אלוהים ישמור, איזו שנה.
אני חושב שמגיעה לכולנו חופשה. חופשה שבה כל מה שנעשה יהיה לנוח, להתאושש, והיי, הנה הצעה: לשמוע את כל המוזיקה המדהימה והמטורפת והיצירתיות ומרחיבת הלבבות והאופקים והעולמות שיצאה ב־12 החודשים החולפים. נראה לי שאני שומע די הרבה מוזיקה חדשה, ובכל זאת השנה יותר מכל שנה אחרת עברתי על המצעדים והסיכומים בארץ ובעולם והתחושה שהלכה וגברה בתוכי היא: מתי אמצא זמן לשמוע את כל הדברים הנהדרים האלה שפספסתי?!

וזה אחרי 12 וחצי שעות שידור של המצעד השנתי המפואר והמושקע של רדיו הקצה ועונג שבת, שאת השירים והאלבומים שצעדו בו אתם בחרתם, אתם וטעמכם הטוב. 12 שעות שידור שהכילו המון והכילו כל כך מעט מהעושר האדיר של מוזיקה חדשה שיכולה לעשות לך את היום, לשפר לך את השבוע, להגדיר לך מחדש את השנה, לשנות לך את החיים. אם פספסתם, הנה שידור המצעד כולו – חלק ראשון, שני, שלישי, רביעי.
המאזינים והקוראים החרוצים שלנו דאגו גם לפלייליסטים של שירי המצעד ביוטיוב, באפל מיוזיק, מצעד השירים בספוטיפיי, ומצעד האלבומים בספוטיפיי.

במשך הרבה שנים הייתי אמביוולנטי לגבי מצעדים. יש בהם משהו כייפי נורא, התחרות שבהם ממריצה ומעצימה את העניין, גם את העניין שלי במוזיקה שעליה מתווכחים ומתדיינים ומצביעים. ויש בהם גם משהו מיותר, מטופש אפילו. למה לדרג? למה לבחור את האחד על גבי האחר? מה אנחנו מנסים להוכיח, ולמי? מה זה אומר עלינו שהאלבום הזה במקום החמישי וההוא במקום ה-19? זה בכלל אומר משהו?

בשנים האחרונות פיתחתי דרך משלי לעכל מצעדים. אני תמיד בודק מי במקום הראשון והשני – כשמדובר במצעד שנקבע על ידי מערכת (ולא הצבעת הקהל), כמו אצל פיצ׳פורק או הרולינג סטון או 7 לילות או ווטאבר, הבחירה במקום הראשון והשני היא ברוב הפעמים פחות הסכמה מערכתית על טיב אלבום מסוים אלא הצהרה. הצהרה של טעם, או של מיקום בשדה התרבותי, או של התנשאות או של התנגדות או של שמרנות. כל מוסד והגישה שהוא רוצה להנציח. אבל אחרי הרפרוף המהיר בצמרת, אני הולך ומתחיל דווקא מהסוף, והרבה פעמים נשאר שם. מצעדים וסיכומי שנה הם הזיקוק המרוכז ביותר של מה שאני עושה כאן בעונג ומה שאנחנו עושים ברדיו הקצה כל השנה: לברור את המוץ מן התבן, לדוג את המעניין ביותר מהים העצום והאינסופי, להציף את הנסתר והמעולה מעל פני השטח שהרבה פעמים נשארים רדודים – או כל מטאפורה אחרת שתרצו, אבל הבנתם את כוונתי. וסיכומי השנה עושים את זה בענק. אני חושב שבחודש דצמבר אני מגלה כל שנה פי עשר תגליות מוזיקליות מרעישות ונפלאות מאשר בכל חודש אחר. נטו בגלל הסיכומים.

