21 בדצמבר 2009

שירי העונג של 2009

כעת, כשגם ההצבעה לאלבומי השנה נסגרה (לא הספקתם? חבל!), הגיע הזמן להתחיל בסיכומי השנה הרשמיים של העונג שבת, ממש כאן ב… אה… עונג שבת.

לסכם שנה זה לא פשוט, על אלפי (!) האלבומים והשירים שיצאו בה בז'אנרים השונים. זו משימת התאבדות מראש, ולכן סיכום שירי השנה הוא לחלוטין סיכום אישי. אין כאן כוונה לסכם את השנה כולה, אלא רק את השנה שלי. אלה השירים ששמעתי הכי הרבה, שהתלהבתי מהם הכי הרבה ושהתרגשתי מהם הכי הרבה בשנה החולפת. שימו ביס. הבחירות שלכם להופעת השנה ואלבומי השנה – ממש בקרוב.



סיכומי השנים הקודמות של עונג שבת:
2008: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת
2008: האלבומים המיותמים
2007: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת
2007: האלבומים המיותמים
2006: שירי השנה – חלק א', חלק ב'

Magnolia Electric Co. – O! Grace
יש אלבומים שאתה שומע ומתלהב מהם מיד. יש אלבומים שאתה נהנה מהם בטירוף ויודע שזה רק סיפור של קיץ, לא יותר, ובקיץ הבא הם כבר לא יהיו כאן. ויש אלבומים שאחרי כמה האזנות, שורות המילים הרשומות בכתב יד בחוברת המצורפת מעטרות כבר את דפנות הוורידים שלך, ואתה מתחיל להבין שהם כנראה ילכו איתך כל חייך. כזה הוא האלבום היפהפה הזה של ג'ייסון מולינה, שהוא שובר לב ושובה לב באותה המידה. הוא פשוט וישיר במוזיקליות שלו, והוא רהוט ועשיר בטקסטים שלו. והקול הזה, הקול הארצי והפשוט של ג'ייסון מולינה, הוא קול שתמיד אאמין לו.
מתוך Josephine

David Bazan – Hard to be
ברוכים הבאים לבית הספר ע"ש באזאן לכתיבת שירים. שיעור ראשון: צרו מתח מהאקורד הראשון. שיעור שני: אל תהססו לחשוף בפני המאזין איך השיר נבנה מוזיקלית שכבה אחר שכבה, ערוץ אחר ערוץ. שיעור שלישי: אל תפחדו לתקוף כבר בשיר הראשון באלבום (או בכלל) נושאים גדולים הרבה יותר משיר הפופ הממוצע. למשל: למה קשה להיות אנושי, או הגון, או דרכו של עולם להפוך ילד תמים לאדם קשה יום. אני אמור להאמין לקשקוש הזה, על הפרי מגן העדן? לא באזאן, אפילו לא באזאן, שגדל על ברכיו של ישו בחינוך נוצרי דתי. כבר בלהקה שלו, Pedro the lion, הוא היה מבריק, אבל אז הוא ביכר את הציניות על הישירות. ב-EP המעולה שלו הוא התרכז בציניות חומצית, ועכשיו הוא הטה את המאזניים לכיוון הישירות. הציניות עדיין שם, אבל כאמצעי חלקי בלבד.
מתוך Curse your branches

Grizzly Bear – Two weeks
לא היה זה רק הקליפ היפה ביותר של השנה שהפיל אותי בשביו של השיר הזה, אבל הקליפ הזה, שנוצר בכלל על ידי מעריץ ולא כקליפ רשמי לשיר, הצליח להעביר בצורה הכי טובה את הרכבת-הרים-יות של השיר הזה, התחושה כאילו בפתיחת הקלידים אתה מוזמן לעלות לקרון ולאורך השיר אתה נוסע במנהרות צבעוניות ופסיכדליות, פרצופים מחייכים אליך מכל עבר, כוכבים ועצים מקשטים את הנוף, ובסופו של המסע אתה רק רוצה לרוץ שוב להתחלה ולקפוץ מחדש על הקרון. גריזלי בר, כמו גם דירטי פרוג'קטורז שמופיעים ברשימה הזו, עושים שימוש נרחב בכלי שלצערי לא משתמשים בו מספיק בפופ: קולות רקע. נכון, ל-"Two weeks" יש ליין פסנתר ממכר ועוד הרבה דברים יפהפיים לכל אורכו, אבל זה השימוש בקולות אנושיים כחלק בסיסי ומהותי בעיבוד, שהופך את השיר הזה לכל כך כובש.
מתוך Veckatimest

