10 בדצמבר 2019

100 שירי העונג של 2019

כולם מדברים על עשור, אף אחד לא מדבר על 2019.

טוב, זה לא לגמרי נכון – הרבה מאוד אנשים מדברים על 2019. אבל כאן בעונג, בחרתי להתעלם מהעשור ולא לסכם אותו. למה? לא לגמרי יודע. התירוץ שנתתי לעצמי הוא משולש: א. 2019 הייתה שנה מוזיקלית כל כך עשירה ומענגת בעיניי, שלא רציתי להאפיל על הסיכום שלה עם סיכום מונומנטלי. ב. מה זה עשור בכלל? יום הוא סיבוב אחד של כדור הארץ סביב עצמו. חודש הוא סיבוב של הירח. שנה היא הקפה מלאה סביב השמש, מחזור של ארבע העונות. עשור? הטבע והיקום לא סופרים עשורים. ואם הם לא סופרים, גם אני לא. ג. האמת? פשוט פחדתי לטבוע. העשור הזה היה כל כך מדהים מוזיקלית, שלא ידעתי בכלל מאיפה להתחיל. תאמינו לי, זה היה מספיק קשה לחפור אחורה ב־12 החודש המפוצצים ממוזיקה מדהימה, כדי לזקק אותה לרשימה כמו זו. רשימת אלבומי השנה שלי כוללת השנה 36 אלבומים. שלושים ושישה! זה ממוצע של אלבום מעולה כל שבועיים. שבועיים! פסיכוטי.

ועם כל הפסיכוזה הזו, ניגשתי לברור ולבחור. כבר עשור ומשהו אני מסכם כאן מדי שנה ובכל פעם אומר משהו כמעט זהה: אם המוזיקה של 2019 לא העיפה לכם את המוח, אתם פשוט לא הקשבתם מספיק טוב. לא חיפשתם מספיק בחריצות. לא הייתם פתוחים מספיק – באשמתכם או שלא – למוזיקה חדשה השנה. זה אף פעם לא באשמת או בזכות השנה – בתריסר חודשים בהכרח תצא לעולם מוזיקה נפלאה, והמון ממנה – זה תמיד באשמת או בזכות המאזין. הקשב שלו, החריצות שלו, הפתיחות שלו. או שלה, כמובן. ואני הייתי השנה קשוב, חרוץ ופתוח מאוד, ואני מרגיש שזכיתי בענק. מוזיקה נפלאה יכולה ליצור עם המאזינה שלה אינטימיות מיידית. היא נדבקת לזכרונות, לרגעים, לימים וחודשים שלמים, היא מרימה כשצריך, מורידה כשצריך – היא כמו חבר נפלא. והשנה אני מרגיש שרכשתי כל כך הרבה חברים נפלאים חדשים.

יאללה, מספיק לדבר בכללי, בואו נדבר על 100 השירים שנכנסו לכאן. השנה הייתה כל כך עשירה, שהמון שירים גלשו מהרשימה ה״מצומצמת״ הזו לרשימות־משנה, כולן זמינות בעמוד הספוטיפיי שלי.

תודה לכל מי ששלחה ושלח לי השנה שירים, אלבומים, קליפים והמלצות! המון מהאוצרות שגיליתי השנה גיליתי בזכותכם, וזו באמת זכות ענקית. תודה.

גירסת הרדיו המקוצרת: שירי השנה שלי חצי ראשון, חצי שני

סיכומי 2019 נוספים שלי:
36 אלבומי השנה
אלקטרו רדיו: הקטעים האלקטרוניים הכי טובים של 2019
שנה רכה מאוד: השירים הכי מנחמים של 2019
קטעי ההיפ הופ הכי טובים של 2019
לא יכול לישון בלילה: שירי אמצע הלילה הכי טובים של 2019
אורגניקה: השירים הכי טובים בז׳אנר ב־2019
100 התגליות הקטנות של 2019
וגם: השירים הכי יפים של תשע״ט
ובכל זאת: סיכום העשור של אלקטרובנק

…והודות לקורא החרוץ יובל, הנה הרשימה גם באפל מיוזיק.

100 שירי השנה של עונג שבת (בסדר אלפביתי):

Africa Express – Become The Tiger (feat. Mr Jukes & Damon Albarn)
דיימון אלברן הוא מוזיקאי ענק בפני עצמו, אבל יותר מזה הוא סוכן תרבות. הוא שגריר ושליח, והוא דואג להלוות את שמו המפורסם לפרויקטים פחות מפורסמים כדי להרים אותם לתודעה. הנה אחד הטובים שבהם, אפריקה אקספרס, פרויקט מוזיקלי־פוליטי שנולד לפני יותר מעשור, כשדיימון אלברן וחבריו האנגלים המעורבים בסצינה האפריקאית התרגזו שבליינאפ של לייב 8 (זוכרים את זה?), שנועד לעזור לאפריקה, היה רק אמן אפריקאי אחד. מאז הפרויקט הרים מופעים, סטים, מסיבות ואלבומים, כולל אלבום מרתק מ־2017 עם מוזיקאים סורים. האלבום החדש הוא הפרויקט הכי עשיר ושלם שלהם, והוא מגוון כמעט כמו יבשת אפריקה העצומה. עשרות מוזיקאים אפריקאיים ומערביים מפגישים ומתיכים ז׳אנרים, והתוצאה נפלאה. הקטע ההיפנוטי הזה תפס אותי יותר מכולם, אבל כל האלבום שווה את זמנכם.
עוד מזה: בפלייליסט שירי ההיפ הופ של 2019
מתוך Egoli

Aldous Harding – The Barrel
את אלדוס הרדינג אני מדמיין כקוסמת כפרית, לא מכשפה. היא לא מבשלת סלמנדרות אלא מרשרשת בזרדים, סופרת כוכבים, נוקשת על סלע וממלמלת משהו, לעצמה או לנו, קשה לדעת. הכתיבה שלה פרטית מאוד, הבחירות העיבודיות שלה נשמעות כאילו הן מגיעות מתוך איזו שיחה פנימית שאנחנו לא חלק ממנה, אבל בניגוד לכל מיני כותבים פנימיים אחרים, זה נגיש ומזמין. השיר הזה תפס אותי בתחילת השנה ולא הרפה עד סופו, ויש לי תחושה שהוא יישאר איתי עוד שנים. אני לא יודע למה. בבירור מעורב פה קסם כלשהו. לא מפחיד, קסם מוזר ונעים.
עוד מזה: בפלייליסט 2019 הייתה רכה מאוד
מתוך Designer

Aldous Harding – Zoo Eyes
היה לי ברור שצריכים להיות פה שני שירים מהאלבום של הרדינג, והתקשיתי מאוד לבחור את השני. מדי שבוע ישב פה שכן אחד מהאלבום, וניסה להזמין את כל החברים שלו גם. ברור, "Weight of the planets" מושלם, וגם "Fixture picture", ומה עם "Heaven is empty", לא מגיע לו מקום? כן, מגיע לכולם, אבל יש רק כיסא פנוי אחד, וברגע האחרון התיישב עליו השיר הזה, שמסביר בדיוק למה התאהבתי בכזו עוצמה באלבום הזה: המנגינות שלו פלשו לי מיד לתוך המוח ונשארו שם חודשים, אבל את המילים שלו אני עדיין מנסה לפענח לעצמי, ובכל פעם מגיע לתשובה אחרת.
עוד מזה: בפלייליסט לא יכול לישון בלילה 2019
מתוך Designer

Anderson .Paak – Come Home (feat. André 3000)
אחרי האכזבה האישית שלי מ-Oxnard, אנדרסון פאק – בקלות אחד מאמני העשור שלי – חזר עם אלבום חדש שהיה, בעצם, כל מה שהיה חסר לי באוקסנרד. שיר הפתיחה היה הצהרת הכוונות הכי ברורה: שיר של לב שבור (יש יאמרו: פרודיה על שיר כזה) עם התופים החיים והגרוב הכובש וחסר המאמץ של פאק, עושר עיבודי (קולות הרקע! החליל! הברייקים של התופים!) ומבנה שובב ומפתיע: הוק, בית, פזמון, הוק, בית, פזמון, ואז בית הראפ הכי טוב של השנה כנראה באדיבות הראפר הכי טוב בכל הזמנים, ואז – לא פזמון שלישי!!!! – סיום עם ההוק. איך אפשר להפסיק לשמוע את השיר הזה? אולי רק כדי לשמוע את השיר הבא.
עוד מזה: בפלייליסט שירי ההיפ הופ של 2019
מתוך Ventura

Anderson .Paak – Make It Better (feat. Smokey Robinson)
ניסיתי כל השנה להתנגד לשיר הזה. בחיי, כל ונטורה מלא שירים מושלמים, יותר מרימים, יותר מעניינים, אז למה דווקא הסינגל? למה דווקא השיר הכי רגיל? זה ההוק. הוא ננעץ עמוק מדי. כל השנה שרתי אותו לעצמי. אני עדיין לא בטוח איזה חלק סמוקי רובינסון שר בשיר הזה אם בכלל (הקולות שלו ושל פאק כמעט זהים) אבל אני יודע שהשיר הזה הוא שימוש חלקלק בחלקלקות כדי לשיר על משבר בזוגיות, וזה איכשהו גם מאוכזב, גם מתגעגע, גם סקסי וגם שובב. סול של פעם עם קריצה של עכשיו.
מתוך Ventura

Anderson .Paak – Winners Circle
ההבדל בין אוקסנרד, האלבום הקודם של אנדרסון פאק, לוונטורה, האלבום החדש, הוא הבדל מאוד פשוט: באלבום הראשון ד״ר דרה תפס את ההגה, באלבום השני הוא לא התערב. התוצאה היא שאוקסנרד – לא אלבום גרוע בכלל – היה הדבר הכי רגיל ומשעמם שפאק הוציא אי פעם (עדיין מוצלח, עדיין מוכשר, אבל, עדיין, נטול קסם). ומצד שני, ונטורה הוא כל הקסם שגרם לנו להתאהב בו ב-Malibu וב-Venice, כי הוא 100% פאק. זה מה שקורה כשהתפוצצת, ויש לך את הפריבילגיה לשים את כל הציפיות והלחץ ושאיפות המיינסטרים באלבום אחד (אוקסנרד) ואת כל החשק והקסם והמשחק והיאללה־אעשה־מה־בא־לי־ולמי־אכפת באלבום אחר. ״Winners Circle״, בעצם, נשמע כאילו הוא יצא מתוך Malibu, והוא כל מה שאני אוהב באנדרסון פאק: הוא שר, הוא מרפרפ, יש פה קולות רקע, מעברים נהדרים, גרוב, יא אללה כמה גרוב, יש פה את החיוך והשוויץ והכתיבה המצוינת ואף על פי שהכל יושב בול ונשמע מיליון דולר, יש פה בדיוק מספיק חיספוס ורישול כדי שזה יישמע כאילו פאק פשוט נכנס עם החיוך הענק שלו והכישרון הענק שלו לאולפן ואמר: יאללה בואו נעשה שיר.
עוד מזה: בפלייליסט שירי ההיפ הופ של 2019
מתוך Ventura

Andrew Bird – Sisyphus
מתוך שיר השבוע קצר הימים פה: סיזיפוס, כשם הדמות המיתולוגית – ההוא שנענש בגלגול סלע ענק במעלה מדרון רק כדי לראות אותו מתגלגל שוב למטה, ולחזור שוב. אבל בירד חכם, והוא מעורר בשיר הזה לא רק את המיתוס של סיזיפוס אלא גם את ״המיתוס של סיזיפוס״, הספר של אלבר קאמי שניסה להגדיר את תפיסת העולם האקסיזטנציאליסטית, שמדברת על חוסר התוחלת שבקיום האנושי הקצר, כמו לגלגל סלע ענק שיתדרדר שוב. השיר של בירד מתמקד, כמו קאמי, ברגע אחד ברוטינה של סיזיפוס: הרגע שבו הסלע התחיל כבר להתגלגל מטה אבל סיזיפוס עדיין עומד בפסגת ההר, או בשיר הזה בקצה הצוק, ובמקום לרוץ בחזרה למטה הוא משתהה, רק לרגע אחד. זה הרגע שבו הוא מבין את האפסות והעקרות של הפרויקט שלו, או של החיים במקרה של קאמי, אבל בכל זאת יורד לגלגל שוב את הסלע. במילים אחרות, זה אולי רגע הבחירה. חתיכת נושא כבד לשיר פופ נעים של ארבע דקות, שמתאפיין במשפט המוזיקלי הכי יפה של התקופה (בקרב צמוד מאוד עם Sunflower של ומפייר וויקנד). הדרך שבה הפזמון – ״תן לה להתגלגל, תן לה להתרסק בתחתית, הבית שלי שם למטה אבל איבדתי אותו כבר מזמן״ – נהיה סוחף ברגע אחד והשריקה רצה בעקבותיו, אולי מציעה את ההשקפה של בירד לשאלת הקיום האנושי. אם אנחנו כבר פה ולא נשאר לנו כלום, בואו נשרוק, בואו נשיר, בואו נהנה ממה שיש.
עוד מזה: בפלייליסט 2019 הייתה רכה מאוד
מתוך My finest work yet

Anna of the North – Thank Me Later
הבלוג הזה ואולי גם אני ידוע בתור מקום לגלות בו מוזיקה חדשה, מחוץ למיינסטרים. אבל האוזן שלי, מאז ומתמיד, כרויה לפופ. והכי אני שמח כשמתגלה לי פתאום איזה שיר שהוא בדיוק באמצע. הוא מספיק בשוליים כדי שהוא יצטרך דחיפה מאנשים כמוני לאנשים שמוכנים להקשיב להם; אבל יש לו את כל המאפיינים של שיר פופ מעולה. השיר הזה, מהזמרת הנורבגית אנה לוטרוד שקוראת לעצמה אנה מהצפון (חשבתי שאני מהצפון, אבל היא יותר מהצפון), הוא בול זה. ממתק פופ מושלם בלי כל האובר־ליטוש והסאונדים של המצעדים.
עוד מזה: בפלייליסט התגליות הקטנות של 2019
מתוך Dream girl

Beck – Saw Lightning
האם בק איבד את מגע הקסם שלו? אני לא יודע. אני אף פעם לא יכול לדעת איתו. אבל יש סיכוי שכן. אחרי שני עשורים שבהם לא הפסיק להפתיע בכל אלבום את כל מי שהקשיב לו ואולי גם את עצמו, לפני כמה שנים היה נדמה לי שהוא נהיה קצת צפוי, בטוח לעצמו. הוא הוציא אלבום שהיה שיחזור של אלבום קודם, ואז אלבום שכל כך התאמץ להיות קליל ופופי שהוא הרגיש לי משעמם, וכשהגיע האלבום החדש, למרבה האירוניה, שוב לא ידעתי למה לצפות מבק, אבל הפעם לא ציפיתי להרבה. לשמחתי, הוא חבר ברוב האלבום הזה לפארל, אמן פחות זיקיתי אבל לא פחות מבריק, וגם אם האלבום לא אחיד ברמתו, הסינגל הזה הוא סינרגיה המושלמת בין שניהם. ביט קלאסי של פארל, הגיטרה והמפוחית והשירה הקלאסיים של בק. הם הצליחו איכשהו לא להתפשר על להיפגש באמצע, אלא למצוא נקודת מפגש גבוהה מאוד, כל אחד מרים את השני טיפה גבוה יותר.
מתוך Hyperspace

Bill Callahan – What Comes After Certainty
אמרתי זאת בעבר ואגיד זאת שוב ושוב: ביל קלהאן הוא אולי הכותב הכי גדול של דורו. לא רק בקרב כותבי שירים, אלא בכלל. ״אהבת אמת״, הוא מהרהר בקול רם בשיר הזה, באלבום הכי מיושב וביתי של מי שהפך מניסיוניסט לקול יציב, כמעט הוגה דעות, ״אינה קסם, אלא ודאות. ומה שבא אחרי הוודאות״, הוא ספק מוסיף, ספק שואל. קלהאן התאהב, התחתן, עשה ילד, וזה עיכב את האלבום החדש לא מעט שנים. הוא חשב כשהיה לו מתי לחשוב. הוא כתב כשהיה לו מה לכתוב, והוא לא שר לפני שהיה לו מה לשיר. הוא ממשיך בתהליך הזיקוק שלו: מוזיקה פשוטה יותר, פחות ופחות מילים, לפעמים אפילו פחות מלודיה. זה הולך ומרגיש יותר כמו שיחה נינוחה עם חבר נבון וקשוב, כמה שעות אחרי שסיימתם להשלים פערים ולאכול ולפטפט על הא ודא, ונפתח מספיק חלל בשיחה ומספיק נחת ביניכם כדי לדבר על הדברים הגדולים, אפילו במילים קטנות.
עוד מזה: בפלייליסט 2019 הייתה רכה מאוד
מתוך Shepherd in sheepskin vest

