22 בספטמבר 2017

עונג שבת: עונג שנה

    Preservation hall jazz band

  1. openlineלפעמים בשיחה עם חברים עולה העיר ניו אורלינס, עיר שזכתה למעמד אגדי שמעט מאוד ערים אמריקאיות זכו לו. העיר שבה נולד הג׳ז, העיר שבה תזמורת רחוב של כלי נשיפה ותופים צועדת בתהלוכה בלוויות ובימים טובים, וכולם רוקדים. עיר של ג׳ז, עיר של פ׳אנק, עיר של מוזיקה ברחובות. העיר היחידה בארה״ב שבה מותר לשתות אלכוהול ברחוב. העיר ששרדה הצפות ושטפונות. העיר עם המרפסות הצבעוניות. העיר של הוודו. עיר של מיליון הסיפורים. ואז אני נאלץ, לפעמים, אם אני מעיז, להודות בביישנות מסוימת שהייתי בה כמה ימים, ולא ממש עף לי השכל. אולי באתי עם יותר מדי ציפיות, אולי לא הסתובבתי במקומות הנכונים, מי יודע. העיר עצמה לא השאירה עליי רושם עצום כפי שציפיתי מביקור בעיר שאגדות וסיפורים מרחפים סביבה יותר מכל עיר בינונית אחרת (בגודל, אני מתכוון. זו עיר בגודל תל אביב מבחינת אוכלוסיה). מה שכן, יש לי חולשה גדולה מאוד למוזיקה שמגיעה מניו אורלינס, ובמיוחד למוזיקה שמגיעה היום מניו אורלינס, עיר שחורה ברובה עם מורשת מוזיקלית אדירה והווה מוזיקלי עשיר ומגוון מאוד, זו עיר כל כך מוזיקלית שמדי שנה מגיעים משם כמה מהקטעים האהובים עליי בכל ז׳אנר כמעט. אבל מעל הכל, חייבים להודות, נמצא האיזור שבו מותך הג׳ז המקומי עם הגרוב של תזמורות התהלוכות המקומיות. זאת מוזיקה שאני פשוט לא מסוגל לעמוד בפניה בשום צורה, וחייב להתחיל לרקוד. אחד ההרכבים האגדיים בעיר נקרא Preservation Hall Jazz Band, הרכבת הבית של מועדון הג׳ז הזערורי פרזרביישן הול, שהוא, ליטרלי, חדר אחד קטן מאוד, בלי מיקרופונים ורמקולים, ובו מנגנת להקת ג׳ז מקומית שמורכבת ממקומיים. ההרכב הוקם ב-1963 ועדיין קיים, כשבכל פעם שאחד החברים הזקנים מאוד פורש או מת, נגן מקומי צעיר יותר מחליף אותו. בהופעות המקומיות הם מנגנים בעיקר סטנדרטים קלאסיים של ג׳ז, חלקם נכתבו ממש ברובע בו הם מנוגנים, אבל באלבומים שלהם הם מתפרשים רחב יותר. השנה יצא להם אלבום חדש, וקטע שאני אוהב במיוחד מתוכו הוא "Santiago", קטע שפשוט אי אפשר לשבת בזמן ששומעים אותו. [מפ3]
  2. headlinesההרכב הקליפורני־איסלנדי Low Roar מגיע להופעה אחת בבארבי ב-11 בנובמבר. כרטיסים ב־160 ש״ח. את האלבום האחרון שלהם, שיצא באפריל, אפשר לשמוע במלואו בסאונדקלאוד! [עברית]
  3. אם אתם בטוויטר, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בצורה לא קריפית, פשוט כי אני מעדכן שם בלינקים רבים במהלך השבוע, בתדירות גבוהה יותר מאשר בפייסבוק של העונג. בשבוע שעבר, בעיקר בשביל עצמי, פתחתי שם שני שרשורים, אחד של אלבומים מושלמים של 5 כוכבים שיצאו ב-2017 לטעמי, כאלה שבוודאות יגמרו את השנה ברשימת אלבומי השנה שלי, ורשימה נוספת של אלבומי 4.5 כוכבים, שאני ממש ממש אוהב אבל עוד לא מתחייב לגביהם. מוזמנים להוסיף את שלכם! [עברית, אנגלית]
  4. זה קורה חברים, כשמחפשים מישהו שיערוך פלייליסטים ישראליים, פירוש הדבר הוא שספוטיפיי תיפתח בקרוב לישראל. ואמרו אמן. [אנגלית]
  5. אינדינגב מתקרב, והמגזין השבועי שלו הולך ונהיה עשיר. גליון השבוע מציע ראיון עם הילה רוח, כתבה מאת רופא על הקשר בין מוזיקה והבריאות שלכם, וערימת המלצות אדירה. אל תפספסו גם את הגיליון הקודם שהתרכז לא מעט בפמיניזם, מגדר ואינדי ישראלי. [עברית]
  6. אני מבסוט אימים על התכנית האחרונה שלי בקצה, שהרגישה טוב עוד כשהתחלתי לערוך אותה שבוע וחצי לפני השידור, והרגישה עוד יותר טוב בזמן אמת. הייתה כל כך הרבה מוזיקה טובה להשמיע שגלשתי לשעתיים וחצי, אבל אני מבטיח לכם שזה שווה כל דקה. האזינו כאן ותגידו לי מה דעתכם. [סטרים]
  7. ↫ להמשך קריאה…