אז זה לא באמת נורא משנה מה סדר האלבומים שכאן לפניכם (הפוסט הזה מכיל רק את 30 אלבומי השנה מתוך הרשימה המלאה של 80, שמובאת בתחתית הפוסט). זה אולי קצת משנה. אבל לא המון. מה שמשנה ונפלא ומעורר תקווה והתלהבות ושמחה הוא ההתכנסות שלכם ושלנו כדי לחגוג את המוזיקה האדירה שיצאה לעולם והגיעה לאוזנינו בשנת 2016. כבכל שנה, המוטו שלי לא השתנה: אם נדמה לך שהשנה לא יצאה מספיק מוזיקה טובה, פשוט לא חיפשת במקומות הנכונים. חודש הסיכומים הענף והנרחב של הקצה הקדיש בין היתר תכניות ספציפיות לדובדבני הקצפת בגראז׳ ובריאישיוז ובהאוס ובמוזיקת ״עולם״ ואפילו בפסקולים, בנוסף לכל הפופ וההיפ הופ והאינדי רוק והמטאל והסול שהם המכנים המשותפים לרוב מי שקורה כאן. אין שום סיכוי שבעולם שאם תפקחו את האוזניים ותקשיבו לכל העושר הזה לא תצאו עם רשימה ארוכה של אהבות חדשות.

המוזיקה של 2017 הולכת להיות מרתקת, מסעירה, מפתיעה, סוחפת, מעצבנת, מרגשת ומלמדת. לא קיבלתי טיפ מהעתיד ואני לא נביא ולא שוטה. אני פשוט מקשיב באוזניים פקוחות, ואחרי כמה שנים כאלו התחוורה לי הידיעה הפשוטה שכל שנה היא כזו. גם זו שנגמרה כרגע.

לפני שאנחנו צוללים ל־30 האלבומים הגדולים, מילה של הודיה. תודה לכל מי שהשקיע ולקח חלק במצעד הזה, לפני המיקרופון ומאחוריו, בין האוזניות ומול הרמקולים. תודה לכל אחת ואחד מכם שקורא ומאזין ותומך גם אם בשקט וגם אם בתגובות. ותודה גדולה במיוחד לכל מי שיבחר לתמוך בתרבות העצמאית שהוא צורך, בין אם ברכישת אלבומים, בקניית כרטיסים להופעות, או בתמיכה בעונג או בתמיכה ברדיו הקצה.

ותודה גם לכל מי שהצטלמה והצטלם עם התקליטים היפהפיים שבחרתם, בשביל הפוסט הזה. אתם יפים ויש לכם טעם מעולה!

50 שירי העונג של 2016 | כל סיכומי 2016 בעונג

ועכשיו…!

30 Blood Orange – Freetown Sound
[אוחזת בתקליט: ספיר כהן] הילה דגן המצטיינת כתבה בנדיבות על תפוז הדם, הנה המילים שלה (טיפה קיצרתי לשם הנוחות, סליחה הילה):

האלבום השלישי של בלאד אורנג', הלוא הוא דב היינס, הוא בין ההתמכרויות הקשות שהיו לי השנה. כבר חצי שנה שאני חורשת עליו ולא נמאס לי, עדיין לגמרי מאוהבת בו. האלבום הזה עורר אצלי את יצר הסקרנות והתחלתי לחקור מיד מה זה הדבר האדיר הזה שנקרא בלאד אורנג' וכך גם גיליתי את האלבום הקודם המעולה והבנתי קצת יותר מי זה בדיוק דב היינס. היינס, שהוא בסך הכל בן 31, נולד באנגליה לאבא מסיירה לאון (פריטאון זה שם העיר שאביו נולד בה), היה גיטריסט (בעיקר) בלהקת Pאנק באנגליה לפני כעשור, עבר לארה"ב, התחיל לפעול תחת השם בלאד אורנג', התמקד באר'אנ'בי וגאדאמיט הוא יודע לשיר, לרקוד, לכתוב, לנגן על פסנתר, גיטרה, בס, תופים. ממש להקה שלמה שחיה באיש גאון אחד, שתכלס אין דבר שהוא לא יודע או מסוגל לעשות. פנומן.
הכישרון הבלתי רגיל הזה שלו היה אמור כביכול לתת לו את כל הסיבות לתעופה עצמית או לאגו-טריפ מטורף, אבל במקום זה אין כמעט שיר ב-Freetown Sound שבו הוא לא מארח מישהו או בעיקר מישהי, ורוב הזמן הוא חולק את הבמה או משאיר אותה לקולות אחרים. היינס יצר אלבום פמיניסטי לחלוטין, שנפתח עם שיר תודה למיסי אליוט שמבוצע בספוקן וורד ע"י Ava Raiin וכולו שיר הלל להעצמה נשית. הקול הנשי והקו הפמיניסטי בולט לכל אורך האלבום עם אורחות מלהיבות אחרות כמו דבי הארי, נלי פורטדו וקרלי ריי ג'ספן ואני ממש לא בקיאה בקריירה המוזיקלית של פורטדו וג'ספן, אבל אני די בטוחה שזה הדבר הכי טוב שהן עשו אי פעם.
פן דומיננטי נוסף באלבום הוא העיסוק בנושאים של אפליה, שוויון הזדמנויות, הפחד מכישלון רק משום שנולדת עם גוון עור מסוים ושירים כמו Chance, Hands Up ו־Better Than Me יכולים להיות המנוני הדגל של Black Lives Matter. היינס הקדיש את האלבום לכל מי שנאמר לו: they’re not black enough, too black, too queer, not quees the right way.כל המסרים של היינס עטופים במוזיקת פופ ואר'אנ'בי, עם השפעות של מייקל ג'קסון ופרינס, שכל שיר בו נשמע כמו ממתק לאוזן, אבל אם מקשיבים למילים הוא סודק את הלב. למרות כל הביקורת החברתית שנשמעת באלבום, יש בה גם משהו מנחם, כי הכי מרגיע לדעת גם כשאת מרגישה שאת הכי לא בסדר או לא חלק מהנורמה, יש את היד המלטפת בדמות שיר של בלאד אורנג' שאומר לך שאת ממש הכי בסדר.

