היי חברים יקרים,
נדמה שאיזה חידק מרושע החליט שהגוף שלי הוא מקום מצוין לבלות בו את סוף השבוע. לכן תאלצו לסלוח לי (ולו), אבל אין סיכוי שאצליח לשבת שעות ולכתוב את העונג השבועי.
אתם מוזמנים מאוד ליהנות מאוסף Working title III שפורסם כאן לפני מספר ימים. יש שם אחלה שירים, ובחינם!
שתהיה שבת שבוגי,
גיא
נ.ב. צירפתי תמונה שצילמתי בבית כנסת בעכו, כדי שלא תרגישו טוב מדי.
Previously: אוסף Working title משנת 2009, עם שירים של נעם רותם, יהוא ירון, ישי קיצ'לס, טייני פינגרז, שני קדר, תמר אייזנמן ועוד ועוד;
ואוסף Working title II מ-2010, עם שירים של רות דולורס וייס, מיכל לוטן, עינב ג'קסון כהן, חיה מילר, טל כהן-שלו, עוזי רמירז ועוד ועוד.
חג השבועות הגיע, וזה החג האהוב עליי בכל השנה. הסיבות רבות, וחלקן פורטו בהקדמות של Working title I מ-2009 ושל Working title II מ-2010: הפליאה, הקסם, הראשוניות, ניצני ההתאהבות – כל אלה מאפיינים עבורי את חג השבועות וגם את סדרת האוספים הזו, ששואפת להביא מדי שנה שירים בשלבים שונים של עבודה – אבל לא שירים גמורים.
אנחנו חיים בעידן של מוצרים מעובדים: מזון, תמונות, תרבות. הכל עובר כל כך הרבה ידיים בדרך מהשדה או מלבו של היוצר ועד שהוא מגיע לצלחת או לאוזניים שלנו. קבוצת מיקוד, ובקרת איכות, ושורה של תיקונים ושינויים כדי להוזיל, למקסם, לדחוס, ללטש. בסופו של תהליך, רוב המוצרים המגיעים אלינו, בין אם מדובר בשיר חדש או בפחית משקה, הם רחוקים מאוד מהיצירה המקורית, לפעמים בלתי ניתנים לזיהוי, חסרי רעננות וקסם וחיים. חלק גדול ממה שאנחנו צורכים בתרבות הפופולרית ובחנויות הם מקבילים מציאותיים לאסונות פוטושופ – יצירות מעובדות עד עיוות. ואנחנו מקבלים אותן כשגרה, כטבע.
כמו אוכל מעובד מדי, גם תרבות מעובדת מדי יכולה להזיק: היא משנה את הסטנדרטים שלנו. אבל יותר מכל, היא מרחיקה אותנו מהרגשות החיים, מהכוונות ומהמציאות שמתוכם נולדים השירים, רוטטים עדיין. אמת, יש ז'אנרים שבהם העיבוד (לא המוזיקלי, אלא הטכני) וההרחקה הזו הם חלק מודע והכרחי במוזיקה (למשל, חלקים שונים של מוזיקה אלקטרונית ששואפת להיות קרה וטכנית כדי להדגיש את הניכור והריחוק האנושי שמניע אותה), וכמובן שלא כל שיר שעובד באולפן הוא יצירה רעה או ריקה, חלילה. אבל עבורי, רומנטיקן של צליל ומאזין ששואף פעמים רבות להתקרב לנקודת הלידה של היצירה, האוסף הזה חותר לבטל לרגע את כל הצינור הארוך הזה, ולהציג את היצירה בראשוניותה, במצב הנא שלה, לפני שהוסרו כל הנמשים והפצעונים, הוחלקו המרקמים, הודגשו הקימורים.
באוסף הזה תשמעו נשימות, זמזומים, טעויות, מיקס רחוק ממושלם, ואפילו שיר שהוקלט בפעם הראשונה בה ניגנו אותו אי פעם. באוסף הזה תשמעו, אני מקווה מאוד, את הקסם הבלתי ניתן להכחשה שבראשוניות. 11 מוזיקאים, את כולם אני אוהב ומעריץ, העיזו לשבור את מחסום הרתיעה המקובל, זה שאומר שהמאזינים צריכים לשמוע רק שירים גמורים, מלוטשים, מהודקים – ונתנו לכם לשמוע שיר בתהליכי עבודה: סקיצה, גרסה לא גמורה, עיבוד חלקי, מיקס לא סופי. זה דורש אומץ, וכמעט תמיד זה משתלם.