Calexico, Iron & Wine – Follow the Water
אני אוהב את קלקסיקו עד קצה העולם, ואני אוהב את Iron & Wine עד לאותו המקום. לפני 15 שנה הם הוציאו אלבום משותף יפה נורא, והשנה הם חברו שוב כדי להוציא אחד חדש. הציפיות שלי היו בשמיים, קניתי כרטיס להופעה המשותפת שלהם פה עוד לפני שהאלבום יצא. והנהר שלהם זרם ואני נסחפתי בו. זה האלבום הכי מחבק של 2019, הוא עדין וחכם ויפהפה. השיר הזה לא נרשם אצלי בתור שיא עד ההופעה, שם הוא פתח אצלי משהו בלב, ומאז אני מאוהב בו עד כלות. יש אמנים שנהיים יותר משעממים ופחות הרפתקניים ככל שהם מתבגרים. אבל יש כאלה שפשוט מעמיקים.
עוד מזה: בפלייליסט 2019 הייתה רכה מאוד
מתוך Years to burn

Caribou – Home
שימו את השיר הזה ביום קודר ותראו איך קרן דקה של שמש מפציעה. דן סניית׳, הלא הוא Caribou, הלא הוא Daphni (עוד מעט, בהמשך הרשימה), יכול לעשות מה שבא לו. הוא פיצח איזה משהו בנוגע לאיך שצלילים מפעילים אותנו. בתלבושותיו השונות ואפילו עם כלי נגינה וגישות מוזיקליות שונות לגמרי, במקצבים שונים ובמהירויות שונות, משהו במוזיקה שלו תמיד מצליח לשלוח יד לתוך הגולגולת שלי ולדגדג בדיוק איפה שהכי נעים. המוזיקה שלו היא כמו המכשיר מסאז׳ ראש הזה עם הזרועות הדקיקות שעושה אורגזמה בקרקפת. "Home" מחזיר אותו שלושה אלבומים אחורה לפחות מבחינת גישה וסאונד, ומצליח איכשהו להישמע רענן וכאילו הוא היה פה תמיד.
מתוך סינגל

chelmico – 爽健美茶のラップ
וואלק, לפעמים שווה לשים פליי על פלייליסטים שלא חשבת שתשים עליהם פליי, כמו פסקול החנויות של H&M בספוטיפיי. כשיוצאים, מגיעים למקומות נפלאים, כמו ליפן, המקום שבו שתי היפניות שמרכיבות את Chelmico עושות סוג מנצנץ והיפראקטיבי ומאוד יפני של פופ. זה גם חמוד להחריד. האם אני יודע מה הן שרות? לא, אני רק יודע ששם השיר (סובקניצ׳ה) הוא שם של משקה קל פופולרי ביפן, אז אולי כל הסיפור הוא פרסומת, אני לא יודע. אני רק יודע שברגע שמתחיל השיר הזה אני: א. מחייך. ב. רוקד, אבל ממש רוקד, עם חיוך מטומטם.
עוד מזה: בפלייליסט התגליות הקטנות של 2019
מתוך Fishing

The Chemical Brothers – Got To Keep On
שנת הפה? שנת הכימיקל! ואיזו שנת כימיקל מטורפת. סינגלים טירוף אחד אחד, אלבום קרוב לשלמות, טור הופעות, סט ב-BBC. מי שאוהב את כימיקל בראדרז קיבל מהם השנה את הכל. "Got to keep on making me high", טוען השיר הגדול הזה, וזה נשמע כמו נוט טו סלף שלהם לעצמם: למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים כבר שלושים שנה. כן, שלושים! איך זה עדיין נשמע רענן ומלא חיוּת?
עוד מזה: בפלייליסט אלקטרו רדיו 2019
מתוך No geography

Cochemea – Mitote
אני מודה, אני לא יודע איך לבטא לא את שם האמן ולא את שם השיר. אבל אני יודע טוב מאוד איך לבטא את השיר עצמו, ואני יודע שהוא גורם לי לרקוד כמו באיזה טקס וודו. כל מה שצריך הוא גרוב תופים שבטי, ברייקים שאי אפשר לעמוד בפניהם, והכלי נשיפה הזה, מה שהוא לא יהיה. חצוצרה? סקסופון? מה שלא יהיה. Cochemea Gastelum, זה שמו המלא, הוא סקסופוניסט שהיה חבר בלהקת הליווי של שרון ג׳ונס המנוחה, והאלבום החדש שלו חוזר לשורשים האינדיאניים שלו ומערבב את המוזיקה השורשית ההיא עם הג׳ז והפ׳אנק שהוא מתעסק בהם בדיי ג׳וב שלו. הקטע הזה הוא אחד הקטעים הכי מזיזים של 2019 בעיניי.
מתוך All my relations

DAM – Emta njawzak yamma
שיר שכל אדם שחי בחברה מסורתית או עם שאריות שבטיות יכול להזדהות איתו: מתי תתחתן??? מתי תתיישב כבר? מתי תתחתני? האמא מחפשת לה חתן, גם בלי משכנתא אנחנו נאבקים עם חשבון בנק ריק, וכל מה שאנחנו אומרים, צועקים לנו DAM, הוא: תפסיקו לדאוג, הכל טוב! שיר להורים, לחברים המודאגים, אולי גם לעצמנו. אבל בעיקר? איזה פאקינג באנגר. ניגנתי את השיר הזה בכמה מסיבות וחתונות השנה והוא תמיד פירק את המקום.
עוד מזה: בפלייליסט שירי ההיפ הופ של 2019
מתוך Ben haana wa maana

דניאלה ספקטור – פנינים
לפעמים אני מרגיש שדניאלה ספקטור בכלל לא זמרת פופ, או פולק, או זמרת בכלל. כמו ביל קלהאן, היא פילוסופית זן שיושבת שבועות ארוכים שקועה במחשבות, ומגיחה אל העולם מדי פעם רק כדי לשחרר תובנה צלולה כמים או חידת זן עדינה אל העולם. זה מה שהיא עשתה עם ״כל הדברים היפים באמת״, עד היום אחד השירים האהובים עליי אי פעם, וזו גם התחושה שלי עם ״פנינים״. האם אני יודע על מה השיר הזה מדבר? עדיין לא. האם אמשיך להשרות את עצמי בתוכו עד שאבין? כל כך נעים בתוכו שאני לא רואה סיבה שלא. האם זה עשוי לקחת עוד חודשים, שנים, או עשרות שנים? כן, אבל זה בסדר. הזמן הוא כמו מים, ואנחנו דגים.
עוד מזה: בפלייליסט ;השירים הכי יפים ששמעתי בתשע״ט
מתוך סינגל

Daphni – Sizzling (feat. Paradise)
שימו את השיר הזה ביום קודר ותראו איך השמש מחממת את כל הגוף שלכם! קאריבו, פעם שנייה, הפעם תחת הכינוי דאפני. השיר הזה כל כך פשוט שהוא כמעט מטומטם: לופ חצוצרות, לופ ווקאלס, לופ בס ותופים משיר דיסקו (זה המקור), זה בערך הכל. אבל מהשנייה הראשונה הוא מתפוצץ עם יותר אנרגיה וחשמל מכל שיר אחר ששמעתי או רקדתי או תיקלטתי השנה. וכשאתה כבר שבוי בו לגמרי, מוכן לרוץ עם הלופ הממכר והמזיז הזה לנצח, מסתבר שכל שתי הדקות הראשונות של השיר היו רק הכנה: רק עכשיו נכנס הבאס! ועכשיו באמת אי אפשר לרדת מהעננים. הוא כל כך פשוט שהוא גאוני. הוא רותח.
עוד מזה: בפלייליסט אלקטרו רדיו 2019
מתוך Sizzling EP

Dona Onete – Musa da Babilônia (feat. Bnegão)
יש שנים מוזיקליות שפתאום מכילות ריבוי פתאומי: פתאום בשנה מסוימת מצאתי את עצמי מאזין לפי עשר יותר ארצות מקודם. או ריבוי סגנונות, למשל. איכשהו, 2019 המוזיקלית שלי הייתה שנה שבה היה ריבוי פתאומי של זמנים. היו בה יותר שירים מאי פעם שנשמעו כאילו הם בעשור הלא נכון: כאלה שהמאפיינים שלנו הגיעו מהעשור הקודם, או מהניינטיז, או הסיקסטיז, או הפיפטיז. והנה שיר שיצא לגמרי ב־2019 אבל מה לכאורה חדש בו? הוא נשמע כמו דברים שמתי כספי עשה, מה עשה, הושפע מהם, עוד בסוף שנות השבעים. דונה אונטה, זמרת ברזילאית בת 80, הייתה חוקרת מוזיקה מהאמזון, האיזור שבו גדלה, ואז פוליטיקאית מקומית שם, ועכשיו היא שגרירה של תרבות האמזון, זו שנמצאת תחת מתקפה בעידן השלטון הנוכחי בברזיל. אבל יותר מהכל: היא שרה. והשיר הזה, אח, השיר הזה!
עוד מזה: בפלייליסט התגליות הקטנות של 2019
מתוך Rebujo

Duckwrth – Unstatus quo
ג׳יימס בראון מת כבר 13 שנה, אבל יש כל כך הרבה אמנים שחייבים לו כל כך הרבה, שגם אם בראון לא מוציא יותר שירים חדשים, הבנים והנכדים המוזיקליים שלו לא מפסיקים לצטט, לרפרר ולעשות לו מחוות. דאקוורת׳, ראפר־זמר־רקדן שאני אוהב במיוחד, הוציא השנה אלבום קצרצר אבל השיר הכי טוב שלו השנה לא נמצא בכלל באלבום: Unstatus quo הוא כולו מחוות היפ הופ גועשת לג׳יימס בראון. הוא מסמפל את בראון, מצטט אותו ומרפרר אליו, הכל בשיר אחד שאני לא יכול שלא לרקוד לו.
עוד מזה: בפלייליסט שירי ההיפ הופ של 2019
מתוך סינגל

Elbow – Empires
הו, אלבו. אהבתי אתכם מהפעם הראשונה ששמעתי אתכם, ותמיד ידעתם איך לנפח לי את הלב עד שהגיע לגבול שלו וכמעט התפוצץ. תמיד ידעתם איך לדקור במילה אחת את הלב שלי, שיקרוס ויתמוטט. האלבום החדש, כרגיל, מופלא. לא ציפיתי מכם לפחות, ולא אכזבתם אותי מעולם. ל-Empires הייתי אמור להיות מוכן, אבל לא הייתי. הוא התגנב אליי, קיבלתי בעיטה ללב כבר בשורה הראשונה: ״מותק, אימפריות קורסות כל הזמן, אל תשימי לב, במקרה היית עדה לזו שלי״. אני לא זוכר שיר כל כך מפואר שתיאר רגע כזה של התמוטטות. האירוניה ולשון ההמעטה בבית הראשון, והשאלה האינסופית של כל הבית השני, ושני אלה חוזרים במעגל לנצח. התמוטטות לא צריך עוד מילים.
מתוך Giants of all sizes

Emily King – Remind me
כמאזין שלא עף על פופ וסינתפופ מהאייטיז, חשקתי שיניים במשך שנים וחיכיתי שיחלוף הרטרו לאייטיז, שפשוט מסרב להיגמר כבר הרבה יותר מעשור. מה שקרה, כמובן, היה שעם הזמן התחלתי לחבב את זה. אם האלבום של אמילי קינג היה יוצא לפני עשור הייתי שונא אותו מיד. הפעם הגעתי מספיק פתוח להפקות־רטרו־אייטיז שהאזנתי לכל האלבום והתאהבתי לחלוטין. קינג היא זמרת נהדרת והאלבום הזה פשוט מענג לכל אורכו, והבחירה שלה בסאונדים הכל כך איטיזיים – איך שנשמעים התופים, אפילו איך שהקול שלה מטופל במיקס – הייתה יכולה להיות נפילה על הפרצוף אבל היא ממסגרת את השירים שלה בזמן כל כך ספציפי, שאי אפשר שלא לנפח את השיער ולרקוד ולדמיין שעוד רגע עולה לבמה ויטני יוסטון או שאדה או פיטר גבריאל.
מתוך Scenery

Erykah Badu, James Poyser – Tempted
זה נורא פשוט: אריקה באדו היא, אין הסבר אחר, מכשפה. מסתובבת לה שם בדאלאס עם כל הקטורת והג׳וג׳ו והקריסטלים, היא חד משמעית ומעבר לכל ספק מעורבת בכישוף. אחרת, אין לי הסבר הגיוני לדבר הזה: היא לקחה את אחד השירים השנואים עליי, באמת, שיר אייטיז שאם זה היה תלוי בי הייתי דואג שלא ישמיעו שוב ברדיו לעולם, וביצעה אותו מחדש עם ג׳יימס פויזר בצורה שעכשיו זה אחד השירים האהובים עליי השנה. כישוף! האם זו הדרך שבה הקול המתוק שלה כמעט נסדק בשורה הראשונה? האם אלה קולות הרקע בפזמון? האם זו העבודה שהמקור, עדיין לא הבנתי למה, נשמע עליז ונטול דאגות בניגוד קשה לטקסט עצמו, כמו שיר סיום של סרט נעורים שמח של ג׳ון יוז, והביצוע החדש מציף ומדגיש את החלקים המלנכוליים במנגינה ובהרמוניה של השיר הזה? לא, ברור שלא. זה פשוט הכישוף הזה של אריקה באדו, היה איזה פיצוץ עם עשן שם בדאלאס ומהצד השני שלו יצא השיר הזה, פתאום שלם, פתאום נפלא, פתאום זוהר ביופיו.
מתוך סינגל

Ezra Collective – Quest For Coin
הנה דעה: אנשים שלא אוהבים ג׳ז פשוט לא שומעים מספיק ג׳ז. יש להם בראש תמונה מאוד צרה של איך נשמע ג׳ז, מין קלישאה של דיסהרמוניה ומקצבים מוזרים, ואני איתם – את הג׳ז הספציפי שהפך לסטריאוטיפ של ג׳ז מנג׳ס אני באמת לא אוהב. אבל יש כל כך הרבה סוגים וגוונים של ג׳ז בעולם, ואני מצליח למצוא בתוכם כאלה שמדברים אליי. בדרך כלל אלה האיזורים הגרוביים יותר או השקטים יותר. יש פה שיר אחד מהשקטים בהמשך הרשימה, אצל קוקורוקו, אבל הנה קטע גרובי טילים, עם כלי נשיפה מרימים ומקצב שלא מצליח להפסיק לדחוף קדימה, ואפילו שיש פה סולו סקסופון, לכאורה אויבו הגדול של כל שונא ג׳ז, הוא יפה לאללה, ויש סביבו מספיק ריפים אדירים כדי להפוך את זה בגדול לקטע היפ הופ.
מתוך You can't still my joy

Faye Webster – Kingston
אציב לכם את האתגר שאני מציב לחברים שלי השנה: תשמעו את האלבום של פיי וובסטר, ונראה אתכם לא מתאהבים בה, אפילו קצת, תוך שלושה שירים. "Kingston", כמו שאר השירים באלבום, מושר בסוג של עצלות, כאילו וובסטר התעוררה כרגע והיא לא סגורה עדיין אם התחלנו להקליט. יש לאות נעימה ששורה על כל האלבום שלה, על המוזיקה שלה, על הקול שלה. ובמקום לגרום לשירים להישמע עצלים מדי או שיכורים, משהו בפרסונה שהיא יוצרת הופך אותם למשכנעים יותר. אחרי שנכנס הסקסופון והפזמון נגמר, אני כבר טבוע עד צוואר בשיר הזה. מדובר בעצם בשיר סול ענק, ענק ברמת ארית׳ה פרנקלין. אבל וובסטר בוחרת להחליש הכל, להסות את כל הכלים, שיהיו רכים, עדינים, עם קצוות מעוגלים. כן, נשבר לה הלב, אבל היא לא ממהרת לתקן אותו. קודם היא תיצור מזה דבש. לפי ספוטיפיי, זה השיר ה־4 הכי מנוגן אצלי השנה. הלוואי שבשנה הקרובה הוא יהיה כזה אצלכם.
עוד מזה: בפלייליסט 2019 הייתה רכה מאוד
מתוך Atlanta millionaires club

