כרטיסים במתנה: פיט דוהרטי (+ פוסט אורח של רועי פרייליך)

21 באפריל 2014 | 167 תגובות »

הנה פתיחה פנטסטית שהלוואי שאני הייתי כותב, וגנבתי מהפוסט הנהדר במגזין מרפסת: "הוא מצטט את אוסקר וויילד בשיר שמתאר אוהדי כדורגל; הוא שר בהופעות על זונות במזרח לונדון בזמן שהוא מלווה במופע מחול; הוא ניגן עם אמן הפולק ברט יאנש ועם גיטריסט הקלאש מיק ג’ונס; הוא הציג את ציוריו בגלריות ושילב בהם את הדם של עצמו; הוא הופיע על הבמה החשובה והמכובדת ביותר בבריטניה עד שהקהל פרץ לבמה וההופעה הופסקה; הוא משורר, מוזיקאי, שחקן קולנוע ואסיר לשעבר – הוא אולי סמל התרבות החשוב ביותר של הבריטים בעשור האחרון, וקוראים לו פיט דוהרטי. רק שהם מעדיפים “דאקרטי”."

PeteDoherty02TOX131011

יש אמנים מעולים שאני מכיר כל שיר ושיר שלהם, ויש אמנים מעולים שאני בקושי מכיר שיר אחד שלהם בעל פה. לא באמת ברור לי למה ואיך אני מפספס כבר עשור את פיט דוהרטי והליברטינז. מעולם לא היה לי שום דבר נגדם, דווקא בכל פעם ששמעתי שיר שלהם אהבתי אותו מאוד, אבל איכשהו, אף פעם לא מצאתי את עצמי מתמכר לאלבומים שלהם כמו שקרה, למשל, לזוגתי, או לדור שלם של בריטים. (כן שמעתי את אלבום הסולו שלו והוא מעולה).

לכן היום, בבוא העת המשמחת לחלק לכם כרטיסים בחינם לאחד משני המופעים האקוסטיים של פיט(ר) דוהרטי בארץ (30 באפריל + 1 במאי, בארבי, תל אביב), אני מעדיף לתת לאנשים שמכירים ואוהבים הרבה יותר ממני לכתוב עליו, כמו הדר גפני מ"מרפסת" לעיל, או רועי פרייליך הפנטסטי, שבחר כמה מהשירים האהובים עליו של דוהרטי וחבר מרעיו.

אליך, פרייליך:
זו רק ההתחלה! להמשך לחצו כאן »

Share Button

עונג שבת: מלאו כיסיי באגוזים

18 באפריל 2014 | 4 תגובות »

"יש גרוב ישראלי. מעניין שבשונה מרוק ישראלי (בעברית או באנגלית), קביעה זו מעולם לא הייתה מוטלת בספק"תכל'ס

