. תודה לאלון ולהיפופוטמים!

התרגשתי. שכה אחיה, כמה התרגשתי. התחלתי כבר להיות נבוך מכמה שהתרגשתי. כל היום, עוד מהצהריים, היו לי פרפרים בבטן. הסתכלתי לצדדים ותהיתי אם רואים, וחשבתי לעצמי: מה אני נרגש ככה, כמו תלמידה בת 16 שעומדת לפגוש את ג'סטין טימברלייק מאחורי הקלעים? כולה הופעה, ראיתי כבר מלא הופעות חו"ל בארץ, ראיתי אמנים שאני מלווה יותר זמן ומפוצצים אולמות. ראיתי את NIN, את דבנדרה, את טוויילייט סינגרז, את לואו, את אריקה באדו. מה יש? כולה קורט ואגנר, בחור עם כובע ומשקפיים.

תצלומים בכל הפוסט: עטר רפפורט המעולה

אבל התרגשתי. וואו, כמה שמחתי. בכל פעם שחלפה לי בראש המחשבה "אני הולך לראות הערב את קורט ואגנר", חזרו הפרפרים. לראשונה בחיי הבאתי דיסקים להופעה כדי להחתים עליהם את הזמר. אין לי מושג מאיפה זה בא. אני רוצה לחשוב שזה בא מאותו המקום הנאיבי והקלישאתי של המעריצה בת ה-16 שמחתימה את ג'סטין: כי הזמר הזה נגע לי בלב, ריגש אותי מאוד, ואני רוצה את המזכרת הזאת. לא כי הוא חתיך (הוא לא) או כי הוא פצצת כריזמה (הוא לא) או כי הוא רוקד נפלא (הוא לא, אני מתאר לעצמי). פשוט כי כשאני שומע את השירים שלו, אני כמעט מרגיש נוכחות של מין איש כזה, עדין ומעט נוירוטי ומאוד חכם, יושב לידי על הספה ומשוחח איתי. והנה יש לי הזדמנות לחווייה שהכי קרובה לזה באמת. לשבת מולו בשקט ולהקשיב לו.

כשוואגנר עולה, אחרי החימום הכה-מיותר של ארז סוטו ("מי?" בדיוק), עם תיק גב וחיוך נבוך בשיניים עקמומיות, הקהל מתפלא. הוא הולך לשיר? לא, הוא רק מניח כמה חפצים, מכוון את הגיטרה, בודק שהמעמד עם חבל הכביסה והאטבים שממסגר את הכיסא שלו פועל כמו שצריך (עוד נחזור אליו), מנופף בביישנות לשלום ויורד שוב. שיר אחד של סופיאן סטיבנס מאוחר יותר (בכלל, הייתה מוזיקה נפלאה לפני ואחרי ההופעה, עם Xiu Xiu, סופיאן, בון איבר ואחרים) הוא חוזר, הפעם באמת. הוא שולף שעון קטן, כמו זה המשמש למדידת הזמן לבישול ביצה, מותח אותו לבערך שעה ומתחיל לשיר. בלי גיטרה. כאילו בלי תכנון.

מהרגע הזה מתפוגגים חששותיי, מתפוגג המתח הקל שאפף את דקות ההמתנה, ואני שוקע בחמימות קולו הנעים של ואגנר. חששתי שזה לא ילך. חששתי שבלי הצליל העשיר והיפה שמספקים 14 חברי לאמבצ'ופ, ואנגר ישעמם. חששתי שתהיה גיטרה אקוסטית וזהו, בדיוק כמו ארז סוטו. אבל לא. כמו בשירים שלו, ואגנר יוצר עניין בעזרת רעיונות פשוטים, קטנים וחכמים: גיטרת נפח חשמלית עם צליל נפלא, פדל דיליי מלא נשמה, וחבל עם אטבי כביסה מרחף מעל הראש. הוא שולף ערימת ניירות – מילות השירים – ומניח על שרפרף למרגלותיו. כל שיר שנגמר הוא שולף בסיפוק, מניף אל על ותולה על אטב. במהלך ההופעה מתכסה המסגרת הקטנה בדפים, ואפשר לראות איזה שיר חדש יותר – הישנים מצהיבים ומתפוררים בשוליהם.

