(CC)
1. על ההופעה המרהיבה של רדיוהד ועל המחשבות שגררתי בעקבותיה כל הדרך מפראג לארץ ישראל הקטנה תוכלו לקרוא ב"נקודת העונג" בהמשך העונג. אפילו קישור להורדה ורשימת שירים יש שם, וברשימת השירים הזו חסרים הרבה מאוד שירים שהופעה של רדיוהד אולי לא תיחשב שלמה בלעדיהם: Paranoid Android, Karma Police, Just, Where I end and you begin והרשימה יכולה להימשך לנצח, הרי אין באמת שיר של רדיוהד שאנחנו ממש ממש לא אוהבים, נכון? אבל שיר אחד, זניח דווקא, התנגן לי בראש בארבעת הימים בהם כפות רגליי חרשו את המדרכות המרוצפות ועיניי שזפו את המרפסות המעוטרות ובטני עיכלה אינספור נקניקיות חזיר הגונות: "Down is the new up", מתוך הדיסק השני של In rainbows שקיבל רק מי שהזמין את המארז המהודר והיקר של האלבום (או הוריד אותו, כמוני). והם דווקא עושים אותו בהופעות, ובפראג הם ביצעו שיר אחד מאלבום הבונוס ("Bangers and mash"). זה נותר כמו טעם על הלשון, ולא נרגעתי עד שחזרתי לארץ והקשבתי לשיר הזה חמש פעמים ברצף (לא ברור למה לא הקשבתי לו בפראג, הוא הרי חיכה לי על האייפוד). [מפ3]



2. חדשות נהדרות! Mum האיסלנדיים מגיעים להופיע בארץ ב-2 באוקטובר! זה אמנם לא חורף-פרופר כראוי ללהקה כזו, אבל זה עדיין יהיה סתווי מספיק. הכרתי את Mum רק באלבום הלפני-אחרון, Summer make good, שהיפנט אותי כליל, וגם האלבום שבא אחריו היה סבוך ועשיר כמו סבך צמחייה ירוק. הבנתי שלפני כן הם היו יותר קפיציים, ואת האלבום החדש שלהם ממש לא אהבתי, אז אני סקרן במיוחד לגלות איך הם בהופעה. אני ממליץ שנהיה קהל כל כך טוב, שהשמועה באיסלנד תפרוש כנפיה ותוך שנה נראה פה גם את מוגיסון, סיגור רוס וכל הג'מעה. היי, זה עבד עם הסילבר ג'וז ועם טוויילייט סינגרז, שלא הפסיקו לספר לחברים שלהם כמה כיף בישראל. [עברית]




איי, קרמבה! (תצלום: עידית נרקיס)