8 בספטמבר 2017

עונג שבת: אומרים הנעורים

    avivn
    צילום: הדר גולן

  1. openlineחיכיתי מאוד (והרבה זמן) לאלבום החדש שיצא השבוע, ״השעה הכי יפה – משירי יותם ראובני״. ישראל די ייחודית בז׳אנר של הלחנת שירי משוררים, ועוד יותר ייחודית בכך שמדי פעם יוצא אלבום שמוקדש כולו למשורר אחד. דויד פרל הענק יזם, הפיק, דחף ואפילו עיצב אוסף חדש בן 28 שירים, 30 מוזיקאים נהדרים בני זמננו הלחינו במיוחד, הקליטו במיוחד ושרו במיוחד שירים של המשורר הנהדר הזה. זה עכשיו בבנדקאמפ, תנו פליי והלב שלכם יתרחב. 28 שירים זה הרבה, אז יש עליות וירידות, אבל יש פה גם כמה מהרגעים המוזיקליים הכי יפים בעיניי ב־2017, לא פחות. שני השירים האהובים עליי בינתיים באסופה הזו מופיעים לקראת אמצע האלבום, בזה אחר זה. אפתח את העונג עם אחד מהם, ואסיים עם השני. הראשון הפך ברצינות תוך רבע שעה משיר שלא שמעתי בחיים למועמד רציני לשיר השנה שלי. ברבע השעה הזו הספקתי לשמוע אותו 5 פעמים ברצף. עד כדי כך אני אוהב אותו. את מוזמנים לעשות פליי כאן מעל לאייטם ולשמוע אותו פעם אחת או 5 או עשר ברצף, כמה שתרצו. אני פשוט לא מצליח להפסיק. אביב נוימן הוא פייבוריט שלי כבר הרבה זמן, כמוזיקאי וגם כבנאדם, והבעיה העיקרית שלי איתו היא שהוא לא מוציא מספיק מוזיקה. מה זה ״מספיק״? תשמעו את השיר הזה, ״דיווח מתוך התרחשות (הנעורים)״, ותבינו כמה כישרון יש לבנזונה הקטן ותסכימו איתי שכל כמות שהיא לא אלבום בשנה היא לא מספיק (אני מגזים, אביב, בלי לחץ. אבל בחייאת תשחרר משהו). כמעט כל שיר שהוא הוציא בשנים האחרונות היה עונג גדול, והשיר הזה הוא המנון נטול יומרנות, משהו שמתחיל עם יוקליילי על ערסל, נשפך משם איכשהו ללילה חם ברחוב צדדי של ניו אורלינס ונגמר בהברקה יפה עד דמעות. מתפילת יחיד מול עצמו השיר הופך להיות מקהלה וחוזר להיות תפילה ליחיד. שיר ענק לא חייב להיות עשיר, מורכב, ארמון פאר. הוא יכול להיות צריף אחד קטן, מט ליפול, שעומד לבד נגד הרוח הגדולה. וזה השיר הזה. שיר שהוא בו זמנית השלמה מסוימת עם מילות השיר על הנעורים החומקים וגם אצבע משולשת נגד התפיסה הזו. איזה שיר מלבב, מרומם, שיר שנושף רוח תחת כנפיי. [בנדקאמפ]
  2. הולגר צ׳וקאי