ויש את הגיטרה, הגיטרה הזו שעוד תופיע לי בחזיונות. ואגנר מדגדג, צובט, מושך, כשהוא פורט ארפג'יו נדמה שיש לו תשע אצבעות ביד ימין, אבל זה רק אפקט הדיליי שמרבד תווים על תווים. הקול שלו יציב, רוב הזמן, והגיטרה היא זרמים תת-קרקעיים של יופי, עליהם שטה ההופעה הזו ביציבות. הוא לא עושה את "Paperback bible" וגם לא את "Is a woman" (האצבע הייתה על החיוג המהיר כל הערב, להשמיע את זה לאחי הגדול שנתקע בעבודה), אבל הוא כן עושה את "Please rise" (תשואות), "Slipped dissolved and loosed" (צמרמורות) "A hold of you" (התכווצויות, מהסוג הטוב) ו-"I believe in you" (תשואות, רמות וממושכות). ואז, אי שם באמצע אחד השירם היפים ביותר, השעון מצלצל. אני מתעורר מחלום נפלא שבו ישבתי על המדרגה בבארבי וצפיתי באחד הגיבורים המוזיקליים שלי לבד עם הגיטרה. רק אני והוא היינו באולם, איכשהו כל השאר נעלם באיזה ערפל. ואגנר עוצר לרגע את הנגינה, מחייך, ממשיך ומסיים את השיר, יורד מהבמה. עוד כמה שירים והאורות עולים. תם הזמן.

בסוף אזרתי אומץ. עשיתי מה שאני אף פעם לא מעיז לעשות בהופעות חו"ל, וניגשתי למר ואגנר. אמרתי שלום, אמרתי תודה, אמרתי לו זוכר? אני ראיינתי אותך במייל ושאלתי את השאלה המטומטמת ההיא על פט סאונדס (הוא זכר, או לפחות היה אדיב מספיק להעמיד פנים שזכר), אמרתי בבקשה אולי תחתום לי והוא אמר "Thank you, sir". פעם ראשונה שקוראים לי אדון. אולי כדאי שאתרגל לכך שאני כבר מבוגר. אבל אתמול הרגשתי כל היום שאני ילד. ילד נרגש ושמח.

לא רק אני הייתי שם
עמי פרידמן ב-Ynet | בן שלו בהארץ | עינב שיף בוואלה | תומר יודלביץ' במעריב | נמרוד צוק בנענע

אוקיי, חששתי שזה יקרה וזה אכן קרה. עקב המפגש הנפלא של היס רקורדס שנערך היום במשך לא מעט שעות (תודה לכל מי שבא!), נותרו לי מעט מדי שעות היום לערוך עונג שבת. אם מוסיפים לזה את הצינון הקשה שנפל עליי כבר אתמול, אני נאלץ להתנצל ולהודות שפשוט לא יהיה כאן כנראה עונג השבוע.

ישנו עדיין סיכוי (קלוש, מאוד מאוד קלוש) שזה יקרה מחר, אבל אל תבנו על זה.
נראה שאני פשוט צריך לנוח קצת כדי להבריא. לנוח, ולשמוע המון מוזיקה.

אבל אל תדאגו – בסופ"ש הבא יהיה כאן בנזונה של עונג, כי יהיה חופש ויהיה לי מלא זמן! ווהו!

מחשבה קטנה: 15 השנים למותו של קורט קוביין, אותן מציינים ממש היום (אני חושב, או ביום ראשון), החזירו אותי לפוסט המופתי של דויד פרץ על קורט קוביין.

שני הזוכים בני המזל שהרוויחו כרטיס לקורט וואגנר יקבלו מייל עוד כמה דקות. ולפחות מגיב אחד יזכה באמת לראיין את הזמר שהוא רצה לראיין! זה יתפרסם בעונג אחרי שזה יקרה.

אינשאללה, בהמשך השבוע הזה יעלה פה פוסט קומיקס מעניין, ואולי עוד דברים, אם אספיק. ויש גם "תקשיבו רגע 05" בדרך.

איך אתם מעבירים את סוף השבוע שלכם? זה הזמן לספר בתגובות (וגם לקלל אותי על היעדר העונג).