תודה מעומקו של הלב המתרגש למוזיקאים האמיצים ששלחו את שיריהם, תודה גדולה לבני "מורפלקסיס" אסתרליס על המאסטרינג והעזרה, ותודה וסליחה גם לנגה שלו, ששלחה שיר נהדר שבאשמתי נשאר בטעות בחוץ, ויגיע בשנה הבאה (מבטיח). חג שבועות שמח!
Working title III – Eleven songs in progress [הורדה]
1. Noamiko – Grin Grass
2. כריכה רכה – דיוקן
3. רייסקינדר – הלב השחור השחור שלך
4. Swing de Gitanes – Roseroom
5. שלום גד – השריר עם העיניים הירוקות
6. טל תמרי – Everything's a lie
7. Dubz – Mas o menos 2
8. קרולינה – Oh mama
9. שילה פרבר – אבא
10. נדב אזולאי וגיל נמט – נחשים
11. צח דרורי – לפרדס
להורדה: לחצו כאן [zip, כ-70 מגה]
עריכה והפקה: גיאחה
מאסטרינג: מורפלקסיס באולפני Strange moon
תמונת עטיפה: מריון פוסט וולקוט, ספריית הקונגרס האמריקאי
הזכויות שמורות ליוצרים, על פי רשיון השיתוף Creative commons מסוג cc-by-nc. הקליקו על הסמל לפרטים. בקצרה, פירוש הרישיון שמותר לכם לשתף, להפיץ, לשדר ולהעתיק את השירים, אך אסור לכם לעשות בהם שימוש מסחרי או שינויים ללא רשות מפורשת מהיוצר, וחובה עליכם לציין את שם היוצר בכל שימוש בשיר (למשל ברדיו, באוסף, וכולי).
1. Noamiko – Grin Grass
נועם הלפר, כבר כתבתי כאן בעבר, הוא מוזיקאים עם עתיד מרתק לפניו. ולא שהעבר שלו משעמם, הבחור הוא הגיטריסט רב הפעלים של קיצו, ולזמן מה גם של ההרכב המורחב של טייני פינגרז, שניים מההרכבים שדוחפים קדימה ללא הרף את הרוק בארץ. וכמו שכבר כתבתי כאן בעבר, אני אוהב במיוחד לפגוש אותו בהופעות של אנשים אחרים, ולראות איך בכל הופעה הוא ניגש לשורה הראשונה, מעיין בסקרנות באפקטים של הגיטריסט התורן, ונסוג אל תוך הקהל. ככה לומדים. בינתיים, מלבד פעילותו בקיצו, הלפר מקליט חומרי סולו ומשחרר אותם תחת השם הלא מחייב נועמיקו. "ביום שישי האחרון חזרתי הביתה ופתאום התחשק לי והקלטתי ב-5 דקות משהו", הוא כתב לי, "זה קצת שכונה אבל יש בזה קסם בעיני". לא יכולתי לבקש יותר. סאונדקלאוד
2. כריכה רכה – דיוקן
כריכה רכה היא הלהקה המפוספסת שלי. כבר איזה שנתיים שאני מנסה לתפוס אותם בהופעה ולא מצליח. הם מופיעים בעיקר בדרום ובירושלים, וכשהם מגיעים למרכז אני תמיד מפספס איכשהו. לגמרי אשמתי. אחרי אלבום בכורה יפה-יפה, הם עובדים עכשיו על עוד חומרים. כותב לי אופיר מהלהקה: "השיר הוא אחד מתוך כעשרה שירים של אלי אליהו שחגי הלחין ואנחנו עובדים עליהם (ומופיעים איתם) בחודשים האחרונים. את 'דיוקן' הקלטנו כמעין סיכום ביניים לעבודה שלנו על שיריו של אליהו, רגע לפני ששני הצ'לנית ברחה לטיול של חצי שנה בדרום אמריקה. הגענו לצוללת צהובה בוקר אחד, חיברנו את הציוד והתחלנו לנגן. יובל חרמוני, איש הצוללת המוכשר, חיבר את הכבלים המתאימים וכמה שעות מאוחר יותר יצאנו עם דיסק. אחרי כמה ימים בחרנו את הטייקים הטובים ביותר, עשינו קצת באלאנס, שייפנו כמה פינות חדות במיוחד וזהו". בנדקאמפ