תודה, הילה!!!
להאזנה לכל האלבום

29 Kutiman – 6am
[אוחז בתקליט: דור גיל] אחד מאלבומי השנה הפרטיים שלי הגיע מהקוסם הזה שבמקרה הוא גם מוזיקאי, קותימן. התאהבתי בקותימן באלבום הבכורה שלו שנשא את שמו, ומאז נהניתי והתפעלתי בלי הפסקה מהפרויקטים המבריקים שלו, Thru you וכל המשיך והסתעפויותיו, אבל ככל שעברו השנים ושמו הלך ונישא בעולם, החריף הגעגוע למוזיקה של קותימן עצמו, שהוא מנגן ברוב הכלים במו ידיו, ולא רק דרך נגנים אלמונים שהוא אוצר ביד אמן. התגעגעתי ליד האמן עצמו.

והנה השנה הוא חזר, חזר בשקט האופייני שלו אבל גם בקול גדול, קול מוזיקלי גדול. ביחס לאלבום הבכורה שלו, 6am הולך ומתרחב מצד אחד – הוא לא מתמקד רק בפ׳אנק העשיר של האלבום הקודם אלא חוקר טריטוריות חדשות – אבל גם הולך ומתמקד מצד שני, מתמקד במקומי, בכאן, ברגע הקטן, בעכשיו. ביפו בשש בבוקר. ומתוך הנקודה הקטנה הזו הוא מצייר עולם צבעוני ומוזיקלי ענקי. ואיזה כיף ואיזה פרס גדול זה גם שקותימן שכנע את אדם שפלן לעמוד מול המיקרופון ברבים משירי האלבום הקצר הזה. שפלן, שניגן ומנגן עם הרבה הרכבים וזמרים וזמרות, נמצא כמעט תמיד בצד, הרחק מהמיקרופון. הפעם הוא בפרונט, והוא כובש לגמרי.

אסף סעד כתב, ״אלבום השנה שלי, קותימן. קותימן הוציא את אחד האלבומים הטובים בעולם בשנה זו. אני התלבטתי בינו לבין Parquet Courts אבל אצל קותימן כל שיר באלבום הוא כמו פגיעה ישר במטרה. כשהאזנתי לו בפעמים הראשונות הרגשתי מעין ״גאווה ישראלית״ והתרגשות. קותימן הוא ברמה הגבוהה של היוצרים והמפיקים העולמיים. כל כך אהבתי את הפסיכדליה בערבוב של ג׳אז, אלקטרוניקה ואלטרנטיב במושלמות של אפרסק בתחילת העונה. שאפו!״
להאזנה לכל האלבום