3. אה, קלקסיקו! סי, סניור! איי, קרמבה! סומבררו, מוצ'אצ'ס! בוריטו! זה פחות או יותר כל המילים שאני יודע בספרדית, ואת כולן צעקתי ביום שלישי שעבר בבארבי כדי לעודד, להלהיב, לשבח ולדחוף הלאה את אחת ההופעות הכי משמחות שראיתי מימיי. כבר שנים אני אוהב את קלקסיקו אבל בחיי, באמת שלא ציפיתי להופעה עד כדי כך טובה. מה הפך אותה לחגיגה כזו? קודם כל הכלים – חצוצרות, אקורדיון, גיטרת לאפ-סטיל נימוחה, המקצבים וסאונד התופים המזוהים כל כך עם קלקסיקו – וכמובן, איך שהשתמשו בכלים האלו. בצניעות, בידענות, בתשוקה. יותר מכל הביקורות הנלהבות שהתפרסמו ברשת (עמי פרידמן בוויינט, עינב שיף בוואלה, עמית קלינג בנענע, נמרוד בטאפאס וטאפאס עם שורה שאני חותם עליה: " "Black Heart", האהוב עלי במיוחד, חסר בעיני את האפלוליות החורקנית של הגירסא המקורית", שמוליק כץ בבלוגיה עם סרטונים, עידן רינג ברדיו בבילון), אהבתי דווקא את הביקורת של מיכאל רורברגר שמתפרסמת היום בעכבר העיר המודפס. הוא קלע בול ובמעט מילים: הצניעות, ה"ביחד" של הלהקה שמנגנת כבר עשרים שנה ויודעת בדיוק לאן היא מכוונת, הגבול שחוזר ביצירותיה שוב ושוב, הגבול בין שמח לעצוב, בין מנענע ישבנים למרגש, בין מקסיקו לאמריקה, בין אאוטסיידר למיינסטרים, בין מסיבה להופעה. קלקסיקו לא סתם דילגו מעל הגבול הזה, הם רקדו עליו סלסה כל הערב. והיה גם את העניין ההוא עם אהוד בנאי. תנו לי לצאת פה מהארון לרגע: אני לא אוהב את אהוד בנאי. אני יודע שזו לא דעה פופולרית, אבל זה פשוט ככה זה. אני לא אוהב קינמון ואת אהוד בנאי. אין לי משהו אישי נגדו, יש לו גם לא מעט שירים שאני מחבב מאוד, אבל בשנים האחרונות אני לא מסוגל לשמוע אותו – הוא נהיה טרחן בעיניי, איבד את הניצוץ, הפך למיחזור מהוה של עצמו. אני לא יכול לשמוע אף שיר מ"ענה לי" בלי להעביר תחנה. אבל כשהוא עלה על הבמה של קלקסיקו, רצף המחשבות שלי היה כזה: "וואו, אהוד בנאי!! מה הסיכוי?!?!" – "המממ, הוא נראה ממש זקן" – "למה הוא כל כך מבויש? הוא אמור לדעת לעמוד על במה" – ואז כשהגיע הסולו שלו – "וואו!!! אהוד בנאי!!!". הבית בעברית שהוסיף ל-"Guero Canelo" היה משעשע ומקסים, ומדויק מבחינות רבות, והסולו המזרחי הנפלא שלו הזכיר לי שהחיבור הזה הרבה יותר הגיוני משחשבתי, ושבנאי הוא גם אחלה גיטריסט. איזו הופעה ענקית זו הייתה, איי קרמבה. כמו ההופעה של מארק רונסון, שמשאירה אותך מאושר, מתפעל ותפוס-שרירים, גם אחרי ההופעה הזו המשכתי לפזז ורק חשבתי: אוף, למה אין כאן דברים כאלה כל שבוע? [עברית]
4. הייתם? פספסתם? הנה כמה תזכורות צבעוניות להופעה הצבעונית של קלקסיקו: נועם צילם מלא תמונות יפות, כולל את הסטליסט של הערב השני, WeAreMalkovich צילם בערב הראשון, וגם עידית, Jud, ובערב שלפני ההופעה התארחו שני החבר'ה העיקריים בקלקסיקו – ג'ואי ברנס וג'ואי קונברטינו – באוזןבר למפגש מעריצים קטן וניגנו איזה שיר או שניים. אביב הייתה שם וצילמה, וגם Serenity Now. ולמהדרין, שמוליק כץ אסף קבוצה של סרטונים הן מהאירוח באוזןבר והן מההופעה בבארבי. שמרו למזכרת. [פיקסלים, וכאלה שזזים]
5. בוואלה גם אירחו את קלקסיקו בפינת בית התקליט ושאלו אותם על האלבומים החביבים עליהם. קחו לתשומת לבכם את ההמלצה על לורה גיבסון המעולה. [עברית]


ארקייד פייר. והם אפילו לא במקום הראשון

6. פיצ'פורק יודעים איך לייצר באזז, וכבר בספטמבר 2009 מפרסמים את סיכום העשור שלהם, או לפחות את החלק העיקרי שבו. 500 שירי העשור שלהם היא רשימה מרתקת, מעשירה, מרגיזה, מפתיעה, וכמובן שנויה לחלוטין במחלוקת, אבל זה הרי טיבם של רשימות ומצעדים. הבחירה במקום הראשון מפתיעה ומעניינת, גם אם רובנו הגדול לא יסכים איתה (אם כי אני בהחלט חושב שמדובר בשיר גדול). מן הסתם צפויים לנו בחודשים הקרובים עשרות, מאות ואלפי סיכומים, אלבומים, שירים, קליפים, מגמות, אמנים ומה לא, ובעיניי ההחלטה הדווקאית של פיצ'פורק (הם תמיד היו דווקאיסטים) לפרסם הכל עכשיו דווקא טובה – אפשר לחפור קצת ברשימת ה-500 בלי כל הרעש מסביב. בשבועות הקרובים, מבטיחים שם, נקבל גם סיכומי עשור בקליפים, בפופ (כבר עלה), באינדי ובנויז (איפה ההיפ-הופ? איפה האלקטרוניקה?), וכבר עכשיו אפשר למצוא שם כתבות מגזיניות נרחבות על ההיסטוריה החברתית של ה-mp3. [אנגלית]
7. נמאס לכם שכל המשפחה והחברים שלכם מחשיבים אתכם למומחים במחשבים ומזניקים אתכם בכל פעם שהם לא מצליחים לעשות Save As? השם יודע שלי נמאס! (סתם, לא באמת נמאס לי, זה תמיד משעשע אותי). אה, כתמיד, XKCD פותר לכם את הבעיות. [אנגלית]
8. [תודה לאנדרטו] שכותבת: "ניקו מולי, הבייבי של עולם המוזיקה הקלאסית, כתב מאמר מעניין לגרדיאן ב-2007 על השילוב של עולם מוזיקת הפופ עם מוזיקה קלאסית. אני לא לגמרי מסכימה עם הכול, אבל הוא כן מסביר את עצמו יפה וזה נראה לי אחלה מאמר ששובר קצת את הסנוביזם המוזיקלי שקיים גם בעולם האינדי וגם בעולם המוזיקה הקלאסית". מאמר מצוין עם כמה רעיונות יפים ומעניינים מאוד לגבי מוזיקה ובעיקר ביקורת מוזיקה. [אנגלית]
9. ובעוד אני מתאושש מקלקסיקו ומרדיוהד, העיניים כבר נשואות קדימה: בשבוע הקרוב כנס הייניקן למוזיקה עם ההופעות המעולות שלו, וב-15 בספטמבר, הופעה שאני מחכה לה יותר מ-MGMT, פיית' נו מור ודינוזאורג'וניור גם יחד – אוקרביל ריבר!!! והחבר'ה ממונוקרייב הגו פרויקט מגניב לקידום ההופעה. לפני יציאת The Stand-ins, האלבום האחרון והכה-מעולה של אוקרביל, הלהקה הזמינה כמה מחבריה (כולל בון איבר, איי-סי ניומן ואחרים) להצטלם כשהם מבצעים שירים מהאלבום החדש. זה הפך לסדרת סרטוני יוטיוב ממתקיים למדי. עכשיו מונוקרייב מביאים את הפרויקט גם אלינו: אם אתם מוזיקאים, אתם מוזמנים לצלם את עצמכם מבצעים שיר של אוקרביל ריבר ולהעלות ליוטיוב. הקולקטיב, הרכב ישראלי מעולה, צילם קאבר ל-"A king and a queen". עכשיו תורכם! [טיוב]


