2 במרץ 2010

עונג מדף: It still moves

מאת אמנדה פטרוסיץ' | 2008 | 290 עמודים | הוצאת Faber & faber
לקנייה: Better world books (13 דולר) | אמאזון (11$) | The book depository (13 דולר, משלוח חינם)

עוד ספרי מוזיקה שנסקרו בעונג מדף:
In the aeroplane over the sea של קים קופר על האלבום של Neutral milk hotel
Endtroducing של אליוט ויילדר על האלבום של DJ Shadow
Mixtape: The art of cassette culture של ת'ורסטון מור
ענקי הג'אז של סטאדס טראקל
אל תפני מבטך לאחור, אסופת קומיקס ישראלית על פי שירים ישראליים

הדרך האמריקאית היא מושג חמקמק. יש האומרים שהדרך האמריקאית היא צ'יזבורגר וטוגני חופש, יש שיצביעו על פטריוטיות ויוהרה, ויש שיגידו שהדרך האמריקאית היא האפשרויות הבלתי מוגבלות. לדעתו של לא-אמריקאי זה, הדרך האמריקאית היא פשוט הדרך. הכביש. האינטרסטייט הבינמדינתי. הדרך אליה אפשר תמיד לברוח, החופש הקורא מכל הכבישים, הדרך הארוכה והמתפתלת שבסופה רק מחכה החלום האמריקאי – בין אם הוא "המדרף אחר האושר" או אחר כסף, תהילה, או כפי הנראה שילוב אינסופי של שניהם. אולי זה סוד האופטימיות האינסופית של האמריקאים, כפי שהיא מצטיירת מרחוק. הידיעה שאם כלום לא מסתדר, תמיד אפשר לעלות על הכביש ולהתחיל מחדש. במדינה בה הנסיעה הכי ארוכה מגבול לגבול אורכת אולי 7 שעות, כשבדרך פוגשים חברים מהתיכון, המילואים והעבודה בכל תחנת דלק, הדרך האמריקאית אכן נראית כמו חלום.

רודפי תרבות ונוודים, סופרים ועיתונאים, ובעיקר הרבה מאוד חולמים כבר יצאו לדרך הזו, כשבדרך כלל היעד היה רק תירוץ. המוזיקה האמריקאית של המאה העשרים לא נולדה דווקא מהדרך, אבל היא חיה בדרכים, נעה ונדה בין עיירות קטנות ואלמוניות לכרכים הגדולים והנוצצים, מתרכזת ומתפזרת, נאספת מהרי אפלצ'יה ושדות טקסס, נפוצה מנאשוויל וניו אורלינס וקליפורניה, יוצאת ובאה.

אמנדה פטרוסיץ', עיתונאית ומבקרת מוזיקה (פיצ'פורק, Paste ואחרים), ואחת האהובות עליי מהמקצוע הזה, יצאה ובאה גם היא. היא יצאה, בספר "It still moves: Lost songs, lost highways, and the search for the next american music" [קריאת עמודים נבחרים], למסע בדרכים האמריקאיות כדי לחפש, לבקר ולהרגיש את המקומות בהן התחילו להתגלגל החוטים שנכרכו לבסוף לפקעת הגדולה המכונה "אמריקנה", מושג כללי ובעייתי, שבמקרה הזה מתאר בדרך כלל מוזיקה אמריקאית שורשית שבאה בעיקר מדרום ארה"ב: קאנטרי, בלוז, פולק ונימי נימיהם וצאצאיהם הרבים: נאשוויל קאנטרי, רוקנ'רול, אפלצ'יאן פולק, שיקגו בלוז, הילבילי קאנטרי, דלתא בלוז ועוד ועוד ועוד. "כמו כל כך הרבה דברים אחרים", היא כותבת בפרק הפתיחה, "המסע חשוב כאן לא פחות מהמטרה. המקום ממנו מגיעה המוזיקה – הנופים והפנים והכנסייות והתעשיות והעונות שיוצרים ומשמרים מערכות צליל מסוימות – הוא הסיפור האמיתי. אז כדי להתקרב לשירים שאני אוהבת – אמריקנה, קאנטרי, בלוז ופולק (…), כדי לראות היכן הם התחילו ומה הם עוררו מאז, להבין במלואן את הדרכים בהן עיוותו ועיבדו מחדש וחידשו ודמיינו מחדש את השירים האלה בעשרות השנים מאז יצירתם, יכולתי ללכת רק למקום אחד".