Iron & Wine – Stolen houses (Die)
איך קרה ששיר בן דקה ושבע שניות הגיח מאחורי כתפי כשלא הייתי מוכן, וחטף לי חלק ניכר מהשנה? אולי בגלל המיקום המצוין שלו באוסף הכי טוב של השנה, Dark was the night, אסופה מבריקה בצורה יוצאת דופן של מוזיקה עצמאית. סם בים תמיד ידע לפרוט על נימי הלב שלי כמו על מיתרי הגיטרה שלו – מרעיד אותם בקלות ובנונשלנטיות, בקול צלול. "למרות שאבות אבותינו ישנו בבתים גנובים, כל זה נגמר עכשיו, והתינוקות שלנו אף פעם לא בוכים, ואנחנו יכולים להביט לכם בעיניים ולומר: אנחנו לא מפחדים למות. כן, אמהות אמהותינו ראו בשחור-לבן, אבל זה נגמר עכשיו, והילדים שלנו אף פעם לא משקרים, ולא משנה כמה ננסה, אנחנו לא מפחדים למות". נשמע כמו שיר פולק ישן, אבל זה שיר מקורי, שמהדהד מאות שנים.
מתוך האוסף Dark was the night

Think about life – Johanna
מי שקורא את העונג, או סתם מעיף מבט לא מחייב על רשימת השירים בעמוד הזה, יודע שכשהלב שלי צריך לבחור, אני הולך לרוב עם שירים איטיים. אני עצמי לא יודע למה – הרי לא חסרה לי תשוקה לגרוב או לדיסטורשן, אבל אם הייתם מכריחים אותי לבחור עשרה שירים לאי בודד, שמונה מהם היו שקטים. לכן, כשמגיע שיר כמו ג'והאנה, שמעיף לי את נעלי הריקוד לשמיים וגורם לי לקפץ ברחובות במשך שבועות שלמים עם אוזניות על האוזניים כאילו כרגע יצאתי מקליפ מאוייר של חמישיית ג'קסון, זה לא סתם קראש, זו התאהבות קשה. לשמחתי, כמעט כל האלבום של Think about life משמח וצבעוני, והצליח להציל ימים משעממים רבים בשנה האחרונה. ותודה לאייפוד רעב שהאכיל את האייפוד שלי בממתק הזה.
מתוך Family

The Decemberists – Sleepless
קשה לבחור שיר אהוב במיוחד מתוך דיסק אהוב במיוחד, ושירים רבים נכנסו לרשימה הזו תוך שהם דורסים רבים מאחיהם לדיסק. על אחת כמה וכמה קשה לבחור שירים אהובים מתוך אוסף כפול, שהוא כנראה הדיסק ששמעתי הכי הרבה השנה. אני יכול לכתוב עוד הרבה מאוד על Dark was the night, על חשיבותו כאוסף מכונן באינדי האמריקאי הפורח, או סתם על היותו האוסף הטוב ביותר ששמעתי מזה שנים. אבל באנו לדבר על השירים. מלבד השיר הקצרצר של איירון&ויין, השיר הזה של הדצמבריסטים הפיל אותי אל הברכיים בכל האזנה. קולין מלוי מעולם לא היה מזוקק כמו כאן, ואיכשהו, הלהקה מצליחה להחזיק שיר בן 8 דקות, עם עיבוד בסיסי של גיטרה אקוסטית ופסנתר, עם פחות או יותר אותו הלחן כל הזמן, בלי לשעמם לשנייה. איך הם עושים את זה? חצי כוס מיומנות, חצי כוס קסם. (יש עוד הרבה, הרבה היילייטס באוסף הזה, אבל צריך להמשיך הלאה).
מתוך האוסף Dark was the night

Dirty Projectors – Stillness is the move
אני אוהב את הרגעים האלה, בהם האוונגרד מתנגש בפופ. זה יכול ליצור קשקוש מוחלט, אבל כשעומדים מאחורי התאונה הזו אנשים מוכשרים באמת, עפים ניצוצות. זה קורה עם אנימל קולקטיב, זה קורה עם גריזלי בר, וזה קורה בענק עם הדירטי פרוג'קטורז, שלוקחים מאפייני פופ בסיסיים (הרמוניות מתוקות, Hooks, לפעמים אפילו פזמונים קליטים) ואז קורעים אותם, מערבבים אותם עם צורות שיר אחרות לגמרי, גוזרים ומדביקים. "Stillness is the move" הוא דוגמה מצחיקה לפרוג'קטורז, כי הוא השיר הכי יציב ורציף ולכן גם הכי פחות מאפיין באלבום האדיר שהוציאו השנה, Bitte Orca, אלבום עם יותר פניות חדות מהכביש שיורד לכנרת. כסגן קרוב מאוד לו, קחו גם את "Useful chamber".
מתוך Bitte Orca