    lauryn train come again

  1. משהו קרה השבוע, לא יודע איך נזכרתי פתאום, וחזרתי לשמוע בריפיט במשך ימים שלמים את אלבום הבכורה הפנומנלי של לוריין היל מ-1998, The miseducation of Lauryn Hill. קניתי אותו כשהוא יצא ואהבתי אותו מהרגע הראשון, אבל הייתי בן 16. ידעתי שהוא מעולה, שהוא מלהיב, שהוא מרחיב לי את הראש, אבל לא הבנתי את הגדולה שלו באמת עד שחלפו השנים ולמדתי דבר או שניים על מוזיקה, על היפ-הופ, על נשים בהיפ-הופ, על השפעות, על ז'אנרים. שנים לא שמעתי את האלבום הזה במלואו, והשבוע כשהוא נכנס למערכת הסתברו לי כמה דברים, חלקם מפתיעים יותר מאחרים. ראשית, אני זוכר אחוז פסיכי של המילים בעל פה, וזה אלבום עם הרבה מאוד מילים. שנית, ג'יזס קרייסט, זה אלבום מופת ברמה לא הגיונית. בואו נתחיל בזה שהיל הייתה בת 23 כשהיא הקליטה אותו. עשרים ושלוש!!! תחשבו רגע על מוזיקאי בן 23 שאתם מכירים בארץ ותבינו כמה זה מדהים. אבל זה לא רק זה. היל מתפוצצת פה לגמרי: היא כתבה הכל, הלחינה הכל, עיבדה והפיקה כמעט הכל (!), שרה לעצמה קולות רקע ואל תשכחו שהיא גם ראפרית פנטסטית. כמה ראפריות פנטסטיות היו בעולם ההיפ הופ ב-1998? כמה מהן מכרו פלטינה מתומנת? כמה מהן עשו את זה בלי למכור את עצמן כבובות מין, בלי פלירטוטים? כמה מהן עשו את כל זה בגיל 23? בגיל 23, היל הייתה פאקינג כוח טבע. היא הייתה הוריקן. היא הייתה הראשונה בהיפ הופ שהופיעה על שער מגזין טיים. היא – לא הביסטי בויז, לא טופאק, לא ביגי, לא ג'יי-זי, לא נאס, אפילו לא הפוג'יז – הייתה רגע המעבר הבלתי מעורער של ההיפ הופ למיינסטרים. לוריין היל שינתה את העולם (שלא לדבר על כך שבלעדיה לא היו לנו את ג'אנל מוניי או אלישיה קיז). עכשיו, כל זה טוב ויפה ומרשים לאללה. יש עוד כמה אלבומים בעוד כמה ז'אנרים שראויים לתארים האלה, אבל לא כולם נשמעים היום נפלא. איכשהו – ואולי זה רק אני – האלבום של היל רץ לי באוזניים כבר שבוע ומרגש אותי בטירוף כאילו הוא יצא שלשום. נכון, יש בו כמה עיבודים והפקות שהן במובהק ניינטיז, אבל זה לא העניין. היל נשמעת כל כך מלאת תשוקה, חסרת פחד, כל כך אמיתית. תקשיבו לה ב-"Ex-factor", שיר מפואר שהיה יכול להיגמר בשתי דקות אבל מתרחב לאפוס סול, היפ הופ וגוספל של חמש וחצי דקות. היא לא משחקת, היא שבורת-לב והיא שוברת לב. תקשיבו לה ב-"To Zion", ההתפעמות שלה מהפלא הזה שנקרא תינוק אנושי עוברת ללא שום פילטרים, ואני בנזונה אם לא היו דמעות באולפן כשהיא שרה. תקשיבו כמה שונה הראפ שלה ב-"Lost ones" הפותח וב-"Doo wop", אלה שתי ראפריות שונות. מדהים לשמוע כמה גווני קול היל מחליפה לאורך האלבום, לפעמים לאורך שיר אחד. היא פשוט פנומן כווקליסטית. היא האריתה פרנקלין של ההיפ הופ. זה בעצם מה שרציתי לומר. שיר הפתיחה שלי הוא האלבום הזה, כולו, שהוא אלבום השבוע שלי ואחד מאלבומי הפוראבר שלי. איזה כיף שהיל חזרה להופיע. [טיוב]
  2. Mexico Garcia Marquez

  3. הסופר העצום גבריאל גארסיה מארקס מת אתמול בגיל 87. התעצבתי על כך מאוד. שמחתי מאוד לראות שזו הייתה הכותרת הראשית בכל עיתון הלילה, בארץ ובחו"ל. הנה הפרק הראשון, הנפלא, של "אהבה בימי כולרה", בתרגום העברי. [עברית]
  4. לקראת ההופעה שלהם בבארבי בתל אביב ב-23 באפריל (ממש עוד רגע – ויש מבצע משוגע על הכרטיסים: כרטיס זוגי ב-220 ש"ח! הכניסו את הקוד doubleyuck בהזמנה), עידו שחם תפס לשיחה את Yuck. פלאס! EP חדש שלהם יצא ממש השבוע, ואפשר לשמוע את כולו פה. שיר הנושא מתוכו, "Southern skies", הוא קטע שקט ויפהפה עם אחד הקליפים היפים של הזמן האחרון. [עברית]
  5. לא עפתי עד עכשיו על Lykke Li, אבל הסינגלים מהאלבום המתקרב שלה ממש עושים לי את זה. אחרי "Love me like I'm not made of stone" הפנטסטי ו-"No rest for the wicked", מגיע עכשיו "Gunshot" וגם הוא מוצלח מאוד, עם אחד מפזמוני האייטיז הכי טובים ששמעתי מאז… האייטיז. [טיובז]

  6. למה עצב מלנכולי מתועד בתפיסה התרבותית שלנו כרגש אצילי בעל מורכבות? עצבות משווה לנו מראה אצילי, אלגנטי ובוגר. הפשטות העגמומית הזו חוצה תרבויות. זה די מוזר, כשחושבים על זה. כתבה (קצרה!) באלכסון בודקת מה מקור העניין המשונה הזה. [עברית!]
  7. אסף אמדורסקי הוציא אלבום הופעה עם קרני פוסטל – גיטרה וצ'לו בלבד – והוא נותן אותו להורדה בחינם. איזה כיף! כל הסיפור פורסם בוויינט, אבל מכיוון שחוץ מהלינק אין בכתבה רשימת שירים, שם או עטיפה לאלבום, או שום מידע נוסף, אני לא מוצא סיבה לקשר לכתבה אלא רק לאלבום. [זיפ -> מפ3]
  8. contact
    מצמץ פעמיים להעלאה ליוטיוב