פטרוסיץ' יצאה מניו יורק סיטי בהונדה סיוויק שלה, בתיק שלה מפה, מצלמה, ערימת דיסקים והרבה תקווה וסבלנות, והסתערה על הדרך לדרום ארה"ב: למיסיסיפי, לטנסי, לטקסס. חלקים גדולים, לפעמים גדולים מדי, בספר הזה מוקדשים לתיאורי המסע עצמו, הרווח בין יעד ליעד. הכבישים עתירי הנתיבים, העיירות הריקות, השלטים הדתיים בצידי הדרכים, ובעיקר האוכל. פטרוסיץ' מתענגת על האוכל המהיר בתחנות המנוחה, השומן הניגר ממינים שונים של מזונות מטוגנים לעייפה, הקפה והבירה בבארים השונים, המטבח הדרומי, השמן, האיטי. אבל זה רק הדבק שמחבר בין פרקי מסע שהם בחציים תיעוד קפדני של מקומות ואנשים שפגשה פטרוסיץ' בדרך, ובחציים סיפורים היסטוריים, אמיתיים ברובם, על הסיפורים שהובילו אותה לשם. זה לב הספר.


הכניסה לאולפני Sun בנאשוויל, טנסי (תצלום: Bill D'Agostino)

בדרך הארוכה והמתפתלת של פטרוסיץ' לאורכה ולרוחבה של ארה"ב ושל ציר הזמן, אנחנו פוגשים את אלביס פרסלי ואת אולפני סאן בנאשוויל, את רוברט ג'ונסון והצומת בה עשה או לא עשה עסקה עם השטן (חייו הקצרים תמורת היכולת לנגן בגיטרה כמו שאיש לא ניגן לפניו או אחריו), משפחת קרטר והרי האפלצ'יה, וודי גאת'רי וקוני איילנד, ג'וני קאש, וילקו, וילי נלסון, האנתולוגיה של הארי סמית', לד בלי, ג'ון ואלן לומאקס, צ'ארלי פאטון, גארת' ברוקס ואפילו גיחה לימינו אנו עם Iron & Wine, ויל אולדהם ונגיעה קלה בדבנדרה בנהארט וחבורתו.

זה לא ספר לימוד. לא תוכלו לקבל ממנו תמונה שלמה של התפתחות הבלוז או הקאנטרי האלטרנטיבי, גם לא תוכלו למצוא בו ביוגרפיה שלמה של ג'וני קאש. וזה בסדר. זה לא ספר היסטוריה, זה ספר מסע, וככזה הוא לא משתקע במקום אחד אלא מטייל, נוגע וטועם, מתעכב בנאשוויל כדי לתור את רחובותיה ולספר על המרכז המסחרי הגדול של המוזיקה האמריקאית המסחרית, עוצר לתהות על קווי הדמיון בין בלוז להיפ הופ ("מוזיקה שחורה שנולדה מתוך מצוקה; שמתעלמת מצורות ביטוי קיימות; וולגרית לפרקים; מתאפיינת לרוב בנושאים דתיים, אלימים ומיניים מאוד; זרועה סלנג, לשון נקייה וכפל משמעות; ובסופו של דבר, הופך למושא סגידה והופך למוצר מסחרי בידי לבנים עשירים" – עמ' 64).

