לשלומי צ'רקה, מאייר ועורך, היה רעיון יצירתי ומצוין: לבקש מזמרים ישראליים טקסטים שנמקים אצלם במגירה מבלי שהולחנו, ולהעביר אותם לטיפולם של מאיירים וקומיקסאים ישראליים שיאיירום (יאיירוהם?). התוצאה שצ'רקה חלם עליה הייתה ספר קומיקס מוזיקלי כל כך מיוחד, ששווה לחגוג רק בשבילו את שבוע הספר.

כנגד כל הסיכויים בנוף התרבותי הנוכחי, שבדרך כלל דוחה בשאט נפש רעיונות טובים, החלום של שלומי התגשם.

בתיאום מופלא עם יום הולדתי ה-26 ועם פתיחת שבוע הספר, ב-28 בחודש יכה את החנויות הספר אל תפני מבטך לאחור בהוצאת כנרתזמורהוכלהשאר – ספר שירים בקומיקס.

במהדורה הראשונה הודפסו 2,500 עותקים בלבד, והמחיר בחנויות היקרניות הוא 89 ש"ח (באינטרנט זה בטח פחות, ובשבוע הספר בטח תמצאו מבצעים).

קשה לי להמעיט בהתרגשותי מהספר הזה, ולא רק בגלל שלקחתי בו חלק זעיר. אני פשוט חושב, לאור רשימת המשתתפים הנהדרת שבו, שכינוס 49 שירים ממיטב יוצרינו בפרשנויות גרפיות של מיטב יוצרינו זה, נו, זה פשוט אדיר, אוקיי?

רוצים את השמות, אה?

בספר תמצאו טקסטים גנוזים ונהדרים של – הנה הרשימה המלאה! – ג'וני שועלי, חוה אלברשטיין, אריק ברמן, גלעד כהנא, יהלי סובול, שלומי שבן, ג'נגו, דן תורן, עמיר לב, גבריאל בלחסן, שאנן סטריט, אלון אולארצ'יק, שלומי ברכה, דני סנדרסון, דני רובס, אסף אמדורסקי, אסף ארליך, חמי רודנר, בני בשן, סיון שביט, ברק גביזון, שי נובלמן, יוסי בבליקי, אריאל הורביץ, צ'יקי ארד, טל גורדון, נעם רותם, ישי קיצ'לס, ערן וייץ, אהד פישוף, איגי וקסמן, יובל גורביץ', מאור כהן, מיכה שטרית, שי גבסו, קובי אוז, רם אוריון, דודי לוי, תמי ענבר ויוני גנוט – וואו!!!

האיורים מגיעים מעטיהם, עפרונותיהם, מכחוליהם ומחשביהם של – שוב, הנה הרשימה המלאה – מירב שאול, עפרה עמית, יובל כספי, איה דודאי, אורי רוזביץ', יוני שלמון, ליהי אשר, אהד אלימלך, שחר קובר, גלעד סליקטר, מיכל צורי, ניר גולן, שי צ'רקה, יאיר ורדי, רוני פחימה, יוסי גוון, נינו ביניאשווילי, אליהו משגב, יפעה מיטלמן, אפרת חסון, גיא חרל"פ, אלון בורודה, אריאל סלע, עידו רבין, מאיה וייצמןיותם גבעון, הילה שרעבי, רחלי פלאוט, אורה שוורץ, אורי פינק, שלומי צ'רקה, איציק רנרט, צחי פרבר, מיכל ברוך, אורית עריף, שירז פומן, יערה בוכמן, יונתן שוחט, אורית שמעון, רחלי רוטנר, אלית אבני, קרן תגר, נעם נדב, אהד שמר, קישקה, הילית שפר, אילה טל ומנחם הלברשטט – וואו שבעתיים!

טעימה ראשונה: "סוכה". כתב דן תורן, אייר שחר קובר. (מיד אחרי הקומיקס: הקדמת הספר ועוד טעימות)

לפני כשנה שלומי פנה אליי עם הרעיון המדהים הזה. כמישהו שאוהב הן קומיקס, הן מוזיקה והן לכתוב, הוא שאל, אולי תרצה לכתוב הקדמה? אחרי שהרגעתי את ברכיי המשקשקות – מימיי לא כתבתי הקדמה לספר, ועוד כזה נפלא – שלחתי לו שתי סקיצות שונות (ממש כמו מאייר), אחת אישית יותר, שמתרכזת יותר באיור שיר כמקבילה של הלחנתו, ושנייה רשמית יותר, שמעמידה את כל הספר הזה בהקשר התרבותי-היסטורי שלדעתי מגיע לו. וביחד ערבבנו וקיצצנו. עכשיו, שנה אחרי, התחשק לי לשכתב הכל אבל ככה זה, כנראה, עם כתבים ישנים. הנה ההקדמה מתוך הספר, ואחריה לינקים לכמה וכמה עמודי פריוויו, בשביל התיאבון ( שלא תגידו שלא מפנקים אתכם כאן בכנרת-זמורה-העונג-שבת-האינטרנט-החופשי-הזה-זה-משהו!).

