21 באפריל 2017

עונג שבת: דיים

    Kendrick-3-1200x674

  1. openlineאני מקווה ששמעתם כבר את DAMN, האלבום החדש של קנדריק לאמאר, אפילו שמיעה חולפת אם לא האזנה קשובה באמת. זה לא יספיק אבל זו תהיה התחלה טובה. בהאזנה ראשונית חולפת, לא קשובה, זה נשמע (לי, ולאחרים שדיברתי איתם) כמו אלבום חלש, בטח ביחס ליצירת הפאר השאפתנית של האלבום הקודם. אבל, כפי שאפשר ללמוד מתגובות ברחבי העולם והרשת (והציון במטאקריטיק, שרק לפני יומיים ירד מ-99), מדובר באלבום חזק ומהודק ועשיר ומורכב. פשוט, אחר. הסאונד שונה, העיבודים יותר ״שגרתיים״, אבל השורה התחתונה לא השתנה: אף ראפר לא ממש מתקרב כרגע לקנדריק. כן, אם־אף דום כותב יותר משוכלל מבחינה צלילית ומשקלית. כן, אמינם גמיש ומגוון יותר טכנית. כן, כשאנדרה 3000 מואיל בטובו להקליט בית אורח בשיר הוא עדיין הראפר הכי חכם בשטח. וכן, בהחלט, ברגע שלוריין היל פותחת את הפה מול מיקרופון יש לה יותר רגש בראפ מכל אחד אחר. לכל אחד מהראפרים האלה יש 10 במיומנות ספציפית, אבל לאף אחד מהם אין 9 בכל הסקילז כמו למר לאמאר. אני לא מצליח להפסיק לשמוע את האלבום הזה השבוע, הוא מושך אותי בחזרה שוב ושוב בכוח רב עוצמה. לא רק בזכות שורות, ביטים והוקים שנתפסו בי, אלא כי משהו בו מושך אותך להקשיב עוד, לנסות לפענח יותר, לשרטט את הקשרים בין הרעיונות, הנושאים, הסיפורים והשירים השונים. אחד הסקילז הכי חזקים של לאמאר היה ונשאר היכולת שלו לספר סיפור מעולה. הדוגמה הכי בוהקת באלבום הזה הוא השיר הסוגר, "Duckworth". זה שם המשפחה המקורי של לאמאר, והסיפור שמסופר בשיר הוא אמיתי, ובלי לקלקל את ההפתעה הוא עוסק בשני אנשים, אחד מהם הפך ברבות הימים למנהל חברת התקליטים שהחתים את קנדריק, השני הוליד את קנדריק. עצם העובדה שאחד הראפרים הכי סיפוריים והכי מצליחים בשטח שמר את הסיפור האמיתי המעולה הזה לסוף האלבום הרביעי שלו (!) ולא מיהר לבזבז אותו על ביטים פחות טובים היא מש(ו)געת. והמפיק הכביר 9th Wonder הביא פה ביטים מרהיבים (ברבים! לא ביט אחד פר שיר אלא לפחות שלושה) והוא מחליף ביניהם כמו אשף בזמן שלאמאר דוהר עם הסיפור ובקושי עוצר כדי לנשום. זה מאסטרפיס קטן והוא רק צד אחד של האלבום מרובה־הצדדים, הפנים והדרכים הצדדיות הזה, שעוד ידובר בו רבות (בטח כאן, ועל אחת כמה וכמה בתכנית הקרובה שלי בקצה). לכו להאזין לו בקשב רב. הקדישו לו את הזמן. זה אלבום ענק, וזה שיר סיפורי ענק (עוד שיר סיפורי, שונה מאוד, בסוף העונג). [מפ3]
  2. headlinesמחפשים משהו נהדר לעשות בערב יום העצמאות שיאפשר לכם גם לברוח מהסיוט שברחובות בערב הזה וגם לשמוח ממש? יאללה, בואו למסיבת הניינטיז־עצמאות שלי בערב יום העצמאות, באוזןבר. אני מבטיח שאין כניסה לפטישים (מכל סוג), ספריי קצף ושירים מהאייטיז. [איוונט]
  3. יו, RPS Surfers, שאתם מכירים גם בשם העברי הצח שלהם גולשי האבן, הנייר והמספריים, הוציאו את האלבום השני כנופיית החרקה, ולא רק שהם היו חמודים מספיק כדי לפרסם אצלי בעונג את השמעת הבכורה (רוצו לשמוע ולהתניע איזה אופנוע), הם גם מספרים שם בפוסט את הסיפור ההיסטורי המפתיע והמרתק שמאחורי האלבום, וגם מחלקים לכם עותקי ויניל ממנו. בקיצור, תלחצו על הלינק. [עברית, סטרים]
  4. Willie