לא, ברצינות, אל תשפטו

10. [תודה לאביטלי] אל תשפטו את השיער שלי. [אנגלית, פיקסלים מכאיבים בעיניים]
11. ומחט נוספת בערימת השחת של הקליפים המילוליים מגיעה מכיוון בק, עם הקליפ המילולי ל-"Loser", אחד השירים והקליפים המשפיעים ביותר (עליי) בניינטיז, ובהחלט אחד שזקוק להבהרה מילולית מרוב שהוא פסיכדלי. [וידאו]
12. פרופ' נסים קלדרון, פרופסור לספרות עברית שחוקר בשנים האחרונות את הרוק הישראלי ומוציא ממש בימים אלו ספר ראשון על כך, "יום שני", עונה לשאלון של סיני גז. [עברית]
13. [תודה לאורי] ה-DVD של Dr Horrible's sing along blog, סדרת הרשת הנפלאה של ג'וס וידון, יצא כנהוג עם ערוץ קומנטרי. רק שהקומנטרי הפעם הוא לא סתם דיבורים מוקלטים, אלא שירים! כן, גם הקומנטרי הוא מיוזיקל. מהרו להאזין לו ביוטיוב לפני שיעיפו את זה משם. [טיוב]
14. [גנבתי מדולי] “נקמת ילדי הגזזת” הוא סרט אימה ישראלי שמעולם לא הופק. הטריילר המרהיב לסרט נוצר וצולם כפרויקט גמר לתואר ראשון בתקשורת חזותית. רועי צורף, היוצר, מספר על תהליך היצירה. [עברית, וידאו]
15. חייבים לכבד עיתון שמקדיש עמוד במדור התרבות היומי שלו (שלא מתעסק רק בכוכב נולד) לפילפלד, המעצב שאחראי בין השאר לכרזות ועטיפות אלבומים של אמני היפ-הופ, רגאיי ושאר מוזיקה שחורה איכותית בארץ. שווה במיוחד לקפוץ לאתר שלו. [עברית]