נדמה לי שהיה זה יוני רכטר, מהמלחינים הנפלאים ביותר שידענו בארץ, שאמר כי כדי להלחין שיר כתוב צריך קודם כל לפצח את המנגינה הפנימית שלו, ואז הכל פחות או יותר נבנה מעצמו. בשנות השישים והשבעים היתה זו כמעט נורמה אצלנו להלחין שירי משוררים ב"סגנונות החדשים" שנקראו פופ, רוק, רוק מתקדם ואפילו רגאיי. חבורות צעירות ומוכשרות כמו "קצת אחרת" העזו לקחת את הטקסטים הכתובים ולהביא אותם לקהל חובב תרבות פופולרית, שלא התעניין דווקא במורשת תרבותית "גבוהה" כמו שירה כתובה. אמנים כמו רכטר או שמוליק קראוס מצאו דרך לעקוף את הממסד התרבותי, לקחת את התרבות המתיישנת של שירי המשוררים ולהטיס אותה לאוזני צעירים חובבי רוק.

אז, לפני כמה עשורים, הרוק והפופ היו תרבות חדשה שפלשה אלינו מחו"ל, צברה פופולריות וערערה את ההגמוניה התרבותית המקובלת דאז. היום, בספר שאתם מחזיקים בידיכם ממש עכשיו, מתרחשת הברה תרבותית דומה, מהפכנית לא פחות מזו שהתרחשה כש"אחרית הימים" הפכו את חנוך לוין, עמוס קינן ודליה רביקוביץ' לפופ, רוק פסיכדלי ובלוז, ואילן וירצברג עשה שפטים (טובים) ביונה וולך. בסופו של דבר, התרבות החדשה נטמעה בלבבות והפכה למיינסטרים, שבינתיים כבר התרסק והפך לכוכבני אינסטנט, המוכרים רינגטונים ומגיעים לאוזני ההמונים רק אם הם עוברים את סלקציית הפלייליסט – מסננת הגמונית לא פחות מהרדיו לפני ארבעים שנה.

והנה זה קורה שוב. יוצרים מבריקים כמו עמיר לב, גבריאל בלחסן, יוסי בבליקי וטל גורדון לא מגיעים למדורות שבט של תרבות המונית כמו ערוץ 2. יוצרי רוק מרכזיים כמו אסף אמדורסקי, חמי רודנר או נעם רותם נשארים לרוב מחוץ למעגל תכניות האירוח ומופעי הענק בניצנים. התרבות הישראלית לועסת את עצמה, כי הפורמטים של שירי רוק או פופ כבר נמצצו עד שלא נשאר בהם שום דבר אמנותי מלבד הקליפה הסגנונית. אבל המילה הכתובה קמה שוב כעוף החול בפורמט חדש, תרבות חדשה, שגם היא, כמו הרוק בשעתו, פולשת אלינו מחו"ל, צוברת פופולריות ומאיימת על ההגמוניה התרבותית המקובלת של עיתוני חדשות וערוצים מסחריים. קומיקס.

כמו המלחין, גם הצייר מפיח חיים בטקסט השירי, ומעביר אותו מהדף היבש אל החושים המיידיים שלנו. המלחין, כמו הצייר (שהוא גם המעבד והמפיק, במקרה הזה) יכול לבחור סגנון, כלים וקצב ש"יביימו" את המילים במדיום אחר. כל מה שצריך לעשות הוא לפצח את המנגינה הפנימית של השיר הכתוב, והפאנלים ייערמו, קווי העיפרון יחוזקו בדיו, והקומיקס יושלם.

ענף הקומיקס בארץ לוהט מתחת לפני השטח כבר כמה שנים, מבעבע עם עשרות יוצרים חדשים ומוכשרים, מאות בוגרי בתי ספר גבוהים לאמנות ואלפי אנשים שקוראים המון קומיקס – ברשת, בחוברות או בספרים. נדמה שהבעבוע הזה מגיע לרתיחה רשמית בספר שלפניכם.

עמודים מתוך הספר – במלואם!
אלית אבני – איגי וקסמן (כולל סקיצות!)
אורית עריף – טל גורדון
גלעד סליקטר – עמיר לב (דוגמית בלבד)
יאיר ורדי – שלומי ברכה
איציק רנרט – יוסי בבליקי (חלק ב')
אילה טל – תמי ענבר

עוד ועוד אפשר למצוא כאן, ואת הכל אפשר למצוא, כמובן, בספר אל תפני מבטך לאחור. אני באמת באמת חושב שזה פרויקט מדהים, מהרעיון הראשוני ועד הביצוע הסופי, ואני חושב שלכל הפחות עליכם להרים את הספר ולדפדף בו בדוכני שבוע הספר הבא עלינו לטובה. אם תקנו או לא, לי זה לא משנה, את ההקדמה כתבתי בהתנדבות. אבל לדעתי, זה ספר חובה למדפיו (ועיניו) של כל חובב מוזיקה וקומיקס ישראליים.

שבוע ספר שמח!