  9. גוגל פיתחה עדשת מגע שכוללת מצלמה. המראה הזאת שחורה למדי. [אנגלית]
  10. מכל המיתות הארורות של מוזיקאים בשנתיים האחרונות, אני חושב שזו שנתנה לי את האגרוף הכי חזק בבטן הייתה זו של ג'ייסון מולינה. יותר מכל מוזיקאי מנוח אחר, הרגשתי אליו קשר קרוב, כמעט כאילו היינו חברים. הוא בהחלט היה חבר שלי, ברגעים קשים ויפים, בגעגועים ובשאלות, בספקות ובחלומות. במוזיקה שלו התערבבו תמיד העצב והיופי, הקשיים והתקווה, ואלה גם המנועים שמבעירים את אלבום המחווה הכפול והיפה לשיריו, Farewell Transmission: The music of Jason Molina, שמוזרם עכשיו במלואו הכפול ב-NPR. בין היתר משתתפים בו ג'ים ג'יימס, Murder by death ואחרים, אבל פעמים רבות היו אלה דווקא המוזיקאים שלא שמעתי עליהם מעולם שממש מעכו לי את הלב. מחווה נפלאה. [סטרים]
  11. בטיים אאוט הניו יורקי בחרו את 100 סרטי האנימציה הטובים ביותר אי פעם, ובניגוד למה שבוודאי קורה במקומונים ישראליים, הם לא סתם הרימו טלפון לחמישה חברים שלמדו פעם אנימציה כדי שיבחרו אלא הזמינו יותר ממאה במאים, אנימטורים ומבקרי סרטים (ביניהם ווס אנדרסון וביל פלימפטון). ותנו לי לומר לכם, מדובר ברשימה מרשימה ונפלאה, ואני בשוק שמלך האריות אפילו לא בעשרת הגדולים. וגם ואלס עם באשיר שם. כיף של קריאה, שתשלח אתכם לשאול\להוריד מלא סרטי אנימציה. [אנגלית]
  12. האלבום החדש של Eels גם יפה נורא וגם עצוב נורא. בדיוק כמו שאלבום חדש של אילז צריך להיות. האזינו לו במלואו בניו יורק טיימס. [סטרים]
  13. [ויה פומ"ו] הספר פחד ותיעוב בלאס וגאס של האנטר ס. תומפסון התפרסם בשני חלקים ארוכים ברולינג סטון, לפני שאוגד לספר. באתר של הרולינג סטון אפשר לקרוא, למעשה, את הספר במלואו. [אנגלית]
  14. ציפי גוריון כתבה את עבודת התזה שלה על שלום גד, אביב גדג' וגבריאל בלחסן. עכשיו העבודה, "האדמה תיפתח: מוזיקה ובית הכנסת של תלמי אליהו", פורסמה במלואה בבלוג של מתי שמואלוף. קריאה מומלצת! [עברית]
  15. מה שבאמת משוגע במצלמות ה-Go Pro הקטנות שאפשר לחבר כמעט לכל דבר, הוא שהאדם הרגיל יכול לשבת בסלון ביתו ולהבין – לפחות קצת – איך זה מרגיש לעוף כמו עיט, או להיות כדור הפוטבול במשחק פוטבול. באיכות גבוהה ומשכנעת. אחד הדברים היותר מלחיצים שראיתי לאחרונה היה התיעוד הזה של רכיבת אופני שטח אתגרית מנקודת המבט של הרוכב. מובטחת לכם נשימה מאוד לא סדירה במשך שתי דקות. [טיוב]
  16. brock davis 02

