10 הבלוגים הישראליים הכי טובים של 2010
כחלק מהעבודה השבועית על העונג והחיים הרציפים שלי בכלל, אני קורא המון ברשת, ובשנים האחרונות גדל וגדל אחוז התוכן שאני קורא בבלוגים. אם פעם בלוגים ישראליים תפסו 20%-30% מהתוכן העברי שקראתי מדי שבוע ברשת, היום הם תופסים כמעט 90%, ואתרים ממוסדים (Ynet, הארץ, וואלה ואחרים) הולכים ונדחקים לשוליים.
הסיבות רבות, מגוונות וגם די מוכרות למי שמשתמש הרבה ברשת. הסמכות, הרשמיות והממלכתיות לעתים של אתרי החדשות הגדולים פחות משכנעים אותי, וכשאתר מסוים כותב תמיד מתוך אג'נדה, ראיית עולם ספציפית או עמדה פוליטית אחת, קל לי יותר לקבל ולעכל את זה כשמדובר בבלוג אישי של כותב אחד, ולא באתר חדשות שאמור להיות מאוזן.
חוץ מזה, מי שמכיר את "תעשיית התקשורת" בארץ מקרוב יודע שהרבה פעמים הכתבים והעורכים שנכנסים לתפקידיהם באתרים השונים מתקבלים לאו דווקא כי יש להם ראייה מקורית, יכולת כתיבה פנומנלית או משהו מעניין להגיד – אלא כי הם מהירים, מקושרים, מנוסים או מתאימים לתפקיד מאלף סיבות אחרות (רובן לגיטימיות) שבכלל לא קשורות לאיכות התוכן.
ואת החלל הזה ממלאים אתרים עצמאיים, בלוגים שמרשים לעצמם לקבוע אג'נדה תרבותית אחרת, להציג טון אישי מעניין, טעם מובחן, או סתם לעשות דברים שלא מתאימים לאתרים גדולים שצריכים להתפרנס. וזה נפלא.
בחרתי 10 בלוגים בלבד, כשהקריטריון היחיד היה: בלוגים שהקפדתי לקרוא כמעט כל פוסט ופוסט בהם השנה, וגם נהניתי לאללה. יש הרבה בלוגים שאני אוהב מאוד שלא נכנסו לרשימה הזו השנה, כי הם התמקדו בעדכונים שוטפים ופחות בכתיבת תוכן רחב מעבר לכך – כמו אטמי אוזניים, או My morning candy המצוינים. אין בכך טענות כלפי כותבי הבלוגים (חלק מהיופי בלהיות בלוגר הוא שאתה לא חייב כלום לאף אחד), כאמור, מדובר אך ורק בהעדפות האישיות שלי.
וכעת, לרשימה, שמסודרת בסדר אקראי לחלוטין:
פריק – מגזין אלטרנטיבי
עמית כותב כבר שנה וקצת בלוג שמכנה את עצמו "מגזין אלטרנטיבי", ואשכרה מצליח לעמוד בהגדרה הזו. הוא עוסק בעיקר בספרות אמריקאית ויפנית חדשה ומרעננת, קולנוע איכותי וקצת שונה, כתיבה מקורית, תרבות גאה, ודוחף את הדברים שהוא אוהב באמת – שזה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות.
בניגוד ללא מעט בלוגים, לעמית מ"פריק" יש טעם מעולה ומאוד ספציפי, טעם מבוסס שאני כקורא מרגיש שאני יכול להישען עליו וללמוד ממנו. בין כל העדכונים העשירים יש יוצרים קבועים שהוא כותב עליהם, ובמידה הנכונה זה הופך את הבלוג לבעל טעם טוב ולא לנודניק. דיוויד פוסטר ואלאס, צ'אק פלאניוק, טאו לין, ברט איסטון אליס, ג'סי אייזנברג, ג'ונתן פראנזן, ואחרים הם הגיבורים ומתווים את הדרך לעוד עשרות יוצרים ויצירות תרבותיות שאכן מהווים אלטרנטיבה מוצקה ומבוססת למיינסטרים התרבותי. חוץ מזה, עמית כותב בלהט ומתוך ידע ועניין, וזה כל מה שאפשר לבקש לפעמים.