אביב גדג' – ילדה [השיר הזה לא ניתן להורדה] יש את הרגעים היחידים האלה שמפוצצים פתאום את הלב. כל אלבום הבכורה המופתי של אביב גדג', תפילה ליחיד, מועך את הלב ודוחס אותו וקורע אותו. שירים כמו "נחש בעשב", "הגולם", "השחר החדש" ואחרים דורסים את הלב, דוקרים אותו ומצמקים אותו לכדי כדור מפוחד בפינת החזה. ואז מגיע "ילדה", מרחיב את הלב ומכווץ אותו חליפות, עם הכינורות הרכים והמילים הקשות, הבתים האיטיים והפזמון הגדול, הנפתח – וגורם ללב לפעום שוב כסדרו, כמעט. עד רגע לפני הסוף, לפני הסולו שעושה שוב שמות בלב, ב-3:25, כשחוזר שוב גדג' על השאלה "אם יש עוד משהו שלא נשבר לשניים", והגיטרה עונה לו בחמישה תווים בודדים, והלב הנרגש מתפוצץ לרסיסים.
מתוך תפילה ליחיד

יהוא ירון – קיים ונעלם
בחג השבועות פרסמתי כאן את האוסף Working title, שכלל 13 שירים ישראליים שטרם ראו אור, וריגשו אותי במיוחד. מיהוא ביקשתי בכלל שיר אחר לגמרי, ובדיעבד אני שמח שהוא בחר לתת לי דווקא את "קיים ונעלם". מאז שהתאהבתי בשירים של יהוא, וקצת בבחור המקסים עצמו, אני משתדל ללכת לכמה שיותר הופעות שלו שאני רק יכול, וזו הפעם הראשונה מאז התיכון שאני מכיר בעל פה אלבום שלם לפני שהוא בכלל הוקלט. "קיים ונעלם" גרם לי לדמוע בעיניים עצומות כבר בפעם הראשונה ששמעתי אותו בהופעה, והגירסה הרחוקה-מלהיות-מושלמת ששותפה באוסף הזה נפלאה כל כך, דווקא בגלל שהיא חורקת. איזה שיר יפהפה.
מתוך Working title, בינתיים

רונה קינן – אם תלך לשם [השיר הזה לא ניתן להורדה] "עומק, צלילות, רגש, דיוק, חוכמה, איפוק". בן שלו תמיד יודע לנסח את בליל המחשבות שלי בצורה בהירה יותר ממני. זו לא רק רשימת תכונות שמאפיינות את היצירה של רונה קינן, אלא גם שש תכונות שנדירות כל כך במוזיקה הישראלית שאינה רונה קינן. וכל התכונות האלו התנקזו לפרויקט שאפתני וסיפורי, "שירים ליואל", האלבום האחרון והמרגש של קינן. זה מוזר לבחור שיר אחד מתוך האלבום הזה, כי זה כמו לבחור את הפרק החביב עליך בספר עלילתי. ובכל זאת, אם אני חייב לבחור, יהיה זה השיר הזה. בגלל הפתיחה העדינה והסיום האינסטרומנטלי הגועש, בגלל האזהרה מבשרת הרעות, בגלל שבשיר הבא הכל כבר נשבר ולעולם לא יתוקן.
מתוך שירים ליואל

Jason Lytle – Birds encouraged him
השיר הזה הוא אולי לא רגע השיא הבלתי מנוצח בקריירה של ג'ייסון לייטל, אבל הוא פשוט מתמצת את כל החלקים הטובים שבה: העדינות והאנושיות של ג'ייסון לייטל, המקלדות המזמזמות הישנות והמלוטרון, הגיטרות והשירה שנשמעת כאילו ללייטל תמיד יש כובע צמר על הראש והוא לא רוצה להעיר את הציפורים על העץ הקר בחוץ. והטקסט הנפלא הזה, על ילד שהעולם הזה היה גדול עליו, אבל חברותיו הציפורים עודדו אותו להיאחז בחיים. אל תגלו לו, אבל לי נדמה שלייטל, שכבר כמה אלבומים נאחז בטבע מול הבלבול והמצוקות של החיים המודרניים, כתב את השיר הזה על עצמו.
מתוך Yours truly, the commuter

Emily Jane White – Victorian America
[מתוך "שיר הסיום" של אחד מהעונגים השבועיים לאחרונה]: לאמילי ג'יין וייט יש שם של מלוכה אמריקאית. כמו ג'קי אונאסיס קנדי. כמו סקרלט או'הרה. הוויקטוריאניזם האמריקאי הוא תקופה היסטורית מרתקת בעיניי, בעיקר מבחינה תרבותית. חשבו על "חלף עם הרוח", על אחוזות מפוארות באיזורים חצי כפריים של אמריקה, על כל המניירות המאולצות של עשירי אמריקה שמנסים להיות בני מלוכה בריטיים בכל היבט מלבד הלאומי. האלבום החדש של אמילי ג'יין וייט נקרא כך, ושיר הנושא, "Victorian America", הוא אחד היפים ששמעתי השנה. יש בו את הפאתוס אבל גם את השבריריות, את הרצון להתקדם הלאה וגם את הפחד וההיסוס.
מתוך Victorian America