FKA twigs – Cellophane
העלמה לבית זרדים חזרה השנה עם אלבום שעדיין קשה לי לעכל, אבל הסינגל הזה נכנס לי עמוק מתחת לעור. הוא זוחל שם כמו שהקול של טוויגז זוחל לאורך השיר הזה. יש הרבה אמנים שמעמיסים צלילים ורעיונות ניסיוניים על המאזין, וטוויגז עשתה את זה בעיניי בהצלחה אדירה בריליסים שלה עד כה. אבל זה מבחן גדול מאוד להוציא שיר שחף מכל ההתחכמויות הצליליות, שיר straight forward, מינימלי, עדין, פשוט – ועדיין להצליח ליצור שיר כל כך חזק ומרטיט. זה סימן לשיר גדול, כשהוא נשאר גדול כשהוא כל כך עירום.
עוד מזה: בפלייליסט לא יכול לישון בלילה 2019
מתוך Magdalene

Florence + The Machine – Moderation
בואו נדבר על מחויבות: לא רומנטית, אלא לגישה. אמנים שמשכנעים אותנו ונשמעים לנו אותנטיים הם כאלה שמחויבים לגישה שלהם, הם הולכים עד הסוף עם הציניות שלהם או עם הפגיעוּת שלהם או עם הביטחון המופרז שלהם (למשל ראפרים). פלורנס מצהירה בשיר הענק הזה את המחויבות שלה, וגם מדגימה אותה באותו הזמן. רצית אותי מתונה – אני נראית לך כמו מישהי מתונה? שמעת פעם שיר שלי?! המתינות ממני והלאה. אני מתפוצצת, אני דרמטית, אני מרגישה בכל העוצמה, אני עולה על גדותיי. וזו לכשעצמה אמירה אדירה וחשובה לכל מי שמאזין ומאזינה. מזל שזו לא רק אמירה: זה גם שיר ענק.
מתוך סינגל

Gabriels – Loyalty
השיר המושלם הזה משנות החמישים הופיע פתאום בחיי ב־2019, ואז הסתבר שהוא מ־2019. שיר שכולו לילה, שיר שכולו ערגה פוסט־פרידה, שיר שכולו כניעה להחלטה הלא טובה, לטעות, לאהבה שלא נגמרת גם כשהיא צריכה להיגמר. להרכב הזה יש רק שיר אחד, השיר הזה, אבל ברצינות? בכל הרצינות? השיר הזה כל כך מושלם, כל כך נוטף יופי מהתו הראשון ועד האחרון, שגם אם לא יהיה ל-Gabriels עוד שיר אחד אף פעם, אני לא אמצא על מה להתלונן.
עוד מזה: בפלייליסט לא יכול לישון בלילה 2019
מתוך סינגל

HÆLOS – Kyoto
לא יודע מה לספר לכם על השיר הזה מההרכב האנגלי היילוס, חוץ מזה שזה אחד השירים הנדירים האלה שיכולים אשכרה לעבוד במועדון כשיר אלקטרוני מרגש, וגם על הספה בבית באוזניות כשאתה בוהה ותוהה, וגם כשיר לשים ברקע עם חברים, וגם וגם וגם. The xx מתמחים בליצור שירים שיושבים על המשבצות האלה, ואיכשהו היילוס הצליחו למלא את אותן המשבצות בדיוק, בלי להישמע בכלל כמו The xx (חוץ מהעובדה שיש פה זמר וזמרת). נראה אתכם שומעים את השיר הזה כמה פעמים היום ולא נתקעים איתו בראש שבוע.
מתוך Any random kindness

Hannah Cohen – All I Wanted
יש שם לסוג השיר הזה: Torch song. שיר של אהבה נכזבת, או של געגועים לאהבה שהייתה ואיננה. כל מה שהאנה כהן רוצה הוא את מה שכבר אין. האלבום שלה, Welcome home, תפס אותי לגמרי בהפתעה וגדל עליי ככל שהשנה הזו גדלה. השיר הזה הוא תמונת מראה מוזיקלית ל-All I want של ג׳וני מיטשל, גם הוא שיר געגועים אבל מלא עליזות וחיוכים, בעוד הקול של כהן נשמע חלול מרוב שהיא סיימה את כל הדמעות שלה ונשארה לה רק התחינה.
עוד מזה: בפלייליסט 2019 הייתה רכה מאוד
מתוך Welcome home

Hannah Cohen – This Is Your Life
״אלה החיים שלך, אל תתן להם פשוט לקרות לך״. כמה פשוט, ככה מסובך. ואם מכים בך באמת כל כך פשוטה, כל כך מפחידה, כל כך דורשנית, עדיף לעטוף את הגלולה ההכרחית והמרה הזו בהרבה מאוד סוכר. הקול של האנה כהן, העיבוד הרך, הנימוח כמעט, והצלילים הקטנים שמכים בריוורב מדי פעם כמו הבזקי אור, הכל שם כדי ללטף את ראשך ולומר: אין לך ברירה אלא להכיר בכך שהחיים האלה הם חד פעמיים והם רק שלך. אבל יהיה בסדר. העולם יכול להיות גם רך.
מתוך Welcome home

Helado Negro – Pais Nublado
Pais nublado זה ״ארץ מעוננת״, ובשיר הזה נפרד הלאדו נגרו ממישהו קרוב אליו, אני מניח שזה אחיו (כי חלקים גדולים, אם לא כל האלבום החדש שלו, נכתב על אחיו), מוותר אבל לא שוכח את כל הדברים שהם עוד תכננו לעשות ביחד, ושולח אותו ללכת בארץ המעוננת. לקח לי הרבה זמן להחליט על מה השיר הזה, ואולי אני מפספס את כוונתו של המשורר, אבל אין קריאה לא נכונה של שיר אם השיר מדבר אליך. והשיר הזה לא סתם מדבר אליי, הוא לוחש לי ברגעים בלתי צפויים.
עוד מזה: בפלייליסט 2019 הייתה רכה מאוד
מתוך This is how you smile

Injury Reserve – Jailbreak the Tesla (Feat. Aminé)
עובדה מפתיעה: זה לא השיר היחיד ברשימה הזו שמסמפל כלי רכב ממונעים בשביל הביט שלו. אני אוהב היפ הופ מהרבה סיבות, אחת מהן היא הגמישות העצומה שלו להכיל מגוון אדיר של צלילים בלי לאבד את הצורה המזוהה עמו, ומגוון אדיר של נושאים. השיר הזה מסמפל חרקות של אוטו ומה שנשמע כמו קלימבה בביט וסרטון יוטיוב בפזמון ומדבר על איך לדפוק ג׳יילברייק – כמה מה שעושים למערכת ההפעלה הסגורה של האייפון כדי לא לשלם על אפליקציות – למכוניות טסלה. וואלק, שלושה דברים שלא חשבתי שאשמע בשיר היפ הופ, בטח לא ביחד, אבל הנה הם, והבית האורח של אמינה פשוט ענק, כולל המשפט המדהים: ״המכונית שלך נשמעת ככה (וורוווום) ושלי נשמעת ככה (דממה)״.
עוד מזה: בפלייליסט שירי ההיפ הופ של 2019
מתוך Injury reserve

James Blake – Where's The Catch? (feat. André 3000)
ג׳יימס בלייק מצא סופסוף אהבה, והוא לא ממש יודע מה לעשות עם זה. כל המחצית השנייה של האלבום החדש שלו היא שירי אהבה, אבל זה עדיין ג׳יימס בלייק, אז השיר הזה הוא יותר שיר ספק משיר אהבה. כל כך טוב לנו פתאום, כל כך טוב לי פתאום… אין מצב. איפה המלכוד? לא יכול להיות שהכל ורוד. נפגעתי כל כך הרבה פעמים בעבר. הייתכן שאין איזה סוד אפל איפשהו? כדי לברר הוא מזמן את אנדרה 3000, בבית השני שלו השנה, עוד בית ראפ פלאי, והוא לא מציע תשובות אלא רק מעמיק את הספקות ומרחיב אותם. מזל שהתשובה מגיעה בשיר הבא באלבום, שהוא גם השיר הבא ברשימה.
מתוך Assume form

James Blake – I'll Come Too
השיר הכי רך של ג׳יימס בלייק אי פעם? אולי. בטוח הכי מרגש שלו, ובלייק יודע לרגש אותי. האהבה, שבשיר הקודם עשתה לנו סרטים, התקבלה. אין יותר ספקות, אין יותר הכחשה. אני מוכן לבוא אחרייך לאן שלא תלכי: לנסוע סתם במכונית בלי מטרה? לניו יורק? לאל־איי? לסוף החיים? לאן שתגידי, אני שם. מה זה שם, ליתר ביטחון הבאתי ב-2:52 את כל הכינורות מהסרטים של דיסני יחד איתי, כמו זר ורדים אדום יתר על המידה, שלא יהיה ספק בכלל, שאף אחד לא יחשוב, בטח לא את, שיש לי עדיין ספק. שיר אהבה מרגש בצורה חריגה.
עוד מזה: בפלייליסט לא יכול לישון בלילה 2019
מתוך Assume form

Jamila Woods, Saba – Basquiat
ג׳מילה וודס חזרה, והיא כועסת. היא כועסת? בטח שהיא כועסת. למה היא כועסת? תקשיבו בעצמכם. כמו ראפסודי, גם וודס הוציאה השנה אלבום שכל שיריו נקראים על שם גיבורים שחורים שלה: מאדי ווטרס, זורה ניל הורסטון, ארת׳ה קיט, ג׳יימס בולדוויין. בניגוד לראפסודי, שלפעמים הדביקה כותרת לשיר, וודס ממש ביססה ולקחה השראה ברורה לכל שיר מהגיבור שבכותרתו (לא סתם נקרא האלבום Legacy! Legacy!), וציירה בכל שיר מה שהיא קראה לו דיוקן עצמי, רק דרך נקודת המבט של אותם גיבורים ומה שהם לימדו אותה. בסקיאט, הצייר, היה מלא בכעס, אבל הוא סירב לפרט כשמראיין לבן שאל אותו מה מכעיס אותו. וודס פורטת את זה לאחד השירים המבריקים של השנה.
עוד מזה: בפלייליסט שירי ההיפ הופ של 2019
מתוך Legacy! Legacy!

Jamila Woods – Giovanni
לא ג׳ובאני רוסו, לא. מדובר בניקי ג׳ובאני, משוררת אפרואמריקאית שהשיר שלה, Ego Tripping, הוא הבסיס לשיר הזה של וודס, שגם עושה פרפראזה עליו בשורה "There must be a reason why". וודס סיפרה בראיון שהיא מלמדת שירה בשיקגו והיא נותנת לתלמידים שלה לקרוא את השיר של ג׳ובאני לצד "i" של קנדריק לאמאר, שניהם שירים של שחורים שהופכים את השנאה שמופנית כלפיהם לאהבה עצמית. השיר הזה כולו ביטחון וגאווה עצמית, ואני חולה על הבחירה לדפוק בסוף שלו סולו גיטרה כאילו סלאש קפץ לאולפן, ועל הדרך שבה הביט מתפרק בחצי הדקה האחרונה. הטריק הוא להיות עשיר בלי להיות מעיק: האלבום והשיר הזה של וודס מלאים ברפרנסים טקסטואליים ורעיונות מוזיקליים ושואבים מכל כך הרבה מקומות, והמוזיקה מגוונת ומשתנה – אבל זה לא עומס, זה לא מעיק. זה עשיר ומעשיר אותנו. דאם, איזה אלבום מדהים נתנה לנו השנה ג׳מילה וודס.
מתוך Legacy! Legacy!

ג׳יין בורדו – אוקיינוסים
וואלק, לא ציפיתי להכניס שיר של ג׳יין בורדו לשירי השנה שלי. עד עכשיו, חוץ מהביצוע המשותף עם אלון עדר ל״איך אפשר שלא״, אף שיר שלהם לא דיבר אליי. סחטיין על ההצלחה האדירה והמהירה, כל הכבוד על החייאת הקאנטרי העברי, אבל אישית, נשארתי אדיש במקרה הטוב. והנה, לקראת סיכום השנה העברית שלי הלכתי לשמוע כל מיני דברים שפספסתי. באחת הרשימות שנתקלתי בהן, בכאן88, היה את השיר הזה. ניגנתי את הרשימה על שאפל וכשהשיר הזה הגיע, איך אמר ביאליק, נפלתי ברצפה. אני ממש זוכר איך הייתי בדרך החוצה עם הכלב ומשכתי אותו אחורה כדי לרוץ למחשב להבין מה מתנגן ולשמוע את זה שוב. הוא לא אהב לחכות עם הפיפי אבל לא הייתה שום ברירה. השיר הזה פירק אותי. שיר געגועים שמצליח להיות דרמטי בלי להיות מלודרמטי (בעיניי), והקול המתקתק של דורון טלמון נשמע פה כל כך אבוד, כמו ילדה שהלכה לאיבוד ומנסה להיאחז בתקווה, שהפזמון הזה שובר לי את הלב בכל האזנה מחדש.
עוד מזה: בפלייליסט ;השירים הכי יפים ששמעתי בתשע״ט
מתוך אוקיינוסים

Kate Tempest – Firesmoke
בכל פעם שיש לקייט טמפסט אלבום חדש, הוא יותר מדי בשבילי. אבל בכל פעם שאני מתייחד עם שיר אחד שלה, נשפך לי המוח מרוב השתאות. אולי אני צריך להכיר בכך שזה טיב היחס שלי למוזיקה שלה: אני לא בנוי לקשר עמוק עם האלבומים העמוסים (במילים) והתובעניים (בריכוז) שלה, אלא רק לרומנים קצרים, בכל פעם עם שיר אחד. והפעם: שיר אהבה. מה זה אהבה, להט בין הסדינים, ירכיים בוערות, ההתאהבות והסקס כפתיחת השער לשיחרור ולחופש, לביטחון ולכאוס. זה אחד משירי האהבה הכי יפים של העשור, וההגשה של טמפסט על הביט העדין הזה מצליחה להיות מרוחקת ומתמסרת בו זמנית, קצת כמו המילים שלה. והנה זה גם נקשר לשיר האהבה היפהפה של ביל קלהאן מהרשימה הזו, כשהיא שרה: "Is this how it feels to feel certain?"
מתוך The book of traps and lessons

Kelsey Lu – I'm Not In Love
קלסי לו היא אחת מההפתעות הגדולות של השנה שלי, אמנית שלא שמעתי עליה מעולם והגיעה פתאום עם אלבום יפהפה ומרתק. לו היא נפש של אריקה באדו כלואה בגוף של צ׳לנית קלאסית, ומהחיבור או החיכוך בין שני הצדדים האלה עולות ניצוצות. האלבום שלה, Blood, מלא בקסם וגרוב והפתעות ובאמת שכדאי לשמוע את כולו. אז למה שמתי פה קאבר מתוכו ולא משהו מקורי? זה לא פייר, אבל הביצוע שלה ללהיט הסבנטיז הנצחי הזה כל כך מעניין ויפה, שהוא נכנס לי עמוק ללב ולא יצא. בדרך כלל, הקאברים האהובים עליי הם אלה שמפרקים את השיר המוכר למרכיבים הכי בסיסיים שלו ואז בונים אותו מחדש תוך התעלמות מהעיבודים המקוריים. וזה בדיוק מה שקלסי לו לא עשתה. היא שיחזרה בנאמנות רבה חלקים גדולים מהשיר, אבל שינתה מספיק אלמנטים כדי להפוך את הביצוע הזה לשלה לגמרי, בלי לבזות את המקור הדי מושלם בסך הכל. וכשמצליחים להפוך שיר שחשבתי שהוא מושלם לטיפה יותר יפה, זה אפילו יותר מרגש מקאבר מדהים לשיר גרוב. זה לגעת בנשגב.
עוד מזה: בפלייליסט התגליות הקטנות של 2019
מתוך Blood

Kevin Morby – No Halo
באלבום החדש שלו ובשיר הזה במיוחד, קווין מורבי עושה מלא החלטות שגויות, כאלה שבבתי ספר למוזיקה כנראה יורידו לכם עליהם ציון. אבל המוזיקה של מורבי נשמעת כאילו הוא קודם כל עושה אותה בשביל עצמו. ״כשהייתי ילד, לא היה גג לשמחה שלי; כשהייתי ילד, שום דבר לא היה לא־עשוי מאש״. השפה הכמעט פרטית הזו, אפשר להבין אותה אבל ניכר שהיא שויפה בתוך הראש של מורבי במשך שנים. זה שיר על ילדות כמו שמעולם לא נשמע שיר על ילדות.
מתוך Oh my god