  17. [ויה פומ"ו] עפינג על חשבון האינסטגרם מלא היצירתיות והשובבות הוויזואלית של ברוק דיוויס. [פיקסלים]
  18. כשהייתי בן 17, מי שהייתה אז סוג של החברה שלי הכירה לי את המוזיקה של טום לרר – מתמטיקאי ניו יורקי שהקליט בשנות החמישים והשישים סדרה של שירי קומדיה, סאטירה והומור שחור מבריקים – תקשיבו ל-"Poisoning pigeons in the park" או ל-"Smut", ובכלל לערוץ הזה. לא היה לנו את טים מינצ'ין או את ווירד אל ינקוביץ בלי טום לרר. בתחילת הסבנטיז הוא פחות או יותר פרש כליל מהמוזיקה והתרכז מאז במתמטיקה. הוא עדיין חי, בגיל 86. כתבה רצינית בבאזפיד תוהה לאן נעלם טום לרר, ומציעה תיאוריה לפיה עלייתה של תרבות הנגד בסוף שנות השישים, אותה תרבות נגד שניזונה גם מלרר עצמו, גרמה ללרר להרגיש שלמוזיקה שלו אין יותר מקום. [אנגלית]
  19. ואם אנחנו כבר בבאזפיד, הנה בחן-את-עצמך רלוונטי: עד כמה אתה סנוב מוזיקה? [אנגלית. לי יצא 45, ולכם?]
  20. הופה! Food, האלבום החדש של Kelis בהפקת דייב סיטק מ-TV on the radio, מוזרם כולו ב-NPR. [סטרים]
  21. 12 דקות מקסימות ומפתיעות של איגי פופ ודיוויד בואי מתארחים בתכנית בוקר אמריקאית באיזור 1977. פופ מדבר בחן ובכריזמה (ובלי חולצה) על פציעה עצמית וסמים, וכל הסיפור חביב להפתיע. [טיוב]
  22. ואפרופו TV on the radio, זה השם של התכנית החדשה ברדיו הקצה, תכנית שעוסקת בטלוויזיה עם לילך וולך וירון טן ברינק! וכמובן שמדובר בטלוויזיה מהסוג שמורידים בטורנט וששווה להתאמץ בשבילה, לא במה היה אתמול במאסטר שף. שני פרקים כבר באתר להאזנה, ואחד חדש ישודר כל חמישי ב-14:00. [רדיו]
  23. דרור-בורשטיין-IM-02_H-680x382
    דרור בורשטיין. לא מספיק סופרים מצטלמים בצורה כזו מעניינת

  24. בטיים אאוט משוחחים קצרות עם הסופר דרור בורשטיין, שתמיד שווה להקשיב למה שיש לו להגיד, שלא לדבר על לקרוא את הדברים שהוא כותב. [עברית]
  25. אוהבינג את Drop, האלבום החדש והמתחרע והקורע והגאראז'י והפסיכדלי של Thee Oh Sees שמוזרם כולו בפיצ'פורק. [סטרים]
  26. [ויה אודיו קאמפ] עכשיו פסח ומלא מוזיאונים פתוחים בחינם. הנה מה שאני מתכוון לעשות באחד הימים הקרובים: להוריד לאייפוד שלי את Music for museums, אלבום אמביינט סיני יפהפה שנועד להאזנה במוזיאונים. הרעיון המקורי של יוצריו הוא להשמיע כל רצועה מתוכו בחלל מסוים, בלופ חוזר ובווליום נמוך, או את כל האלבום ב-Shuffle, כולל שתי רצועות השקט שבו. אני מתכוון לשים אותו ישר באוזניות ולצלול לתוך טיול אקראי והיפנוטי במוזיאון. [בנדקאמפ]
  27. "ילדים טובים" הוא מיקסטייפ חדש של "שירי ילדים ישראליים קצת אחרים" בעריכת סגול 59 וערן דינר. כרגיל אצלם, הוא מורכב אך ורק מווינילים ישנים. [סטרים]
  28. [תודה ליובל סער] זה מקסים: ילדים בני זמננו מגיבים בפעם הראשונה לווקמן. [טיוב]
  29. "האם אני באמת צריך איקס קהל בשביל ליצור? מה הקשר בין מספרים דמוגרפיות ונתוני אקסל לבין העיסוק ביופי, תשוקה, חסד ואמת?" – דויד פרץ על הרגע שבו החליט לא לעשות מהמוזיקה קריירה, לא להוציא מוזיקה כדי להתקדם אלא רק כי יש לו מוזיקה להוציא. פוסט יפה, עם מוזיקה יפה בסופו. [עברית]
  30. "Rebel angel", שיר נוסף מתוך האלבום המתקרב של האנג'לסי. [טיוב]
  31. מגזין תרבות הילדים המעולה הפנקס עובר למתכונת למנויים. אתם בפנים? [עברית]
  32. לרגל 20 שנה ל-Superunknown, סאונדגארדן משתפים את הדמו ל-"Black hole sun". [סטרים]
  33. כתבת ענק בפיצ'פורק על העבר, ההווה והעתיד של סטרימינג למוזיקה. האם סטרימינג הוא העתיד המוחלט של תעשיית המוזיקה המוקלטת? האם הוא בעצם חזרה לרדיו של העבר? מה הוא צופן לאמנים עצמם, מבחינת אפשרויות ומבחינת פרנסה? האם הוא מודל בר-קיימא לאורך זמן או רק עוד חוליה בשרשרת שהתחילה לפני קצת יותר ממאה שנה? עזבו את התוכן המרתק לכשעצמו – מיי גודנס איזה עיצוב דיגיטלי פנטסטי! [אנגלית]
  34. Todd-Terje_Press_2