Why? – These hands + January twenty something
שניים הם ולא ייפרדו. האלבום האחרון של ?Why, אחת הלהקות ששינו את העשור בשבילי, נפתח בצמד שירים שאי אפשר באמת להפריד (אפילו קליפ משותף יש להם). ההופעה של ?Why בבארבי בקיץ הייתה מרגשת בטירוף, גם אם נותרתי עם כמה השגות לגביה. הקשר שיצרו המילים של יוני וולף בלב כל מי שהאזין להם, באמת האזין להם, הוא בלתי ניתן להתרה. והפעם הם הקליטו אלבום שאפשר באמת לשיר באוטו, והם עשו את זה בלי להיות פופיים או לשטח את האמנות שלהם, והיצירתיות העיבודית והטקסטואלית של משפחת וולף וחבריה עדיין נוכחים ובוהקים כאן לא פחות מאשר ב-Alopecia או Elephant eyelash. ובשבילי, זו נחמה מספקת לעשור נוסף.
מתוך Eskimo snow

האחים רמירז – Mine funk
מי שהיה באינדינגב לא ישכח לעולם את המופע המרהיב של האחים רמירז עם רות דולורס וייס ויהוא ירון. והוא לא היה מרהיב בגלל התאורה או האפקטים או מסכי הענק או התלבושות. זו הייתה מוזיקה, נטו. חדווה מוזיקלית שהשפריצה מכל תו, חיוך, הנפת שיער והחלקת מיתר. בכל פעם בה ראיתי אותם על הבמה (כולל בעונג שבת לייב!!!) הם פשוט הבעירו את המקום עם הקאנטרי-פ'אנק האדיר שלהם. עוזי רמירז, ספי רמירז ואיתן רמירז עומדים לכבוש את ישראל רשמית ב-2010, ואם עדיין לא הצטיידתם באלבום הבכורה שלהם, אז למה לעזאזל אתם מחכים?
מתוך האחים רמירז

Raised by Robots – Dinner pill
אני אוהב EPים. זה אולי הפורמט החביב עליי, בטח יותר מסינגל או מאלבום כפול. EP של עשרים דקות, של 4-5 שירים, לפעמים זה כל מה שצריך. בלי שומן מיותר, רק התכל'ס, ועם המון טעם של עוד. המון EPים כאלה שטפו את ההארדיסק שלי בעשור האחרון (הזכור לטוב מתוכם הוא Young Liars של TV on the radio), וגם השנה. Disorganization will save us all של הרכב שעד אז לא הכרתי, Raised by robots, עשה לי את השנה. מיקרו-רוק-אופרה על מתקפת רובוטים על האנושות, שירים שבועטים בפרצוף ואפילו הומור מוצלח ("אני לא מוכן לאכול את המזון שהם הרעילו, אירק להם אותו ישר ב-LCD"). עם השפעות שנעות מהפו פייטרז ועד ?Why, יש כאן משהו מוצלח במיוחד.
מתוך Disorganization will save us all

The Antlers – Kettering
הצלילים שפותחים את השיר הזה הם צליליה של דמעה מתגלגלת. כשגיליתי את אתר Bandcamp התאהבתי, ויצאתי לשוטט בו באקראי, עד שנתקלתי בעטיפה אדומה מזמינה, צבעה כצבע הדם אבל האיור שבה חרישי, עדין. לא ידעתי כמה מדויק התיאור הזה למוזיקה של האנטלרז באלבום הפלאי הזה, Hospice, אלבום של אובדן ומחלה. כמה בכיתי עם האלבום הזה, וכמה שמחתי כשראיתי שהשבועות הרבים בהם השארתי את נגן הפלאש שלו בבאר הצידי (כמו גם פוסט יום הזיכרון שלי), גרמו לרבים מכם לבחור בו כאחד מאלבומי השנה שלכם. עכשיו זה עדיין האלבום הכי עצוב של השנה, אבל הוא גם אלבום של השלמה. במהלך השנה עוד ועוד בלוגים ואתרים גילו אותו, בשקט, מפה לאוזן. בלחישה. כך יוצרים אלבומי פאר.
מתוך Hospice