KH – Only Human
הקסם של קירן הבדן, שקורא לעצמו בדרך כלל Four Tet (אבל לפעמים, כמו בריליס הזה, KH), הוא שמדובר באדם היחיד שיכול לסמפל פזמון של נלי פורטדו, להדביק אותו על ביט שנשמע כמו מכונת תופים עם שיהוק כרוני, למתוח את החרא הזה על 8 דקות ואיכשהו להפוך את זה לאחד הקטעים הכי מדהימים של השנה. ממכר, היפנוטי, מעיף, מרומם, משונה, אקסטטי, לרגעים אפילו נשגב: ברוכים הבאים למוח המופלא של קירן הבדן. גם האלבום האחרון שלו היה כזה: מורכב מהחומרים הכי פשוטים, כמעט סתמיים וניו אייג׳יים, אבל מורכבים לכדי יצירה נשגבת, יפה להחריד. אני חושד שכמו שפיקאסו או ואן גוך פשוט ראו אחרת את העולם ותרגמו את הראייה הזו לציור, ככה הבדן שומע את העולם אחרת מאתנו, ומדי פעם אנחנו זוכים לשמוע את העולם דרך האוזניים שלו, וזה כמו לפתוח שער ליקום עם חוקי פיזיקה אחרים לגמרי.
עוד מזה: בפלייליסט אלקטרו רדיו 2019
מתוך סינגל

Kindness – Lost Without (feat. Seinabo Sey)
דיסקו הוא רק הקנבס שעליו מצייר Kindness את הציור הצבעוני שהוא השיר הזה. האלבום החדש שלו הוא יצירה יפהפיה של אופוריה ומלנכוליה, דאגה שהוא הופך לריקוד, ריקוד של שיחרור או התגברות. אם מארק רונסון (כן, תיכף) הפך השנה שברון לב למסיבת דיסקו, אז אדם ביינברידג׳ הפך השנה את כל דאגות השוויון והדיכוי של העולם המערבי למסיבת דיסקו, והתמורה הזו הרבה יותר מרגשת, הרבה יותר משחררת, הרבה יותר מעוררת ומרגשת מזו של רונסון בעיניי.
מתוך Something like a war

King Princess – Prophet
ממש בשנה שעברה קינג פרינסס הייתה פה עם ״1950״ מתוך אי־פי הבכורה שלה. מאז היא הספיקה להקליט עם פיונה אפל קאבר לפיונה אפל, לעשות סיבוב אצל מארק רונסון, להיות ה-It girl המוצדקת של האינדי השנה ולהשלים את אלבום הבכורה המלא שלה, Cheap Queen, עוד לפני שהיא חגגה 21.אבל כל זה לא היה מספיק אם המוזיקה שלה לא הייתה נפלאה, אם האישיות שלה הייתה מצליחה לצוף דרך כל דבר שהיא עושה. ״Prophet״, שתפס אותי מההאזנה הראשונה עם הביט הפשוט והמוכר הזה, ניצח את שאר השירים באלבום כי בדיוק כמו ״1950״, ובדיוק כמו "Pieces of us" המעולה שלה עם רונסון, הוא נשמע כמו שיר רגיל לגמרי, כזה שכל אחד היה יכול לעשות אבל יש בו משהו חמקמק וקסום שהופך אותו למיוחד, כמעט חד פעמי. והמשהו הזה הוא פשוט, כנראה, קינג פרינסס.
מתוך Cheap queen

KOKOROKO – Abusey Junction
זוגתי שלחה לי את זה בוקר אחד, וכתבה משהו כמו ״נכון יפה?״ נכון. יפה. מה זה יפה, אני צריך לאסוף שנייה את הלסת שלי מהרצפה יפה. גיטרת בלוז שמנגנת משהו קטוע, מגומגם. כלי הקשה עדינים שנשמעים כמו התחלה של ג׳ז אפריקאי, וסקסופונים שהגיעו בהחלט מאתיופיה. וכל החבילה הזו מגיעה בכלל מלונדון, אנגליה, באדיבות שמיניית (!) האפרו־ג׳ז Kokoroko, שמובילה החצוצרנית שילה מוריס־גריי. מה לספר לכם יותר מזה? שימו פליי ותתמסרו לשבע דקות שאין לי מילה אחרת אליהן מאשר Sublime, רצוי במבטא לונדוני.
עוד מזה: בפלייליסט לא יכול לישון בלילה 2019
מתוך Kokoroko

קותימן ושי צברי – רק בלילות
זו הייתה רק שאלה של זמן עד שקותימן ושי צברי יעשו שיר ביחד. הם הצטלבו כל כך הרבה פעמים בכל כך הרבה דרכים, שזה באמת הרגיש כמו צמד בלתי נמנע. רק מה? עם כל האופטימיות שלי, והאהבה העצומה שלי לשניהם, בחיי, לא ציפיתי לקבל כזה שיר ענק. כזה שיר שמרגיש כאילו הוא רק חיכה לקרות, כאילו הוא היה באוויר והם פשוט היו שם כדי לקטוף אותו. שיר שנשמע כמו שיר נצחי. מאז, קותימן הספיק להקליט לו גרסה באנגלית וגירסה בטורקית, שתיהן נהדרות, וגם הרימיקס פגז, אבל באמת, שום דבר לא מתקרב בכלל לביצוע המקורי עם צברי. זה שיר הסול הגדול של התקופה.
מתוך סינגל

Lemaitre – Fast Lovers
"So say we all", נפתח השיר הזה, כמו שאומרים בבאטלסטאר גלקטיקה. השיר הזה, שמגיע מנורווגיה, גורם לי להרגיש כאילו אני לועס טופי. הוא מתוק, צמיגי ודביק – הוא נשאר איתי שעות אחר כך, מזריק רגעים מפתיעים של מתיקות אל תוך היום בכל פעם שהוא צץ מחדש לתודעה.
מתוך סינגל

Little Simz – Offence
החיסרון העיקרי בשיר הזה של ליטל סימז – פגז של ביט עם פגז של הפתעות קטנות באמצע (חליל, כינורות, סינתים קטנים שבאים לבקר) ובנזונה של פגז של פזמון – הוא שבסופו של דבר הוא עוד שיר של ראפרית שמשוויצה שהיא הכי טובה. סבבה, תבנית מוכרת ואהובה בראפ, אבל מכיוון שגם השיר הבא באלבום (וברשימה) מתעסק בזה אבל עושה את זה בצורה מקורית ומעניינת, השיר הזה, כשמקשיבים לטקסט השנון שלו, מתרדד בסופו של דבר ל״תקשיבו לי אני הכי טובה״. אבל בחיי, אפילו זה לא מנע מהשיר הזה להיכנס לרשימה האקסקלוסיבית הזו. למה? כי הוא פגז של ביט עם פגז של פזמון ומלא הפתעות קטנות באמצע, וכי סימז ראפרית נהדרת.
עוד מזה: בפלייליסט שירי ההיפ הופ של 2019
מתוך Grey area

Little Simz – Boss
ליטל סימז עושה בשיר הזה משהו שלא זכור לי ששמעתי בשיר ראפ. הבתים הם תבנית קלאסית של היפ הופ: שיר ההתרברבות – ״אני ראפר יותר טוב ממך ואתה לא ראפר יותר טוב ממני״, כפי שניסח את זה השנה רביד פלוטניק – זה ז׳אנר שהרבה פעמים אנשים שלא מבלים מספיק זמן עם היפ הופ חושבים שהוא רציני ולא מודע לעצמו או מוגזם בכוונה. אבל הפזמון החוזר, במקום להגיד ״אחי קרעתי אותך אתה כלום״, אומר משהו אחר לגמרי, משהו שברירי ופגיע במפתיע: ״תפסיק להתעסק לי עם הלב! היית החלום שלי, טמבל. פתאום אתה גבר? אני לא צריכה את הסטרס הזה״. האם זה שיר אהבה נכזבת במסווה של שיר התרברבות על יכולות הראפ? להיפך? אני לא יודע, אבל זה חיבור כל כך מטלטל שאני לא יכול לעמוד בפניו.
עוד מזה: בפלייליסט שירי ההיפ הופ של 2019
מתוך Grey area

Lizzo – Cuz I Love You
2019 הייתה ה-annus mirabilis של ליזו. חיממנו מנועים עוד ב־2018, כשיצא ״Boys״, סינגל מושלם שאיכשהו נשאר מחוץ לאלבום, אבל ממש בשבוע הראשון של השנה היא הנחיתה עלינו את ״Juice״, שהיה מעבר לכל ספק ה-שיר של 2019, וקפץ במהירות שיא מלהיות שיר שנחרש בקצה לשיר שנחרש בגלגלצ ואז בכל מקום. חודש אחר כך היא כבר הפילה עלינו את שיר הנושא הזה ומשם היה ברור: ליזו לא יכולה להפסיד השנה. התופעה שהיא ליזו היא ענקית. וסביר להניח שבגראמיז הקרובים היא תשבור שיאים. אבל בסוף הכל חוזר לשירים. והשיר הזה, אלוהים תשמור, השיר הזה הוא פאוור־באלאד, גירסת ההיפ הופ. שורת הפתיחה האובר־דרמטית, מתקפת כלי הנשיפה האפילו יותר דרמטית, הראפ, משחקי המילים, ובסופו של דבר זה אשכרה שיר אמיתי על הרגע שבו אתה מוצא אהבה כשחשבת כבר שאתה לא מסוגל לאהבה. מה ליזו לא יכולה לעשות?
מתוך Cuz I love you

Lizzo – Juice
לא משנה מה יגידו המספרים בספוטיפיי, שם "Truth hurts" קיבל פי פי 3 האזנות, ״Juice״ עדיין נשאר בעיניי השיר הכי גדול, הדובדבן של הר הקצפת שהוא 2019 עם ליזו. רקדתי את השיר הזה בסלון, לבד, עם זוגתי, עם חברים, פירקתי איתו רחבות, ניגנתי אותו איפה שרק יכולתי, לבד או ביחד. היי, זו לא אשמתי אם אני פה משתולל, תאשימו את המיץ ליזו.
עוד מזה: בפלייליסט שירי ההיפ הופ של 2019
מתוך Cuz I love you

Lowly – baglaens
יש תודה שאני חייב עדיין. מישהו שלח לי, איפשהו, מתישהו השנה, את השיר הזה. אני לא זוכר מי זה היה, אבל אני חייב לה או לו תודה לעד (אם אתם קוראים פה וזה אתם, נא להתוודות). בגדול, אם יש פה אנשים שמבינים בתיאוריה של המוזיקה ויכולים אולי לבאר לי מה קורה בשיר הזה שלוחץ לי על כל הכפתורים, אם מדובר פה באיזה עניין של סולמות ומקצבים ופעמות ומודולים, אין לי מושג מה זה אומר. אני פשוט אניח שמדובר במעשה פלאים מהפנט שהגיע מדנמרק,
עוד מזה: בפלייליסט לא יכול לישון בלילה 2019
מתוך Hifalutin

Lucy Dacus – Forever Half Mast
בשנה שעברה לוסי דייקיס לקחה פה דאבל, עם אלבום הסולו המושלם שלה ועם האלבום שהוציאה כחלק מ-Boygenius, וגם השנה היא לא נחה על שמריה והוציאה השנה אי־פי שנקרא פשוט 2019, וכולל קאברים ושירים מקוריים. לא הכל שם נפלא, בעיניי, אבל כשדייקיס מחברת שוב את הקול החשוף שלה יחד עם מלנכוליה ודיסטורשן, אני שלה בלי שום מגננות. וכשהיא מוציאה ב־4 ביולי שיר על הניסיון ליישב את הבושה ההיסטורית והחטאים של המדינה שבה היא חיה יחד עם הגאווה וההנאה שבלחיות בה – ועוד באי־פי שבו היא מבצעת שיר של ספרינגסטין – אני רוצה להעניק לה מדליה, אבל לא יכול, כי אני בדיוק מתייפח ממנה.
מתוך 2019

Mark Ronson – Late Night Feelings (feat. Lykke Li)
מה נפלא יותר מדיסקו עשיר ועסיסי? דיסקו עשיר ועסיסי עם לב שבור. מארק רונסון הבין את זה וניפק לנו אלבום שלם שזו התמה שלו: דיסקו לב שבור. יש בו מספיק שירים מעולים לקריירה שלמה של מוזיקאים שהם לא מארק רונסון. אבל השיא, בעיניי, הוא שיר הנושא באדיבות מלכת הלב השבור של השנים האחרונות, ליקי לי. אני סאקר שלה גם ככה, וגם של רונסון, אז מעבר לכל שת״פ אחר באלבום רב הנשים הזה, כאן הלב שלי התנפץ בדיוק במידה הנכונה כדי שהשברים שלו יאירו את כל החדר כמו כדור דיסקו. (בונוס: הקורא אורן סגל הכין פלייליסט שירי לב שבור רקידים מהעשור האחרון.)
מתוך Late night feelings

Men I Trust – Tailwhip Revisited
הקטע הזה פה כדי שתלכו להאזין לאלבום המלא, שהוא פנטסטי. אולי זו לא בחירה טובה, להביא קטע אינסטרומנטלי מלהקה עם כזו זמרת נעימה, אבל באמת לא ראיתי את זה בא: למרות שעל כל הסינגלים המצוינים שלהם הופיעה תמונה של הזמרת, האלבום המלא נשמע כמעט כמו ביט־טייפ – ריליסים של מפיקי היפ הופ שמשחררים קטעים אינסטרומנטליים בתור שואוקייס, או כדי שראפרים ירכשו אותם כבסיס לשירים. רק שהוא לא מגיע ממפיק היפ הופ אלא מלהקה. לצד השירים, יש בו מלא קטעים אינסטרומנטליים נפלאים, כמו זה, גירסה עירומה לאחד הסינגלים. תזכורת מענגת לכך שכמו שלהקה יכולה להוציא פתאום שיר בלי קלידים, היא יכולה לעשות את זה גם בלי מילים, ולפעמים זו ההחלטה היצירתית הכי טובה. (אבל באמת, תשמעו את האלבום. כמו ביט טייפ הוא מוצע להורדה באיזה מחיר שתרצו).
מתוך Oncle jazz

Mika Sade – Celestial
ראיתי רק פרק אחד של ״כוכב נולד״ בחיי וזה היה הפרק שבו הופיעה בחורה צעירה ומתולתלת עם צעיף בשם מיקה שדה. מאז אני עוקב אחרי המוזיקה שלה, והשנה היא הוציאה אלבום כל כך יפה שנשאר מחוץ לרשימת אלבומי השנה שלי רק כי הוא יצא בערך עשרים שניות לפני שפרסמתי את הרשימה ההיא. הסינגל הזה מתוכו נשלח אליי דרך חברה ובפעם הראשונה שהוא התנגן לי בסלון הוא מיד נכנס לריפיט והתנגן אולי עשר או עשרים פעמים רצוף. הוא באמת שמיימי כמו הכותרת: מרחף, רב יופי וצבעים. שדה לא חוששת להוסיף לקול שלה אפקטים ואפילו לקחת צעד אחורה ולתת לארפג׳יו סינתי הזה להוביל את השיר מדי פעם במקומה, גם תוך כדי שהיא שרה. יש בשיר (ובאלבום) שילוב בשל ועדין ומשחקי בין הפולק האקוסטי ששדה והרבה זמרים וזמרות ישראליים אחרים צמחו ממנו, לבין הסביבה המוזיקלית האלקטרו־אורגנית שאנחנו חיים בה עכשיו בתרבות הפופולרית. לא הרבה אמנים מצליחים לאמץ את העכשיו לתוך מסורת ותיקה בלי שזה יישמע מאולץ או לא טבעי, אבל באלבום הזה ובמיוחד בשיר הזה, זה נשמע הכי טבעי בעולם, כאילו השיר הזה לא יכול להישמע אחרת.
עוד מזה: בפלייליסט ;השירים הכי יפים ששמעתי בתשע״ט
מתוך My emotions