פוסטים מומלצים: ראיון עם עורכת הספר "ילדה עם שיער מוזר" – התרגום הראשון בעברית לדיוויד פוסטר וואלאס, הרפתקאות קצרות עם סושי שף, משחק המינים
חסר תרבות
אמרי הוא כנראה הבלוגר החדש האהוב עליי. הוא סקרן מוזיקה רציני בלי להיות סנוב, יש לו את הדחף העז והמבורך לחלוק עם העולם תרבות שמרגשת אותו, והכי חשוב – הוא פשוט כותב נהדר. הוא מצחיק אותי כמעט בכל פוסט, מוצא תמיד זווית או דרך מקורית להציג את הדברים, ולא שוקט על שמריו או נופל לתבניות שחוזרות שוב ושוב. חוצמזה, יש לו אחלה טעם מוזיקלי בעיניי, אבל זו לא חוכמה כי הוא חופף בהרבה את שלי אז מובן שאהיה בעדו.
נגיד זאת כך: אם לא הייתי כותב בלוג תרבות בפורמט של העונג (כלומר פוסט ארוך עם מלא לינקים) אלא בפורמט רגיל (כלומר, כמה פוסטים בשבוע, כל אחד על נושא אחר), הייתי רוצה לכתוב את חסר תרבות. זה כנראה הבלוג שהכי נהניתי לקרוא השנה. בוערת בו החדווה שבכתיבה, וזה מדבק.
פוסטים מומלצים: דבר המבקר (על הרלוונטיות של ביקורת מוזיקה כיום), מקום טוב בצד (או: מה למדתי מדודו אהרון על אמונה), ביקורת: נינט טייב – קומוניקטיבי
Morphmixtapes
לפני כמה שנים קיבלתי סיכת דש עם איור של קלטת והכיתוב "Mix Tape Master". זה התואר שהכי הולם את מה שעושה מורפלקסיס, הוא בנימין אסתרליס, בבלוג המיקסטייפים שלו כאן במשפחת העונג. מיקסטייפים ערוכים ביד אמן, שיריהם מלוקטים בתבונה ובטעם מתוך ספרייה עשירה ומגוונת ומתעדכנת תדיר של אהבות מוזיקליות. תמיד יש משהו חדש לשמוע, תמיד אפשר לגלות אמנים נפלאים משנות השבעים שלא שמענו עליהם בחיים, ותמיד, אבל תמיד, המיקסטייפ המושלם של מורפלקסיס יצבע את היום, הלילה, הנסיעה או העבודה לסרט שהפסקול שלו סוחף למקומות רחוקים ומפתיעים.
גם תכניות הרדיו שלו עם נועה רוה, Mixed Up, רוויות פנינים, ומומלץ מאוד לדפדף אחורה לשנים קודמות, במיוחד לסדרת Only Heaven.
פוסטים מומלצים: Summer Madness Vol. 2 – Day time, Illuminations – Musical paths between heaven & hell, Easy sleazy lemon squeezy Vol. 2
טאבולה ראסה – בלוג תיעוד קעקועים
לפני שנים היה לי רעיון מדהים לבלוג – בלוג תמונות שיתעד קעקועים מעניינים. ואז באה עדי סברן עם רעיון זהה, פתחה בלוג והפכה אותו לאחד הבלוגים הכי מרגשים, מרתקים ומעוררי השראה שיצא לי לקרוא, בלוג שאני שותה כל פוסט שלו בשקיקה ובצמא. הסיבה היא לא רק הקעקועים (הטעם והסקרנות של עדי מביאים לבחירה בקעקועים מרתקים ולא שגרתיים) ואפילו לא רק התצלומים הנפלאים, מוצפים כמעט תמיד באור טבעי.