  5. כפרה על וילי נלסון, שיזכה להמשך חיים ארוכים ובריאים. בגיל 84 הוא משחרר השבוע אלבום חדש, God's problem child (אלבום האולפן ה־61 שלו), ואפשר לשמוע את כולו עכשיו ב-NPR. [סטרים]
  6. [תודה לאורן] אני חולה על שטויות כאלה. כותב לנו אורן על האלבום החדש של קנדריק לאמאר: ״מיד לאחר שחרור האלבום צצו תיאוריות שונות המתחקות אחרי הרמזים שפיזרו קנדריק והצוות סביבו, לפיו מר למאר יעשה פרנק אושן וישחרר אלבום נוסף בתחילת השבוע. מעריץ עיקש העלה לרדיט תיאוריה מרתקת ומנומקת היטב לפיה כבר קיבלנו בשישי שעבר את שני האלבומים: הראשון (The Saved Man) מורכב מהקטעים הזוגיים באלבום והשני (The Damned Man) מורכב מהקטעים האי זוגיים בסדר הפוך״. דיים! [אנגלית]
  7. קנדריק לאמאר מכנה את עצמו באלבום החדש Kung Fu Kenny. דון צ׳ידל, שמשחק עם לאמאר בקליפ החדש והמצוין של "DNA", הבין באיחור מרשים שהכינוי של קנדריק הוא על שם דמות שהוא (צ׳ידל) שיחק בעצמו בסרט. מסתמן ששניהם חמודים ממש. [אנגלית]
  8. ועוד קנדריק לאמאר: הראיון היחיד שהוא נתן אחרי צאת האלבום הגיע היום של 45 דקות – שיחה בת 45 דקות עם זיין לואו. [טיוב]
  9. נחזור לאייטמים השבועיים הרגילים מיד אחרי המסר הקצר הזה:


    icecreamהביעו את הערכתכם לעונג:
    הפוסט הזה (כמו כל פוסט שבועי בעונג) דרש שעות על גבי שעות של איסוף, בחירה, האזנה, כתיבה, עריכה. העונג תמיד יישאר חינמי, אבל אם אתם נהנים ממנו, אולי תרצו לתמוך בו בטיפ קבוע של כמה שקלים, שייגבה בכל פעם שמתפרסם עונג שבת, ויהפוך אתכם לתומכים אמיתיים בקיומו של העונג. עשו זאת כאן.

    ↫ להמשך קריאה…

20 באפריל 2017

ויניל במתנה: RPS Surfers – Harake Gang (+סטרים בכורה)

RPS cover

אוקיי, בדרך כלל יש לי פשוט אלבום לחלק לכם, אבל הפעם יש לי גם אלבום אדיר וגם סיפור אדיר. את RPS Surfers, שידועים גם בתור גולשי האבן, הנייר והמספריים, שמעתי בפעם הראשונה לפני כמה שנים באיזה חדרון משונה בפלורנטין, נדמה לי שזה היה יום העצמאות בצהריים, אולי אני מדמיין או מתבלבל, אבל דבר אחד שאני זוכר בבירור הוא התגובה שלי, שהייתה ״שיט! מי אלה???״. כבר יצא לי לשמוע לא מעט השפעות ומניירות של סרף וגאראז׳־רוק באינדי הישראלי עד אז, אבל היה נדמה שעד אז, אף אחד כאן לא התמסר לעולם התרבותי הזה כמו הגולשים. הם לא רק ניגנו כמה ריפים של סרף בתוך השיר, הם נכנסו לזה עד הסוף – הבגדים, הלוק, הסאונד, המנגינות, ובדיעבד הסתבר לי שגם ההופעות, והעטיפות, והפוסטרים – הם לקחו את האסתטיקה הזו עד הסוף בכל אספקט של הפעילות שלהם.