  3. headlinesהולגר צ׳וקאי, הבסיסט ואחד ממייסדי להקת Can הגרמנית, מת השבוע בגיל 79. קאן בכלל וצ׳וקאי בפרט הם השאירו אחריהם השפעה מוזיקלית כל כך גדולה, שיותר אנשים מכירים את הסאונד והרעיונות המוזיקליים שלהם מאשר אותם. את המקצבים, המהלכים והגישה שלו (ושל קאן בכלל) אפשר לשמוע היום אצל רדיוהד, פורטיסהד, LCD Soundsystem ועוד אינספור אמנים שחייבים להם חוב ענק (ולא מתביישים גם לשלם אותו בראיונות ורפרנסים). נינג׳ה טיון קראו לו ״מחצית מהרית׳ם סקשן הכי גדול בכל ההיסטוריה של הרוק״, וזו לא ממש הגזמה, ובפיצ׳פורק ציינו בצדק ש״את הדי-אן-איי של טכנו, ג׳אנגל, טריפ-הופ, האוס וז׳אנרים אחרים אפשר למצוא בגרוב של Can״. בינואר איבדנו את המתופף הענק של קאן, ועכשיו את הבסיסט, ומצד אחד זה שובר את הלב, אבל מצד שני כל רגע כזה מגלה לעוד ועוד אנשים את המוזיקה המטמטמת והמבריקה של קאן. היה שלום, הולגר, ותודה על הכל. [אנגלית]
  4. Cody ChestnuTT, מוזיקאי הסול והפ׳אנק האמריקאי המצוין, יגיע להופעה אחת בבארבי בתל אביב ב-23 באוקטובר. 145 ש״ח לכרטיס. הוגן! [עברית]
  5. ירושלמים!!! סוף כל סוף מסיבת הניינטיז שלי מגיעה לירושלים, והכניסה חופשית לכולם! חמישי הזה, ב״פטיו״ בבית אליאנס. כניסה חינם, תזמינו את כללללל החברים שלכם ובואו לרקוד איתי. [פייסבוק]
  6. יו, הנה התכנית האחרונה ששידרתי ברדיו הקצה, אבל בשלישי הקרוב יש עוד אחת אז לא נורא אם פספסתם. בכל מקרה, הנה ההקלטה. [סטרים]
  7. שיר ישן־חדש לג׳ורג׳ מייקל המנוח, עם הפקה של נייל רודג׳רס, שעדכן את האאוטטייק "Fantasy" שהקליט מייקל ב-1990. [טיוב]
  8. ↫ להמשך קריאה…

25 באוגוסט 2017

עונג שבת: המסבחה

    moses-sumney-water

  1. openlineאני נוהג לפתוח את העונג בשיר עליז או מקפיץ או מרים, ולסיים אותו בשיר יותר מינורי, או איטי, או נוגה. אבל כללים נועדו שישברו אותם, ולפעמים מגיע שיר ששובר את הכללים. על מוזס סאמני שמעתי לראשונה מחברי הטוב איתמר (שמופיע גם בשני האייטמים הבאים) כשחזר מפרימוורה. מה היה ההיילייט, שאלתי? והוא עונה ״אתה חייב לשמוע את מוזס סאמני״. אבל התעצלתי, ולא שמעתי. שכחתי. לפני שנה הייתי בהופעה של ג׳יימס בלייק. מופע החימום: מוזס סאמני. לא התכוננתי, פשוט באתי, התיישבתי באולם, ומיד בתום הופעת החימום קראתי לסדרן שיעזור לי לאסוף את שאריות הלסת שלי מהרצפה. הוא עלה לבד, רק הוא ואיזה סמפלר או קלידים זעירים כלשהם, ופשוט העיף אותי. כבר שמעתי קולות כמו שלו, אבל לא מישהו שפותח כמוהו לרווחה את הקול הזה ואת הנפש שמאחוריו. עוד מעט הוא מוציא אלבום בכורה. יצא ממנו שיר אחד, יפה, ואז שיר שני, "Quarrel", והשיר הזה, אלליי, השיר הזה, מה זה? מה זה??? זה שיר שהוא צוללת גרעינית, היא לוקחת אותך איתה לעומקי עומקים, עד לאן שהכל חשוך, והיא אוצרת בתוכה כוח נורא, אור זריחה גדול מדי. זה שיר שהוא ליקוי מאורות: יופי שמיימי, נדיר, מאיים, רגע שמרגיש אל־טבעי אבל אין טבעי ממנו. משהו בלחן שלו מזכיר לי את הלחנים של תום יורק בשנים האחרונות, אבל קרוב הרבה יותר, הרבה יותר פנימי, נטול הגנות. השיר הזה, במילים אחרונות, יש סיכוי שהוא יסיים את 2017 בתור שיר השנה שלי. וחכו שתשמעו אותו שר בעברית. [מפ3]
  2. indnegev2017 wide