חגי נחתומי – שירה וקחון; עינב אהוד – שירה; גל דרום – בס; שני בר – צ'לו; אופיר מינץ-מנור – קלידים; טכנאי הקלטה – יובל חרמוני ב'צוללת צהובה' בירושלים; (רף) מיקס – אופיר מינץ-מנור וחגי נחתומי
3. רייסקינדר – הלב השחור השחור שלך
"הוא גאון? הוא אידיוט? הוא צוחק עלינו? מה לעזאזל הוא רוצה?" – זה התיאור הכי קולע שקראתי עד היום להופעה של רייסקינדר, הלא הוא אסף עדן מ"אשכרה מתים" בגרסת הסולו הקיצונית. מי שעוקב אחריו בהופעות מכיר את התחושה הזו, המתעתעת, וגם יודע שהשיר הזה הוא התפתחות מעניינת מאוד מהמנטרות החוזרות, הפישופיות, על הביט. עדן שלף גם את הגיטרה ויש פה שיר של ממש. הוא עדיין רייסקינדרי לגמרי, אבל הוא גם מורכב יותר, הוא מפותח יותר. בשביל אמן שחלק גדול מהקסם שלו הוא דווקא המינימליזם, זה מעניין לראות את השינוי. ואני מטורף על השיר הזה מהרגע הראשון שיצא לי להשמיע אותו ב"תדר" לפני שנה. בנדקאמפ
4. Swing de Gitanes – Roseroom
לפני כל אוסף כזה אני מסתכל אחורה על השנה וחושב: במי התאהבתי השנה? איזה להקות ואמנים חדשים לא הכרתי לפני שנה, ועכשיו מתחשק לי להזמין אותם לאוסף הזה? סווינג דה ג'יטאן הם דוגמה קלאסית: יום אחד הגיע דיסק שלהם בדואר. אני אפילו לא זוכר ממי, בטח יחצ"ן או יחצ"נית כלשהם. לא ידעתי עליהם כלום, לא היו לי שום ציפיות, אני מקבל כמה דיסקים מדי חודש ובדרך כלל מוציא אותם מהקומפקט אחרי שלושה שירים. הפעם התאהבתי מהתו הראשון, וככל שהדיסק נמשך שמחתי יותר ויותר. סווינג דה ג'יטאן מנגנים סווינג צועני בשתי גיטרות וקונטרבס, והם מפיקים משלושת הכלים האלה כל כך הרבה עליזות וחיוכים וסווינג, שאי אפשר שלא לפזז לפחות בלב. אתר בית
נכתב על ידי Django Reinhardt. גיטרות צועניות – יעקב חוטר, אורי בן צבי, קונטרבס – אורן שגיא
5. שלום גד – השריר עם העיניים הירוקות
"אם הייתי צריך להגדיר את מה שאני עושה, הייתי אומר שאני חוקר כמה שיר פופ יכול להיות יפה בלי להיות טיפשי", אמר שלום גד בראיון נהדר איתו לפני כחודש. התאהבתי בו מאוחר, בשלום, אבל מוטב מאוחר מאשר להפסיד פלא שכזה. גד שופך עדינות לתוך האלימות, לא מייפה את המציאות אבל כותב אותה כל כך יפה. ואת השיר הזה הוא שלף ככה בלי עניין כששאלתי אותו אם יש לו שיר. מדי כמה חודשים הוא פשוט מניח בבנדקאמפ אלבום חדש שלו, ומוסיף עשרה טון יופי לעולם. בנדקאמפ
"פה, זה רק שלום גד – סקיצה מתוך האלבום הבא עם היהלומים"
6. טל תמרי – Everything's a lie
את טל תמרי אתם בוודאי מכירים אם הגעתם להופעה של עוזי פיינרמן, עינב ג'קסון או קרולינה. הוא הבחור עם התלתלים שיושב על התופים. בהופעות כאלו הוא בדרך כלל עסוק בתחזוק פעיל של הגרוב, או בתמיכה מקצבית בשירים של עינב (נטולי גרוב, אך עמוסי רגש). אבל בבית, לבד עם הגיטרה, הוא קרוב יותר לעמית ארז מאשר לניר מנצור. מאז החלפנו כמה מילים לפני כשנה, הוא שולח לי ולכמה מחבריו דמואים, בנדיבות ובצניעות. הם תמיד נהדרים, וגם השיר הזה. מייספייס