ככה ראו מאיפה שעמדנו. תצלום: עמרי, או ענת, מי שלא החזיק את המצלמה באותו הרגע

16. ברור, התרגשתי, שמחתי, דמעתי, צעקתי, נופפתי זרועות וקפצתי בהתרגשות בהופעה של רדיוהד בפראג – אבל משהו היה חסר לי. יכול להיות, סביר להניח, שהבעיה היא אצלי, בציפיות ובמפגש שלהן עם המציאות. בבליקי כבר אמר את זה קודם: "אפשר לומר שהדיסק הוא הקולנוע, והבמה היא התיאטרון. לדוגמה, רדיוהד, או בק, עושים קולנוע מדהים. אבל אתה מגיע להופעה ומצפה שהם ינגנו את היצירה תו לתו, ואתה תמיד מתאכזב". ואולי באמת ציפיתי למשהו בלתי אפשרי (למרות שנשאלת השאלה: למה רדיוהד לא משנים כמעט במילימטר את העיבודים שלהם? הם מנגנים חלק מהשירים האלה כבר יותר מעשור, לא הגיע הזמן לרענן אותם?). אבל ראיתי אותם בישראל לפני תשע שנים, אני יודע מה הם יכולים לעשות, כמה גבוה הם יכולים לנסוק. ואף על פי שהייתה הופעה מרגשת ומושקעת ומשמחת – ואסור לשכוח או להמעיט בערכה – הם לא הגיעו לשם. או שאני לא הגעתי לשם, על כל פנים. נסקתי גבוה, אבל לא הגעתי לגובה שיוט, מעל העננים, באופוריה.
    ולא עוזבת אותי המחשבה המנקרת: רדיוהד, הלהקה הטובה או לפחות הבכירה בעולם, נהייתה קצת שבעה. זו זכותה, כמובן, הלהקה הזו קיימת כבר יותר מעשרים שנה, עייפות החומר היא טבעית, ותום יורק אינו הרוקר הראשון ובטח לא האחרון שמאבד את הקצה ואת החוד כשהוא מקים משפחה יציבה וילדים, שהם חשובים הרבה יותר ממוזיקה (כשהם שלך), ואולי גם מפיגים חלק מהחרגשות והייאוש והפחד הקיומי שמלבים את אש היצירה שלו. אולי. ואולי, לראשונה בקריירה ארוכה ומלאת שיאים זוהרים ומסנוורים, לרדיוהד באמת אין מה להוכיח לאף אחד, וזה בעוכריה. עד אוקיי קומפיוטר (כולל) היה להם הרבה להוכיח, הם טיפסו מעלה והגיעו תוך שלושה אלבומים בלבד (!) לאלבום הרוק הגדול של הניינטיז (עשור של אלבומי רוק גדולים מאוד), ואם תשאלו אותי, גם The Bends לא מפגר הרבה מאחוריו. ב-Kid A וב-Amnesiac הם רצו להוכיח שאי אפשר לכלוא אותם במשבצת אחת, שלרוק אין גבולות. הם עשו את זה בצורה מבריקה והשאירו אחריהם שובל שירים ושיאים שמהדהדים עד היום בהיסטוריה של הרוק ומשתקים דורות שלמים של מוזיקאים. אלה גם שני האלבומים האהובים עליי שלהם. ב-Hail to the thief נראו סדקים ראשונים. כן, שירים מעולים, אבל חוסר מיקוד, דריכה במקום. בשביל להקות אחרות, אלבום כזה הוא שיא הקריירה. בשביל רדיוהד, זה טוב אבל לא מספיק. In Rainbows, עם כל גדולתו, הוא גלויה פשטנית ביחס למכתבים המורכבים, העשירים ורבי השכבות שכתב יורק לאנושות עשור קודם לכן. הכתיבה שלו הפכה כמעט שטוחה וישירה, נטולת רבדים, אפילו האנגלית ובחירת המילים שלו נהיו פשוטות יותר (תהליך שהחל עוד ב-The Eraser). שימו לב, השיר היפה, המרגש והמפעים ביותר באלבום הזה – "Nude" – נכתב בכלל לאוקיי קומפיוטר. עד כדי כך גדול ההפרש בין היצירה העכשווית של יורק לשאריות שפעם לא עברו את הסף.
    אולי כל זה נכון. אולי אלה רק תרוצים לכך שלא התרגשתית כפי שציפיתי בהופעה ענקית של רדיוהד – תורידו אותה ותשמעו בעצמכם. אולי בבליקי צדק, ורדיוהד היא להקה שכדאי לצרוך באלבומים בלבד. מצד שני, מה אני מתבכיין? ראיתי את רדיוהד בהופעה, פעמיים. פאקינג רדיוהד. אז הגעתי רק לרקיע השלישי ולא השביעי, נו, צרות של בכיינים. [זהו]
17. טל כהן שלו נותן את האלבום שלו להאזנה ולהורדה מלאה בחינם לגמרי – נחשו איפה? בבנדקאמפ! הא. אם מישהו עדיין מטיל ספק בגדולתו של האתר הזה, רק תבדקו כמה אמנים ישראליים נתנו את אלבומיהם בחינם שם בחודשיים האחרונים. יצא לי לפגוש את טל (ואת הווסט שלו) בכמה הזדמנויות והוא בחור נחמד וחייכן, אבל למי אכפת? מצידי שיאכל תינוקות, מה שחשוב היא המוזיקה וכהן שלו יכול להיות שחקן גדול לא פחות מגבע אלון או אסף אבידן בזירה ההולכת וגדלה של ישראלים אמריקנופילים, שעושים קאנטרי-פולק באנגלית כאילו גדלו על ברכיו של ניל יאנג. [בנדקאמפ]


הו, הכאב! הערוץ הנהדר שלנו נחרב!