בולט בהיעדרו בוב דילן (אף על פי ששמו מופיע בהבלטה על הכריכה האחורית), שסיפורה של האמריקנה במאה העשרים לעולם לא יהיה שלם בלעדיו. פטרוסיץ' משיקה לדילן מספר פעמים בספר, בעיקר בפרק על וודי גאת'רי, אבל אף פעם לא ממש משקיעה ידיה בקופסת הפנדורה הזו, שעשויה בהחלט להיפתח ולהשתלט על כל הספר. אולי זו אמירה מובלעת מבחינתה, להתעסק בהרחבה בוודי גאת'רי כנציג ניו יורק (קוני איילנד) בספר, כדי לומר, בלי לומר מילה בעצם, שדילן לא מעניין אותה יותר מאשר חיקוי או צאצא תרבותי של גאת'רי. קשה לי להאמין שזהו המקרה, אבל הפרשנות נותרת בידינו. במקומו, מקבל אלביס שני פרקים שלמים, אחד המוקדש לאולפני סאן ואחד המוקדש לביקור בגרייסלנד (הפרק על סאן מעניין הרבה יותר, לטעמי, השני בעיקר נוגע במיתולוגיה אמריקאית ופחות בדרך מוזיקלית). יש שיטענו שהבחירה הזו הולמת. דילן הוא אלוהים בקרב משכילים, מבקרים, מוזיקאים. אבל אלביס הוא של כולם. הוא של אמא שלכם, של סבתא שלכם, ועכשיו גם הדור שלנו מגלה אותו מחדש לא רק כסמל פופ אלא כאמן רוקנ'רול ענק. בפרספקטיבה אמריקאית, אולי זו הבחירה הנכונה.
עוד חסרו לי, אך אני מבין את מגבלת המקום והזמן בספר שכזה, אליזבת קוטון (ובכלל עוד נשים) ופיט סיגר (שמוזכר קצרות פה ושם, איך אין התעכבות ראויה על פועלו המוזיקלי. לסקרנים, מומלץ בחום היסטרי הסרט התיעודי על סיגר, "The power of song").


בקתת העץ של A.P. Carter, הפטריארך של משפחת קרטר האגדית (תצלום: Southern foodways alliance)

כמו כל מסע ארוך, הספר הזה היה מעט כבד לי על הגב בהתחלה. הסיפורים המוזיקליים היו מרתקים, אבל לפעמים נדמה שהצורך לעבור עם הסופרת את המסע שלה, על כל כבישיו, חדרי המלון שבו, הארוחות וחילופי הכבישים, מאפיל על הסיפור האמיתי שבשבילו פתחתי את הספר מלכתחילה. אבל כמו כל מסע ארוך, ככל שהדרך התמשכה היא רק משכה אותי עוד ועוד פנימה. פטרוסיץ' עצמה מספרת בספר על שלב במסע בו הכבישים כבר מעקצצים לה באצבעות האוחזות את ההגה, והיא בקושי מצליחה להתאזר בסבלנות ביציאה מהעיר אל הכבישים הגדולים שרק קוראים לה עוד ועוד. כך גם החווייה שלי עם הספר הזה, שהפך לחבר קרוב, לצידה לדרך, עד כדי כך שבשלב מסוים (ממש לקראת סופו) חשבתי שאיבדתי אותו באוטובוס, ולא הצלחתי להתחיל אף ספר אחר (בסוף מצאה אותו החברה שלי כאן בבית, silly me, והתנפלתי עליו מיד ברעב רב).

אם אתם רוצים ללמוד על ההיסטוריה של האמריקנה במאה האחרונה, ייתכן ויש ספרים מקיפים ומפורטים יותר. אבל אם אתם רוצים לטעום ממנה, לשכשך רגל זהירה במימיו העכורים של המיסיסיפי ולהתמכר לקצב הקבוע של הגלגלים על הכביש בדרך מאבן דרך היסטורית-מוזיקלית אחת למשנתה, צאו עם פטרוסיץ' למסע. היא מורת דרך נהדרת, שותפה ידענית וסקרנית למסע, וגם אדם נדיב – לבקשתי, היא הסכימה לי לתרגם ולפרסם כאן מיקסטייפ שערכה במקור לבלוג המעולה Largehearted boy, עם 25 שירים מהספר ומהדרך, והמילים שלה לצידן. תודה, אמנדה.