הסיבה היא הסיפורים שמאחורי הקעקועים, והדרך בה עדי מצליחה לראיין את המקועקעים ולפתוח אותם לספר על המשמעויות, האמונות והדרכים הפנימיות של החיים שלהם. הם מורידים את החולצה כדי להראות לה את הקעקוע, אבל מראים לה את העולם הפנימי שלהם. אף סיפור על קעקוע בבלוג הזה הוא לא רק סיפור על קעקוע.
פוסטים מומלצים: דוד, סטודנט לעברית ולעוּד, זהר, צלם וסטודנט לאמנות, מחול ותיאטרון, זאב, בייביסיטר ומטרוסקסואל
הפנקס – כתב עת מקוון לספרות ותרבות ילדים
האם זה "בלוג"? לא במובן המסורתי, לא. זה מגזין, אבל מגזין עצמאי לגמרי שרץ על וורדפרס ומבחינתי ההבדל בין בלוג ומגזין מקוון עצמאי היטשטש די מזמן. אף על פי שאני לא קורא הרבה בפנקס, בכל פעם שאני כן קורא אני נסחף לארצות אחרות ונזכר בקסם, בדמיון ובחווייה המרגשת שהיא לקרוא ספר ילדים כשאתה ילד. לא כשאתה מבוגר. הפנקס מיועד למבוגרים, וככזה הוא מנתח, שואל, מסמן ומתדיין אודות ספרות ילדים. אבל דווקא העיסוק ה"מבוגר" הזה לא גורם לי להתגעגע לילדוּת כאל משהו רחוק שוויתרנו עליו ועכשיו אנחנו רק מעלים זכרונות אודותיו. התשוקה, הסקרנות והיעדר הציניות שמשרים עורכי האתר יותם ותמר, הופכים את העיסוק ה"מבוגר" הזה לעיסוק שנובע מתכונות ילדותיות אמיתיות, וזה הופך את כל האתר הזה לחווייה שמשיבה לי את העונג העצום של קריאת ספר סוחף כשאתה ילד ונשאב לחלוטין אל סיפור ודמויות.
תמר ויותם מסקרים ועוסקים הרבה בספרות ילדים חדשה, אבל מקפידים לתת כבוד ומקום לגדולי ספרות הילדים בארץ ובעולם – אסטריד לינדגרן, לאה גולדברג, לואיס קרול, יהודה אטלס, טובה ינסון, ד"ר סוס, ועוד.
פוסטים מומלצים: מלאכת התרגום של המוות ובכלל, כל פרויקט לינדגרן, בחזרה אל חתול תעלול, רשימה אישית מאת יעל, בת 13, שמתנדבת בספרייה בכרמי יוסף, שיחה עם אורי אורבך
הו לא – קומיקס שעוסק בדברים
כל אחד צריך קומיקס שבועי ציני וגיקי. לחלקנו יש את XKCD הקלאסי (קצת פחות ציני), לחלקנו את בום פאף פאו אקשן! המעולה (הרבה פחות גיקי), והאופציות מרובות. אבל בשנה האחרונה צחקתי הכי הרבה מ"הו לא", קומיקס שבועי עם תבנית די קבועה שמצליח כמעט תמיד להוציא ממני פרץ צחוק בלתי נשלט בפריים האחרון, או לכל הפחות בכיתוב שמתחת לקומיקס (שלפעמים הוא מצחיק יותר מהקומיקס עצמו). במקום להסביר, אני ממליץ פשוט לקרוא כמה סטריפים מומלצים. ככל שקוראים יותר כאלה, זה נהיה יותר מצחיק.