7. Dubz – Mas o menos 2
היה לי ברור שהאוסף הזה לא יכול לצאת לאור בלי שום קטע של Raw Tapes, קולקטיב הביטים הישראלי המדהים, אליו התוודעתי בשנה האחרונה ועפה לי הקרקפת מהשתאות. כמעט כל הריליסים הרבים שלהם ברמה עולמית (איזה ביטוי אייטיז! אך נכון), מופקים נהדר, מלאים בגרוב וסטייל ויצירתיות ואף פעם לא משעממים. מהקטעים שהם שלחו לי לאוסף הזה אפשר להרכיב אוסף שלם, אבל יש עוד אמנים להספיק. אם אתם לא מפחדים מהיפ-הופ אינסטרומנטלי חדשני (ולמה שתפחדו? מדובר בכיף גדול), רוצו לעמוד הבנדקאמפ המתעדכן-תדיר שלהם. הוא מלא אוצרות. בנדקאמפ
8. קרולינה – Oh mama
מה אפשר עוד להגיד על קרולינה? מלכת הסול העברי, פותחת הלבבות. מי שלא ראה אותה בהופעה הפסיד חגיגה אמיתית, ומי שלא שמע עדיין את האלבום שלה "מה אעשה עכשיו?" מפסיד את אלבום השנה של 2009, וכנראה אחד מאלבומי העשור, בקלות. גרוב, סול, פאנק, היפיז מהסיקסטיז ופופ ישראלי ישן וטוב – הכל כאן, בהפקה מוקפדת, נפלאה ומלאת אהבה הן לסאונד הישן ההוא והן לקול של קרולינה. הקטע שלפניכם הוא ג'אם מדיטטיבי מהקלטות אותו אלבום, שנשאר בסוף בחוץ ומצא את דרכו, איזה מזל ואיזה אושר, לכאן. בנדקאמפ
מילים ולחן – קרן קרולינה אברץ; עיבוד: רונן סאבו ואופיר קותיאל; הפקה מוסיקלית: סאבו וקותי; שירה וגיטרה חשמלית: קרולינה; קולות: דנה עדיני, יעל דקלבאום ומיקה שדה; תופים, כלי הקשה ופסנתר – קותי; בס וכלי הקשה – שחם אוחנה; גיטרה חשמלית וכלי הקשה – עוזי פיינרמן; חצוצרה – ספי ציזלינג; סקסופון – שלומי אלון; טרומבון – יאיר סלוצקי; כלי הקשה – רונן סאבו; הוקלט באולפני הצוללת; מיקסים: סאבו באולפני מה? זה!
9. שילה פרבר – אבא
זה מוזר לי, שלשילה פרבר אין את מספר המעריצים שנראה לי הגיוני שיהיה לה. אני תמיד מרגיש שאני צריך להמליץ עליה ביתר שאת. כי למרות שהוציאה אלבום בכורה מדהים, ולמרות שהיא ממשיכה להופיע ולהקליט ולשחרר דיסקים ומעולם לא הפסיקו, אנשים רבים לא שמים לב, או בוחרים להתעלם. אולי זה מפני שפרבר נופלת טיפה בין הכיסאות: מצד אחד נערת רוק אלטרנטיבית, שרה מחוספס ולא נקי; מצד שני לא מפחדת להיות רגשנית, לא צינית, להלחין מדי פעם גם מלודיות מתוקות. "אבא", השיר שהקליטה במיוחד לאוסף הזה, דוקר אותי עמוק כמו רבים משירים. אפשר גם לשים פה לב להשפעת הלחנים היפים והישנים של שירי אלתרמן, ששרה בפרויקט הנהדר שלה עם מאיה בלזיצמן. בנדקאמפ
"סקיצה ביתית שהקלטתי אתמול. אני עובדת על האלבום הבא שלי, בינתיים לבד"
10. נדב אזולאי וגיל נמט – נחשים