18. הארנבת שואלת, ובצדק, לאן נעלם הערוץ האהוב עליי Cartoon Network? [עברית]
19. מיקסטייפ השבוע: מתקשים להירדם? נסו להשתמש במיקסטייפ השינה של מורפלקסיס, שאמור להביא אתכם למצב מדיטטיבי ומדושן עונג ומוזיקה טובה. [עברית, מפ3]
20. טור מצוין של עידן רינג על כך שאין כזה דבר מוזיקת עולם, ויותר מכך: מה זה אומר עלינו, שמקטלגים מוזיקה מסוימת כ"מוזיקת עולם"? תופתעו לגלות. [עברית]
21. [תודה לעידן] בראד פיט והצוות של Wired מסבירים את החוקים החדשים להתנהגות ברשת. לגזור ולשמור. [אנגלית, ותודה לאל על עולם הירחונים בדיזינגוף סנטר, שם אפשר לקטוף עותק מהגיליון הזה בקצת יותר מדי כסף]
22. רזי בן-עזר נותן את אלבומו החדש, ענווהאהבהחמלהחוצפה, להאזנה חינמית ולהורדה ב-20 שקלים בלבד. אחלה דיל. [עברית]
23. לא ברור איך פספסתי את זה בזמן אמת, אבל ליהיא סקרה בצורה נפלאה את ההיסטוריה של לאמבצ'ופ וגם ראיינה את קורט ואגנר לפני שהגיע להופיע בארץ. [עברית]
24. מר לוויתן מכוון חיצים מורעלים כנגד גוף תרבותי משפיע שרובנו בכלל לא מודעים אליו: סל התרבות הארצי, "תכנית של חינוך לאמנות הפועלת במסגרת החינוך הפורמלי, בקרב בתי הספר בכ-120 ישובים ברחבי הארץ. באמצעות התכנית נחשפים כלל התלמידים בישוב, מגן חובה עד כיתה יב, למופעים בתחומי האמנות השונים". את המפעל הזה מממנים משרד החינוך והחברה למתנ"סים. עכשיו מתעוררת ביקורת רבה כלפי אי-סדרים, אי-תקינות ועוד רעות וחולות בהתנהלות של התכנית הזו. אני לא בקיא מספיק כדי לתת את דעתי, אבל מר לוויתן טוען שהשיטה כולה מועילה בעיקר לפרופסורים שמנהלים אותה. [עברית]
25. עידו שחם עוצר להביט אחורה ולסכם – לא את העשור – את המוזיקה שריגשה אותו השנה, או לפחות חלק ממנה. [עברית]
26. [תודה לסגול 59] 10 מוזיקאים ששונאים את הלהיטים שהפכו אותם לכוכבים שהם היום. [אנגלית]
27. אי אפשר להתעלם מתפילה ליחיד, אלבום הבכורה של אביב גדג'. ואני גם לא רוצה להתעלם, אבל לו רציתי – לא יכולתי. לא יכולתי להתעלם במובן העיתונאי של המונח, כי ביקורות (מהללות) עליו צצו בכל מקום בו ידיים פוגשות מקלדת. ולא יכולתי להתעלם ממנו במובן הכי בסיסי של המונח, כי ברגע שהוא נחת על שולחני בעבודה ונכנס לאוזניים שלי הוא הציף אותי, הוא מילא אותי והוא העסיק אותי כל השבוע (למעט הבלחות מהירות אך משמעותיות של רדיוהד). אהבתי את אלג'יר אהבה עזה, שהתפוגגה עם הזמן. לא, לא התפוגגה אלא רק נשכחה. כשאני כבר טורח וחוזר שוב ל"מנועים קדימה", מעשה שדורש ממני הרבה כוחות נפש, אני מתענג ומעריץ. אבל זו אהבה קשה, זה קשר לא בריא, כמו מערכת יחסים זוגית אינטנסיבית מדי, שגודל שיאיה מתחרה רק בגודל הכאב שהיא מביאה. בהאזנות ראשונות, תפילה ליחיד נשמע כמו אלג'יר מינוס הכעס. לא כעס, אולי אלימות, בשכבה הראשונה של הדברים, בצליל, בבעיטה, בעוצמה של המוזיקה. מילולית, האלבום הזה מלא באלימות, כי בדיוק כמו באלג'יר, השירים האלה הם מפה של נפש היוצר בדיוק כמו שהם מפה של הארץ בה אנחנו