  3. headlinesברוך הבא לעולם, מגזין אינדינגב!!! אחרי יותר מעשור של פעילות כפסטיבל, אינדינגב השיק בשישי שעבר את המגזין המקוון החדש שלו, שיסקר מוזיקה ותרבות מקומית עצמאית, יעלה שירים וקליפים חדשים, יפרסם ראיונות ויעשה עוד דברים שאנחנו מחכים להם כבר זמן מה ממגזין מוזיקה מקומי. חברי כאח לי איתמר ברנשטיין הוא העורך, ומדי שבוע יעלה גיליון חדש – ממש כמו עיתון שבת! המגזין מעיד על עצמו כך: ״המגזין החדש של האינדינגב מגיע מתוך יוזמה ורצון להצליח לתת תכנים קצת יותר מעמיקים בהקשר של הפסטיבל והאינדי הישראלי בכלל.
    מסוף אוגוסט ועד הפסטיבל באוקטובר, בכל סופ"ש יצא גליון חדש סביב נושא משתנה שיאפשר לצלול עמוק יותר אל עולמם של היוצרים המשתתפים בפסטיבל, להאיר נקודות שלא תמיד מקבלות ספוט ראוי ומספק, לסמן ולנתח מגמות ותהליכים שעוברים עלינו ולעצור שנייה, לנשום עמוק ולהכנס בידיים פתוחות לעולמו של האינדינגב״. בגיליון הראשון אפשר למצוא מאמר על מעבר בין שפות יצירה שונות באינדי הישראלי, כתבה על האנשים שחיים בקיבוץ גבולות כל השנה גם כשאין פסטיבל, אוסף שבועי של שירים שהוקלטו לייב בפסטיבל, ועוד. הגיליון השני, שיצא היום תחת הנושא ״שפת אם״, מקבץ טקסט של סער גמזו על היעדרותה של הערבית מהמרחב המוזיקלי הישראלי, ראיון עם לונא אבו נאסר, טקסט של דנית צמית על בית ומשפחה באינדינגב, ועוד. איזה כיף, מגזין חדש בעברית על מוזיקה שאני אוהב! [עברית]
  4. היכונו היכונו!!! ברביעי הזה תיערך פה אחת ההופעות שאני הכי מחכה להן, ויש לי סלסילת תופינים לקראת: כאן בעונג אפשר לזכות בכרטיס חינם להופעה של Timber Timbre וכדאי לכם להזדרז כי זו חלוקת־בזק. כאן עידו שחם מראיין את סולן הלהקה. כאן הם מנגנים טייני דיסק קונצ׳רטו, וכאן נזכרים במילים היפות שכתב עליהם סאן טיילור בפעם האחרונה שהיו כאן והמיסו לי את הלב והמוח לגמרי. [עברית]
  5. פרק חדש ומצוין של הפודקאסט ״שיר אחד״, והפעם על השיר המפורסם והאהוב ״קקי בכנרת״ של אסף אמדורסקי. מה לא מכירים? ברור שאתם מכירים, תקשיבו ותבינו. [סטרים]
  6. אוהבינג את הקליפ של ״Mourning sound״, מהאלבום החדש של Grizzly Bear שבדיוק ראה אור. [טיוב]
  7. ממריא, נוסק ועף, עף, עף על האי־פי החדש המשותף של ניקולה קרוז ורודריגו גיארדו, שחציו הראשון הוא 4 שירים של גיארדו שקרוז הפיק, וחציו השני 4 רימיקסים שבהם קרוז לוקח כל שיר למחוזות הרקידים והקצביים יותר שלו. וואו, קשה לי להפסיק לרקוד לזה. [בנדקאמפ]
  8. DJ Premier האגדי הגיע ל-NPR ועשה היסטוריה קטנטנה בתור הדי-ג׳יי הראשון שמופיע ב-Tiny desk concert, יחד עם הרכב חי של כלי נשיפה, בסיסט ומתופף. וואו, איזה תענוג. [וידאו]
  9. טיילור סוויפט, פעם ראשונה: סינגל חדש מאלבום חדש! "Look what you made me do". לא ממכר מיידית כמו השירים הקודמים שלה, אבל לא רע. אחד הכותבים של השיר הזה הוא ג׳ק אנטונוף, שהיה השותף של לורד לכל האלבום החדש והמעולה שלה, ובאמת קל למדי לדמיין את לורד שרה את השיר הזה, זה אפילו יושב טבעי יותר מסוויפט. [טיוב]
  10. taylor_swift