סטריפים מומלצים: דילמות מוסריות מהעידן המודרני, מנורת קסמים, אמרות מתרבות אחרת, התוכנית האלוהית, הנוקם המכונף
ויה – הלינקבלוג של טל מסינג
הו, את זה קל מאוד להסביר. לטל מסינג יש תחומי עניין מרתקים, הוא גולש המון באינטרנט, ומביא מדי יום ערימת לינקים עסיסיים על שפה, תרבות, עיצוב, טכנולוגיה, פרשנות רשת, memes, קולנוע, ושאר דברים מעולים שאפשר למצוא (כמעט) רק ברשת. מדובר במצבור מתחדש תמיד של Goodness, ואין שבוע שאני לא מוצא פה לפחות עשרה לינקים נהדרים לכלות עליהם את זמני (חלקם גם מגיע לעונג בסופו של שבוע). הטעם ותחומי העניין של מסינג מכתיבים אג'נדה מתקדמת ומרתקת, שפעמים רבות אוחזת בחוד החנית של הווב ומעדכנת לגביה בזמן אמת.
פוסטים מומלצים: אין, מאחר ומדובר בלינקבלוג. פשוט קפצו והקליקו.
הטוויטר של שי רינגל
מה?! האם חשבון טוויטר נחשב בכלל כבלוג? בטח, כמיקרובלוג. ובעוד רוב חשבונות הטוויטר בעולם מלאים בעדכונים אמיתיים ולפיכך פעמים רבות גם משעממים ("אני רעב", "אני עייף", "אכלתי ואני שבע ועכשיו אני עייף"), שי רינגל המכונה @cusamano משתמש בטוויטר שלו כתרגיל כתיבה מתמשך במיקרו-קומדיה.
למעשה, אני מתייחס לערוץ הטוויטר של רינגל כאל סוג חדש של סדרה קומית. במקום סיטואציות או עלילות יש לנו רק ציוצים קצרים, פאנצ'ליינים חדים והברקות, שמצטברים לכדי יצירה חדשה של קומדיה. כמו סטיבן קולבר, רינגל יצר דמות פומבית שאולי נראית כמוהו ומדברת כמוהו, אבל היא לא באמת\לגמרי הוא. ככל שקוראים יותר, כך מתגבשת דמות ברורה יותר, עם קווי אופי חוזרים שהופכים משעשעים (בעיקר לוזריות כתובה היטב), ואובססיה קבועה לקולנוע.
ציוצים מומלצים: "כשאני חולה…", "השכנים שלי ממש כועסים", "איזה מפחיד זה לראות…", "אין דבר שאני אוהב יותר…", "רגע, יש לך כלב?", "אם גמד צופה בפורנו…", "ידיים למעלה! זה שוד!"
OMG
במשך 9 מחודשי 2010 היא בכלל לא פרסמה כלום, הדורה קישינבסקי הזאת. אחרי שנתיים של כתיבה חדה, שנונה ומנומקת על תרבות, רשת, מוזיקה, טכנולוגיה והחיים – דורה נעלמה מעל פני השטח לדי הרבה זמן. אבל אז משהו הרגיז אותה. משהו חשוב, משהו שכל כך הרגיז אותה עד שהיא לא הייתה יכולה להתאפק ולשתוק יותר, לא הסתפקה בציוצים שנונים וקרעה לרווחה את הבלוג המצוין שלה, OMG, ברצף של פוסטים זועמים, חדים, מצחיקים ובאמת חשובים על אונס, שוביניזם והטרדה מינית.
אני תמיד אוהב לקרוא את דורה, גם כשהיא כותבת על פוליטיקה וגם כשהיא מבקרת את הסרט של סטאר טרק. הטקסטים שלה תמיד מצחיקים (גם כשהם עוסקים בנושאים הכי רציניים ולא מצחיקים) ותמיד נוטפים סרקזם עסיסי. אבל הכי אני אוהב לקרוא אותה כשיש לה מטרה, וכשהיא בטוחה בצדקת המטרה הזו, כמו בחמשת הפוסטים האחרונים שאני באמת חושב שאתם חייבים לקרוא. אז כן, הבלוג של דורה כל כך טוב בעיניי, שבזכות 5 פוסטים בלבד ב-2010 היא נכנסה לרשימה הזו. אבל מומלץ מאוד גם לחפור אחורה בארכיונים.