עוד מאמנדה פטרוסיץ':
אתר הבית | הבלוג | ראיון נהדר שלה עם טום ווייטס | עם פי-ג'יי הארווי | עם ארקייד פייר

ובונוס מיוחד:
פרק 1 מתוך 3, של הסדרה התיעודית Folk America של ה-BBC.

הפוסט הזה תורגם בידענות ובמיומנות רבה ע"י הקורא לב, ונשלח לגב' פטרוסיץ'. אם אתם זקוקים לתרגום מעולה לאנגלית, אני ממליץ על לב. [תודה, לב!]

Book notes – מאת Amanda Petrusich (מקור)

It still moves הוא יומן מסע על מוזיקת "אמריקנה", שעוקבת אחרי הצליל (והרעיון) מגלגוליו המוקדמים ביותר (דלתא בלוז, פולק אפלצ'י) ועד לצורותיו החדשות והעדכניות יותר (החל מ-Cracker barrel, דרך גארת' ברוקס ועד אנימל קולקטיב). מההתחלה היה לי ברור מאליו שחלק עיקרי בסיפור הזה הוא הדרך – תנועה וגילוי ובריחה ומה שאנחנו חושבים עליו כשאנחנו חושבים על אמריקה. למזלי, זה איפשר לי לשלב בין שניים מהבילויים המשחררים ביותר בעולם: נהיגה והאזנה לתקליטים. אני מקווה שתחשבו על האוסף הזה כעל סיפור דרך גם כן – יש בו כמה מהשירים האהובים עליי ביותר בכל הזמנים, לצד כמה דוגמאות לדרך המדהימה בה מוזיקת אמריקנה המציאה את עצמה והצליחה לשרוד.

1. “Satan, Your Kingdom Must Come Down” – Sister Fleeta Mitchell and Rev. Willie Mae Eberhart
השיר הזה פותח את “The Art of Field Recording” של הלייבל Dust to digital – סט אוסף חדש של בלוז, ספיריטואלים, בלדות ושירי עם אמריקאיים מסורתיים אחרים, שנאספו על ידי הפולקלוריסט ארט רוזנבאום – והוא כל כך טוב, שבמשך ימים שלמים נתקעתי על השיר הראשון. פליטה מיטשל הייתה עיוורת מלידה (אגב, היא למדה באותו בית הספר עם בליינד וילי מק'טל); וילי מיי הוא שותפה לדירה, וכומר בכנסיית Gospel Outreach. החלק האהוב עליי הוא קוצר הרוח של פליטה בהתחלה: "תתחיל. תתחיל!", היא יורקת על רוזנבאום.

2. “Where Did You Sleep Last Night?” – Leadbelly
שמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה כשהייתי בת 13; נירוונה ביצעו אותו עבור סדרת "MTV unplugged" שכבר לא מתפקדת. עטוף בקרדיגן ירוק וגבשושי, קורט קוביין שר אותו בעיניים עצומות ובראש מורכן, מוקף נרות. נדרשו לי שבועות כדי למצוא את המקור: מעולם לא שמעתי משהו כל כך מאיים. "באורנים, באורנים, שם השמש אף פעם לא זורחת, ארעד במשך כל הלילה", שואג לדבלי, קולו עמוק ונפיץ.