  11. טיילור סוויפט, פעם שנייה: אין לי מושג איך העניין הזה לא תפס כותרות גדולות יותר בעיתונות הפופ ובכלל, אבל זה סיפור חשוב. לפני מספר שנים, שדרן רדיו אחד תפס לסוויפט בתחת. המומה, היא לא הגיבה באותו הרגע. אבל היא כן דאגה שזה יגיע לבוס שלו, שפיטר אותו. היא לא תבעה אותו, אבל הוא החליט לתבוע אותה על כך שהוא איבד את העבודה שלו ״בגללה״. אז היא הלכה איתו למשפט. בניגוד לקרבנות הטרדה ותקיפה מינית אחרות, לסוויפט לא חסר כסף והיא יכולה לשכור עורכי דין ולהיגרר למשפט ארוך ככל שצריך. והמשפט הזה (שנפסק בשבוע שעבר לטובת סוויפט) חשוב ומשמעותי כי סוויפט דאגה להבהיר בעדות שלה שוב ושוב שהיא לא מתכוונת לקבל אפילו גרם אחד של האשמת הקרבן, של הפחדה, של הטעייה. העדות שלה על דוכן העדים היא במידה שווה תשובות לשאלות של עורך הדין של שדרן הרדיו, ונאום ברור וחד למעריצות שלה, ילדות ומבוגרות כאחד. ״אני לא מתכוונת להרשות לך או ללקוח שלך לגרום לי להרגיש שזה באשמתי, כי זה לא״, היא אמרה. כשעורך הדין של השדרן שאל אותה מול המושבעים אם היא לא מרגישה אשמה שהוא איבד בגללה קריירה ופרנסה, היא ענתה, ״האירועים המצערים שקרו בחייו הם תוצאה של ההחלטות שלו, לא שלי״. ממליץ לכם לקרוא ציטוטים מהעדות שלה פה. [אנגלית]
  12. ↫ להמשך קריאה…

25 באוגוסט 2017

כרטיסים במתנה: Timber Timbre

timbtimb

וואו, כמה שאני אוהב את Timber Timbre, ההרכב הקנדי שיגיע ביום רביעי להופעה בבארבי תל אביב, וכמה יש לי להגיד על האמנות העקמומית והמכשפת שלהם. אבל איתמר ברנשטיין, רעי כאח לי, כתב טקסט כזה יפה במיוחד לפוסט הזה, שאני מרגיש שכל מילה שלי תהיה רק הפרעה. אז אגיד רק זאת: אתם חייבים לבוא להופעה הזו. אם אתם לא מאמינים לי תקראו את איתמר. ואם בא לכם כרטיס בחינם – תגיבו כאן למטה. אליך, איתמר:

מצאתי את עצמי צף בתוך נהר
מאת איתמר ברנשטיין

יש משהו לא פשוט בידיעה שאתה הולך לראות הופעה של להקה שאתה כל כך אוהב. אפשר בטעות לחשוב שזה דבר שמתרחש אצלי כל שני וחמישי, אבל בדיעבד אני מבין – מעטות הלהקות שאני אוהב כשם שאני היום אוהב את Timber Timbre. אולי אף ראוי לחדד – לא רק אהבה רחשתי במרוצת השנים כלפי הלהקה הקנדית, כמו גם יראת כבוד עצומה.