Mr. Oizo – Rythme Plat
מיסייה וואזו (מבטאים כמו wazo, כי זה צרפתית) הוא שד אלקטרוניקה שובב וחמקמק. הוא אוהב לחרע אבל הוא לא מפסיק להפתיע ולפנות פניות חדות שאף אחד לא יודע לצפות. הפעם הוא ניפק את אחד מקטעי ההיפ הופ של השנה ("Dolce Vita", להנאתכם בפלייליסט ההיפ הופ של השנה שלי) וגם את הקטע המטומטם להפליא הזה, שכשחושבים על זה גם הוא היפ הופ, רק היפ הופ שיצר מישהו שמתעסק כל היום עם סינתיסייזרים מפלצתיים מהחלל.
עוד מזה: בפלייליסט שירי ההיפ הופ של 2019
מתוך Rhythme plat

Nicola Cruz – Siete
אם עדיין לא התאהבתם בניקולה קרוז, נסיך האורגניקה מאקוודור, אולי השיר הזה מהאלבום החדש שלו יעזור, כי בשש דקות הוא מציג לראווה את הגישה המוזיקלית של קרוז, גישה שהיא הרבה יותר ממוזיקלית: הוא מתחיל במקצב עממי על מה שנשמע כמו תופים שבטיים חיים. ואז נכנס כלי מיתר עממי כלשהו, נשמע מסונתז אמנם אבל עדיין, ו־45 שניות לתוך השיר כבר יש לנו ביט אלקטרוני, אבל חם, מעין אמצע הדרך בין האוס של מועדונים לשבט סביב המדורה. ומאותו הרגע, השיר לא ממש משתנה אלא מתגבר, נצבר, גואה. המוזיקה של קרוז מאמינה במקודש, בנשגב, באקסטטי. דברים שאפשר להשיג רק בעזרת חזרתיות והתמסרות. אבל הוא גם מוזיקאי צעיר ב־2019, לא שאמאן בשבט מבודד באמזונס (למרות שהוא אולי רוצה להיות), אז הוא יודע שהקטע הזה חייב לתקשר מספיק ולעבוד על רחבות ובפסטיבלים, אז הזגזוג בין חזרתיות ושינוי נעשה פה בעדינות ובטעם. השיר הזה היה יכול להיות גם 32 דקות וזה היה עובד (גם גרסת הלייב החדשה שלו נפלאה).
עוד מזה: בפלייליסט אורגניקה 2019
מתוך Siku

Nilüfer Yanya – Tears
אם הייתם מבקשים ממני לדמיין שיר של סינגר־סונגרייטרית, הנה מה שהייתי אומר: הוא מתחיל בגיטרה אקוסטית, או פסנתר, או שניהם; הוא איטי קצת, שקט, רגישי כזה; לזמרת יש קול יפה אבל היא קצת מסתירה אותו כי היא שרה בעדינות כי עדינות לכאורה משדרת רגש; הוא מדבר על רגשות, כמובן. המאפיין האחרון הוא היחיד מהסטריאוטיפ של שיר של סינגר־סונגרייטרית שקיים ב-"Tears". כן, הוא מדבר על רגשות, אבל הוא מתחיל עם סינתי, הוא רקיד, הקול של נילופר ינייה מלא כוח וביטחון, אין בו פסנתר אפילו לרגע אחד והגיטרה שלו חשמלית ולא מורגשת, במקום זה יש בו מכונת תופים, בייסליין קופצני, דגימת קול בלופ. מה זה השיר הזה? אלקטרוניקה ניסיונית? היפ הופ מלודי?בי־סייד אינדי פופ מהאייטיז שהתגלה לפתע? לא. זה דור חדש ומרתק של סינגר סונגרייטרז, תודה לאל.
מתוך Miss universe

Purple Mountains – That’s Just the Way That I Feel
״בפרק זמן של חודש בלבד, דיוויד ברמן העניק לנו את אחד הרגעים המוזיקליים היפים של השנה וגם את הרגע הכי עצוב שלה כנראה״, כתב תומר קופר באלבומי השנה שלו, שם הוא בחר את האלבום הזה למקום השני. האלבום שהוציא ברמן חודש בלבד לפני שהתאבד. אף פעם לא הצלחתי להיכנס לרפרטואר המפואר של ברמן, אבל כשהאלבום הזה יצא הוא תפס אותי לגמרי, ואני זוכר שהשמעתי את השיר הזה בקצה, בתכנית שהוקלטה כמה ימים לפני ששודרה, ובדיוק בפער הקטן הזה הגיעה הבשורה הנוראה על מותו. והאמת היא שאני לא מעריץ ברמן, אני לא יכול לדבר בידענות על האיש ופועלו, אני עצוב מאוד לשמוע על מותו המוקדם אבל יודע שיש אנשים שהחור בלב שלהם עצום בעקבות האובדן הזה. אני בסך הכל מאזין שהשיר הזה של ברמן לפת לו את הזרוע באמצע השנה ולא הרפה ממנה.
מתוך Purple mountains

Pusha T – Coming Home (feat. Ms. Lauryn Hill)
האלבום האחרון שלו היה באלבומי השנה שעברה שלי, והשיר החדש שלו כולל את פאקינג לורן היל. ולא דגימה שלה, כמו שעשה דרייק, אלא ממש הדבר האמיתי. הו, וקנייה ווסט על ההפקה, שזה בדיוק מה שהוא צריך לעשות. אז איך אני יכול לעמוד בפני השיר הזה של פושה טי? אני לא יכול, אבל האמת היא שזה לא בגללו, ואפילו לא קנייה. זה הכל הכל לורן היל. תוך פחות מדקה היא נכנסת לשיר את הפזמון, ומאותו רגע, גם כשהיא בכלל לא חלק מהשיר, כל מה שהלב שלי יכול לשמוע זה אותה.
עוד מזה: בפלייליסט שירי ההיפ הופ של 2019
מתוך סינגל

Quantic – Atlantic Oscillations
הבחור הבריטי שנולד בשם ויל הולנד משוטט בעשוריים האחרונים בעולם, באולפנים וברחבות, ומיישם בפועל את מה שג׳יילס פיטרסון מקדש בתכנית הרדיו שלו: looking for the perfect beat. אם היו לוקחים את התכנית של פיטרסון ויוצקים אותה לתוך מוזיקאי, זה היה קוואנטיק. ג׳ז, אפריקה, קריבי, גרוב, אלקטרוניקה, היפ הופ, פ׳אנק, סול. הכל מותך בשירים של קוואנטיק. הקטע הזה – שבמקרה מרגש היה גם הקטע הראשון שהתקליטנים של אד באנגר ניגנו מיד אחרי התיקלוט אלקטרובנק שלנו באינדינגב – פותח עבורי את האופק. כן, הוא יכול להיות קטע צלילות נהדר לעצום בו עיניים וללכת בו לאיבוד; אבל כלי המיתר שבו הופכים אותו להזמנה לחלום, להזמנה למסע, להזמנה לפרוש את הזרועות לצדדים ולחייך. וכשזה קורה לי עם שיר, אז לא ממש אכפת לי שאני לא יודע איך להגדיר אותו או לקטלג אותו. אני פשוט קורא לזה קסם.
עוד מזה: בפלייליסט אלקטרו רדיו 2019
מתוך Atlantic oscillations

Quantic – Motivic Retrograde
קוואנטיק הוא, בראש ובראשונה, אספן. הוא אוסף תקליטים, אוסף צלילים, אוסף השפעות, אוסף מקורות. בסוף הוא מתיך את הכל. לסטים נפלאים שהוא מתקלט, לעיבודים שהוא עושה לעצמו ולאחרים, ולאלבום הזה, לשיר הזה. מה יש פה? אלמנטים וזרמים של ג׳ז, פ׳אנק, מוזיקה אפריקאית וקריבית של פעם, דיסקו, האוס, קראפטוורק, ואת התבונה לא להוסיף לפה זמרת או זמרת, כדי שהמוזיקה לא תהפוך לרקע אלא הביט יישאר במרכז הבמה. זה אחד הקטעים שהכי נהניתי לרקוד השנה, בסלון, ברחוב, בראש שלי וגם בהופעה הפנטסטית שהוא נתן בוונקובר.
מתוך Atlantic oscillations

Rapsody – Ibtihaj (feat. D'Angelo, GZA)
בחיי שהאלבום של ראפסודי כל כך טוב שהיה קשה לבחור. אבל כשבשיר אחד נותנים לך גם אותה בשיא כוחה, גם את די׳אנג׳לו וגם בית אורח של הג׳יזה, קשה להתנגד. השיר הזה הוא בעצם שיר אהבה ל… וו טאנג קלאן. ראפסודי רצתה להשתמש בדגימה ש-GZA השתמש בה לשיר הקלאסי שלו "Liquid swords", ודיאנג׳לו שר פה את ההוק מהשיר המקורי כמעט אחד לאחד, ו-GZA לא רק נתן את ברכתו אלא קפץ לבקר לבית שלם. זו מסיבה של מעריצים, זה לא בדיוק קאבר, זה יותר כמו מסיבת קריוקי לשיר המקורי, שבמקרה האמן המקורי נמצא בה, והראפרית שמארחת עושה פריסטייל משלה.
עוד מזה: בפלייליסט שירי ההיפ הופ של 2019
מתוך Eve

Rhye – Needed
האמת היא שהאי־פי ממנו לקוח השיר הזה כל כך קצר, שהייתי יכול לנסות להתחכם ולשים פה את כולו. זה יהיה הוגן, כולו נפלא. בשקט, בלי לעשות דרמה, Rhye הפכו להיות אחד האמנים הכי מרגשים ומעניינים של העשור הזה שלי כמאזין. במיוחד אם לוקחים בחשבון את ההופעות שלהם, שהן עשירות יותר ושולחות זרועותיהן רחוק יותר מהאלבומים. אחרי שני אלבומים מושלמים הגיע אי־פי קטן, חרישי במיוחד, כולו סביב הפסנתר. השיר הזה פה לאו דווקא כי הוא טוב יותר מהאחרים, אלא כי הקול של מילוש היה חלק כל כך מרכזי בשנה שלי. וכי אני חולה על איך הביט של השיר הזה הוא בסך הכל שבריר שנייה של רעש לבן.
עוד מזה: בפלייליסט לא יכול לישון בלילה 2019
מתוך Spirit

רועי פרייליך – גומי
מתחת לנערות ריינס תמיד בערה אש קטנה של דיסקו. באלבום הסולו האחרון שלו, רועי פרייליך הגביר את האש הזו. ובשיר החדש שלו, גומי, האש הזה במקסימום. כמו ״אחד מהשניים״, אני רק מחכה שאיזה דיג׳יי דיסקו־האוס יעשה לו אדיט מפנק, אבל האמת היא שגם כמו שהוא עכשיו מדובר במסיבה. דיסקו־רוק מחוספס, מפתה, מתוק, וכמו תמיד אצל פרייליך, נגמר מהר מדי! אולי צריך לחבר אותו לשיר הבא:
עוד מזה: בפלייליסט ;השירים הכי יפים ששמעתי בתשע״ט
מתוך סינגל

Romare – Danger
האלבום האחרון של Romare הוא אחד מאלבומי העשור שלי. אני לא עושה רשימה מחייבת אז מה אכפת לי להגיד; אבל באמת, ברצינות, אלבום מופת. המפיק הבריטי גוזר ומדביק קרעים משירי דיסקו וסול ישנים ובונה מהם קולאז׳י האוס עדינים ומלאי חיים. יש לו אלבום חדש בדרך, ובינתיים הוא הוציא רק סינגל אחד, שהיה הרבה יותר מדי חלקלק ועם גימור מוקפד בשבילי. מזל שהיה גם בי־סייד, "Danger", ששמר את התחושה של הגזירות הגסות של הדגימות שמכניסות כל כך הרבה חיים ותשוקה למוזיקה של רומר. לרומר יש גם את הברייקים הכי סבלניים, לפעמים ארוכים ממש יותר מדי (למשל בקטע שלו שאני הכי אוהב לתקלט), אבל תמיד משתלמים.
עוד מזה: בפלייליסט אלקטרו רדיו 2019
מתוך סינגל

רונה קינן – מות התפוז
מדהים לגלות שגם אחרי ארבעה אלבומים, רובם הגדול מושלמים, לרונה קינן יש עדיין לאן לעלות ולאן להעמיק. והאלבום הזה, שהוא כל כך טוב שהוא עומד בשורה אחת עם ״שירים ליואל״, נפתח בשיר שהוא קצת הטעייה. הוא אכן נשמע כאילו חזרנו לרגע אחד ל״שירים ליואל״. גם שרון ון אטן פתחה את האלבום החדש והשונה מאוד שלה השנה עם שיר שנשמע כאילו הוא הגיע מאלבום ישן שלה, וגם אצלה זו הייתה הטעייה חכמה ויעילה. אבל זה לא המקום והזמן שבו אנחנו באמת נמצאים עכשיו. זו אשליה. השיר הזה הוא דימוי יפהפה לחלום הישראלי ולמה שנהיה ממנו, אבל לא על זה באנו לדבר. כל זה הוא העבר של השיר. ״רציתי לכתוב לך שיר יפה״, סוגרת קינן את השיר, ״שיר על משהו נפלא״. וזה מה שהיא עשתה. המשפט הזה נאמר, בעיניי, מההווה של האלבום: כאן ועכשיו, פונה ישירות לאישה (שלצידה, ניתן להניח), ומשאיר פתוחה את השאלה החשובה: למה היה נחוץ דווקא עכשיו שיר יפה על משהו נפלא? מה נשבר ודורש נחמה?
עוד מזה: בפלייליסט ;השירים הכי יפים ששמעתי בתשע״ט
מתוך זמן התפוז

רונה קינן – מראה שבורה
״זמן התפוז״ הוא אלבום שהוא שלב חדש, בעיניי, בדמות של קינן ככותבת. יש בו בעיניי תפיסה של איזו דמות או אפילו עמדה חברתית־פוליטית שיוחסה לקינן שנים ונראה שבאלבום הזה היא מאמצת אותה ללא סייגים: האם היא זמרת כל־ישראלית, חוה אלברשטיין חדשה, שיכולה לשיר שירים יפים על עצב ועל יופי שידברו לכולם? לא באלבום הזה. היא בוהמיינית תל אביבית, לסבית שמאלנית, והאלבום הזה כולל שיר שלם שכולו שיר אהבה ל״ג׳וז ולוז״, בר־מסעדה תל אביבי שהיה מעוז המילייה הזה בדיוק לפני שנסגר. שירים כמו ״מראה שבורה״ המרעיד, כמו ״בואי למרפסת״ או ״בהפגנה״ או אפילו ״בני פרח״ הם כל כך ספציפיים ופרטיים שהם נשמעים כמו קול חדש שקינן לא כתבה בו קודם. תל אביב מוזכרת בשמה שוב ושוב, עמדות פוליטיות גם ("הלאה-הלאה הכיבוש – שתי מדינות לשני עמים"), אפילו ציטוט משיר של צביקה פיק. ומתוך הספציפיות הזו, בעיניי, רונה קינן הצליחה לכתוב אלבום משלים ל״שירים ליואל״: כזה שמדבר ישירות דרך העיניים שלה, לא של דמות התאום של אבא שלה, לא שלה כילדה, שלה כאן ועכשיו כאישה בוגרת בתל אביב, על הדור שלה. אלבום שחותך באיזמל את הישראליות, אבל מספיק בטוח כדי להגיד בקול רם: זו אני, אלה האנשים שלי. וזה מרגש בעיניי בטירוף.
עוד מזה: בפלייליסט ;השירים הכי יפים ששמעתי בתשע״ט
מתוך זמן התפוז

Rosalía – De aquí no sales – Cap.4: Disputa
(דיסקליימר: השיר הזה יצא בנובמבר 2018. לא אכפת לי). לצד בילי אייליש וליזו הייתה עוד זמרת שהתפוצצה השנה. הפיצוץ שלה היה פחות גדול משתי הנ״ל, אבל בניגוד אליהן, שהיו מוכרות למי שהקשיב עוד לפני 2019, רוזליה הייתה כמעט לחלוטין אלמונית מחוץ לספרד עד שהוציאה את האלבום השני שלה בסוף 2018. תוך זמן קצר היו לה שירים עם מאות אלפי סטרימים עם כוכבי הרגאטון J Blavin ו-Ozuna, והיא עשתה את כל הפסטיבלים. אבל המאסטרפיס שלה הוא האלבום הקצרצר והמושלם הזה, יצירת מופת שנפלה בין סיכומי השנה. האלבום הזה, שהיה בכלל עבודת הגמר שלה בבי״ס לפלמנקו, מצליח לשלב פלמנקו מסורתי יחד עם היפ הופ, אוונגרד, אלקטרוניקה ניסיונית, R&B, טראפ, סימפולים. פאק, הביט של השיר הנ״ל מתבסס בחציו על דגימות של אופנועים (!) ובחציו השני על מחיאות הכפיים המסורתיות של פלמנקו. ועוד לא התחלתי לדבר על הקול העצום שלה. רוזליה לקחה את הפלמנקו למקום חדש לגמרי, ולקחה את הקהל המערבי אל תוך הפלמנקו.
מתוך El mal querer