חיים. ארץ שבנויה על כאב וזעם, על "געגוע ופורקן", על אהבה קשה, אינטנסיבית מדי, שגודל שיאיה מתחרה רק בגודל הכאב שהיא מביאה. בניגוד לרבים מבני דורו, גדג' לא מהסס ועוקף מסביב נושאים קשים, ובניגוד לגיבורים בעיני עצמם הוא גם לא יוצא בסיסמאות על שלום וצדק. הוא כותב על עצמו ועל מה שהוא רואה, אבל שר בעצם אותנו, את המרקם הגבשושי והקרוע הזה שנקרא בשם הבומבסטי "החברה הישראלית". שורות כמו "כאב זה הסם היחיד שמשפיע עלינו", "שום אדמה לא תחזיר אהבה/ שוב אלימות הצדיקה את עצמה" או "לא משנה מה יביא יום ומה תביא שנה, רק תזיזו את הגופות, שיישאר מקום לשיר ולרקוד" לא נשמעות לי כמו חלקים משירים אישיים בכלל. האלבום הזה הוא גם תשובה מוחצת לכל מי שטוען שאינדי ישראלי הוא סתם חיקוי של השפעות מחו"ל בעברית שטוחה. אי אפשר לתרגם שורות ושמות כמו "בלוז ראש חודש", "זה שטח אש כבר משנות השבעים", "חוזר למולדת שכולה", "ובראת אותי יצרים יצרים ונשארתי כאן חלולים חולים". והמוזיקה? כן, יש פה הרבה מאוד רוק אנגלי משובח, אבל גם רגעים שאי אפשר לטעות בישראליותם (לטוב ולרע). יכול להיות שגם השריפה הזו תדעך, שגם האהבה הזו תדהה, שבעוד כמה שבועות או חודשים אהיה חייב מרחק והפסקה כדי לנשום בקלות, בלי הכובד והקושי שנושאים איתם השירים של אביב גדג'. אבל בינתיים, היופי והאור הגדולים מושכים אותי כמו פרפר שלא יודע מה טוב לו, שכנראה ייכווה אבל לא יכול להפסיק להתדפק על שערי האלבום הזורח הזה. [זהו]
28. קוונטין טרנטינו, שעסוק כרגע בקידום אגרסיבי לסרטו החדש (בספטמבר בארץ – גם הסרט וגם טרנטינו!), מונה את עשרים הסרטים האהובים עליו ב-17 השנים מאז התחיל לפעול כבמאי. [טיוב]
29. EP חדש למאסיב אטאק, שבדיוק השבוע נזכרתי כמה גדול אלבום הבכורה שלהם, Blue lines. באי-פי בן ארבעה השירים מתארחים הוראס אנדי הקבוע, הבחור מטי-וי און דה רדיו שאני לא מסוגל לבטא את שמו נכון (Tunde Adebimpe), מרטינה טופלי בירד וגם גאי גארווי מ-Elbow! כל החבר'ה האלה ועוד אמורים להיכלל גם באלבום המלא שייצא בפברואר. בסטריאוגאם אפשר כבר לשמוע את השיר הראשון, "Splitting the atom", וגם לחזות בעטיפת האי-פי שדומה באופן חשוד מדי לעטיפת האלבום האחרון של Unkle. [אנגלית, טיוב]
30. כבר כמעט שכחתי מפינת הסשנים הסימפטית של מייספייס מיוזיק, Transmissions, אבל השבוע הגיעו לשם Eels לנגן שלושה שירים מהאלבום החדש ועוד שניים ישנים, שאפשר לשמוע וגם להוריד. אוצו לפני שתסתבכו בזקן של E ולא תצליחו לצאת לעולם. [מפ3]
31. עדיין לא ראיתי את Twilight (אני דווקא רוצה, אני מת על סרטי נוער מחורבנים, אבל החברה שלי מתנגדת נחרצות), אבל DAMN! הפסקול לסרט ההמשך נראה מעניין: רדיוהד, בון איבר ועכשיו גם דת' קאב פור קיוטי? האם תהיה שוב סיבה לשמוע פסקול חדש? [אנגלית]
32. האם "The fixer" החדש הוא הקליפ הכי גרוע של פרל ג'ם אי פעם? אני יודע שיש מעריצים שרופים של פרל ג'ם כאן בקהל – מה דעתכם על השירים החדשים? קצת מעפנים, לא? [טיוב]