האלבום הראשון שלהם יצא לפני 3 שנים ונקרא Danger beach, שם (ועטיפה) שמחברים שתי השפעות פיפטיז מאוד חזקות – תרבות הגלישה האמריקאית, ותרבות הבי-מוביז של אותן שנים. אבל אנחנו לא אמריקה. גם לנו יש חוף ים, גם לנו יש גולשים, אבל הם עדיין היו עם רגל אחת בקליפורניה ורגל אחת בחוף מציצים. האלבום החדש, כנופיית החרקה, מביא את הרגל השנייה בחזרה לחופי ישראל של שנות השישים. הפעם הפוקוס הוא לא גלשנים, אלא אופנועים – עוד תת־תרבות של צעירים בשנות החמישים-שישים שהייתה קשורה לחופש ושיחרור וקצת לסכנה ואולי אפילו טיפה לפשע. האלבום החדש מבוסס על סיפור אמיתי ומעולה שמגולל בתוכו גם היסטוריה ישראלית שמעט מאוד אנשים מכירים, וגם היסטוריה מוזיקלית עניפה.

אני מעביר את המקלדת לשי לנדא, מגולשי האבן, הנייר והמספריים, לספר את הסיפור. ומיד אחריו, אני מחלק פה 2 עותקי ויניל חדשים של האלבום האדיר הזה! אז אל תזניחו את התגובות, אולי התקליט הזה יהיה שלכם במתנה.

בינתיים, תעשו פליי לאלבום החדש והמעולה ותתחילו לקרוא:

עבדנו על האלבום מספר שנים והסיפור שעומד מאחוריו מתגולל עד לחלום ילדות שלנו:

לפני מספר שנים, טל אורן, גיטריסט הלהקה והכותב הראשי, סיפר לי שכשהיה ילד ראה תכנית תיעודית מעניינת בערוץ 8 על "כנופיית החרקה" – חבורת אופנוענים נערצת משנות השישים, שהיו מבצעים פעלולים עוצרי נשימה מדי יום שבת בחולות גוש דן ומושכים אלפי צופים מקרב בני הנוער. טל טען שהיה לחבורה שיר הלל שאותם נערים היו שרים, אך שכח את מילותיו. כמו כן, הוא סיפר שלרוכבים היו שמות מצחיקים כאילו הם אינדיאנים, אך זכר רק את הכינוי של מנהיג החבורה – "הנץ השחור".

וכך יצא שגם אני רציתי לצפות בסרט, אז חיפשנו אותו. חיפשנו איזכורים, הודעות בפורומים, פנינו לערוץ 8, אך לשווא, לא מצאנו דבר על הסרט, עד כדי כך שהייתי בטוח שטל המציא את כל הסיפור.

מספר שנים מאוחר יותר, אחרי שהקלטנו את אלבומינו הראשון "Danger beach", טל השמיע לי ריף חדש שכתב, שהזכיר את פסקולי סרטי האופנוענים הישנים. החלטנו לקרוא לקטע על שם אותה דמות מסתורית, "הנץ השחור". באותה תקופה פנו אלינו מפרויקט "חרקה" של קול הקמפוס בהצעה להקליט אלבום משלנו לסדרת האלבומים של התחנה. חשבנו שזו הזדמנות נהדרת להקליט לראשונה אלבום שכולו הוט-רוד, המוקדש לכנופיית החרקה ולמוזיקת האופנוענים שאנחנו אוהבים, כמו שהיו עושים פעם, באמריקה.

כשחושבים כיום על מוזיקת אופנוענים עולה בד"כ המחשבה על שירים כמו ״Born To Be Wild״ או על להקות כמו מוטורהד. אבל החיבור בין אופנועים למוזיקה קצבית, שהוא מקור ההשראה לאלבום, החל עוד הרבה לפני כן. בתחילת שנות השישים, עוד לפני שבאמריקה ידעו מי אלו הביטלס, מוזיקת הסרף הייתה הדבר הכי מגניב ופופולרי, בעיקר בחוף המערבי. הסגנון התאפיין בצלילי גיטרה חזקים ומהדהדים המנסים להעביר למאזין את החוויה הכייפית שבגלישה. התקליטים היו מלווים בתמונות גלישה נועזות ובתמונות של חבר'ה צעירים ויפים על חוף הים, בחורים שלאו דווקא היו אלו שבאמת ניגנו באלבום.