  35. זו תמיד בעיה, כשמישהו שואל אותי איזו מוזיקה אני שומע (או אוהב). אין לי תשובה שתספק את השואל המקרי, שמצפה ל"מטאל" או "היפ הופ" או "רוק ישראלי" ספציפי ומספק, ומצד שני אין לי שום יומרה להגיד "הכל", כי גם זה רחוק מלהיות נכון. עם השנים הבנתי שאני מאמין נלהב בלמצוא את הדובדבנים בכל הקצפות – עדיין לא נתקלתי בז'אנר מוזיקלי שלא מצאתי בו לכל הפחות אלבום או שיר אחד שממש עושים לי את זה, שאני אוהב בכל לבי. וכך קרה שלאורך השנים מצאתי את עצמי מעופף בזכות שירים מז'אנרים שתמיד חשבתי שאני שונא. קאנטרי, רגאיי, דיקסילנד, ולאחרונה: דיסקו. כן, דיסקו. אני יודע שזה הדבר הכי לוהט אצל אנשים שמבינים אבל אצלי זה נתקע במשך שנים כמשהו צ'יזי ולא מעניין, ורק בשנים האחרונות מצאתי את עצמי מתאהב. זה קרה דרך מתווכי ביניים שמפלרטטים עם דיסקו אבל לא עושים בהכרח דיסקו קלאסי (Rhye, למשל). אני עדיין לא יכול לשמוע אלבום שלם של Chic, אבל אני כן מרוח כמו חמאה על האלבום החדש של Todd Terje. אחרי שרימקסס וערך עזר לפרנץ פרדיננד להישמע פגז באלבום האחרון, הדי-ג'יי והמפיק הנורבגי הזה שיחרר החודש את It's album time, אלבום נו-דיסקו פנטסטי שמצליח להיות מצד אחד משועשע ואפילו כמעט פארודי על דיסקו, ומהצד השני שיר אהבה נפלא לדיסקו, שופע נשמה ונטול ציניות לחלוטין ומלא בהברקות מלודיות והפקתיות. הברקה אחת כזו היא הקאבר שלו עם בריאן פרי ל-"Johnny and Mary" של רוברט פאלמר, רצועה שהייתה מרגישה לגמרי בבית ב-Random access memories של דאפט פאנק. אני יודע שדיברתי עכשיו חצי שעה על דיסקו והשיר הזה לא דיסקו בכלל אבל א. תקשיבו לזה מאותו אלבום ו-ב. הקאבר הזה גרם לי להתלהב מעוד ז'אנר שחשבתי שאני לא מחבב, וזה שירי פופ אייטיז. איזה כיף לשנות את הדעה. [מפ3]

שיהיה פסח שבוגי!

אם אתם נהנים מהעונג, אשמח אם תשקלו להשאיר לי טיפ קבוע דרך Patreon [תסביר לי מה זה!]

Share Button

עונג שבת: חלבה אלברשטיין

11 באפריל 2014 | 11 תגובות »