השיר הזה שבר לי את הלב עוד מפתיחת הקלידים שלו. אחרי שכל כך אהבתי את אלבום הבכורה "בצד של הרעים" שהוצאתי אותו בלייבל שאני מנהל עם מורפלקסיס, אזולאי סיים עכשיו להקליט אלבום שני, שעל פי מה שהוא מספר נשמע מרתק ומסקרן מאוד. נשאר עוד מסע ארוך של מיקסים ותיקונים, אבל האלבום השני הזה בדרך, ועבורי זו בשורה משמחת מאין כמוה. אני לא חושב שיש עוד מישהו כמו נדב אזולאי בארץ, לא עם הרגישות הזו והכישרון הזה, העקשנות והשבריריות והכוח. ביחד עם גיל נמט, שותפו לדרך, הוא בכלל בלתי מנוצח. כל מי שראה את "רעל" יודע. "נחשים" הוא שיר ענק כבר עכשיו, בהקלטה המשונה הזו שהיא הפעם הראשונה (!) שהם ניגנו את השיר הזה. "הטקסט לא ממש גמור, מה שמוקלט זה guide שירה [טייק לא מוקפד, שמוקלט לצורך עבודה על השיר], תופים וסוגשל קלידים", מסתייג אזולאי – ואפשר גם לשמוע את השיחה שלו עם גיל בסוף ההקלטה. בנדקאמפ
שיר: נדב אזולאי; תופים: גיל נמט; קלידים ושירה: נדב אזולאי
11. צח דרורי – לפרדס
עצם המוזיקה של צח דרורי היא מין פלא בעיניי. נדמה כאילו דרורי חי בעולם צליל משלו, מרחף איפשהו במנותק משאר המוזיקה שעושים בארץ. רובנו הכרנו אותו מהעבודה שלו עם אביתר בנאי, בעיקר באלבום המופת הלא מוערך דיו "שיר טיול". לפני שנה הוא הוציא את האלבום הכפול המהמם "כיוון הרוח", וממש השבוע (!) הוא שיחרר אלבום חדש, "נקודת המפגש", שמעמיק חקר בעולם הצליל והכתיבה המיוחד הזה, הייחודי כל כך לצח. העדינות והצניעות שבשירה שלו עוברות ומורגשות אפילו בתכתובת המיילים איתו. "מקווה שהוא סביר לדעתך ויכול להכנס לאסופה שאתה רוקח שם", הוא כתב לי כששלח את השיר המפיל הזה, סקיצה מהאלבום הקודם שנשארה בחוץ. "תגיד, אתה נורמלי?", עניתי לו. הרי זה שיר יפה עד כאב. בנדקאמפ
מקווה שנהניתם, הרגישו חופשי להפיץ. חג שבועות שמח!
אנשים שצריכים לבדוק מייל: מיכל, Mer ועמית, שזכו בעותקים מהאלבום החדש של טליה אליאב. קדימה, לכו לשמוע את האלבום האדיר הזה.
אני פותח וסוגר את העונג הנוכחי עם שתי להקות שאני אוהב כבר שנים. לא המון שנים – אלו לא להקות שאני סוחב עמי בכיס מגיל 15, בודק בכל כמה צעדים מה שלומן ויודע שהן תמיד יהיו שם איתי. אלו להקות שהתאהבתי בהן יחסית לאחרונה, במבט רחב על כמעט שלושים שנותיי (אללי!). להקות שהולכות איתי, נגיד, חצי עשור. חמש שנים להישאר עם להקה, לאהוב אותה, להקשיב לה ולא לזנוח אותה זה כמעט נצח בימי הבדוֹק-וזרוֹק שלנו. אם היה זה שבוע אחר הייתי פותח וסוגר עם דברים חדשים, עם האלבום החדש והמצוין של Cults או עם צ'אד ונגאלן או עם האנטלרז. אבל בשבת שעברה חגגתי יומולדת, וזה רגע בשנה שבו אני תמיד מסתכל על השנים במבט רחב ככל האפשר, מודע לזמן שחלף ולדברים שחלפו איתו, לדברים שנשארו למרותו. My morning jacket הצטרפו לביוגרפיה שלי יחסית מאוחר, ב-2005 עם Z המדהים, ומאז אני איתם. סולח לג'ים ג'יימס שוב ושוב על טקסטים משונים, רק כי אני יודע שהוא כותב אותם כדי שיהיה לו מה לשיר בקולו הנפלא על גבי סיפון הספינה המוזיקלית שהוא מנווט בסקרנות אין קץ. "אין מוזיקה שלא ראויה לחקירה" הוא אומר בספר Music של אנדרו צוקרמן, ואף על פי שהפאלטה המוזיקלית שלו לא חובקת-עולם (לא תשמעו ממנו קליפסו, או טכנו, או רגאיי), בממלכת הפולק-רוק-סול-בלוז-פ'אנק-קאנטרי-פסיכדליה, הוא הולך ומעמיק חקר, מרחיב את היכולות שלו ושל להקתו מאלבום לאלבום, וגם באלבום החדש Circuital [האזנה לכל האלבום]. "First light" הוא שיר פתיחת עונג קלאסי, שכאילו נכתב לרגעים כאלה של חזרה למקלדת אחרי הפסקה בת שבועיים. ותודה לקול הקמפוס, שהדליקו אותי על השיר הספציפי הזה. [מפ3]