טימבר נכנסו לחיי לראשונה לפני קצת יותר מחצי עשור. בעקיפין, ממש בזכות הבלוג בו נכתבות שורות אלה. זוגתי דאז הייתה עוקבת אחרי "עונג שבת" בשקיקה ואת צלילי הגילויים השבועיים שהצטברו מקריאת שורותיו הייתה משמיעה בחלל הבית הקטן בו גרנו בשכונת פלורנטין. במובן מסוים, ההיכרות עם טימבר טימבר נכפתה עליי, קצת בדומה לאיך שנכפה על מאזין גלגל"צי להכיר בעל פה את ״טודו בום״ – לא היה לאן לברוח מזה. ואכן, בתחילה לא חיבבתי, ואפילו מעט נבהלתי, מן האיטיות והמלנכוליה שבשיריהם, מהחספוס והאפילה הטמונה בסאונד ספק אקוסטי, ספק נובע ממגבר גיטרה תקול שמקומו כבר מזמן בפח. אך עם כל האזנה, כפויה ובהדרגה גם רצונית, נפערו סדקים קטנים שלמדו לקבל בחום את הצליל וההגשה המיוחדים של טיילור קירק ולהקתו הקנדית, שלא רק שגדלו על אוזניי, אלא גם עיצבו מחדש את לבי כרצונם – תהליך שהושלם סופית עם יציאתו של אלבום חדש ב־2014.

"Hot Dreams" שיר הנושא מאלבומם החמישי, שיצא עבור לא־מתעדכן כמוני בהפתעה גמורה וטרף את הקלפים על הסאונד הפולק־בלוזי המוכר, חתם סופית את העסקה. עד כדי כך עד שנוצר אצלי הצורך האובססיבי להשמיעו לכל אזרח תמים שנכלא למכוניתי בשעת נסיעה, תחת הכותרת "השיר עם הסוף הכי גאוני, רק תשתוק ותקשיב". אבל מה שאני רוצה לעסוק בו בהמשך הטקסט הוא הופעתם המיוחדת של הטימברים בארץ – כפי שנחרטה בראשי לפני כשנתיים. לא בניתוח טכני וביצועי, אלא כחוויה רוחנית לכל דבר.

כשם שפתחתי – יש משהו לא פשוט בידיעה שאתה הולך לראות הופעה של להקה שאתה כה אוהב. להקה שאתה רוחש לה יראת כבוד. לראות דבר שהוא כה כבד משקל עבורך, בפורמט החי, זה קצת כמו ללכת לפגוש, אחרי מספר שנים טובות, את אהובתך משכבר הימים. אתה מתארגן, מכוון לשלמות ומתבאס על כל מהלומה לקראת המעמד המרגש ביום החשוב. אבל כשם שכולם כבר יודעים, הדמיון לא ידמה בסופו של יום למציאות, ואכן בתחילת המופע החוויה עוד הייתה קשה.

לקח לי זמן, לצערי, להפסיק להתעסק בזוטות – הזוג המתכנן בקול רם את הסופ"ש העתידי, הצלם המעצבן שדוחף את עדשתו לפני כולם, ושאר סיטואציות מוכרות יותר ופחות שכמו נשלפו מיומנו של שוחר הופעות. אבל אז זה קרה. וכשאני אומר "אז", אין לי באמת מושג לומר מתי. אבל רגע אחד, בפתאומיות מוחלטת, מצאתי את עצמי צף בתוך נהר.

זרם התחיל לנוע בצניעות ובעומק רדוד, מספיק על מנת לשחרר רגליים ולהיסחף בדרכו. לפתע נגלים עולמות חדשים. המים נעשים עמוקים וכבדים, הצמחיה שבגדות נצבעת בצבעי הפריחה והזרם הולך ומגביר את קצבו עד שאין כבר שום שליטה על הסחף המוזיקלי בו נשבית. בחלוף ההופעה הבינותי – טימבר טימבר לא באו לתת גרסא חיה לשיריהם שכבר שמענו ואהבנו בבית. הם באו לקחת אותי למסע בו כל שיר הוא נוף אחר המתגלה בדרך. הם עשו זאת לאט ובטוח, שלא לפספס אף צליין המעוניין לקחת חלק בדרכים, ואחרי שכיוונו בעצמם את הזרימה הם גם הצטרפו אליה בקפיצת ראש. עד שהגיע ההדרן, הבארבי כולו כבר הפך לבריכה של מים חיים, ובתוכה מקור עשיר של השראה, יופי ואנרגיה – כזאת המנצנצת לאנשים בעיניים הלא מאמינות במרחק הרב אותו עברו בלי כמעט להרגיש.