3. “Can the Circle Be Unbroken?” – The Carter Family
כשדוחקים אותי לפינה, אני בדרך כלל מציינת את “Can the Circle Be Unbroken?” כשיר האהוב עליי ביותר. אולי יום אחד מישהו יכתוב שיר טוב ממנו. כשנסעתי בדרום לכתיבת "It still moves", התמזל מזלי לבקר בקבר של איי-פי קרטר, גבוה על הר קלינץ', בדיוק מאחורי כנסיית Mount Vernon United Methodist הלבנה והקטנה. הופתעתי כליל מכמה שהרגשתי נפעמת, אסירת תודה ומפוחדת, מקופלת בעצמי על חלקת הדשא שאך נגזז, מעבירה את אצבעותיי על שולי המצבה שלו.

4. “St. Augustine (A Belly Full of Swans)” – Califone
Califone מסנתזים אלמנטים של אמריקנה מסורתית בדרכים ממש מוזרות ומושכות, מערבבים סינתיסייזרים שבורים ועוד חלקים של שפוכת מודרנית. אני אוהבת את איך שהשיר הזה נשמע: חורקני, מוזר, יפהפה.

5. “Hooves” – Bowerbirds
6. “Flume” – Bon Iver
7. “Resurrection Fern” – Iron and Wine
8. “Abraham Lincoln” – Holopaw

אלו ארבע להקות חדשות יותר שעושות עבודה דומה – ארבעתן חתומות בלייבלים עצמאיים, ומנגנות עבור קהל צעיר, "מגניב", בעיקר עירוני ובעיקר לבן. אז זה לא שונה מאוד, מבחינה דמוגרפית, מגל תחיית הפולק הראשון של שנות השישים. על זה אני חושבת כשאני חושבת על הגל החדש של פולק: שירים אקוסטיים אפלים מאוד (אבל יפים מאוד), עם הפקה מינימלית, וטקסטים שמתייחסים לנוף.

9. “That’s All Right” – Elvis Presley
אף על פי שיש לי חולשה ל-"Suspicious minds", זה עדיין השיר האהוב עליי של אלביס. זה הסינגל הראשון שלו עבור סאן רקורדס, שהוקלט בממפיס ב-1954, עם סקוטי מור בגיטרה וביל בלאק בבס. הדרך בה הקול של אלביס עושה סלטות בפזמון – היא עושה לי פרפרים בבטן. אם תבקרו היום באולפני סאן, תוכלו להצטלם עם מעמד המיקרופון הגדול והכסוף של אלביס (שזה חנוני, אבל גם מרגש באמת – יש הרבה מאוד רוחות רפאים בחדר ההוא).

10. “Get Rhythm” – Johnny Cash
אני אוהבת את תחושת החלל בסינגלים מוקדמים של סאן – הם כל כך אווריריים, שאתה מרגיש כאילו תוכל לקפוץ ישר דרכם. זה שיר מצוין של "שיחת עידוד"; השירה של קאש מגושמת ורועדת ומשכנעת לחלוטין.

11. “New York Town” – Ramblin’ Jack Elliott
12. “This Land is Your Land” – Woody Guthrie

וודי גאת'רי הוא אגדה בזכות עצמו, אבל זה עדיין מדהים לשרטט את הקווים בין גאת'רי לאליוט לדילן לדורות עתידיים של זמרי פולק – מדהים איך סגנון קולי של זמר אחד יכול לחדור ביסודיות כזו לחצי מאה של מוזיקת פולק אחריו.

13. “Lost Highway” – Hank Williams
14. “Omaha” – Waylon Jennings
15. “Jack the Knife” – Freakwater
16. “One Hundred Years from Now” – The Byrds

אלה השירים שעולים לי לראש אוטומטית כשאני שומעת את הביטוי "Alt-country", ז'אנר שבמשך שנים ושלא בצדק הושמץ (היינו צריכים להישאר עם "Outlaw Country").