פוסטים מומלצים: כשגברים היו גברים ונשים היו נשים, מצטערים, לפי רישומינו את לא אחת שנאנסת, Rape now – Ask me how!
כן, למעשה בחרתי רק 9 בלוגים, ולא 10 כמו שבכותרת. האם זה מפני שאני שקרן? גם, אבל בעיקר כי אני תמיד מחפש בלוגים ישראליים מרתקים לקרוא.
אם נתקלתם בכזה, אם אתם קוראים בלוג כלשהו בשקיקה ומתים להמליץ לכולם על כמעט כל פוסט שקראתם בו – השתמשו בתגובות, וספרו לי ולעולם (או לפחות לקוראי העונג). אל תשכחו לשים גם לינק, והכי כדאי גם להסביר למה דווקא הבלוג הזה כל כך אהוב עליכם.
קדימה, אני והגוגל רידר שלי מחכים להמלצות שלכם.
עוד בסיכומי 2010: הצביעו לאלבומי השנה של 2010 | הצביעו להופעת השנה של 2010
כמדי שנה, בערך שבוע לפני שאני סוגר את ההצבעה לאלבומי השנה, אני מעלה כאן רשימה (אלפביתית, כדי לא לקלקל הפתעות) של כל האלבומים שקיבלו ניקוד עד כה. איזה אלבום קיבל יותר ואיזה פחות? את זה תדעו ב-31.12, כמובן. 
עמוק לתוך הלילות, בין פגישות, תוך כדי שיחות טלפון, בלילה אחרי הופעה – אף אחד לא יודע, אבל אני חי חיים כפולים. לכאורה, מנהל חיים נורמליים עם עבודה, אהובה, חברים ובילויים. בפועל, מנצל כל רגע פנוי ולא פנוי כדי לשקלל את תוצאות אלבומי השנה של העונג שבת. נכון לרגע זה הגיעו 101 דירוגים ו-175 אלבומים דורגו עד כה (לא עברתי עוד על חצי מהדירוגים שהגיעו), וההצבעה פתוחה עד ה-20 בחודש. הרבה שינה לא תהיה לי, אבל האמת (העצובה?) היא שאני נהנה מזה לאללה. קודם כל, זו תרפיה. המוח משתתק והעבודה טכנית ויבשה. שנית, זה גירוי אדיר של בלוטות המוזיקה: כל כך הרבה אלבומים מרתקים ששמעתם, אהבתם, התרגשתם מהם. וחלק גדול מהם לא שמעתי בכלל (את רובם תפגשו ברשימת "האלבומים המיותמים" השנתית). אז תוך כדי העבודה על השיקלולים אני דוגם הרבה מאוד מהאלבומים שבחרתם, וחוזר אחורה לשמוע דברים שאהבתי השנה בניסיון ללטש את העשירייה הסופית שלי (אני כבר כמעט שם). נכון לרגע זה אני מתלבט אם להכניס או לא להכניס את Ya-Ka-May, האלבום האדיר של הרכב הFאנק Galactic. כמה משיריו ליוו אותי כל השנה בתיקלוטים, בבית ובאוזניות, ובראשם "
צמד הראפרים הישראלי פלד ואורטגה כבר נפרדו לדרכיהם האישיות, כשפלד מוציא את "תן להם בראש" המצוין ואורטגה, טוב אין לי מושג מה אורטגה עושה – והאלבום השני שלהם "משלוח מיוחד", נגנז ונותר על ההארדיסק. עכשיו הוא הושלם ויוצא סוף סוף לאור, דרך בנדקאמפ, 