Clem Snide – Me no
כשלהקה חוזרת מהתהום, ישנן שתי אפשרויות. הנפוצה היא סיבוב הופעות בשביל הכסף, עוד אלבום כדי לרכוב על זיכרון העבר, ויאללה הביתה. אבל זה פשוט לא עובד אצל להקות כמו קלם סנייד, שמראש לא היו בדיוק רד הוט צ'ילי פפרז, ולאף אחד לא היה ממש, ממש אכפת כשהן התפרקו. לכן האופציה השנייה היא להקליט אלבום מושלם. זה קרה ל-Sunny day real estate שחזרה בסוף הניינטיז מפירוק עם האלבום הכי טוב שלה, וזה קורה עכשיו. איף ברזילי, בחור שלא חסך מאיתנו שירים נפלאים גם בשנות הסולו שלו, החליט להוציא פתאום אלבום שקלם סנייד הוציאה לפני פירוקה, ואיזה אלבום יפהפה ונפלא זה היה. איף ברזילי היה ונשאר אחד מכותבי ומגישי השירים האהובים עליי, עם רגישות נפלאה לעיבודים שמוציאים את המעניין והאישי ביותר מכל לחן. קשה לבחור שיר אחד מהאלבום הזה, ושיר הפתיחה הזה רק מזמין להתגלגל לכל השירים שבאים אחריו.
מתוך Hungry bird

John Frusciante – Before the beginning
איך הוא עושה את זה??? מה יש בדם המזוהם, משנים של התמכרויות, שזורם בוורידיו של ג'ון פרושיאנטה, שהופך אותו לחצי אל, מקנה לו יכולות מוזיקלית ורגשיות שאין לבני תמותה רגילים? ואיך זה שכוכב אחד מעז פתאום לפתוח אלבום בתשע דקות ותשע שניות של גניחות גיטרה מייבבת, של שריטות על קליפת הנשמה? איך זה שהבחור הזה, עד לאחרונה הגיטריסט של אחת מלהקות הרוק הגדולות, המדוברות והמצליחות בשני העשורים האחרונים, נשמע כאילו הוא לא מכיר אף אחד כשהוא מנגן? כאילו הוא מקליט רק לעצמו על הרצפה של חדר השינה, כמו בתמונה האהובה עליי שלו? אוי, ג'ון, ג'ון. איזה מזל שאתה שם.
מתוך The Empyrean

Phosphoresent – Wolves (live at KEXP)
כשנתקלתי בשיר הזה לראשונה, בגירסת האירוח-ברדיו שלו, לא ידעתי שהוא יוביל אותי ללהקה מעולה עם שם שאי אפשר להקליד בגוגל בלי להתבלבל, ולאלבום מחווה שלה לווילי נלסון, שיחזיר אותי לחיבה הגדולה שיש לי לגיבור המקשיש הזה, מה שבתורו ישלח אותי לטיולים מוזיקליים וספרותיים גדולים ורחוקים אף יותר. והכל התחיל משיר כובש אחד, בביצוע רזה אחד, שעצר את כל מה שעשיתי באותו היום ואמר לי: רגע, תריץ שוב את השיר הזה להתחלה, אני חייב לשמוע את זה עוד פעם.
מתוך Live at KEXP Vol.5. השיר המקורי מתוך Pride מ-2007

Vieux Farke Toure – Fafa doboy
הרבה אנשים עלצו כשהסתבר לאחרונה ששני המוזיקאים העיוורים ממאלי, אמאדו ומרים, יגיעו להופעות בישראל בקרוב. אבל לבי נתון למלך אחר ממאלי, אותה מדינה אפריקאית ענייה שדוברת את שפת הבמברה. אני לא יודע למה דווקא במאלי, ולא באלג'יר, מאוריטניה, ניז'ר או בורקינה פאסו השכנות לה, נוצרה מורשת מוזיקלית כל כך עשירה, מקורית ומרתקת. אולי אגלה זאת ברגע שאפצח את חידת איסלנד. פארקה טור הוא בנו של פארקה טור נערץ אחר (אלי), וכמו אביו גם הוא מנגן איזו נקודת מפגש פלאית בין מוזיקה אפריקאית שורשית לבלוז אמריקאי. אחת הטענות הנפוצות היא שהבלוז, שנולד בדלתא של המיסיסיפי על ידי מהגרים אפריקאיים (קרי: עבדים), התבסס על צורות של מוזיקה מאלית, ולכן קווי הדמיון הרבים. "Fafa doboy" הוא קטע שלא נמאס לי לשמוע כבר שנה שלמה, מהרגע בו נתקלתי בו לראשונה בתכנית רדיו בנבכי הרשת.
מתוך Fondo