Sampa the Great – Final Form
גבירותיי ורבותיי, ביט השנה! הראפרית האהובה עליי כיום, סאמפה דה גרייט, הגיעה לשירי השנה שלי בכל שנה שבה הוציאה אלבום, או לכל הפחות מיקסטייפ כפי שהיא מתעקשת לקרוא להם (האלבום שהוציאה השנה, השלישי שלה, הוא רשמית הראשון שלה). למה? כי יש בה שילוב של פלואו מעולה ומגוון, תשוקה שעוברת דרך המיקרופון, ומספיק פתיחות וסקרנות ואוזן כרויה כדי להוציא אלבומים שהולכים ומתרחבים. השיר הזה הוא הכי ישיר ופשוט באלבום החדש והתובעני שלה, שעה ועשרים של מסע בין שורשים אפריקאיים (סאמפה היא אוסטרלית שגדלה בזמביה), ג׳ז, סול, היפ הופ והרבה מאוד ראפ ושירה.
עוד מזה: בפלייליסט שירי ההיפ הופ של 2019
מתוך The Return

SAULT – Let Me Go
הרבה שירים ברשימה הזו נשמעים כאילו הם לא שייכים בכלל לעשור הזה. הנה עוד אחד. האם זה שיר סול אבוד שנמצא בארון ישן באיזה אולפן הקלטות באטלנטה מסוף שנות השישים? לא, מדובר במפיק Inflo, שאחרי שהפיק את השירים המדהימים של Little Simz שנמצאים ברשימה הזו וגם את האלבום החדש של קיוונוקה יחד עם דיינג׳ר מאוס, הוציא השנה תחת השם Sault לא פחות משני אלבומים מגוונים ועשירים עם השפעות מאלף כיוונים: פ׳אנק, סול, קראוטרוק, אלקטרו, דיסקו, אר׳נבי. אחד מהם היה מספיק גדול מסך מרכיביו כדי להיכנס לאלבומי השנה שלי, ומתוכו זהר למרחוק השיר הזה, פסודו־סול מפעם עם בס־תופים שנשמעים כאילו הם נגנבו מ-Can וסולנית שטובעת בריוורב.
מתוך 5

SebastiAn – Beograd
בגלקסיה הקטנה של אמני אלקטרובנק – כלומר, כאלה שמרכיבים את העולם המוזיקלי שאנחנו מנסים להכיל במסיבות אלקטרובנק שתום שדמי ואני מנגנים – סבסטיאן הוא כוכב זוטר, לא כוכב לכת מרכזי כמו כימיקל בראדרז או ג׳אסטיס. יש לו אלבום סולו אחד מעיף מ־2011 ואלבום שני שיצא השנה ולא התקרב לתעופה של הראשון. אבל הלב שלי עדיין מוכן לקראתו, ומחכה לרגעים האלה שבהם הוא מחבר מהלכים מוזיקליים יפהפיים ועדינים ובעלי מעוף, כמו הסינת־מיתרים המרחפים האלה, עם ביט רוצח שיש לו חיספוס בקצוות, כמו בשיר הזה. גירסת הסינגל נגמרת אחרי 3:30 דקות, אבל כאן בגירסת האלבום קורה משהו נפלא במיוחד אחרי קו הגמר של הרדיו, ואנחנו מקבלים פנייה לכביש צדדי אפל, סצינת סיום של דיוויד לינץ׳, שיר בונוס קטן, יפה לא פחות מהמנה העיקרית.
עוד מזה: בפלייליסט אלקטרו רדיו 2019
מתוך Thirst

Self Esteem – Favourite Problem
קברט, קאמפ, מלודרמטיות, תיאטרליות, מחזות זמר: כל אלה אלמנטים מוזיקליים שבדרך כלל מרחיקים אותי תוך דקה אחת משיר. אלה פשוט לא דברים שגדלתי עליהם, טעמים נרכשים שמעולם לא רכשתי. כל אלה גם דברים שעומדים במרכז הבמה באלבום ובשיר הזה של רבקה לוסי טיילור, שקוראת לעצמה Self Esteem, ואיכשהו התאהבתי. מה עשה את ההבדל? אני לא יודע. אולי פשוט השתניתי עם הזמן. פעם גם לא אהבתי קינמון. האלבום הזה כמעט לא זכה לחשיפה השנה, למרות שבעיניי יש לו פוטנציאל להיטי עצום. יש בו הוקים כובשים של פופ, יש בו את המלודרמה הנפלאה שהייתה ב, ובכן, מלודרמה של לורד, יש בו צבעים ומהלכים שאמורים לדגדג את הלב של כל מי שאוהב את פיונה אפל או פרפיום ג׳ינייס או סנט וינסנט או טיגן ושרה או אפילו טיון־יארדז. ויא אלללללה, יש בו כל כך. הרבה. שירים. מעולים. שבקושי הצלחתי לבחור אחד מהם מעל כולם. לכו תקשיבו לו.
מתוך Compliments please

Shakey Graves – A World So Full of Love
לא הכרתי את השיר הזה, במקור של רוג׳ר מילר מ־1961, ואף על פי שראיתי את שייקי גרייבס ביופי של הופעה לפני כמה שנים, קשה לומר שאני זוכר יותר משיר אחד שלו. אבל משהו ברגע שבו השיר הזה והזמר ההוא התנגשו היה מספיק עוצמתי כדי להעיף אותי מהרגליים. זה החספוס בגרון שלו כקצוות של חלק מהשורות, זה קצב הקאנטרי העדין שברקע, שהחליף את הקאנטרי העירום והכפרי של המקור, וזה המקצב הזה של פעם שפוגש את עכשיו, שהופך את השיר הזה למשהו שנשמע כאילו הוא היה קיים מאז ומעולם.
מתוך סינגל

Shy Beast – Leave Me Be
מתוך שיר השבוע פה: כשאני רואה שאחד החברים שלי עצוב, או מוטרד, או במועקה, הנטייה הטבעית שלי היא, איך אומרים באנגלית, to lean in. לשאול מה הולך, לשבת לשיחה, להציע או סתם להקשיב. להיות נוכח. אבל עם הזמן והשנים צברתי חברים מכל מיני סוגים. לקח לי שנים לשבור את ההרגל וללמוד שיש אנשים שהעזרה הכי טובה שאני יכול לתת להם כשלא טוב להם היא מרחק. הבעיה היא שהמון שירים מלמדים אותנו לעשות את ההיפך. ״Lean on me״, ״You got a friend״, ״Confide in me״, אני יכול לעשות רשימה ארוכה של כאלה. אני מנסה כבר כמה דקות לחשוב על שירים שאני אוהב במיוחד שאומרים את ההיפך ולא מצליח. כלומר, לא במובן של עוף לי מהחיים כי אני שונא אותך, אלא בבקשה תתרחק, תן לי ספייס להרגיש רע. מאריקלייר גלייזר, מוזיקאית מאוסטין, טקסס, הוציאה השנה שיר מושלם שמעבר להיותו מושלם, הוא שיר חשוב, חברתית. סופסוף שיר שאומר, במילים מאוד מפורשות: ״אולי החור בלב שלי לא צריך למצוא את החלק החסר שלו, אולי הוא רק צריך קצת מקום לנשום, תניח לי ותן לי לדמם״. זה שיר שמסרב לקירבה, שיר שלא מתנצל אלא אפילו דורש את הלבד, המרחק, הזמן, כדי להחלים, ואפילו כדי לא להחלים אלא רק להרגיש את הכאב לזמן מה. לא הכל הוא חלק מהמירוץ התמידי לשיפור עצמי, לחיזוק, לצמיחה. לפעמים פשוט חרא, ולפעמים בא להגיד ״בבקשה תעזבו אותי לכמה ימים״, בין אם זה הדבר הנכון או הלא נכון לעשות.
מתוך סינגל

Sun Tailor – Trials & Troubles
גילוי נאות: ארנון נאור הוא חבר ואהוב, אז אל תאמינו לשום דבר שאני כותב עליו כי הוא קלירלי משלם לי על זה. הפרויקט שלו סאן טיילור הוציא שני אלבומים של פולק נואר: מונחה גיטרה אקוסטית, אפלולי גם כשהוא עשיר ורחב ידיים. מעין הגירסה המוזיקלית של ארנון עצמו שמעולם לא ראיתי אותו לובש משהו שאינו שחור, או מחייך בתצלום יח״צ (במציאות הוא מחייך הרבה מאוד). והנה באו השנה שני שירים, ואף אחד מהם לא עונה על ההגדרות האלה. שינוי, מזכירים לנו החיים שוב ושוב, הוא החיים. הטקסט של השיר הזה היה יכול בקלות להפוך לעוד שיר פולק נואר, קודר, גלוי עיניים, רציני. במקום זאת, הוא… עליז? מחויך? מרקיד?! כן, אבל לא רק. הוא עליז, אבל עליז־מריר. הוא מחויך, אבל חיוך של אחרי בכי טוב. הוא מרקיד, אבל כדי להשתחרר מהשדים.
מתוך סינגל

Susanne Sundfør – Reincarnation (Live from the Barbican)
השיר הזה היה ברשימה הזו ממש לפני שלוש שנים, ב־2016, אבל הנה הוא כאן שוב. הוא לא השתנה הרבה, רק הוכפל באורך שלו. בהופעה שלה בברביקן שהוקלטה לאלבום לייב, סנדפר הציעה ביצוע יפהפה של השיר, אבל כשנגמר השיר אחרי חמש דקות והקהל כבר מחא כפיים, היא החליטה לא לסיים את השיר, ובמקום זה העבירה את הבמה לנגן הפדאל סטיל שלה, שלקח את המרחב והזמן שהוא קיבל והפך אותו לאלגיה יפהפיה שכמעט עומדת בפני עצמה. לא דמיינתי שהשיר הזה יכול להיות אפילו יותר בודד, יותר יפה, יותר עצוב ויותר מלא נחמה, אבל הנה.
מתוך Music for people in trouble – Live from the Barbican

טיפקס – גזגז
יש להם עליות וירידות, לטיפקס, אבל כשקובי אוז חד, אין חד ממנו. מ״בתוך נייר עיתון״ ועד ״גזגז״, כשהוא מצליח לכוונן את עדשת העין שלו לפוקוס הנכון, אף אחד לא רואה בכזו חדות ובכאלה פרטים מדויקים את החברה הישראלית. בין אם מדובר בשיר מחאה (עיתון) או בפורטרט תרבותי מדויק של שלושה דושבגז ישראליים של תקופתנו (גזגז), אף אחד לא מצליח גם לדקדק בפרטים בקטע מפחיד וגם להרכיב חרוזים ותמונות כל כך מורכבים ומורכבות. אני מודה שהדבר הראשון שתפס אותי בשיר הזה היה ההפקה (ולראיה, גרסת הלהקה שלו היא חצי כוח) אבל ברגע שהקשבתי למילים הסתבר שבמובן מסוים, מדובר בשיר הראפ העברי עם החרוזים הכי טובים של 2019. טיפקס גם עושים פה עוד משהו שהם אוהבים מאוד לעשות, אבל אמנים אחרים ממעטים לגעת בו: שיר שהוא דיאלוג. נכון, יש פה רק דוברת אחת (האישה שאותה מנסים להרשים והיא מנפנפת את כולם) שמתארת את הגברים וגם עונה להם, אבל עדיין יש פה מה שטיפקס קראו לו battle בין הגברים לבין האישה. ובעיקר, יש פה שורות שהן ממתקי־אוז קלאסיים: הסטלן הקלאסי הוא ״ראסטמאן, נראה נקניק קב"ן קטן מעושן, מגלגל מגלגל את הפאן פנאן עם ידיי קליידרמן של רב אומן, הוא מרוקו ודרום תימן ומאוד מאוד מאוד מעוניין שנחושה לחושה ונחוש את התחושה של החולשה שלפני המאנץ'.״ זה לא מבריק? זה מבריק.
עוד מזה: בפלייליסט ;השירים הכי יפים ששמעתי בתשע״ט
מתוך סינגל

תומר ישעיהו – שיר של קיץ
גיטרה של להקות ישראליות משנות השבעים, בוזוקי מהים התיכון, והעטיפה הזו – תומר ישעיהו לא יכול להיות משום מקום אחר. הוא מישראל. אחרי שכמו זמרים רבים שר באנגלית, המוזיקה שלו נשמעת כאילו מהרגע שהוא עבר לעברית היא הצליחה להיעמד יציב על קרקע בטוחה. כל כך בטוחה, שהמוזיקה שלו – גם כשהמילים מדברות על אי ודאות או תנועה או שינוי – מציעות נחמה ועוגן ואת המלודיות הכי פשוטות יפות, מוכרות כמו סיר עם ארוחה מאמא.
עוד מזה: בפלייליסט 2019 הייתה רכה מאוד
מתוך מונומנט

Toro y Moi – Fading
אני חושב שאיזה מגזין עשה פעם בסוף של שנה את מצעד הרגעים המוזיקליים הכי טובים של השנה. לא האלבומים או השירים אלא ממש רגעים ספציפיים בשירים, כולל הפנייה לדקה ושנייה. הנה אחד הרגעים הכי טובים של 2019: השיר הזה, ב־1:49, כשצ׳ז בונדיק שר "Everything is fading, fading" וכל ערוצי המוזיקה שמאחוריו פתאום דועכים ונעלמים. בסך הכל הדגמה מוזיקלית של מה שהוא אומר, אבל בשיר שדוהר קדימה עם ריף כמעט עוצמתי כמו "Midnight city" של M83, זה רגע מפיל לסתות, או לכל הפחות כזה שגורם לך לעצור באמצע הצעד. איזו דרך לפתוח אלבום!
מתוך Outer peace

Totemo – Your Sound Is Allowed
גילוי נאות נוסף: אני חבר של רותם אור, אוהב אותה, חולה עליה, היא גאון בעיניי. קול? קול. עכשיו כשסיימנו עם זה: איזה שיר יפה זה "Your sound is allowed"? השנה יצא האלבום המלא הראשון של Totemo אחרי שני אי־פיז ואף אחד לא מופתע ששני שירים מתוכו מופיעים ברשימה הזו. למעשה, יותר מכל אלבום אחר שאהבתי השנה, את שני השירים האלה היה לי הכי קשה לבחור. זה האלבום ששמעתי הכי הרבה השנה, ואחת מהפעמים היחידות שהרגשתי FOMO בלתי נסבל השנה הייתה כשכל החברים שלי היו בהופעת ההשקה של האלבום בבארבי ואני לא. טיפסתי על הקירות. האלבום הזה נעוץ לי עמוק בלב ואין לי איך לדבר עליו בצורה מרוחקת ונבונה כמו מבקר מוזיקה. אני אוהב אותו. וגם, גוד גאד, הסקסופון הזה.
מתוך Everything happens only once

Totemo – See You at the Beginning
אבל יש לי מה להגיד על הכתיבה של רותם אור, ועל איך שאני אוהב ללכת לאיבוד בתוך הטקסטים והרעיונות שלה, מתוך ידיעה שאם לא אושיב אותה בכוח ואחקור אותה, כנראה לעולם לא ממש אדע עד הסוף מה אומר השיר הזה, למשל. וזה דבר נפלא, בשבילי, כי אני גם אוהב לקרוא ספרים שאני מרגיש שאני יכול לפענח רק חלק מהם, בדיוק מספיק כדי לא להרגיש שאני מרחף בלי אחיזה, בדיוק מספיק כדי שתמיד יישאר מסתורין. אנחנו אוהבים לדעת, לדעת זה מרגש ומנחם ומספק ומקנה ביטחון. אבל מסתורין זה כוח אדיר, ובלעדיו דברים הם קצת חסרי טעם. השיר הזה, מעבר למהלכים המוזיקליים המעיפים שבו, הוא דוגמה מושלמת. האם יש לי השערה, או השערות, לאן הוא מכוון? כן. האם אי פעם אדע? אני מניח שלא. האם זה המצב האידיאלי? בעיניי כן.
מתוך Everything happens only once