אחרי שהיה המרענן הרשמי של קיץ 2010 בתל אביב וברחבי האינטרנט, תדר חוזר לעונה נוספת. מה זה "תדר", אתם שואלים? ברמת הבירה זה פאב קטן בתל אביב, שנפתח למשך 120 יום בלבד החל מיום ראשון הקרוב. ברמת המוזיקה זו גם תחנת רדיו-אינטרנט המשדרת מהקומה השנייה של הפאב. השידורים יתחילו ביום ראשון הזה, וצפויות הפתעות שאני לא יודע אם מותר לי לגלות בכלל. מה שמותר לי לגלות זה שביום ראשון הזה ב-19:00, ביום הפתיחה החגיגי, אארח לשעתיים את נעם רותם, זמר שאני אוהב ומעריץ בכל לבי. הוא ישמיע הרבה מוזיקה שהוא אוהב ויענה לשאלות שתמיד רציתי לשאול. מדי שבועיים אארח לשעתיים מוזיקאי אהוב אחר, וכמובן שאם יש לכם שאלות עבורם (השבוע עבור מר רותם היקר), אתם מוזמנים להשאיר אותן כאן בתגובות, או אצלי במייל, ואני מבטיח לשאול. רשימת האורחים הולכת ומתמלאת, זה הולך להיות קיץ חם מאוד. כדי לא לפספס תזכורות, שינויים והפתעות, כדאי לעקוב בפייסבוק של תדר, או של העונג, או בטוויטר שלי. [עברית]
כן, נראה לי שאצפה את המחבט הזה בזהב. -למה? -כי אני יכול.
עבר לא מעט זמן מאז ה-11.11.2010, אז ערכנו* את ערב 11:11 הראשון בהצלחה רבה ב"בית ליוויק" בתל אביב. הגיע הזמן לאירוע השני בסדרה!
בקצרה, למי שלא היה כאן בפעם האחרונה, מה זה 11:11?
או, טוב ששאלתם! ה-11:11 הוא ערב מיוחד של הרצאות קצרצרות לאנשים סקרנים, והוא כולל 11 הרצאות ברצף, כל הרצאה בת 11 דקות בלבד. הדוברים מגיעים מתחומים שונים מאוד זה מזה (בערב הקודם היו לנו קומיקס, מוזיקה, פרסום, משחקי תפקידים, צילום ועוד), ובעצם אין תחום שלא נכניס לערב הזה, כל עוד הוא עונה על הדרישה הבסיסית והכי חשובה: שיהיה מעניין, ושישלח את הקהל הביתה עם רעיון, מחשבה או נקודת מבט חדשה ומעניינת.
כן, הפקנו לקחים ממכירת הכרטיסים בפעם שעברה (שאזלו תוך זמן קצר, ועל מכירתם לא הודענו כראוי), והפעם יש יותר כרטיסים ויותר זמן מראש לרכוש. עוד נגיע לזה בשבועות הקרובים.
ב-7 ביולי (7.7, אהא) הקרוב יערך הערב השני של 11:11 ואנחנו כבר עובדים על רשימת המרצים. כתמיד, בנוסף לאנשים שאנחנו בעצמנו חושבים להזמין, נשמח להיות מופתעים ולקבל הצעות שלא חשבנו עליהן בכלל – כלומר, לקבל הצעות מכם. למעשה, אנחנו שומרים לזה במיוחד מקומות פנויים בליינאפ.
לכן, אם אתם (או מישהו שאתם מכירים) יודעים לעמוד על במה ויש לכם תחום עניין או עיסוק שיכול לסקרן, להרחיב את דעתנו או לגרום לנו לשבת מרותקים על קצה הכיסא, נשמח מאוד אם תגישו לנו הצעה להרצאה! הכל מעניין אותנו: טכנולוגיה, פסיכולוגיה, אמנות, שפה, מדע, יצירה, גיאוגרפיה… כל דבר.