בראי השנים, ניתן לחלק את הסגנון לשני תתי-ז'אנרים: הסרף האינסטרומנטלי, שהתפרסם בעיקר בזכות הגיטריסט דיק דייל (שזכה לכינו "מלך גיטרת הסרף"), והסרף הווקלי, שהיה מוכר בעיקר בזכות להקת הביץ' בויז. בשלב מסוים, החל משנת 1963, כנראה מתוך רצון לחדש ובמטרה לפנות לקהל רחב יותר, המציאו את סגנון ההוט-רוד. מבחינה מוזיקלית הוא בדיוק כמו הסרף המוכר, רק שבמקום גלשנים, בחורות וחוף, המילים עכשיו עסקו במירוצים, מכוניות, אופנועים וקרבורטורים. בקטעים האינסטרומנטלים שולבו רעשי מנוע, ובאימז'ים שלוו לאלבומים נראו חברי הלהקה עם מכוניות מרוץ גדולות, רכובים על אופנועים או סתם מלוכלכים בגריז כאילו זה עתה סיימו יום עבודה במוסך.

וכך חברות התקליטים הגדולות הוציאו שלל אלבומים ללהקות קיקיוניות אך מעניינות כמו הריפ-קורדס, המוסטנגס וההונדלס (שבעטיפות האלבומים היו רכובים תמיד על אופנועי הונדה). אלבומי הוט רוד יצאו גם לאמנים המוכרים כמו דיק דייל (Checkered flag) והביץ' בויז (Little Deuce Coupe, Shut Down). האמן המזוהה ביותר עם הז'אנר הוא דייבי אלן, שב-1965 החל לשלב במוזיקת ההוט-רוד את ההמצאה החדשה, פדאל הפאזז, ובמהרה זכה לכינוי "מלך גיטרת הפאזז" והשתלב בפסקולי סרטי האופנוענים מהתקופה ("כנופיית האופנוענים", "מלאכי הגהנום על גלגלים" וכו').

הקטע הראשון באלבום כנופיית החרקה ("הנץ השחור") והקטע האחרון ("רוולושן") הם בעצם מחווה לסגנון של דייבי אלן, שירי הוט-רוד בהם משולבים רעשי אופנוע לצד גיטרת פאזז חזקה המנגנת ריף פשוט. אותו פאזז רועם המזכיר את הרעש שהאופנוע משמיע במהלך הנסיעה. האלבום מנסה להתחבר כמה שיותר לתחושת הרכיבה, כאילו הוא נכתב מראש להיות פסקול של אותם סרטי אופנוענים אהובים, הכוללים קצב מהיר ומהדהד, נסיעות ארוכות ומרגיעות לצד תגרות ונפילות.

בהמשך העבודה על האלבום רצינו לשלב עוד שירים הנקראים על שם הרוכבים מהחבורה ועל שם התרגילים שלהם, אז החלטתי שוב לבדוק אם צץ מידע ברשת על כנופיית החרקה. ואכן, נכתבו לאחרונה מספר פוסטים בפורומים השונים, ועם הנגישות לארכיון העיתונאות מצאנו גם מספר כתבות מזמן אמת על החבורה וכך הצלחנו להגיע ולהפגש עם הרוכב המוכשר והצעיר ביותר שבחבורה' אברהם שטטלנדר שזכה לכינוי "שטעטלע", והוא גולל בפני, תוך הצגת תמונות אותנטיות, את כל הסיפור המדהים המהווה את הבסיס לאלבום. לאחר מכן נפגשתי גם עם מנהיג החבורה, "הנץ השחור", שהוסיף עוד פרטים עסיסיים על מעלליהם וכן עם הצלם שצילם אותם.

כל קטע שניגנו קשור לסיפור קטן אחר שסיפרו לי הרוכבים הותיקים. כך למשל "מורדר לא יוותר" מתקשר לסיפור על אותו רוכב זקן שהתרברב בביצועי העבר שלו, ניסה להצטרף לחבורה אבל לא הצליח לרכב במעלה הגבעה התלולה וניסה שוב ושוב. כך גם עוצבה עטיפת האלבום (ציור: אנדריי סנדלר) על בסיס אותם סיפורים. העטיפה כוללת אפיזודות שונות כמו רכיבת בכביש כחבורה מלוכדת, הפחד שזרעו בתושבים, הפעלולים בחולות, הנסיעה הנועזת על גשר הירקון. כמו כן, בתקליט מתואר כלל הסיפור ומשולבות אותן תמונות ישנות של החבורה, כפי שהיה נהוג באלבומי ההוט-רוד הישנים.
את התקליט נשיק ב-6 למאי באברהם הוסטל, עד אז ניתן להאזין לאלבום כבר עכשיו.