Tyler, The Creator – I Think
טיילר תמיד היה ראפר מרתק, אבל הוא הפך ממרתק לכובש ושובה לב רק מאז שהוא התחיל לפנות מקום באלבומים ובמוזיקה שלו לרכות ולפגיעות, מינוס העמדות הפנים האלימות והשוק־ראפ של תחילת הדרך. שני האלבומים האחרונים שלו הם פאר היצירה שלו וגם שניים מהאלבומים הכי מעניינים בהיפ הופ של העשור הזה. השיר הזה נשמע כאילו הוא יצא מתוך The Love Below של אנדרה: הביט, הפזמון עם השירה הנשית, העיבוד סינת׳־פ׳אנק הזה. ומי שמכיר אותי יודע שזו המחמאה הכי גדולה לשיר ראפ שאני יכול לתת. טיילר, תמשיך להיפתח.
עוד מזה: בפלייליסט שירי ההיפ הופ של 2019
מתוך IGOR

Vampire Weekend – Hold You Now (feat. Danielle Haim)
לא קל לי עם האלבום החדש של ומפייר וויקנד, ובמיוחד קשה לי איתו כי אני חושב שהאלבום שבא לפניו הוא אלבום שלם ומושלם. האלבום החדש הוא לא שלם ולא מושלם. אבל גם בערימה הגדולה מדי של רעיונות וכיוונים, עדיין מדובר בלהקה נפלאה עם כותב שירים מבריק, אז פנינים לא קשה למצוא. השיר הפותח הוא בדיוק כזה. הוא נפתח כמו הקלטת דמו, כולל רחשי רקע. ואז, קלאק, מישהו לוחץ על כפתור ההפסקה של ההקלטה, או לחילופין על כפתור הפליי בטייפ שבו נתקעה קלטת של מקהלת כנסייה, קצת ישנה אז היא קצת מג׳עג׳עת, והנה פתאום ההיא מ-Haim, מה היא עושה פה, היוש, פתאום השיר הזה הופך לדואט קאנטרי־גוספל־אינדי־מה־זה שהוא לא פחות מיצירת פאר.
מתוך Father of the bride

Vampire Weekend – Sunflower (feat. Steve Lacy)
המשפט המוזיקלי הכי ממכר של השנה שלי: בה דה בה דה בה? בה דה בה דה בה??? בדבדבדבדבדיבובובדיבודו! האם מישהו מתאמן על סולמות בגיטרה או מנסה לכתוב שיר? כן וכן, לא ולא, זה פשוט השיר הכי joyful באלבום, ומה שקורה כשמפגישים את המוח של סטיב לייסי (מ-The Internet, ומקריירת הסולו הנהדרת שלו) עם ומפייר וויקנד, ונותנים להם לעשות מה שבא להם. זה מה שקורה כשלא מנסים לרסן את ההנאה בדרך מכתיבת השיר ועד למאזין. וגם: שומעים את סירנות המשטרה ברקע החל מ-1:20? אני תוהה אם זה בכוונה.
מתוך Father of the bride

Viken Arman – Willow
אוח, מוזיקה אלקטרונית. למה את כל כך משעממת ומונוטונית? איפה הנשמה, נשמה? אוף. כל כך הרבה מוזיקה אלקטרונית היא משעממת, וצריך לחפש אקטיבית או להיות בר מזל כדי למצוא מוזיקה אלקטרונית שלא פועלת רק ברחבה בווליום עצום אלא גם בבית, או באוזניות, מוזיקה אלקטרונית שיש בה אינטימיות ורגש. מכיוון שרוב ההאזנה שלי היא בבית, זו המוזיקה האלקטרונית שאני הכי אוהב לשמוע בזמן האחרון. את ויקן ארמאן הכרתי בשנה שעברה והתאהבתי מיידית. האי־פי שהוא הוציא השנה הוא כולו בדיוק זה: מוזיקה אלקטרונית אינטימית, מלאת רגש, שיכולה גם להיות מרימה ומרקידה בטירוף, הכל תלוי בסיטואציה ובווליום. כל האי־פי נפלא, אבל השיר הזה, שיר הנושא, זורח מעל כולם.
עוד מזה: בפלייליסט אורגניקה 2019
מתוך Willow EP

Weyes Blood – Andromeda
שיר השנה? יכול להיות, כן, תלוי באיזה יום תשאלו אותי. ספוטיפיי בוודאות טוען שזה השיר ששמעתי הכי הרבה ב־2019. וייז בלאד (נטלי מרינג) היא בוגרת הקולג׳ ע״ש קרן קרפנטר למלודיות שמפרקות את הלב. המצאתי את המוסד האקדמי הזה, וגם את התואר, אבל בחיי שלא אתפלא אם תלויה לה דיפלומה כזו על הקיר באולפן. מישהו כתב על השיר הזה שהוא היה יכול לצאת בכל אחד מהעשורים האחרונים, מהפיפטיז עד היום, ויש בזה משהו. הוא מרגיש נצחי כבר בהאזנה הראשונה. חלקים גדולים מהאלבום המעולה שלה נשמעים ככה, ושניים נוספים מהם ממש פה בהמשך הרשימה. אבל אנדרומדה הוא בכיר היפים, והוא יפה להכאיב, יש בו גם שברון לב וגם נחמה, גם כניעה וגם מלחמה, וגם את הגיטרות האלה של ג׳ורג׳ הריסון, כוס אמק, איך אני יכול בכלל לעמוד בפני השיר הזה?
עוד מזה: בפלייליסט 2019 הייתה רכה מאוד
מתוך Titanic rising

Weyes Blood – Everyday
האם זה הפזמון ששרתי הכי הרבה פעמים השנה בקול רם? בלי תחרות בכלל. האם זה שיר שנכתב על תרבות הטינדר והקושי של צעירים ב־2019 להיכנס למערכות יחסים? חד משמעית כן. האם הוא כולל את שורת השנה "True love is making a comeback"? בהחלט. האם יש בו טעות של המתופף ב־1:08? ככה זה נשמע. האם הפזמון מגיע רק אחרי פאקינג חמישה בתים? האם הוא שווה המתנה של כמעט שתי דקות? האם הוא קצר מדי? האם זה מה שהופך אותו לממתק הכי ממכר של השנה? כן כן כן כן!
עוד מזה: בפלייליסט 2019 הייתה רכה מאוד
מתוך Titanic rising

Weyes Blood – Wild Time
תודה ליערה שהאירה לי את השיר הזה, שעבר לידי כמה פעמים עד שהיא גרמה לי לעצור לידו ולהקשיב לו באמת, ומאז אני לא ממש יכול להפסיק. אנחנו חיים בזמנים משוגעים. וזמנים משוגעים, סוערים, שבכל שבוע מרגישים חדשים יותר ופחות ניתנים לעצירה מהשבוע שעבר, צריכים דברים יציבים להיאחז בהם. השיר הזה, שכמו כל האלבום של וייז בלאד נשמע כאילו התגלה בכספת של אולפן מהסבנטיז, הוא יותר משאר האלבום הזה החיבוק שהיינו צריכים לקבל ב־2019.
עוד מזה: בפלייליסט 2019 הייתה רכה מאוד
מתוך Titanic rising

Whitney – Giving Up
מי צריך חיבוק? למי כואב הלב? השיר הזה כאן בשבילך. הוא מדבר על רגע קשה, רגע שבו אתה מחכה לאהוב שיחזור אבל אתה כבר מרגיש שהוא ויתר. זה רגע כואב, פוצע, שובר. אבל המוזיקה כולה חיבוק ורכות. ויותר מזה: באמצע השיר קורה נס קטן. מה זה, אחרי כל הגיטרה האיטית וההרמוניות הקוליות המלטפות? סליחה, האם זה – לא יכול להיות שאלה חצוצרות, ועוד עליזות! מה קורה פה? אני לא יודע. אולי וויטני אומרים לנו שיש אור בקצה המנהרה. אולי הם אומרים לנו שהוויתור הוא דווקא לא הבחירה השגויה אלא הדרך לחופש. אולי המילים מתארות את המצב אבל המוזיקה מתארת את מה שהיינו רוצים לקבל במצב הזה: חיבוק ארוך ורך, וקצת חיוך דרך הדעמות.
עוד מזה: בפלייליסט 2019 הייתה רכה מאוד
מתוך Forever turned around

Wyclef Jean – Baba
לאן נעלם וייקלף? הוא לא נעלם, פשוט לא הקשבתם. ז׳אן ממשיך להוציא אלבומים כל הזמן, לא נח אף פעם, והאלבום החדש שלו ממש אחלה. השיר הזה נכנס לחיי בסערה בתחילת השנה ובילה את רוב השנה ברשימת 20 שירים מושלמים לעכשיו. זה הביט באס הזה, זה הפזמון החוזר הזה, אלה החרוזים והביטחון המוחלט שלו על המיקרופון, וזו הנחמה בלשמוע קול אהוב שמלווה את הפופ כבר עשרות שנים, ועדיין פשוט עושה את השיט שלו.
עוד מזה: בפלייליסט שירי ההיפ הופ של 2019
מתוך Wyclef goes back to school

Xinobi – Fado Para Esta Noite (feat. Gisela João)
כמה יופי אפשר לדחוס לשיר אחד? אני לא יודע, אבל אני יודע ששינובי הוכיח לי השנה שהתשובה היא: יותר ממה שחשבתי שאפשר. השיר הכי יפה של השנה? בלי תחרות בכלל. וזה אפילו לא שיר מקורי, זה בעצם איפשהו באמצע בין רימיקס לקאבר. כלומר, הזמרת ששרה פה הקליטה את השיר הזה מזמן, לאלבום שלה, בליווי גיטרת פאדו וכל העניין, שיר נחמד, לא משהו שהייתם עוצרים בגללו באמצע הרחוב. אבל המפיק הפורטוגלי שינובי היה חכם מספיק לקחת את ערוץ השירה שלה ולא סתם לבצע את המנגינה של השיר בכלים אלקטרוניים, אלא לשנות לחלוטין את ההרמוניה שמלווה את הזמרת. פתאום השיר הזה מלא מתח, מתח שמתגבר מהרגע הראשון, שעוצר אנשים ברחוב. ושינובי, כפרה עליו, לא רק אוהב פאדו אלא גם יודע יוצר האוס ומתקלט כבר שנים, אז הוא יודע דבר או שניים על דינמיקה, על מתי לעצור שיר ולהשאיר אותו באוויר, על איך לבנות מחדש את הכניסה של הביט ככה שבכל פעם מחדש הגוף שלי יתמלא צמרמורת. והכל בעדינות, בלי למהר, 104 ביפיאם, מהירות של שיר היפ הופ. השיר הזה הוא ארמון פאר.
עוד מזה: בפלייליסט אלקטרו רדיו 2019
מתוך סינגל

YBN Cordae – RNP (feat. Anderson .Paak)
שיר הכיף הגדול של השנה. כששני ראפרים נהדרים נפגשים, הם יכולים לקחת את זה לכל מיני כיוונים, אבל פה נבחר הכיוון האהוב עליי: בוא נעשה כיף ביחד. השיר הזה הוא כולו הגזמות פראיות ולכן הוא מצחיק. הוא כולו משחק מטקות בין פאק לקורדיי: אף אחד לא מנסה להתעלות על השני, הם רק רוצים להחזיק את הכדור באוויר ביניהם. הבית השני, בו הם ממש מחליפים שורה־שורה, היא אחד הדברים האהובים עליי כל השנה, והביט שרקח להם J. Cole (אחלה ראפר בפני עצמו) הוא פשוט מספיק כדי להחזיק את הכל באוויר אבל הקסם שלו הוא לא בביט אלא בברייקים הרבים כשהביט משתתק לרגע אחד או שניים.
עוד מזה: בפלייליסט שירי ההיפ הופ של 2019
מתוך The lost boy

Yuksek & Polo & Pan – Cadenza
בכל שנה יש כמה שירים שהם כל כך יפים, שזה כמעט לא הוגן כלפיהם לשים אותם באותה רשימה עם שירים בני תמותה אחרים. בואו נגיד שאם הייתי חייב לבחור את 10 שירי השנה שלי, נגיד כדי להצביע למצעד השנתי (שלא נערך השנה), השיר הזה בוודאות היה שם. ואם הייתי צריך רק לבחור חמישה שירים, אז הוא היה גם שם. שיתופי פעולה בין יוצרים אלקטרוניים הם כמעט נפוצים כמו שיתופי פעולה בין ראפרים, וכמוהם מדובר בדרך כלל כל אחד מהם מוותר על משהו ומגיעים לפשרה כלשהי ששווה פחות מסכום החלקים. נדיר להיתקל בשיתוף פעולה שבו אף אחד מהצדדים לא מוותר על מה שמייחד אותו והחיבור כל כך פורה שנוצרת התעלות, משהו שלא היה יכול להיווצר בנפרד. אלמלא הייתי כותב על מוזיקה הייתי אומר: סינרגיה. הקטע המדהים הזה עובד על הבוקר ובאמצע הלילה, ברחבה של פסטיבל או באוזניות ברחוב (זהירות, אתם תרקדו), ואם אתם אוהבים את כל אחד מהחלקים במפגש הזה, אתם תקבלו פה מנה גדושה של מה שציפיתם לו, ועוד. השיר הזה נשמע כאילו הוא רק הולך ועולה ונבנה ומתגבר – לא בווליום, לא על הרחבה, רק בעוצמת היופי.
עוד מזה: בפלייליסט אלקטרו רדיו 2019
מתוך סינגל

יפתח שפירא – הגיטרה
לקראת סוף השנה העברית ביקשתי מכם בפייסבוק לספר לי איזה שירים ישראליים מהממים אולי פספסתי. איזה מזל ששאלתי. מישהו שם את ״הגיטרה״, שיר שלא הכרתי מזמר שלא הכרתי, אבל מהרגע שפתח את הפה, נמסתי לתוך זרועותיו. שלום, יפתח שפירא. השיר הזה, שאחד ממפיקיו הוא תומר ישעיהו שהופיע פה ממש לפני כמה שירים, מרגיש, כמו רבים מהשירים האהובים עליי השנה, כאילו הוא שייך לכמה עשורים בו זמנית (כמה הולם לשנה האחרונה בעשור). ״הגיטרה״ נשמע כמו משהו ששלמה יידוב יקליט בתחילת שנות השבעים, אבל הנה הוא פה, חדש לגמרי ולגמרי של יפתח שפירא.
עוד מזה: בפלייליסט ;השירים הכי יפים ששמעתי בתשע״ט
מתוך עולם החי

שירי מרפסת – בונה
נו, מה אני אעשה? אני סאקר של שירים מצחיקים, וככל שהם יותר מטומטמים ומבריקים ככה הם יותר טובים. לא מזיק ש״בונה״, כמו רוב השירים של שירי מרפסת – רועי כפרי וטל טירנגל – מכילים מספיק מהלכים מלודיים מתוקים כדי שנרצה לשיר אותם, אבל עשויים במספיק רישול־לכאורה כדי שכולנו נרגיש נוח לשיר אותם ולא נחשוש שאנחנו מזייפים או מפספסים איזה ניואנס. אלה שירים לחבר׳ה, שכתבו החבר׳ה הכי גאונים בחבר׳ה, אבל עכשיו הם כבר שייכים לכולנו.
עוד מזה: בפלייליסט ;השירים הכי יפים ששמעתי בתשע״ט
מתוך שירי מרפסת

תודה.

תודה שאתם קוראים, תודה שאתם מאזינים, תודה שאכפת לכם מהמחשבות שלי על מוזיקה. אם אתם אוהבים את מה שאני עושה, הזמינו את כל החברים שלכם. שנה שבוגי!

18 בנובמבר 2019

סיכומי השנה של עונג שבת 2019

תכניות בקצה

התגליות הקטנות והנפלאות, גרסת הרדיו [ספוטיפיי]

שירי השנה, חלק א׳ [ספוטיפיי]

שירי השנה, חלק ב׳ [ספוטיפיי]

מסיבת סוף השנה – השירים שהכי הזיזו אותי ב־2019 [תשודר ב־24.12]

בשנים הרבות שבהן כתבתי את עונג שבת (בערך 14 שנה!) יצא לי לעקוב, במצטבר, אחרי כמה מאות של בלוגים ישראליים. לכולם היה הרגל שמצאתי מגונה: כשאחד הבלוגרים היה כותב פוסט חדש אחרי הפסקה ארוכה, הפוסט היה תמיד מתחיל בהתנצלות ארכנית על ההיעדרות הארוכה, כשכל מה שאני רציתי לקרוא הוא את התוכן של הפוסט החדש, כי בשבילו הגעתי, לא כדי לקרוא שלוש פסקאות התנצלות – זה בסדר, אף אחד לא כועס, בואו נגיע לעניין שלשמו התכנסנו.

