אוקיי, זה היה יום מעניין.
יש לי די הרבה דברים לומר בעקבות מאה שמונים ושלוש התגובות שמשתלשלות מהפוסט שלי על ביטולו של דבנדרה בנהארט. זו בעיקר הייתה הפתעה גדולה מאוד (גם כמות הפניות האישיות שקיבלתי במייל, ותודה לכותבים, אענה למיילים האלה במהלך היום). נכון לעכשיו, אי אפשר להוסיף שם תגובות, בעיקר כדי לעצור את ההיסחפות של התגובות שם לכיוון המתלהט והמתלהם.
אבל אם יש משהו שכן למדתי מהדיון הזה (או נכון יותר, מהחלקים בו שלא תמיד ראויים לכותרת "דיון"), הוא שזה לא המקום לומר את כל הדברים האלה. הנה כמה דברים שכן חשוב לי לומר על הפוסט והתגובות אליו:
1. לקרוא על הבוקר את כל התגובות מהלילה יכול להרוס לכל אחד את היום, בלי קשר לימין או שמאל.
2. הבלוג הזה תמיד היה ואני מקווה שתמיד יהיה אסקפיסטי במובן הכי בסיסי של המילה: מקום מפלט של נורמליות ושפיות אליו אפשר לברוח מדי יום שבת (או כל יום שבו תבחרו), בלי קשר למה שקורה בחוץ או בחדשות או במדינה, ולמצוא בו את הדברים שאני, אישית, הכי אוהב: תרבות ומוזיקה. תרבות יכולה וצריכה להתרחש בכל מצב ובכל עת, לדעתי, ואני מתכוון להמשיך ולקיים את העיקרון הזה במרחב הקטן שלי כאן, בעונג שבת.
3. הפוסט על דבנדרה בנהארט נכתב ממש דקות ספורות אחרי ששמעתי על הביטול. הוא נכתב, כמו פחות או יותר כל הדברים באתר הזה, מתוך הרגשות והמחשבות האישיות שלי באותו הרגע, שהיו ועודן מאוד סבוכות, ומנקודת המבט הפרטית שלי. הוא היה גם פוליטי כי הנושא היה פוליטי, אבל ניסיתי מאוד לדבר על פוליטיקה כמה שפחות, ופשוט לספר מה אני מרגיש וחושב (ויסלחו לי המתקטננים על ההגדרה הרחבה ביותר של "פוליטי", זה לא רלוונטי אלא סתם סמנטיקה).
בין היתר נסחפתי מעט, כמו רבים מהמגיבים מאוחר יותר, ומיהרתי לקרוא לפעילי החרם מטומטמים למרות שביקשתי בעצמי להתנהג יפה, "to be civilized". אני מתנצל על כך, ולא באמת חושב שמי שעושה דבר שבעיניי הוא מטומטם, הוא בעצמו מטומטם. זו הייתה התלהטות רגעית שנבעה מהאכזבה הגדולה על הביטול, ואני מבואס שהתנסחתי ככה. אני עדיין חושב שהחרם הזה הוא מטומטם, מסיבות רבות. אבל את זה אתם כבר יודעים.
4. אני לא מתכוון לפתוח כאן יותר דיונים שנוגעים בפוליטיקה, ולא כי אין לי מה להגיד אלא משתי סיבות עיקריות:
הראשונה היא, כאמור בסעיף 2, שבעיניי זה פשוט לא המקום. אולי יום אחד אפתח בלוג שיוקדש למחשבותיי הפוליטיות והחברתיות ושם יוכלו להתנצח איתי האנשים שחולקים על דעתי עד סוף הימים.
השנייה היא בדיוק ההתנצחויות האלו. הסיבה שקריאת התגובות הרבות במהלך היום כל כך דיכאה אותי היא לא הדעות המובעות בהן לימין ולשמאל, אלא התחושה שאף אחד לא מקשיב. שכל אחד מבוצר בדעותיו. שחלק מהמבוצרים חושבים שאם יתקפו, יעליבו ויזלזלו באחרים הם ישכנעו אותם באיזו דרך פלא בצדקתם. עצם העובדה שדעה פוליטית נדבקת לאדם ובעיניי אחרים מאפיינת אותו היא מגוחכת. אנשים הם לא הדעה הפוליטית שלהם. יש לי הרבה חברים עם דעה פוליטית הפוכה לחלוטין משלי, אפילו כזו שנדמית בעיניי לפעמים מטורפת או מסוכנת. אבל זה לא גורם לי לשנוא אותם, או לזלזל בהם, או להתייחס אליהם כמו זבל. הם אנשים, והם מורכבים מעוד הרבה דברים מלבד דעתם הפוליטית.
אני יודע שמול המסך קל להתעצבן ולירוק, אבל רבאק, חבר'ה, אלה אנשים בדיוק כמוכם. תנו להם את הכבוד המינימלי. לו הייתם משוחחים איתם על הספה על אותו הנושא, בחיים לא הייתם מגיעים לטונים האלה ולתקיפות האלו ולניסוחים האלה. ואם כן, בבקשה לכו מכאן ואל תחזרו.
5. יש הרבה מאוד תגובות שאני מסכים איתן ורוצה להדביק כאן בגדול, והרבה שהייתי רוצה להעיף לעזאזל. אחד המגיבים הציע לי למחוק את הפוסט כולו כי הוא מלכלך לי את הבלוג בפוליטיקה. ייתכן והוא צודק, בעניין הלכלוך, והרבה מגיבים ופונים במייל ציינו שממש מבאס אותם לקרוא את הדיון הזה בבלוג הזה דווקא. אבל הפוסט ההוא יישאר במקומו על תגובותיו (מלבד ספורות, שמחקתי כי הן באמת היו תוקפניות ומכוערות), ועם הזמן ייסחף לדפים האחוריים של האתר.
בינתיים, אנחנו ממשיכים הלאה. שמעתם כבר את החדש של הכמיקל בראדרז? הוא אדיר!
חרטות מוזיקליות הן באמת צרות של עשירים (תמיד תהיתי על הביטוי הזה, אגב. להיות עשיר אין פירושו שאין דאגות או בעיות קשות, למעשה מרבה נכסים הוא מרבה דאגה, לא? אני פונה רשמית לרשות הניבים ליישב את הסתירה), אפילו לי, שמוזיקה מעסיקה את ראשי חלק ניכר מהיום, יש לפחות חמישים אלף בעיות או שאלות דחופות יותר לענות בהן מאשר זו שניקרה בראשי כל השבוע: למה, למה בעצם לא שמתי את "