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בעותק מהאלבום?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו איזה שיר או אלבום שמבוססים על מקרה אמיתי אתם אוהבים במיוחד). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לבר ולניצן!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד חמישי הבא בערב!

15 באפריל 2017

עונג שבת: אש בפארק

    Earl-St-Clair-Web-Image

  1. openlineיש מין מיוחד של שירים שאהוב עליי במיוחד, מעין תת־סיווג קטנוני מאוד אבל כזה שיקר ללבי: שירים שעובדים מעולה בלילה, ועובדים אפילו טוב יותר דבר ראשון על הבוקר. שירים שבאמצע הלילה במועדון או בר או באוזניות או באוטו או עם חברים ירימו לכולם את האוזניים, ויהיו גם כוס קפה מוזיקלית שתזריק שמחה ואדרנלין דבר ראשון על הבוקר. "Ain't got it like that" של Earl St. Clair עם הראפרית PJ הוא שיר חדש שלחלוטין ממלא לי את המשבצת הזאת. אם להודות על האמת, הוא עובד פצצה גם בצהריים ולקראת השקיעה. אבל הוא מהשירים האלה שמתחשק לי שיהיו השעון המעורר שלי כל בוקר וימלאו אותי בחיוכים להמשך היום. [מפ3]
  2. פסטיבל בבית #1: גם אתם לא יכולתם להגיע לקליפורניה השבוע לפסטיבל Coachella העצום והרב כי אגד לא מוציאים לשם אוטובוס? אל חשש – הפסטיבל מוזרם ביוטיוב בשידור חי לאורך כל סוף השבוע!!! השנה הם ממש השתפרו ודאגו להציג את שעות המופעים המשודרים לפי השעון המקומי של הצופה ולא של קואצ׳לה, אז נחסכו מאיתנו חישובי הפרשי שעות מתישים (אבל קלה יותר ההבנה שאנחנו הפוכים, ושההופעות מתחילות אחרי חצות שלנו ונגמרות בבוקר). אל תשכחו לקום בשבת בזמן לרדיוהד ב-08:40 (פתחתי לנו איבנט), בראשון בזמן לבון איבר ב-08:15, ובשני בזמן לקנדריק לאמאר ב-08:45 (או Justice בבמה אחרת באותה שעה), בדיוק עם הקפה. [סטרים]
  3. פסטיבל בבית #2: ב-06:50 בשבת בבוקר (ממש עוד כמה שעות), פיצ׳פורק יעבירו בשידור חי מופע מיוחד של סיגור רוס יחד עם התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג׳לס. יהיו למופע שני חלקים: 50 דקות של הלהקה עם התזמורת, ואז 50 דקות של הלהקה לבד. זה ישודר בעמוד הראשי של פיצ׳פורק ובפייסבוק שלהם. [סטרים עתידי]
  4. go up

  5. נכון שהם לא המציאו פה את הגלגל, אבל אני עף על הקליפ החדש של Cassius ל-"Go up" (עם פארל וקאט פאוור). [טיוב]
  6. [תודה לאורן] King Gizzard & The Lizard Wizard הם צעירים ויש להם הרבה מרץ, זה ההסבר הכי טוב שאני יכול לתת לכך שהם מתכוונים להוציא לא פחות מ־5 אלבומים במהלך 2017. הראשון יצא בפברואר, והשני הוכרז השבוע ואפשר לשמוע חלק ממנו בבנדקאמפ של הלהקה. [בנדקאמפ]
  7. נחזור לאייטמים השבועיים הרגילים מיד אחרי המסר הקצר הזה:


    icecreamהביעו את הערכתכם לעונג:
    הפוסט הזה (כמו כל פוסט שבועי בעונג) דרש שעות על גבי שעות של איסוף, בחירה, האזנה, כתיבה, עריכה. העונג תמיד יישאר חינמי, אבל אם אתם נהנים ממנו, אולי תרצו לתמוך בו בטיפ קבוע של כמה שקלים, שייגבה בכל פעם שמתפרסם עונג שבת, ויהפוך אתכם לתומכים אמיתיים בקיומו של העונג. עשו זאת כאן.