    old home

  1. אני אוהב שירים שמזיזים אותי. קודם כל אני אוהב שירים שמזיזים אותי פיזית, שגורמים לי להתנועע בכל צורה שהיא. אבל הפעם אני מדבר על שירים שמזיזים אותי מנטלית, במרחב או בזמן. יש שירים שחייבים לשמוע בנסיעה כי הם פשוט לא מסוגלים להיות נייחים. ויש שירים שמחזירים אותך עמוק בזמן לתקופה מסוימת, או משליכים אותך בפנטזיות אל עתיד, הגיוני או לא. נישה ספציפית של הסוג הזז בזמן שייכת לשירים על חזרה למקום מוכר אחרי זמן. אני אוהב את השירים האלה (והסיפורים האלה) כי הם מזכירים למי ששומע או קורא אותם שהעולם לא סובב סביבם. חזרתי והדברים אינם כשהיו. ברור שהם לא כשהיו. דברים משתנים. למה בכלל ציפיתי אחרת? כי יש לנו באג בתוכנה. כי אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו הבמאים של הסרט הזה, כשאנחנו בסך הכל ניצבים שבקושי זוכים לשורת טקסט אחת. "Past lives" מהאלבום החדש והנהדר של Real estate מתחיל ככה: "אני לא יכול לחזור לשכונה הזאת בלי להרגיש את הגיל שלי. אני חולף על הבתים שבהם פעם עמדנו, אני רואה חיים שחלפו, אבל איכשהו את(ה) עדיין כאן". בשנה שעברה הוציאו אוקרביל ריבר אלבום שלם על חזרתו של ויל שף לעיר בה גדל. יש משהו שמטלטל לעומק בשיבה מאוחרת למקום שבו השארת את ילדותך. אתה זז במרחב כדי לזוז בזמן. וכשזה מצליח להישפך לתוך מוזיקה, החווייה עמוקה אף יותר. [מפ3]
  2. שנתיים אחרי שהבעירו את הבארבי, The Brian Jonestown Massacre חוזרים! 15 ביולי, בארבי תל אביב. [עברית]
  3. [תודה לנדב] שמעדכן אותי כי "הזמרת והכנרת הצ'כית איווה ביטובה מגיעה לארץ לראשונה לכמה הופעות במהלך פסח. היא דיי אנונימית בארץ, אבל בעולם האוואנגארד\קלאסי\ג'אז\פולק יש לה שם רציני, ובאופן אישי אני חושב שהיא תופעת טבע חד פעמית. אני מעריץ שלה מימים ימימה". ביטובה, שנשמעת מגניב לגמרי, תופיע ב-17 באפריל באל מעמל, העיר העתיקה, ירושלים, ולמחרת ב-18.4 בבית מזרח מערב, יפו (הופעת צהריים). [וזה]
  4. ווווווואאאאאאאאוווו. כמה כיף היה בהופעה של Cults בתל אביב? נכון שממש הרבה, או שזה הייתי רק אני? רק אני רוצה לדבר על זה? אף אחד לא רוצה לכתוב ביקורת על ההופעה? מישהו? הלו? …לאן הלכתם? – טוב, אז לא מצאתי אף ביקורת על ההופעה חוץ מזו של אבי פיטשון בהארץ שהייתה עסוקה יותר בלבקר את הקהל בצורה כוללנית ומטופשת מאשר בלדבר על ההופעה. ואני לא מתכוון לכתוב אחת מפורטת אלא רק להגיד שכל כך נהניתי שיצאתי מפזז מהבארבי. זו לא הייתה הופעה מפוצצת מוחות, לא סטנדרט חדש של הנאה, לא חווייה שאזכור כל החיים. אבל השירים היו נהדרים, הזמרת כבשה את כל האנשים בחדר (ועוד עם מינימום תזוזה והבעות, שזה מרשים), הביצועים היו מלאי חיים והסאונד היה על הכיפאק ואפילו החימום (Garden city movement) היה נהדר. החדווה האמיתית שטמונה גם בשירים הכי מלנכוליים של קאלטס – אותה חדוות חיים שפורצת מתוך כל שיר של להקת בנות מהסיקסטיז – הצליחה להציף אותי לגמרי לאורך ההופעה הזאת וזה היה נפלא. וזה מה שזה היה, כאמור. לא הישג אמנותי מרהיב, לא חבורה של וירטואוזים לא ייאמנו. פשוט כמה אנשים שעושים מוזיקה מוקפדת וחכמה וממש מאמינים בה. זה לגמרי מספיק. אבל ביציאה, כשדיברתי עם חברים, נשארתי עם תחושה שאני היחיד שממש עף. איך היה לכם? [בתגובות]
  5. זו רק ההתחלה! להמשך לחצו כאן »

Share Button

כרטיסים במתנה: The Prodigy (!!!!!!!)

09 באפריל 2014 | 327 תגובות »

prodigy-live-italia450

אני רוצה לספר לכם על הפעם שבה עלו לי אדים מהראש.

זה קרה כשהייתי בתיכון, לקראת סוף הניינטיז, במסיבה בקיבוץ קר מאוד בצפון. זה לא היה אז יוצא דופן שדי-ג'יי במסיבה כזאת ישים כמה שירים של הפרודיג'י ברצף. הפעם היו שלושה. כשהיה מגיע שיר של הפרודיג'י במסיבה, כל מסיבה, אני ושי, שהיה אז אולי החבר טוב שלי, היינו מאבדים את זה לגמרי. מהצד נראינו כמו השד הטזמני, מערבולת איברים מטושטשת, כל האנרגיות העצומות שמצטברות מדי יום בגיל ההתבגרות – חרמנות, בלבול, זעם, ונדליזם, סתם הורמונים שמתרוצצים בגוף – היו מתפוצצים בנו לכל עבר בכמה דקות של המוזיקה הכי הארדקור שהכרנו. זאת הייתה הלהקה האהובה עלינו, הלהקה הכי טובה בעולם. אחרי השיר השלישי של הפרודיג'י הדי-ג'יי החליט לעבור למשהו אחר ואנחנו יצאנו מהמועדון וכל אחד מאתנו גילה שלשני עולים אדים מהראש.