Animal Collective – My girls
נו, מה אני יכול לעשות? השיר הזה, שנבחר בכל מקום אפשרי לשיר השנה, הוא פשוט שיר שאי אפשר לעמוד בפניו. הוא ענק. הוא קטן. הוא בכל מקום. הוא ערפילית חלל מוזיקלית שבכלל לא ראויה להיקרא שיר, במובן בו אנחנו מכירים את הביטוי "שיר". הוא שיר כמו ששיר צריך להיות. הוא העתיד של המוזיקה, או מובלעת ייחודית בהיסטוריה שלה. אין לי מושג. אבל הוא ממכר בטירוף. זה הביטים ההם, שיודעים איך ליצור רעב אבל לא לספק אותו במהלך (כמעט) כל השיר. אלה הלופים הבלתי נסבלים, שקודחים לך מקום של קבע במוח. זה הרצון הבסיסי לספק בית נורמלי למשפחה שלך. "אחת ההקלטות הגדולות בהיסטוריה האנושית", הגדיר את השיר הזה אביעד מהאייפוד רעב, ואני מאמין שהוא צודק. השיר הזה הוא יריית הפתיחה של העשור הבא.
מתוך Merriweather post pavilion

B.B. King – See That My Grave Is Kept Clean
עבורי, 2009 הייתה השנה בה שמעתי יותר בלוז מבכל שנה אחרת. התחלתי לחפור במעמקי הדלתא בלוז, טעמתי ממשפחת פארקה טור אבל גם מסון האוס, ג'ון לי הוקר ואחרים. בראש ובראשונה עמד לו בי-בי קינג, שהוציא השנה אלבום מעולה במיוחד. גם בגיל 84 יש לבחור הזה טונות של כריזמה, מיומנות וחשוב לא פחות – גרוב. השיר הזה (בו הקשיש המוכשר מבקש רק שתשמור על הקבר שלו נקי כשילך), עם השאפל הנפלא של התופים, עם נגיעות הפסנתר באמצעו, עם הסולו המקוטע וההורס, הוא אחד משירי הבלוז הכי גרוביים שאני מכיר, ומזכיר לי, שוב, שהבלוז הוא המקור לרוב הז'אנרים שאנחנו שומעים היום, מרוק על כל סוגיו, דרך פ'אנק ועד אפילו היפ-הופ, במובנים מסוימים. איזה שיר ענק, ואיזה כיף שגם שאר האלבום טוב כמוהו.
מתוך One Kind Favor

Bill Calahan – Eid ma clack shaw
שנה בה יש לביל קלהאן, ג'ייסון מולינה וג'ון פרושיאנטה אלבומים חדשים, היא שנה בה העולם הפך טוב יותר פי שלושה. קלהאן, שנודע בעבר כ-Smog, ניחן ביכולת ביקוע מעטה האשליות של העולם, וכותב על הדברים עצמם, כמו שהם. האלבום החדש שלו עדיין לא עוכל אצלי במלואו. השיר הזה נכתב אחרי שקלהאן התעורר מחלום באמצע הלילה, בו כתב שיר מושלם שהכיל את כל התשובות, וכתב מהר על נייר את השיר שזכר מהחלום. כשהתעורר, גילה שכתב הברות בלתי מובנות: אייד מה קלאק שו. היש מטאפורה חכמה מזו ליצירת האמנות? הקסם הזה, המוזה שמקורה בלתי נודע, נוגעת פתאום ביוצר כאילו ממעל. והיוצר, ששואף תמיד לענות באמנות שלו על כל השאלות, לא יכול ליצור יותר ממשהו פגום ובלתי מושלם. כזה הוא ביל קלהאן, שיצירתו הפגומה מושלמת מתמיד.
מתוך Sometimes I wish we were an eagle

Cursive – From the hips
קורסיב, אחת מלהקות הרוק האהובות עליי בעשור הנוכחי, דווקא מצליחה לענות באלבום האחרון שלה על כמה מהשאלות הגדולות. האם אנחנו חיות, או שמא מוטב האדם מן הבהמה? לשאלה הזו יש להם תשובה די ברורה: אנחנו לגמרי חיות, ואם אנחנו מעמידים פנים שאנחנו לא, בסופו של דבר לא תישאר לנו ברירה אלא להסיר את המסיכות. בעצם, למה לחכות? אני רוצה כבר עכשיו להיות שוב איש מערות, לתת ליצרים שלי להנחות אותי. "אני שונא את ההארה הזו, היה עדיף לו נשארנו חיות", שר טים קיישר ב-"From the hips". קיישר אוהב אלבומי קונספט ואני אוהב שהוא אוהב אותם. האלבום הזה עוסק כולו באשליות שיוצרת השפה והנורמות האנושיות, ברצון הבסיסי – מוסתר או גלוי – לחזור להיות פראי אדם, חיות, ליבידו מהלך. כשאני מביט סביב לפעמים על כותרות העיתונים ומבין, כמו שטוען כבר שנים ידידי ליאור, ש"אתה מוקף קופים", אני מבין שקיישר פספס את הרכבת – כבר חזרנו מזמן להיות חיות.
מתוך Mama, I'm swollen