17. “New Partner” – Bonnie Prince Billy
ב-2004, בוני פרינס בילי (הזמר והיוצר מלואיסוויל, ויל אולדהם) הוציא אלבום קאברים לשירים של עצמו שהקליט בעבר, לפעמים עם אחיו נד ופול, תחת הכינוי "פאלאס". שם האלבום – "Bonnie Prince Billy sings greatest Palace music" – מתבסס על מליצה ותיקה בקאנטרי; השירים תוגברו בנגני אולפן מנאשוויל, הועשרו בפדאל סטיל והוברקו עד שנצצו. זה ניגוד חד ליצירות "פאלאס" המוקדמות של אולדהם, הקלטות לו-פיי קשות, אבל זו גם דוגמה מרהיבה למיומנות המולדת של אולדהם ככותב שירים.

18. “Hellhound on my Trail” – Robert Johnson
19. “Devil Got My Woman” – Skip James

לצד צ'רלי פאטון, רוברט ג'ונסון וסקיפ ג'יימס הם שני זמרי הדלתא בלוז האהובים עליי. "אני מוכרח להמשיך לזוז, אני מוכרח להמשיך לזוז, הבלוז יורד כמו ברד", מקונן ג'ונסון. יש בקולו משהו כל כך נואש ונחוש – גם בקול של ג'יימס – שהוא מבעית ושובה ולחלוטין בלתי ניתן לחיקוי.

20. “Sherburne” – Alabama Sacred Harp Singers
מסורת "Sacred Harp" קיימת מסוף המאה ה-19, והיא מסורת שירת א-קפלה בארבע קבוצות, שנועדה להפוך את מזמורי הכנסייה נגישים יותר לקהילות שלא ידעו לקרוא תווים. יש משהו ממש פשוט וכן בשירת "סייקרד הארפ" – אין מליזמה או להטוטים בימתיים או קטעי סולו מורכבים, והיא מחייבת את השתתפות הקהל, מיועדת יותר לזמרים מאשר למאזינים (זה לא אומר שלא כיף להאזין).

21. “Sinner, You Better Get Ready” – The Monroe Brothers
אני מתה על שיר הגוספל הישן הזה כי הוא כל כך קודר ומאיים: "חוטא, כדאי שתתכונן, מתקרבת השעה בה על החוטא למות". האחים מונרו התחילו כטריו – בירץ', צ'רלי וביל מונרו ניגנו בכינור, גיטרה ומנדולין – שביצע שירי גוספל מסורתיים בתחילת שנות השלושים (בסופו של דבר, בירץ' עזב; ביל מונרו פיתח – ושכלל – את מוזיקת הבלוגראס).

22. “I Wonder as I Wander” – John Jacob Niles
הקול של הבחור הזה יכול לרוקן חדר: הוא גבוה בצורה לא טבעית, מסולסל ומאוד, מאוד מטריד. בנסיעת מחקר ללקסינגטון, קנטאקי – שם הוא גר כשמת – ראיתי אוסף של כלי נגינה מעשה ידיו ויצירות מגולפות אחרות, שהיו ממש עוצרות נשימה.

23. “Who Could Win A Rabbit” – Animal Collective
24. “The Body Breaks” – Devendra Banhart
25. “Blue Ridge Mountains” – Fleet Foxes

שוב, שלוש להקות חדשות יותר שמעוותות את האמריקנה לצורות חדשות וזרות. אנימל קולקטיב מזכירים לי את ג'ון ג'ייקוב ניילס; בנהארט נשמע כמו הזמר הנודד אמט מילר; ההרמוניות הקוליות של Fleet Foxes נשמעות כאילו הושראו ישירות ממסורת Shape note. זה מרתק, לראות שירי עם אמריקאיים עתיקים מעובדים מחדש בכזו צורה.

Thank you, Amanda, for taking me on your roadtrip.

10 תגובות על “עונג מדף: It still moves”

  1. מאת Jim:

    עוד בלוז בבקשה :)

    לסנהדרין של דני צוקרמן יש ביצוע מכשף ל hellhound on my trail

  2. מאת איל:

    נהדר ומרתק. תודה רבה.