איך אני יודע שלא כל תו ותו בהופעה היה מתוכנן, שאולי לא היה דבר ספונטני במה שהרגשתי ובעצם נפלתי שולל באשליית הבידור המבוימת והכתובה מראש? כאן נכנס בחשבון נתון שהתגלה לי רק מאוחר יותר, והוא שטימבר הגיעו להופעה המדוברת בהרכב חסר – ללא בסיסט. נתון שהיה מורגש ומפריע לאין שיעור בכל מופע בידורי מן הסוג המוקפד, אבל בעת כניסה למסע רוחני בחסות מוזיקלית, הוא כנראה קצת פחות משמעותי.

בשנה החולפת טימבר הספיקו לשחרר אלבום חדש בשם Sincerely, Future Pollution, שכמעט ולא זכה להתייחסות מהמדיה, לפחות בהשוואה לקודמו בתור. אבל בעיניי הוא ללא ספק חלק נוסף במסע הבגרות שהמוזיקה שלהם עוברת, כולל קינה מצלולית ברורה לדיוויד בואי, גיבור תרבות שככל הנראה שאבו ממנו לא מעט השראה, שכן לצד ידיעתו המחוננת לספק בידור, ידע גם להוביל צליינים רבים בזרמי נהרות המוזיקה. ב־30 באוגוסט טימבר טימבר יגיעו בפעם השניה למועדון הבארבי, מחוזקים הפעם בבסיסט הנעדר ובעולמות חדשים שגילו בדרך וכעת מוכנים לשיתוף על הבמה עם בריכת מעריציהם. איני יכול להמליץ יותר על חוויה מרגשת וסוחפת כמו זאת בה זכיתי לפני כשנתיים – פשוט שחררו רגליים, עצמו עיניים ותנו לקול המהדהד להוביל אתכם בחשיכה.

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו איזו הופעה גרמה לכם להיאבד בתוך מסע רוחני). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לאיתמר!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד שני בערב!

14 באוגוסט 2017

כרטיסים במתנה: Black Lips

Black Lips

זה היה ערב אביבי חם מדי, והלכתי עם כמה חברים ברחוב מלא בארים בעיר אמריקאית. זה היה בשנה שעברה. מכל באר נשפכה עירבוביה של צעירים שיכורים ומוזיקה רועשת, רובה גרמה לי להגיב כמו שהגבתי לצעירים השיכורים שמעדו עליי ברחוב, רתיעה וגועל, קצת רחמים. ואז עברנו ליד הבאר האחרון ברחוב, והצלילים שעלו ממנו היו אחרים לגמרי, צלילים שהגבתי אליהם אחרת לגמרי – רצתי ישר לכניסה ושאלתי איך אני נכנס. מה שהתנגן היה השיר הזה, ולא מהתקליט, אלא בלייב. אלה היו Black Lips בהופעה ואני הייתי מוכרח לקפוץ ראש לתוך הזיעה הזאת.

״מצטער״, הייתה התשובה ששמעתי מהמאבטח האמריקאי הענק שחסם בגופו של הדלת, ״המקום מלא״. לא עזרו כל ה״אבל אבל אבל אבל״ שלי. עם מאבטחים אמריקאיים אי אפשר להתווכח. אם אתה לא נכנס, אתה לא נכנס.

שנה אני מסתובב עם ההחמצה הזו בלב, חושב על מה היה יכול להיות, כמה שונה היה אותו ערב לו הייתי נכנס פתאום להופעה של בלאק ליפס באותו מועדון. ועכשיו, כמו שאומרים האמריקאים, ההזדמנות באה לנקוש על הדלת. אחרי עשור של היעדרות (בפעם הקודמת הם עשו טור של 3 הופעות במועדונים קטנים בארץ) בלאק ליפס מגיעים עד לכאן, עד למועדון הבארבי בתל אביב, ב-22 באוגוסט שזה ממש עוד רגע.

אני כבר יודע שהפעם לא אפספס את זה. ואם בא לכם להרוויח כרטיס על חשבוננו, קראו עד סוף הפוסט, שם תוכלו לזכות בכרטיס חינם.