ולך אני אקרא דינוזאור ג'וניור

33. בדיוק בזמן לביקור של להקת האם דינוזאור ג'וניור בארץ, לו בארלו משחרר שיר חדש ומצוין, "Don't apologize". על הדרך, נועה הרשקוביץ מראיינת את ג'יי מסקיס באחד הראיונות המשעשעים שקראתי בזמן האחרון. [סטרים, עברית]
34. לזה לא ציפיתי – "Freedom", שיר חדש לדניאל ג'ונסטון, שבכלל לא ידעתי שהוא עדיין מקליט, או מה מצבו, או על איזו פלנטה הוא נראה לאחרונה. כהרגלו, יש כאן לחן ונגישות פופית עם מילים וסאונד מחוספסים הרבה יותר, גם אם הסאונד להקתי ומופק הרבה יותר מבדרך כלל – ובעיניי זה דווקא יתרון במקרה הזה. [מפ3]
35. שרשרת קישורים: לפני שבועיים ראיתי את "לצאת לדרך" של סם מנדז, שהיה מקסים ומעניין וחמוד ומעורר השראה – אני ממליץ בחום גדול מאוד. בכתוביות הופתעתי לגלות את דייב אגרס בתור התסריטאי. אגרס, סופר ופובליציסט שנון ומוכשר, הוא מישהו שתמיד הערכתי מרחוק בלי להתעמק כמו שצריך באף אחד מספריו. קצת אחר כך צפיתי בטריילר החדש של "ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז, ושוב נתקלתי באגרז בתור התסריטאי (מסתבר שאגרז וג'ונס הם חברים, ומיודדים גם עם בק). עוד גיליתי בטריילר שמי שאחראית על הפסקול היא לא אחרת מאשר קרן או מהיה-יה-יה'ז, ועכשיו מטפטף שיר ראשון מתוך הפסקול, "All is love", יחד עם להקת "The kids", שהיא בעצם חבריה של או ללהקה יחד עם חבר'ה מהרקונטורז, בראדפורד קוקס (דירהאנטר) ואחרים. השיר נשמע נהדר, ומזכיר טיפה את ארקייד פייר בגיטרה האקוסטית ובתופים, מה שמקשר אותנו שוב לטריילר הטוב של השנה, הטריילר הראשון של הסרט הזה. [סטרים]
36. EP חדש לאלביס פרקינס, The Doomsday הוא שמו הקליל והעליז, ואפשר כבר לשמוע שיר ראשון מתוכו, "Slow doomsday", והוא מוצא חן בעיניי מאוד מאוד. יש בו משהו, בפרקינס הזה. [מפ3]
37. השבוע סיפר בוב דילן שכמה חברות GPS פנו אליו בהצעה שיקליט את הקול שיורה לכם "ימינה בפנייה הבאה". בבלוג Bitstream מציעים 10 מוזיקאים שצריכים לתרום את קולם ל-GPS. אני מבין את שתי ההצעות הראשונות, אבל נראה לי שבשאר ההצעות הם פשוט זרקו שמות של זמרים מפורסמים בלי קשר. [אנגלית, יוטיוב]
38. פרסי האמי מסריחים. אוהבי טלוויזיה אמיתיים מצביעים לפרסי השייני במסך המפוצל! [עברית]
39. [תודה לפרנק] ברשת חנויות הבגדים Urban Outfitters החליטו לחלוק ברשת את אוסף השירים שהם משמיעים בחנויות, וכיאה לרשת של ילדי אינדי האוסף כולל את ג'ני לואיס, פיניקס, ג'רמי ג'יי, מייג'ור לייזר ועוד כאלה מין. [סטרימינג]


אכן, צחוקים בהופעה של הפליימינג ליפס, אבל מה עם המוזיקה?