    ↫ להמשך קריאה…

31 במרץ 2017

עונג שבת: נפילים

    Naked Giants 2

  1. openlineבאיזשהו שלב התחלתי לפתח אלרגיה לגיטרות. אולי יהיה מדויק יותר לומר שהתחלתי לפתח אלרגיה לברירת מחדל, ללשמוע שיר חדש ולהבין מיד שהוא לא יושב על גיטרות בס תופים מתוך בחירה אלא מתוך ברירת מחדל, מתוך היעדר הרפתקנות, מתוך קיבעון, מתוך עצלנות, מתוך אינרציה. מי ששומע אותי בקצה בשנתיים האחרונות עשוי לשים לב שיש מעט מאוד גיטרות בתכניות שלי, ואם יש, הן בדרך כלל לא הכלי המוביל בשיר אלא חלק מליווי עשיר יותר. זה לא ששישה מיתרים עושים לי מיד פריחה, חלילה. ויש דברים מהממים ועוצרי נשימה שנעשים גם היום עם גיטרה ביד, לפעמים עם גיטרה ותו לא. אבל התבנית, השטאנץ, נמאסו עליי כליל. צריך לבוא שיר ממש ממש ממש מעולה, או סאונד מיוחד, או סגנון נגינה שלא שמעתי, או משהו, משהו טרי למען השם, כדי ששיר שמתבסס על חת-שתיים-שלוש-ארבע ועל גיטרה חשמלית יזקוף לי את האוזניים. זה קורה, אבל זה קורה פחות ופחות. ומסיבה שאני לא לגמרי יודע להסביר, זה קרה עם "Twist" של Naked Giants, על פניו סתם עוד שיר גאראז׳ פאנק מצוין ומלא אנרגיה ששמענו איזה מיליארד כמוהו אפילו רק מה-Black lips, אבל כשמשהו תופס אותך הוא תופס אותך ואין לזה הסבר, ולפעמים אתה יכול ללכלך כמה שאתה רוצה על השטאנץ, ועל כמה נמאס לשמוע גיטרה-בס-תופים, אבל הראש אומר משהו אחד והלב אומר לראש סתום ת׳פה רגע אני רוצה לרקוווווד! השלישייה הזו מסיאטל מבטיחה גדולות. אני מתכוון לעקוב אחריהם. [מפ3]
  2. headlines

  3. Moon duo חוזרים להופיע בארץ, ויעלו על במת הבארבי בתל אביב ב־21 ביוני. הם מוציאים השנה שני אלבומים, אחד כבר יצא והשני בדרך, וממש השבוע יצא שיר חדש מתוכו, "Sevens". כרטיסים ב־185 ש״ח עם מבצע 1+1 לזריזים. [עברית, סטרים]
  4. Pet shop boys חוזרים גם הם להופעה בישראל, ב־10 ביוני בפארק הירקון. כרטיסים דרך טיקטמאסטר ב-204 ש״ח (אין גולדנים ושיט כזה). איך יש הבדל של 20 ש״ח בין מון דואו לפט שופ בויז? [עברית]
  5. הבטחתי לכם סיכום מוזיקלי של החוויות שלי בפסטיבל SXSW האחרון, והנה קיימתי: השעתיים שלי ברדיו הקצה הוקדשו כמעט כולן למוזיקה שגיליתי ושמעתי בפסטיבל. בלי לשים לב זו הייתה גם התכנית ה־50 שלי בקצה! [סטרים]
  6. לרגל 5 שנים לצאת Robin, האלבום האדיר של אפרת בן צור משירים אמילי דיקינסון, אנובה מוציאים גרסת תקליט ויניל שלו! רוצים עותק? אני מחלק שני תקליטים במתנה כאן בעונג. [עברית]
  7. כתבה מפתיעה, מעניינת וכייפית (גם אם לא מעיפה מוחות) על ההתמכרות המפתיעה של שחקני NBA בשנים האחרונות: כריכי חמאת בוטנים וריבה. רואים כמה הכותב נהנה לכתוב את הכתבה הזו. [אנגלית]
  8. elal2