  3. מאת בועז כהן:

    סקירה מעולה! אהבתי מאוד.

    בהקשר זה, אשוב ואמליץ על ספר מסעות (נפלא) של העיתונאי האנגלי ג'ף דאייר, שתורגם לעברית בשם "עזוב אותך מיוגה". כל פרק מוקדש לארץ אחרת, והוא לא ממש מוזיקלי, אבל הוא ספר כל כך מענג – שאני מחפש הזדמנויות להמליץ עליו

    http://www.haaretz.com/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=490217&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

  4. מאת ג'ו הרעב:

    פוסט מעולה, כרגיל.

    אני לא רוצה להשמע כמו "חור תחת" אבל המיקס-טייפ (לפחות, לא קראתי את הספר) של הגברת קצת משונה: אנימל קולקטיב ובובירדז דוגמא לאמריקנה עכשווית, אבל קלקסיקו, וובן האנד וסופיאן סטיבנס לא. מריח ממגניבות מאולצת של 2010.

    או שאני סתם חשדן לגבי כל דבר שהשם פיצ'פורק מוצמד אליו.

  5. מאת רונרון עכברון:

    תודה רבה. נשמע מרתק

  6. מאת חיחו:

    Broken Bells is a great album

  7. hey, if i already found my way from this wonderful page to the Jazz book page – where has the link to the mixtape gone?? and since the comments are close i would like to join in and say that – yes. you should here Garbarek… oh.. man.. the beauty of the sax.. look for his works with Z. Hussain and or K. Jarrett

  8. מאת לב:

    תודה *לך* גיא! על הרבה יותר ממה שאתה מתאר לעצמך. :)

  9. מאת זמיר:

    גיא —
    סקירה פשוט מעולה. כולל הביקורתיות נראה לי, למרות שלא קראתי את הספר עצמו. לפני אי-אלו שנים עשיתי טיול בדרכים בארה"ב – מחוף לחוף ולמעלה ולמטה, כולל אלסקה.. אבל הדרכים האמריקאיות האמיתיות הן לא האינטרסטייסס – אלא הדרכים הצדדיות. האינטרסטייט זה באמת בשביל להגיע מהר ממקום למקום. אבל העיירות והמקומות המעניינים – אלו ה-US Roads והכבישים האיזוריים. זה הדבר האמיתי… ועוד תהיה אחת בכל זאת אני חייב — וודי גאת'רי כנציג ניו יורק??? הוא חי גם שם (ומת) – כן. אבל הוא נולד באוקימה, אוקלהומה, וחי באיזורים האלו כל ילדותו ואח"כ גם בצעירותו עד ה-Dust Bowls של שנות ה-30 אז עבר לקליפורניה עם כל ה"אוקיז" לחפש פרנסה… משם התגלגל ברכבות המשא על פני היבשת עם הנוודים של השפל הגדול שחיפשו עבודה בכל מקום וכתב ושר… אז בסוף באמת הגיע לניו-יורק, אבל אי-אפשר לזהות אותו עם ניו-יורק… וכמו תמיד, שמזהים טעות מהותית כזו בספר (אם זה אכן כך, כאמור – לא קראתי) – מתחילים לתהות גם על דברים אחרים… אבל הסקירה כאמור משובחת – כמו הכל כאן בעצם.

    זמיר

  10. מאת זמיר:

    מצטרף לג'ו הרעב… אנימל קולקטיב? WTF??? המון דברים הם עושים (ואני מודה שאני לא ממש מבין מה בדיוק) – אבל אמריקנה זה לא. איפה Uncle Tupelo ו-Son Volt? והאנק וויליאמס זה Alt-Country? אתמהה. ואכן סופיאן — אילינויז ומישיגן.. הם אלבומי אמריקנה אולטימטיביים. איפה הוא הוא ואיפה דבנדרה. אני עם ג'ו – כבר אמרתי.

כתיבת תגובה