שנה אחר כך מצאנו את עצמנו, אותו חבר ואני, בפארק הירקון. פעם ראשונה לבד בתל אביב, ועוד בפסטיבל דאנס. קראו לזה Dance & Levi's, ואני לא זוכר שראיתי שם ג'ינס אבל אני כן זוכר שראיתי שם את הפרודיג'י. עד אותו רגע לא ממש האמנתי שזה אשכרה קורה. הלהקה האהובה עליי, על הבמה לנגד עיניי, לנגד אוזניי, ואני לא מצליח להפסיק לרקוד. קיץ, תל אביב, לחות – ולמרות החום אני בטוח שאדים עלו מפארק הירקון. אני עדיין נושא על עורי כווייה בכתף מסיגריה של מישהו מאותו לילה, שלא לדבר על כך שגנבו לי את התיק וחזרתי לצפון רק בזכות מאה שקל שהחבאתי בתחתונים. שום דבר לא העיב על החווייה. למחרת, בבית ספר, הסתובבתי חצי מטר מעל האדמה, לא מאמין שזה אשכרה קרה.

הפרודיג'י היו הלהקה האהובה עליי בתקופה שעוד לא ידעתי להסביר למה. לא הכרתי מספיק מוזיקה כדי להעריך את הערבוב המבריק, הפרוע, בין רגאיי, רוק כבד, היפ הופ, טכנו, אינדסטריאל, פאנק, דראם אנד בייס. לא הבנתי שאין עוד הרבה להקות שחוצות כל כך הרבה גבולות, שבוחרות תמיד ב"יותר חזק". לא ידעתי שאין עוד להקות שמחזיקות שני חברי להקה רק כדי שירקדו בהופעות, לא ידעתי שהמוזיקה של הפרודיג'י תכין את אוזני ההמונים לרעש הדיסוננטי, האלים והרקיד של הדאבסטפ. פשוט אהבתי אותם, כי הם גרמו לגוף שלי להתפוצץ ולאוזניים שלי להיפתח לרווחה.

ליאם היולט, שבעצם אחראי לכל המוזיקה של ה"הרכב", לימד אותי המון על מוזיקה. לא מעט בזכות אלבום המיקס שלו, The dirtchamber sessions, vol. 1, שהביא לפתחי מלא אמנים שלא הכרתי ושהיו אבני הבנייה של המוזיקה של פרודיג'י.

בעשור האחרון, אני מודה, לא שמרתי על קשר הדוק. Fat of the land מ-1997 היה יצירת המופת הגדולה שלהם, ואחריה הם הורידו פרופיל לכמה שנים. שני האלבומים שלהם מהעשור האחרון מצוינים, אבל אני כבר הייתי במקום אחר – מוזיקלית, פיזית, ריקודית.

ובכל זאת, חזרתי. בשנה האחרונה אני מתקלט מסיבות ניינטיז, ולא משנה כמה גבוה אדחוף, כמה רועש, כמה חזק – הפרודיג'י תמיד יהיו הנקודה שממנה אפשר רק להוריד הילוך. והנה גם הם חוזרים, 16 שנה אחרי שהיו פה בפעם האחרונה. זה יקרה ב-29 במאי בגני התערוכה בתל אביב, מסגרת פפסי מקס מיוזיק פרוג'קט, ופאק אני מתרגש. נכון, חצי חיים עברו, וסביר להניח שלא יהיה לי כוח לרקוד כמו בגיל 15, אבל ליאם היולט עדי שאני מתכוון לנסות.

ואם גם אתם רוצים לנסות – בסוף הפוסט הזה תוכלו לזכות בכרטיס חינם להופעה.

לכבוד המאורע הלכתי ומיקסטפתי 16 מהשירים האהובים עליי של הפרודיג'י. זה לא אוסף הלהיטים, וזה גם לא אוסף מייצג או ייצוגי. זה אוסף אישי, של שירים שאני אישית אוהב במיוחד מהקטלוג. אולי גם לכם זה יזכיר כמה הלהקה הזו ענקית. לפחות כמו הסאונד שלה.

ruff

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.