40. ממש השבוע אמרתי לחבר שעד כמה שניסיתי במשך השנים, אף פעם לא הצלחתי להתפעל, ליהנות במיוחד או להבין למה כולם מתלהבים מהפליימינג ליפס. כן, יש להם כמה שירים שהתחבבו עליי במידה כזו או אחרת, אבל כשאנשים אחרים (כולל אותו חבר) שבים ונשבעים באהבתם הנצחית ללהקה הזו, אני מעקם את האף ולא מבין מה הסיפור. נראה שאני לא היחיד, ונראה שצפויה לי הפתעה: כותב אחד מתוודה על כך שבמשך 15 שנה הוא זלזל בליפס, ועכשיו הוא נבוך להודות שהוא גילה את האור. [אנגלית]
41. תואר קליפ השבוע, אולי אפילו קליפ השנה (!), הולך בלי תחרות בכלל לקליפ יפהפה במיוחד שיצר מעריץ מוכשר אחד עם המון זמן והמון כישרון ל-"Two weeks" של Grizzly Bear, בקלות אחד השירים היפים של השנה. הצבעוניות, הדמיון וה-Scope (איך אומרים את זה בעברית?) הולמים להפליא את השיר. לקליפ המקורי לא היה בכלל סיכוי, מסכן. [וימאו, חבל שלא HD]
42. איזה כיף לגלות להקות שוות לפני כולם, אה? זוכרים שסיפרתי לכם כאן על The Antlers, ומאז פיצ'פורק הספיקו להיקרע עליהם עם ביקורת משתפכת. עכשיו הם מספרים לנו גם על קליפ אנימציה חדש, "Two". [וידאו]
43. ואם כבר מדברים על פיצ'פורק – לאחרונה הם עשו כבוד לסוליקו הישראליים, ופרסמו שיר חדש שלהם עם לא פחות מליריקס בורן על המיקרופון (וגם אקסום, משלנו). כבוד גדול, אבל למה אנחנו צריכים להרחיק עד פיצ'פורק כדי לגלות שהחבר'ה הישראליים זוכים לארח את דל דה פאנקי הומוספיין, גוסטפייס ומשובחים אחרים? אם תרצו עוד, יש גם מיקסטייפ להורדה! [פיצ'פורק]
44. אם עדיין לא השתכנעתם ש-You & Me של The walkmen הוא אלבום ענק, אולי הקליפ החדש והיפהפה לשיר "On the water" ישכנע אתכם שמדובר ביצירת רוק על-זמנית נפלאה. [טיוב]
45. [תודה לשיר] אני משתדל לכתוב בפינה הזו על אמצעים מיידיים לקידום מטרות חשובות, ואף על פי שהלינק הבא אולי לא ייראה לכם כזה במחשבה ראשונה, אני חושב שבמחשבה שנייה תסכימו איתי שהוא עונה לקריטריונים. בימינו הקשים, עם ההתחממות הגלובלית בכל מקום, כדאי לנסות ולהוריק כמה שיותר תחומים בחיים. אבל עד עכשיו לא נדרשנו לחלק הכי חשוב: סקס ירוק. פלאנט גרין מציעים טיפים לסקס ידידותי יותר לסביבה, מחזקים את הטענות במספרים ומציעים אפילו שאלון סקס ירוק בסוף. אמרתי לכם, אמצעים מיידיים לקידום מטרות חשובות. ובכלל, גם אם כל הטיפים האלה מחורבנים, תמיד עדיף להיכנס למיטה עם מישהו שאוהבים מאשר, נגיד, לפלוט זיהום מהאגזוז של הקטנוע או משהו. [אנגלית]



46. [תודה ליניב] הלהקה שלכם קורעת את חדר החזרות אבל אין לכם כסף לממן הקלטות\ציוד\יחצ"ן? אולי תנסו מודל כמו של Kickstarter, אתר שמאפשר לכל אמן (או יזם) לפתוח עמוד ולנסות לגייס כספים מגולשים שמאמינים בו. זו לא סתם תרומה רגילה, התורמים מקבלים כמעט תמיד משהו בחזרה מהאמן – גרסאות מיוחדות, עותקים חתומים, מה לא. רעיון נהדר, חייבים להודות, וגם בניו יורק טיימס חושבים ככה. האם הוא יעבוד גם בישראל, מדינה בה כולם ציניים ואף אחד לא רוצה לצאת פראייר, בטח שלא עם כסף? לא בטוח. אבל שווה לנסות. [אנגלית]
47. ברשת אוהבים להגחיך את המרדף האכן-מגוחך אחרי משתפי הקבצים, וזו התוספת האחרונה: 7 פשעים שהעונש עליהם קל יותר מהעונש על פיראטיות ברשת. חושבתם על השלכת זבל ברחוב, כאלה מין? תחשבו שוב: העונשים על חטיפת ילד, הצתת בית או אפילו רצח מדרגה שנייה עשויים להיות קלים בהרבה. [אנגלית]
48. [תודה לפרנק] נחמד לראות בעיתונות הישראלית התייחסות לשינויים בתעשיית המוזיקה העולמית. דרור פויר כותב על קריסתה האפשרית של EMI. [עברית!]


(CC)

49. נדירים הם המקרים בהם אני מעדיף גירסת כיסוי, איזה מין מונח מוזר, על פני הגירסה המקורית. אבל דווקא הקול המקומט והמזדקן של מריאן פיית'פול גורם לשיר האדיר הזה, "Hold on, hold on" של נקו קייס להישמע אמין ואותנטי כל כך, שיר על בחורה שעברה הרבה, שכבר "Been around the block a few times" כמו שאומרים באמריקאית, ועכשיו לבה הוקשח כל כך שהמקום הרך היחיד שבו שמור לזרים אקראיים. והשורה הבלתי נשכחת הזו, "עזבתי את המסיבה בשלוש בבוקר/ לבד, תודה לאל/ עם ואליום מהחזייה/ זה הרע במיעוטו/ וזה מצחיק כמו אהבת אמת/ וזה אמיתי כמו אהבת אמת". גם קולות הרקע הנסתרים של קאט פאוור לא מזיקים לביצוע הסוער הזה לכבוש את דרכו לנקודה הרכה בלבי ששמורה לז(מ)רות. [מפ3]

שתהיה שבת שבוגי, חברים! כמה טוב לחזור!