איך מגישים לנו הצעה?
ממלאים את הטופס המיוחד שפתחנו להגשת הצעות, ועושים זאת עד ה-9 ביוני.
*את הסדרה הזו מפיקים אסף שגיא (דורבנות) ואנוכי. אנחנו ממש סקרנים.
את טליה אליאב הכרתי על שפת הכנרת כשהיא הייתה בערך בת 16. באתי לבקר חברה טובה שגרה ממש על המים, והגיעו אליה שתי חברות מבית הספר. אחת מהן הייתה רקדנית, השנייה ניגנה על גיטרה ושרה את "Lucy in the sky with diamonds" מספר אקורדים של הביטלס על המרפסת ליד הים. היה לה קול גבוה ויפה וכשישבנו על המזח בהמשך הלילה היא אמרה משהו על פ'אנק ואני אמרתי "מה זה פ'אנק?", והיא הסבירה לי בצורה הכי טובה ששמעתי עד היום (קצת קשה להעביר אותה בטקסט): "זה כשהתופים עושים פום-פאף, והבאס עושה פאו-פקאו-פקאו והגיטרה עושה וואו-וואו".
מאז אני מאזין לשירים שלה – בהופעה מול חברים ומשפחה בבית של ההורים שלה בגליל, במייספייס, באלבום הבכורה "התנועה", בהופעות שהלכו והשתנו עם השנים, בלהקה של יהוא ירון, אותה עזבה לפני כמה חודשים, בשישה נגנים שמחים – בכל מקום בו טליה מנגנת ושרה אני משתדל להיות.
לפני שנתיים (?) התחילו להגיע אליי שמועות. בהתחלה ממתן נויפלד, אחר כך מעוד חברים שראו וחזרו כדי לספר, כמעט בלחישה: "ראית את המופע החדש של טליה אליאב?!". אמרו לי שהיא עולה עם תלבושות מופרעות, סיפרו שהשירים קודרים, תיאטרליים, מרחיבים את הגבולות. לקח זמן עד שהגעתי גם אני, הופעה בלבונטין, וטליה עולה לבמה בשמלה ענקית, כמו ציור של טים ברטון. היא לא חייכה כמו תמיד. היא עלתה מאופרת, לובשת דמות – או אולי פושטת דמות. כשהיא התחילה לשיר היה ברור מה השתנה – כמעט הכל.
השירים החדשים היו שונים לגמרי מהסול-פולק של "התנועה", השימוש בקול היה נרחב ומעיז יותר, העיבודים והלהקה החדשה התרחבו ונצבעו בצבעים שלא הופיעו קודם בתמונות המוזיקליות שציירה טליה. במופע הראשון זה בעיקר היה שוק. בשני גיליתי שאני כבר מאוהב בכמה שירים, ובמופע האחרון שראיתי בתמונע כבר שרתי והתרגשתי. זה לא פשוט לעשות את מה שטליה בחרה לעשות – להעלות מופע של ממש, עם שירים מהקרביים, לא תמיד קלים, ועם תלבושות וקישוטים וצבעים, וללכת עם המופע הזה בלי להתפשר גם באינדינגב וגם בכל מקום. לא כולם אהבו את זה, לא כולם קיבלו את זה. אבל טליה המשיכה להתעקש, כי זו האמנות שלה ובעיניי האלבום שיוצא עכשיו, "קוד הזיכרון", מוכיח שהיה שווה להתעקש, לא להתפשר, לעשות את האמנות שבערה בתוכה ולא שום דבר אחר.
עזבו את זה ש"פשוט" הוא אולי שיר השנה שלי בעברית – תשמעו את "איזיס ואוזיריס", "דם שחור", "חזור", תקשיבו לכל האלבום. בעיניי הוא נדיר, ואני לא בטוח שזה מפני שאני קצת משוחד ואוהב את טליה כבר מזמן.
יש לי כאן עותקים מהאלבום החדש, עם עטיפתו היפה ושיריו היפים – ויש גם הופעת השקה חגיגית ב-1.6 בתמונע בת"א, וכל מה שעליכם לעשות כדי לזכות הוא להגיב כאן למטה.
לפני כן, הנה כמה מילים מטליה עצמה על הולדת האלבום הזה:
קרא/י את המשך הפוסט