Ruff – a personal Prodigy mixtape by guyha

01. The Trick (1996)
02. Poison (1994)
03. Baby's got a temper (2002)
04. Diesel power (1997)
05. Spitfire (2005)
06. Funky Shit (1997)
07. Their law (1994)
08. Run with the wolves (2009)
09. Ruff in the jungle bizness (1992)
10. Firestarter (Instrumental) (1996)
11. Break & enter (1994)
12. Voodoo people (1994)
13. Ruff in the jungle bizness (uplifting vibes remix) (1992)
14. Fire (Sunrise version) (1992)
15. Smack my bitch up (1997)
16. Climbatize (1997)
17. Intro (1994)

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו איזו הופעה לעולם לא תשכחו). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לפפסי מיוזיק פרוג'קט ולחני!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום ראשון בערב!

Share Button

עונג שבת: בורקס חרדות

04 באפריל 2014 | 8 תגובות »

  1. באופן כללי, בחיים, אני משתדל להעמיד פנים כמה שפחות, וגם עכשיו זה נראה לי לא מתאים. אני לא הולך לטעון שגדלתי על Frankie Knuckles, או שאני מכיר את המורשת המוזיקלית שלו באופן אינטימי. לא. אני יודע עליו פחות או יותר מה ששמעתי מנדב רביד ב"קצה" ומה שקראתי בוויקיפדיה לאורך השנים. אני יודע שנאקלז, שמת השבוע בפתאומיות בגיל 59, היה מסנדקי ההאוס, כשהתחיל לנגן בשיקגו טייקאוף חדש ומלהיב על הדיסקו בתחילת האייטיז. אני יודע שגם אם אני או אתם לא האוס-הדס מעדות הבלוק או השסק, אנחנו שומעים האוס. אנחנו שומעים האוס בכל מקום מאז סוף האייטיז. שמענו האוס אצל מדונה ופט שופ בויז וג'נט ג'קסון ופיית'לס ו-LCD Soundsystem וגורילאז וקאריבו ואיפה לא. איפה לא. תקשיבו לקטע הענק הזה מ-1987 ותגידו לי שזה לא בכל מקום. לכן נשמע לי תמיד מגוחך כשאנשים אומרים "אני לא שומע האוס". אתה שומע ואתה לא יודע. וזה קורה הרבה בגלל פרנקי נאקלז, וגם את זה אתה לא יודע. וגם אני לא ידעתי עד לפני כמה שנים, כשאיכשהו הגעתי לקרוא עליו. דע מאין באת. היה שלום, מר נאקלז, ותודה על הצלילים. [אנגלית]
  2. פסטיבל יערות מנשה ייערך השנה ב-15 וב-16 במאי, ובאתר העדכני שלו, שסובל מעיצוב שממש מפריע לקרוא, תוכלו למצוא ליינאפ מרשים. בין היתר יופיעו:
    הקולקטיב עם שלומי שבן, עמיר לב, Shantel (אשכרה!), פרויקט שרות חוה אלברשטיין, האנג'לסי, לוסיל עם עדי אולמנסקי, קראנץ' 22, ועדת חריגים, ועוד ועוד ועוד

    [עברית]

  3. הקשיבו, מוזיקאים! לפני כמה שנים סיפר לי ידידי נדב לזר, מהבלוג "אטמי אוזניים" ז"ל (הבלוג, לא נדב, שיבדל"א), על יוזמה שלו שהוא קרא לה "גיגל", כמו גוגל אבל לגיגים, או במילים אחרות: אינדקס נוח של כל המקומות בישראל שאפשר להופיע בהם, כולל מה גודל המקום, למי להתקשר, באיזה ימים יש הופעות, הכל. כמו הרבה רעיונות טובים גם גיגל נזנח בצד הדרך עם הזמן, אבל עכשיו לזר החליט לפתוח את מאגר המידע שנצבר אצלו למוזיקאים – ורק למוזיקאים, לא למשרדי בוקינג וכאלה. אז לחצו כאן, בקשו גישה למסמך, ותבלו. וכמובן, הוסיפו ותקנו את המידע אם יש לכם מידע עדכני יותר, לטובת קהילת המוזיקאים המופיעים בארץ. [עברית]
  4. חנות המוזיקה הישראלית מוזיקה נטו התחדשה באתר אינטרנט חדש. תתחדשו! [עברית]
  5. touching strangers

  6. השבוע בפומ"ו, המדור שלי באלכסון: פרויקט צילום שבו זרים מוחלטים נוגעים זה בזה; פרויקט עיצוב שהופך עצמים שימושיים ללא נוחים בעליל; היופי הטמון במטוסים ישנים ומתפוררים; אמנית שמציגה את פעימות לבה באינטרנט; תמונה מפתיעה ביופייה של ערימת צמיגים; 20 אלף מפות לשימוש חופשי; ועוד. [פיקסלים]
  7. זו רק ההתחלה! להמשך לחצו כאן »

Share Button