Bob Dylan – Beyond here lies nothing
עוד בלוז אחרון, ודי. מעולם לא אהבתי במיוחד את בוב דילן, אבל בשנה שעברה קיבלתי ליום הולדתי את "כרוניקות" שלו, הספר האוטוביוגרפי שפתח לי צוהר למוח המפואר שלו וליצירה שלו, ושאב אותי פנימה. האלבום החדש של דילן הוא לא דילני במובן הקלאסי, אין בו טקסטים מפותלים וגאוניים, ובטח לא הגשה פורצת דרך בימינו, בהם כל הזמרים הם כבר פוסט-דילן. אבל יש בו בלוז מצוין, מנוגן על ידי להקה מעולה, ויש בו את השיר הזה, שלעולם יגרום לי להרגיש כמו בליל קיץ חם, עם החלונות פתוחים והעולם הרוחש בחוץ רק קורא, מזמין אותך לצאת אליו.
מתוך Together through life

Dangermouse & Sparklehorse feat. Wayne Coyne – Revenge
הנה עוד הצהרה שתהפוך אותי לשנוא נפשם של כמה מהקוראים כאן: אני לא אוהב את הפליימינג ליפס. זה פשוט ככה. אולי האלבום החדש ישנה את דעתי, בינתיים לא שמעתי משהו שגרם לי להתלהב מהחבורה הזו, מוכשרת ככל שתהיה. אבל אני אוהב את דיינג'רמאוס ואני מטורף על ספארקלהורס, והפרויקט שלהם Dark night of the soul נפתח בשיר הזה, שיר של "אלוהים אדירים מאיפה זה בא?!". הדיליי המשוגע על הקול של ויין קוין מהפליימינג ליפס פותח את השיר הזה כמעין אח מרושע לשירי פיל קולינס מהאייטיז, אבל אז נכנסים כלי הקשת, והאפקטים, והמקלדות הישנות, ולפני שאתה בכלל מבין את זה, אתה לפות במלתעותיו של אחד השירים הענקיים, המבריקים והבלתי נשכחים של השנה.
מתוך Dark night of the soul

Sharon Van Etten – I wish I knew
איטי כמו דיבשה. רזה כמו שלד. גיטרה קלאסית אחת והקול המרחף, התוהה והתועה של שרון ואן אטן. הלוואי שידעה מה לעשות איתו, עם הבחור ההוא או הבחורה ההיא, הלוואי שהיו כללים כתובים וברורים לדברים האלה, אבל אין. ובמשך אלבום שלם, בעל אחד השמות הטובים של השנה, היא נידונה לתעות בשבילי האהבה והטעייה. ככה זה. כי היא הייתה מאוהבת.
מתוך Because I was in love

סיכומי השנים הקודמות של עונג שבת:
2008: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת
2008: האלבומים המיותמים
2007: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת
2007: האלבומים המיותמים
2006: שירי השנה – חלק א', חלק ב'

23 תגובות על “שירי העונג של 2009”

  1. מאת jim:

    יפייפה, תודה גיא

  2. מאת atar:

    מעולה. ויש נבחרת ישראלית משובחה. הללויה.

  3. מאת מיכל:

    איזה קטע. איכשהו, מעולם לא קראתי אף פוסט שלך על האנטלרס. עכשיו שאני חושבת על זה, מעולם לא קראתי אף פוסט/ביקורת על האלבום הזה בשום מקום. ועדיין, הוא כיכב אצלי ברשימה (ליטרלי כיכב, קיבל כוכבית).
    לפעמים המוסיקה חזקה יותר מההייפ.

  4. מאת סוגרת סוגריים:

    וואו איזה יופי, ואיזה באסה, חשבתי שהיום עוד אפשר יהיה לשלוח את אלבומי השנה.. אין מצב כבר לשלוח אה?

  5. מאת פלונטר:

    הסאונד באלבום של האנטלרס כל כך מחורבן, שלא צלחתי שלוש האזנות שלו. מוזר לי שלא ראיתי את זה מוזכר בשום מקום…

  6. מאת יעל:

    דווקא "ילדה" מכל "תפילה ליחיד"? מפתיע. זה דווקא אחד השירים הבודדים שאני פחות אוהבת בדיסק.

  7. מאת המתרגם הזועם!:

    תודה רבה על האוסף… לשמחתי הרבה כל השירים בעמוד הזה חדשים לי לגמרי חוץ מאנימל קולקטיב.

    אל-רמולון הוציא רמיקס לטרק המהולל:
    http://elbo.ws/post/1639727/el-remolon-remixes-animal-collective-b-side-of-pibe-cosmo/

  8. מאת טאשה:

    איזה כיף שיש כאן המון שירים שאני לא מכירה! אני כבר מחכה לשמוע ולהתרגש..
    תודה!! :O)

  9. מאת אלעד:

    מיכל: הדיסק של האנטלרז דווקא הוזכר פה ימבה פעמים, כך אני שמעתי עליו. בהמשך גם רב אתרי מוסיקת האינדי נגעו בו, לרב שיבחו.