ולכן: השנה פרסמתי רק פוסט אחד בעונג שבת, וזה מוזר. זה מוזר לי מאוד. אבל זה לא אומר, חלילה, שלא הקשבתי השנה לכמויות מופרזות להפליא של מוזיקה חדשה. למעשה, יש לי תחושה ששמעתי השנה יותר מוזיקה חדשה מבכל שנה אחרת בזמן האחרון. מדי שנה אני מתכנס עם עצמי בחדר ישיבות דמיוני, על השולחן מפוזרים עשרות תקליטים ושירים נפלאים מהשנה שנגמרת, ואנחנו מתווכחים במשך שבועות מה ייכנס לרשימת שירי השנה או אלבומי השנה, ומה לא. בדרך כלל על השולחן יש, נניח, 200 שירים פלוס מינוס, שסימנתי לעצמי לאורך השנה כשירים מדהימים במיוחד שאני אוהב במיוחד, ועכשיו נותר רק להתווכח על זוטות.

השנה, הרשימה המלאה של שירים שאהבתי, ממש אהבתי, אהבתי מספיק כדי לשקול אותם לשירי השנה, כללה 602 שירים. הדיונים עדיין נמשכים בסערה.

בשבועות הקרובים, במקום לסכם את העשור, אסכם את אחת השנים המוזיקליות הכי נפלאות, עשירות, מרתקות ומרגשות של העשור: 2019.

אני לא יכול להבטיח שאספיק לכתוב פה פוסטים ורשימות מפורטים (אני כן מבטיח לנסות), אבל אני בוודאות הולך לפרסם סיכומי שנה שכיף להאזין להם, בספוטיפיי האישי שלי ובתכניות שלי ברדיו הקצה. הפוסט הזה נועד לרכז את כל אלה. איזו שנה שבוגי!

 

6 במאי 2019

עונג שבת: אביב, הפתעה

היי, מה זה? עונג חדש? אבל חשבתי שיצאת לפגרה שלא נגמרת, חשבתי ששכחת איך מקלידים, חשבתי שאיבדת את הכתובת לעונג. ובכן, טה־דה! הפתעתי גם את עצמי. החודשים האחרונים הייתי בשנת לימודים עמוסה ולא בסינכרון עם השעון, השבוע והקלנדר הישראלי. לא תכננתי לסגור את העונג, אבל גם לא תכננתי לחזור לכתוב בו כשאין לי שום זמן. והנה היום, יום ראשון (פה זה סופ״ש עדיין) שכולו אביב, נחת ופנאי, הצטברו כמה לינקים מעניינים שפרסמתי בערוץ הטלגרם של העונג (הדרך הכי טובה שלכם להתעדכן בלינקים ומוזיקה חדשה בהיעדר העונג השבועי) ובטוויטר שלי, ופתאום חשבתי: למה לא, בעצם?
אז התיישבתי מול המחשב, והנה עונג חדש. הוא לא ארוך כמו פעם, והוא לא ביום שישי, ואין לי מושג אם יהיה אחד בשבוע הבא, או בחודש הקרוב, או אי פעם, מי יודע דברים כאלה? אבל הנה, יש את זה. וזה נעים לי, ואני מקווה שגם לכם.

  1. openlineאת הצמד הצרפתי Polo & Pan (שיופיע בישראל בהמשך החודש) הכרתי כי מישהו ביקש אותם לחתונה לפני כמה שנים, ומאז אני חצי מאוהב בדברים שהם עושים, מעין אלקטרוניקה מרקידה לגמרי אבל תמיד טיפה חלומית ורכה. במפיק והרימיקסאי הצרפתי Yuksek התאהבתי לפני שנה שנתיים כי נתקלתי ביותר ויותר רימיקסים דיסקואיים אלקטרוניים מדהימים שלו ולא יכולתי להתעלם יותר מהתופעה הזאת. השבוע בקעה פתאום מהספוטיפיי שלי קרן אור גדולה וצבעונית ופגעה ישר בכדור הדיסקו שבתוך הלב שלי: שיר חדש משותף ליוקסק ולפולו אנד פאן! זה היה יכול להיות פושר, זו הייתה יכולה להיות פשרה, אבל לא, זה אושר גדול מאוד, זה שני אקטים בשיאם משלבים כוחות, כל אחד מביא את הדבר שהוא הכי טוב בו, ובמקום להפחית אחד מהשני הם מרימים אחד את השני. "Cadenza" הוא השיר שהכי בא לי לנגן בכל רגע נתון בימים האחרונים, הכי בא לי להתפרץ למסיבה ולשים אותו בלי לשאול אף אחד, הכי בא לי לרקוד אותו בבית או ברחוב, בא לי להרים ובא לי לחייך. מותר לרקוד, איפה שלא תהיו. [סונג.לינק, זוכרים? לחצו ובחרו את שירות הסטרימינג החביב עליכם]
  2. ↫ להמשך קריאה…

15 בדצמבר 2018

100 שירי העונג של 2018

שינוי הוא בלתי נמנע, מצאתי את עצמי מזכיר השנה שוב ושוב בשיחות עם אנשים סביבי, וגם עם עצמי. זה עלה הרבה מאוד בשיחות סביב האלבום החדש של ארקטיק מאנקיז, שהפתיע הרבה אנשים שציפו לקבל עוד מאותו הדבר. לכולם עניתי בחיוך לאה ועוקצני, מה ציפית, שכלום לא ישתנה? שינוי הוא בלתי נמנע. שינוי הוא הקבוע היחיד. אבל השינוי הכי גדול במוזיקה שהאזנתי לה השנה הייתה… שהאזנתי להרבה פחות מוזיקה חדשה.

זה קרה בגלל שינוי גדול אחר בחיים שלי – נסעתי למדינה אחרת כדי ללמוד. לכאורה, לא משהו שאמור להפריע לי לשמוע מוזיקה, ובאמת שמעתי מלא מוזיקה, כל הזמן, אבל פחות מוזיקה חדשה. גם כי עם הלימודים והמעבר היה לי פחות פנאי לשבת על בלוגים ותכניות רדיו ופלייליסטים שאני אוהב ולגלות בהם מוזיקה חדשה. גם כי בזמן חסר ודאות של שינויים גדולים מצאתי את עצמי נאחז במוכר ובאהוב – מוזיקה ישנה. כזו שמספקת לי נחמה, בית, קרקע יציבה.

מוזיקה חדשה לא מציעה את הדברים האלה, וזה מעולה. בדרך כלל, החיים שלי יציבים מאוד, תחושת הבית שלי חזקה מאוד, ואני מתמלא כל הזמן ברצון לחקור, לצאת להרפתקאות מוזיקליות, לקבל את מה שמוזיקה חדשה מציעה וישנה לא יכולה להציע: גילוי, ריגוש של משהו חדש, יציאה מתמדת מאיזור הנוחות.

אז כשהגעתי לסכם את השנה הזו אמרתי לעצמי: אוף. שמעתי כל כך מעט מוזיקה חדשה השנה יחסית לשנים הקודמות. איזה מגוון אני כבר יכול להציע ברשימת שירי השנה שלי? זה הכל יהיה אותם חמישה אלבומים או משהו.

ובכן, טעיתי. חזרתי לתכניות הקצה שלי, לרשימות הספוטיפיי שלי ולפוסטים שלי בעונג, ומצאתי את עצמי עם רשימה של 250 שירי השנה שלי!!! ג׳יזס, איזה מגוון, איזה עושר, איזו מוזיקה מדהימה יצאה השנה, כן, גם השנה!
אני עדיין מרגיש פומו. עדיין מגלה אלבומים מעולים שבשנה רגילה הייתי חורש בזמן אמת ועכשיו מגיעים אליי הרבה אחרי שסיימתי לערוך את שירי השנה, ואני מתבאס שהם לא נכנסו. אבל אני מזכיר לעצמי: יכולת לשמוע רק את מה שיכולת לשמוע, ולא יכולת לשמוע את מה שלא יכולת לשמוע. סיכום השנה האישי שלי הוא בדיוק כזה: סיכום השנה שלי, כפי שהשנה שלי נראתה. השנה היא הייתה שונה מאוד, לפחות עבורי. לכל אחד מאתנו הייתה שנה שונה לחלוטין, ואף אחד לא שמע הכל, וזה בסדר (אוקיי, אולי קוואמי שמע הכל). זה מה שהופך את הרשימות האלה למעניינות. כל אחד מביא את החתיכה האינטימית הפנימית שלו, המוזיקה שהזיזה את הלב שלה או שלו.

אלה 100 שירים שהזיזו לי את הלב, את הראש ואת הגוף השנה. יש עוד הרבה שירים שעשו לי את השנה, ותוכלו למצוא חלק גדול מהם בפלייליסטים הייעודיים שהכנתי להם לסוף השנה (למשל, 50 שירי ההיפ הופ של השנה שלי). עוד על זה, כאן. אבל עכשיו – מוזיקה, בבקשה!

 

להצבעה לשירי ואלבומי השנה שלכם במצעד של הקצה והעונג | לכל סיכומי השנה בעונג

Against All Logic – Some Kind of Game
ברוכים הבאים לחלום הרטוב שלי. אני מחבב מאוד את ניקולס ג׳אר, שלפני 7-8 שנים היה אחראי לכמה המנוני האוס לא מובנים מאליהם, איטיים ועדינים, כמו זה או זה, אבל מאז ההתפוצצות שלו הוא הפנה גב ל – בואו נקרא לזה – הפופ של ההאוס. הלך לעשות כל מיני דברים ניסיוניים יותר וסטים ממש משונים והרבה דברים מאוד מאוד יפים ומעניינים אבל כאלה שמדברים בעיקר לראש והרבה פחות לגוף. השנה הוא השליך לעברנו, כמעט באופן אגבי, מין אוסף כזה של דברים שהוא הקליט בין 2012 ל־2017 תחת כינוי אחר שלו, Against All Logic. הלכתי לשמוע את האלבום הזה בלי לדעת שמדובר בג׳אר והתאהבתי מיד. האוס סוחף לגמרי, מלא סימפולים מגניבים – ספציפית פה דגימה של Pastor T.L. Barrett המדהים בפני עצמו – ווייב דיסקואי מזיז לאללה שאני פשוט לא מצליח לעמוד בפניו. [המשך בשיר הבא] מתוך 2012-2017

Against All Logic – Know You
ומה שקרה הוא שפשוט מצאתי את עצמי חורש, חורש, חורש את האלבום הזה, שהוא בלי ספק (וגם לפי נתוני ספוטיפיי) האלבום ששמעתי הכי הרבה פעמים השנה. הוא גורם לי לרקוד כשאני רוצה לזוז. הוא פסקול מדהים כמעט להכל בבית. הוא מעיר אותי באוטובוס בדרך לאוניברסיטה. הוא הולם ימים נעימים שבא להיות בהם בחוץ, והוא הולם עוד יותר ימים גשומים שנשארים בהם בבית. הקטע הזה, עם הדגימה העקומה והמשונה הזו, היה הדבר הראשון שתפס אותי, הוק, כשמו כן הוא, כמו וו של חכה, תפס אותי ומשך אותי לאלבום ולא עזב. אם יצמידו לי אקדח לרקה וידרשו ממני לבחור אלבום אחד ויחיד מהשנה הזו, זה כפי הנראה יהיה האלבום הזה.
מתוך 2012-2017

אלון עדר – חוזר ועולה שם
איך השיר הזה קיים בכלל? זה מרגיש כמו נס. איך הוא לא נכס צאן ברזל שמשמיעים כל יום שישי ברשת גימל? אולי כי הוא יצא רק עכשיו. אולי כי אלון עדר, הגאון הזה, נשמע תמיד כאילו הוא כרגע התעורר ולא ממש כתב מילים עד הסוף אלא זרק משהו לאולפן. אולי כי מה שנראה כמו חוסר מאמץ נתפס בטעות כחוסר השקעה, אבל השיר הזה הוא יצירת פאר, בעיקר המחצית השנייה שלו, שבא לי לשקוע בתוכה כמו אמבטיית קצף חמה. אני אפילו לא יודע מה זה אומר, ״כשבא החושך על העולם אני חוזר ועולה שם״, אבל זה לא משנה. זה כל כך יפה.
מתוך משתלבים בנוף

↫ להמשך קריאה…

2 בדצמבר 2018

סיכום שנת 2018 בעונג שבת

אומרים שאפריל הוא האכזר בחודשים (למה, בעצם?), אבל כשאתם עכברי מוזיקה רעבים, ידוע לכל שדצמבר הוא הטעים שבחודשים. זו עת הסיכומים, החודש שבו כמעט לא יוצאת אף מוזיקה חדשה, ואנחנו עוצרים רגע, נושמים רגע ומביטים רגע לאחור על 12 החודשים שנפרשים מאחורינו, משתדלים להתעלם מכותרות העיתונים שמרצפות את לוח השנה, ולהיזכר מה הכתיב את הכותרות המוזיקליות של הלב שלנו בשנה הזו.

בחודשים האחרונים נעדרתי מהעונג, וגם מהקצה, אבל עכשיו אני חוזר, לכל הפחות לחודש דצמבר, כדי להצביע אחורה ולהגיד לכם, כמו בכל שנה: תראו איזה דברים יפים מצאתי בדרך! השנה הזו הייתה ללא מעט אנשים שנה קשה, שנה מפחידה, שנה מתישה, אבל מוזיקלית, כתמיד, אושרה ועושרה של השנה תלוי רק בשאלה כמה כרויות היו האוזניים שלכם, וכמה חרוצים הייתם בחיפוש ובצלילה. אין שנים מוזיקליות רעות, יש רק שנים שבהן התעצלנו.

השנה לא התעצלתי, גם אם בחודשים האחרונים הייתי פחות עם האוזן על הדופק. וכעת בשעת הסיכומים, אני מזמין אתכם לצלול איתי במדיום לבחירתכם.

שימו לב! הפוסט הזה יתעדכן לאורך כל דצמבר, ואודיע על כל תוספת גם בפייסבוק של העונג, בטלגרם, בטוויטר ובאינסטגרם, אז בחרו את המקור המועדף עליכם ואל תפספסו.

פלייליסטים שלי לסיכום 2018 בספוטיפיי:
2018 בהיפ הופ | 50 שירי ההיפ הופ האהובים עליי של השנה [גם ביוטיוב] 2018 הייתה סופר צ׳יל | שירים מ־2018 להרגעת הרוחות
2018 לא מצליחה לישון | גרסת תכנית הלילה לשירי השנה
2018 של חירות שיוויון ואהבה | שירי שיחרור מיני וחברתי מ־2018
2018 באורגניקה | שעה של הז׳אנר האלקטרוני החביב עליי
2018 בהאוס | סט בן 90 דקות של ההאוס שהכי אהבתי השנה [mixcloud] 100 שירי השנה של עונג שבת 2018 | בספוטיפייביוטיוב

סיכומים שלי ברדיו הקצה:
תכנית אלבומי השנה האישיים שלי ל־2018 | ובספוטיפיי
תכנית שירי השנה, צד א׳ – הצד הרגוע | ובספוטיפיי
תכנית שירי השנה, צד ב׳ – הצד האנרגטי

סיכומים שלי כאן בעונג:
100 שירי השנה של עונג שבת 2018
בדרך: המצעד השנתי של הקצה ועונג שבת 2018

סיכומים מעניינים שהם לא שלי אבל עדיין לוהטים:
50 אלבומי השנה של NPR Music
50 אלבומי השנה של Stereogum
ספרי השנה של אמאזון
ניו יורק טיימס: 10 ספרי השנה, ורשימת 100 הספרים המעניינים של השנה
אלבומי השנה של הרמוניה דרומית
Noisey בחרו את 100 אלבומי השנה ואת 100 שירי השנה
אלבומי השנה של הבלוג אנטנות השמיימה
100 שירי השנה של פיצ׳פורק (גרוע)
50 אלבומי השנה של פיצ׳פורק (מעולה)
50 הטראקים הכי טובים של Mixmag
100 שירי השנה של NPR Music (עם שיר השנה האישי שלי במקום השני!)