  9. במגזין של אאא מראיינים סטודנט אנגלי לעיצוב שאוסף כל פריט עיצוב שקשור לחברת התעופה אל־על. [עברית]
  10. נחזור לאייטמים השבועיים הרגילים מיד אחרי המסר הקצר הזה:


    icecreamהביעו את הערכתכם לעונג:
    הפוסט הזה (כמו כל פוסט שבועי בעונג) דרש שעות על גבי שעות של איסוף, בחירה, האזנה, כתיבה, עריכה. העונג תמיד יישאר חינמי, אבל אם אתם נהנים ממנו, אולי תרצו לתמוך בו בטיפ קבוע של כמה שקלים, שייגבה בכל פעם שמתפרסם עונג שבת, ויהפוך אתכם לתומכים אמיתיים בקיומו של העונג. עשו זאת כאן.

    ↫ להמשך קריאה…

30 במרץ 2017

ויניל במתנה: אפרת בן צור שרה אמילי דיקנסון

efrat ben zur - robin

חלאס גיאחה מה אתה בא לחלק לנו פה אלבום שיצא לפני חמש שנים?! ובכן, הסכיתו ושמעו, חוליגנים. יש שלוש סיבות לכך שאני מחלק לכם היום במתנה עותקי ויניל טריים מ-Robin, האלבום האחרון של אפרת בן צור, שיצא במקור ב־2012:

1. לראשונה אי פעם יוצא האלבום הזה על תקליט ויניל, ואני לא יכול לחשוב על סיטואציה הולמת יותר להאזין לו מאשר בפטיפון, רצוי כשאתם יושבים בכורסא החביבה עליכם, מביטים מהחלון ומהרהרים על שבריריותם של החיים.

2. ב־5 באפריל, שזה רביעי הקרוב, מהדורת התקליט תושק בהופעה מיוחדת בסוזן דלאל.

3. תקשיבו, מדובר באלבום מרהיב, אולי אפילו – כן כן – אלבום מושלם. ולא רק מושלם, אלא נדיר.

אני ארחיב רגע, לפני שאתן לגברת בן צור את המקלדת.
ישראל היא די ייחודית במקום שאותו תופסים במוזיקה המקומית שירי משוררים. אני לא מוזיקולוג חובק־עולם, אבל טרם שמעתי על מדינה שכל כך הרבה מלהיטי הזהב שלה הם שירי משוררים כתובים שהפכו לפזמונים. לאה גולדברג, אלכסנדר פן, נתן אלתרמן, רחל שפירא ויונה וולך הם רק חלק מהגדולים, ויש גם אלבומים שלמים שמוקדשים לשירים של אלי אליהו, אורי ברנשטיין, הרשימה באמת נמשכת ונמשכת. אין לזה אח ורע בעולם, לא בכמות ובטח לא באיכות.
אבל שירה כתובה, וכזו שיש בה מוזיקליות שקוראת לנגנים וזמרים לפתוח אותה ולהפוך אותה לשיר מושר, יש בכל השפות. ואם כבר יש לנו מומחיות בהלחנת שירי משוררים, למה להגביל את עצמנו רק לשירה עברית?
אפרת בן צור כבשה אותי כליל וללא סייגים מהרגע הראשון, מהשיר הראשון באלבום הראשון. אף אחד לא נשמע פה כמוה עד שהיא הגיעה. זה היה קול חדש בכל מובן, גם במובן הווקאלי, גם במובן הספרותי, השירי. בשני אלבומי הסולו שלה היא העמיקה והרחיבה את הנישה שהייתה ונשארה רק שלה, והפנייה שלה לטקסטים של משוררת אחרת, ועוד משוררת דגולה ומהוללת כמו אמילי דיקינסון, הייתה מפתיעה מאוד אבל מצד שני גם מאוד הגיונית. אני אתן לאפרת לספר על המפגש שלה עם השירה הזו, אבל בעיניי האלבום הזה היה ונשאר מפגש פיסגה. מפגש בין אחד הקולות הכי מרתקים ואינטימיים במוזיקה הישראלית לאחד הקולות (הספרותיים) הכי מרתקים ואינטימיים בספרות האנגלוסקסית, שהוא גם מפגש בין התרבות המוזיקלית הכל כך מקומית של הלחנת שירי משוררים, לבין התרבות הזרה הן בטקסטים והן בלחנים ובעיבודים (וקרדיט מגיע גם לעומר הרשמן השותף לעיבודים ולהפקה). זה אלבום שאין שני לו בארץ מבחינת מעמד תרבותי, אבל בעיקר, לפני ואחרי הכל – זה פשוט אלבום יפהפה, שלוקח אותי דרך גשר מוכר אל גדה אחרת של העולם.