ואם בהופעה הזו להקת החימום תהיה המפשעות, הרי שבפוסט הזה טקסט החימום להופעה גם הוא מגיע מהמפשעות, כפרה עליהם. תצללו:

את באמת רוצה להחזיק את היד המלוכלכת שלי?

הטקסט הבא הוא מדיטציה. דמיון מודרך, אם תרצו, לחווייה שלמה של צליל וצבע, לבריאות הגוף ובריאות הנפש ולהמראת המוח ממקומו שבגולגולת. בנוסף, אם בידכן גרסה מודפסת, הוא יכול להוות תחליף לנייר טואלט ובעת דוחק תוכלו, אם תבחרו, לנגב בו את התחת.

דמיינו מועדון חשוך. עליו במה ריקה. הצפיפות סביבכן נסבלת ואתן דרוכות אך בטוחות. הציפיה גבוהה ומוזיקה ברבע ווליום נשמעת. פלייליסט מחורבן. לא כי חוסכים עליך, כי רוצים שתרצה שיתחילו כבר לנגן…

אבל בינתיים – כלום. רק בירה. שותים. יוצאים החוצה לעשן. סמים. הולכים לשירותים. יש תור אבל הוא לא ארוך. מחכים. משתינים. מה זה? צלילים של גיטרה? פאזז ותוף סנר…? תפסו מקום ליד הבמה. רוצו מהר.

המופע הפותח מגניב אתכן אבל לא נרחיב עליו כעת, לא לשם זה התכנסנו ואין הנחתום מעיד על עיסתו. נגמר. ירדנו. מחיאות. כפיים. והופ אחת שתיים, הנה הם עולים על הבמה. ארבעה ילדי ווייט-טראש ואחת בחורה, מהדרום העמוק של ארה״ב, מאטלנטה. אתם מזהים אותם? אתן מזהות? בום! רעש! השפתיים השחורות!

והם מנגנים מלא שירים וכול אחד יותר ״סגנון״ מהשני. להיט מהגראז׳ ולהיט מהגרבאז׳. שיר מהראשון ואחד מהאחרון. אחרי הכול יש להם כבר שמונה אלבומים שם בחוץ ולמרות שנתבקשנו אנחנו לא נמנה אותם פה. חפשו בוויקיפדיה. כי אתן יודעות מה? זה אפילו לא כל העניין…

שמעתם פעם על פאנק פרחים?
דמיינו איך זה מרגיש לקבל זר פרחים יפה וריחני מפאנקיסט מלוכלך ושיכור… זה מרגיש לא רע, אה?
אז ככה זה. רוקנרול עם סאונד מלפני 50 שנה מוגש לכם לאוזניים ולעיניים על מגש של נירוסטה מקופת חולים מלוכלך משתן, דם ורוק. ככה זה וככה זה צריך להיות. ככה זה צריך להישמע וככה זה צריך להראות. וזה ה-דבר. אתן מרגישות את זה כבר. ומי שעומד לידכן מרגיש את זה גם. בא לו לצעוק ולך בא לקפוץ ובא לשניכם לעלות על הבמה ואתם אפילו לא מג׳ורג׳יה ואין לכן להקה ואתם לא מנגנים מסביב לעולם כבר חמש עשרה שנה. אבל גם העובדה הזו לא משנה. כי בדיוק עכשיו, מבין המנגינות, הלהקה מזמינה אתכם ואתכן לעלות ולקחת חלק פעיל בכאוס. ואיזה כיף זה לראות את כולם משתחררים, איש ואשה, זקנים וטף – הכל נטרף.

וזהו זה. נגמר הפזמון. קבלתם את כל הקיא שב״כי זה הדבר הכי טוב שקרה כאן בזמן האחרון״. פיפי ולישון.

כעת לאט לאט פיתחו את העיניים. קחו נשימה עמוקה ועזבו. עזבו אתכן ממדיטציות. עזבו אתכם מדמיון מודרך. עזבו אתכן מהזיון מוח הניו-אייג׳י שאתן קוראות כאן כבר חמש דקות ותזיזו את עצמכן לבארבי ב-22.8 לראות את להקת הלהקות – הבלק ליפס.

מופע פותח – אנחנו.

המפשעות, כבר אמרנו?

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו איזו הופעה הרגישה לכם כמו אגרוף בפרצוף). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה ליובל!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד שישי בערב!