  10. מאת יוסי:

    למי שמתלוננים על הסאונד של האנטלרס, האלבום בעצם הופיע פעמיים: פעם בהוצאה פרטית ופעם אחרי ש french kiss החתימו אותם ובעצם מיקססו את השירים מחדש.
    וחוץ מזה, תודה גיא, נהניתי מהרשימה ומהמוסיקה

  11. מאת מיכל:

    אלעד – לא אמרתי שלא כתבו. אני יודעת שכתבו, פשוט כשהוא יצא הייתי בתרדמת אקדמיה, ולא קראתי כלום. כלומר, האזנתי לו מבלי לקרוא אפילו מילה, לטוב ולרע, וזה לא קורה הרבה עם אלבומי הייפ, לרוב מגיעים אליהם אחרי שכבר קוראים שבחים.
    נראה לי שעכשיו יהיה לך קל יותר להבין את כוונתי.

  12. מאת אביב:

    תודה על אוסף נהדר!
    אתמול בערב, לקראת נסיעה ארוכה ברכבת הבוקר, הורדתי את הקובץ שנבלע בשקיקה ע"י האיפוד שלי, גם את הטקסט הקצר על כל שיר המרתי לקובץ pdf והעברתי למכשיר. הנסיעה עברה בכייף גדול! איזה כייף להכיר שירים חדשים ולהתענג על שירים נהדרים שכבר הכרתי.
    sleepless, עבורי הוא השיר של השנה האחרונה. שמעתי אותו, וקראתי את מילותיו וניסתי לפענח אותו אינספור פעמים. הכל פעם זה תענוג גדול. פשוט יצירה שלמה (אגב, בהקשר לוויכוח שהתנהל בעקבות ה"פלצן המתנשא" – כיוון שאני לא בקיא באקורדים, מקצבים ותווים – היתי שמח לקרוא לניתוח קצר שינסה להסביר מה יש בו שמצליח לתפוס כ"כ טוב, מלבד התחושות שעולות בעת השמיעה).
    עוד שירים שעשו לי את השנה היו –
    Effeigy מתוך noble beast של andrew bird
    the Rake's song מתוך the hazards of love של הדצמבריסטים (הנפלאים)
    you are the blood מאותו אוסף נהדר "חשוך היה הליל" של sufjan stevens
    ו'הכל כאן' של עמיר לב

    שוב תודה.

  13. מאת שלי:

    לא מכירה את כל השירים כאן, אבל אחרי שקראתי את מה שכתבת עליהם אני לא יכולה לחכות.
    לגבי ילדה – זה אחד השירים האהובים עלי באלבום של אביב גדג'. שיר מרגש וכואב כל כך..

  14. מאת איילת:

    אלוהים יודע שגם אני ניסיתי אבל זה לא הולך…
    מסיכמה איתך בעניין הפליימינג ליפס…

  15. מאת Klaradoma:

    תודה, זה בדיוק מה שהייתי צריכה, מוסיקה טובה ובחינם. נפלא :)

  16. מאת מיס בוז'רסקי:

    תודה על כל השירים!

  17. מאת ל.:

    כיף. שומעת שוב ושוב. :)
    חבל שהישראלים לא נכנסו גם.

  18. מאת בן:

    תודה רבה! נהנתי מאוד(במיוחד משרון ואן אטן-ג'סיקה לי מייפילד?)
    מוזר לי שלא מזכירים בשום מקום את החידוש המעולה(!!) של taken by trees ל my girls
    aka מיי בויז הנהדר בפני עצמו!
    הוא בטוח לא מונומנטלי כמו המקור אבל בעיניי הוא הרבה יותר כיפי ובכלל האלבום האחרון שלה east of eden הוא אחד המקופחים הגדולים של השנה..

  19. מאת אליענה:

    אח, איש יקר, איזה יופי!
    שומעת אותו עכשיו לראשונה, ומתענגת על כל שיר ושיר
    מחכה לנסיעה לסיני, ולהתענג עליו בדרך, תוך כדי נהיגה במדבר. מושלם.

    שנה נפלאה שתהיה!

  20. מאת Klaradoma:

    הגבתי כאן לפני שבוע ורק רציתי לחזור ולהגיד שוב תודה, אני לא מפסיקה להקשיב לאוסף הזה, פשוט נפלא, מתמוגגת מכל שיר. כל פעם אני חושבת שזה השיר הכי יפה ואז מגיע השיר הבא. איזה תענוג! תודה.

  21. מאת Dudu Darko:

    תודה רבה על ההשקעה, הלכתי להאזין..

  22. מאת Dudu Darko:

    יותר מידי אמריקנה – כלומר השפעות קאנטרי, ג'אז ובלוז.
    אהבתי אולי 3 שירים.. מאכזב.

כתיבת תגובה