וכעת, אני מעביר את המקלדת לאפרת בן צור, לכמה מילים יפות שלה על הולדת האלבום:

בחמישי לאפריל נופיע הלהקה ואני בסוזן דלל עם האלבום ״רובין״. עברו חמש שנים מאז שיצא האלבום, שכולו שירים של המשוררת האמריקאית בת המאה ה־19 אמילי דיקינסון. הכרתי את שיריה הרבה לפני שחשבתי להלחין אותם. ספר שלה היה אצלי בספריה עוד מימי לימודי המשחק שלי בניסן נתיב. הרבה שנים אחר כך, בערב חורפי וסוער (באמת, ולא בשביל הרומנטיקה), הוצאתי את הספר והצצתי בו שוב. אמילי דיקינסון משוררת אחרת, מרגשת, מדויקת ומופלאה, שעולמה הפנימי והדרך שבה בחרה לכתוב הרטיטו לי את הלב.

הפעם תפס אותי הטקסט של האיגרת שכותב הזבוב לדבורה וניסיתי להלחין אותו. מאוד אהבתי את מה שקרה בין המילים שלה למוסיקה שנולדה על המיתר האחד של הגיטרה שלי. למחרת כבר הזמנתי בתולעת ספרים ספר שכולל את כל השירים שלה באנגלית. הרגשתי שאני נכנסת לסרט אישי משלי דרך העולם שלה, דרך השירים הנדירים שכתבה, דווקא זה שהשפה והמילים לא היו שלי והזמן בו חיה הוא זמן אחר ורחוק… דווקא זה איפשר לי להיות הרבה יותר משוחררת, המרחב הלא מוכר גרם לי להתהלך ביתר חופשיות, ככה לפחות הרגשתי. זה קצת מזכיר את התחושה בעולם המשחק, לעבוד על מחזה ולגלם דמות, הטקסט והעלילה הם לא שלך אבל האתגר הוא להביא חלקים מעצמך כדי להפוך את זה לשלך. הרגשתי שמצאתי אוצר על המדף בספריה ופשוט התחלתי לטייל באיזה עולם שהכרתי, עולם יקר ונשכח שלא הייתי בו הרבה הרבה זמן. תחושה קצת מיסטית, מלאה בהנאה וסקרנות וגעגוע.

בשני האלבומים הראשונים (צוללת ואפרת בן צור) כתבתי את רוב הטקסטים והלחנים. ההפקה והעיבודים היו של מוסיקאים מפוארים וטובים שידעו לטפל בשירים במלא רגישות ויופי. באלבום הזה, הרצון היה אחר. מכיון שזה הפך לטיול מאוד אישי, היה לי קשה למסור את זה לידיים אחרות, כמה מוכשרות ומקצועיות שיהיו. יחד עם עומר הרשמן המוכשר והנדיר שהצטרף אליי למסע הזה, יחד לקחנו את השירים ועבדנו עליהם בבית, לאט לאט. הקלטנו על מכשיר קטן סקיצות, שחלקן נמצאות באלבום עצמו, והבנו איך אנחנו רוצים שהאלבום יישמע. אחר כך הצטרפו שאר המוסיקאים הנפלאים: קרני פוסטל ואסף שתיל, גיורי פוליטי וגיא לוי, שכמובן היו שותפים לעיבודים וכולם מנגנים באלבום עצמו. אנובה מיוזיק גרמה לאלבום הזה לקרות ולצאת לאור ועכשיו גם בחרו להוציא את ״רובין״ על ויניל ולחגוג חמש שנים להולדתו ואני מאוד מודה ושמחה לקראת זה. ובעיקר, למרות שהיא לא שומעת (או שאולי כן…), תודה לך אמילי, על ליבך ועל שירייך.

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בעותק מהאלבום?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו מי המשורר/ת האהוב/ה עליכם כרגע). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לליאת ולאפרת!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד שישי הבא בערב!