28 המסך הלבן – המסך הלבן
מגיב קבוע אחד שביקש להישאר אנונימי כתב, ״אפתח מהמסך הלבן ובואו נשאיר אותי אנונימי באחד הזה. בשנתיים האחרונות יש הייפ מטורףףף סביבם. לא הייתי שותף להייפ בגלל הפרסונות שלהם. אני רואה את עצמי לפני 5 שנים סופר מתלהב מזה, היום זה מרגיש לי קצת מוגזם. ממה ששמעתי באיזה 2 הופעות שהייתי זה היה נשמע נחמד אבל שוב – הרבה הייפ והרבה פוזה מצידם. אבל אז לפני כמה ימים פתאום יצא האלבום ו–פאק! מה זה הדבר הזה? פתאום נחת עלי אלבום מצויין, נטול כל פוזה, כל כך מוזר ומשונה, שאני פשוט כבר כמה ימים מאזין לו ברצף. אז למרות ההתנגדות העקרונית והדחייה מההייפ סביבם כאן בסצינה – נפלתי. יחי המסך הלבן. וזה״.
להאזנה לכל האלבום

27 Mitski – Puberty 2
[אוחזים בתקליט: קמ״ע] כתבה לנו מיכל אלפרשטיין, ״איכשהו כל שנה נדמה לי שלא באמת הייתה מוזיקה מספיק מרגשת ומעניינת וטובה, עד שמגיעים לתקופת הסיכומים והמצעדים, ואז פתאום אני קולטת שיש כמויות בלתי נתפסות של מוזיקה מעולה וכל מה שמתחשק לי זה להאזין לנצח לכל הטוב הזה. השנה אחת התגליות מבחינתי הייתה מיצקי. שמעתי את שמה כבר מזמן וגם ניסיתי להאזין לה מספר פעמים ובהתחלה לא ממש הבנתי על מה המהומה. ואיכשהו, אני אפילו לא זוכרת מה היה השיר שתפס אותי, פתאום התאהבתי בה עד מעל לראש. האלבום שלה כל כך טוב בעיניי, אמיתי, מרגש – לפעמים עד כדי צמרמורת, מעניין ומיוחד. אז זה בהחלט אלבום השנה שלי. לא יכולה לחכות להופעה שלה בפברואר״.
להאזנה לכל האלבום

26 The Last Shadow Puppets – Everything You've Come to Expect

תקשיבו, זה לא ממש לגמרי עד הסוף הוגן. כאילו, זה אלכס טרנר. עם הקול של אלכס טרנר. והדרך שבה הוא שר. אז מבחינתי זה לא ממש משנה אם יש מאחוריו אחלה רוק גיטרות עם המאנקיז או מין רטרו רוק סינמטי כמו של הפאפטס. מבחינתי תקליטו אותו על פלייבק של תשע מדפסות שפועלות בבת אחת, אני עדיין ארצה לשמוע את זה. לאסט שאדו פאפטס נתנו לנו את ״כל מה שלמדנו לצפות לו״, כשם האלבום שלו, ואכן תתקשו למצוא כאן הפתעות גדולות. אבל לפעמים לא צריך חידושים והפתעות. לפעמים צריך להגיש משהו מוכר בצורה שאף אחד אחר לא יכול להגיש.
להאזנה לכל האלבום

25 חיה מילר- +1
האלבום השני של חיה מילר – שבדיעבד התחוור לנו שהוא גם אלבום הפרידה שלהם, הם מתפרקים רשמית בשבוע הבא – הוא כנראה אלבום הרוק העברי הטוב ביותר שלא שמעתם. מה לא שמעתם, הלו, הרי הנה הם כאן במקום ה־25, מקום גבוה ומכובד ללהקה שמופיעה כמעט בלעדית בלבונטין 7 ולא ממלאת אותו. ובכל זאת, אין לי אשליות. אני יודע שלא כולכם הצבעתם, ושמתוך אלה שהצביעו, לא ההמונים הם שהצביעו לאלבום הזה או אפילו שמעו אותו.

וזה מצער אותי. כי מדובר באלבום אדיר וסוחף ואפילו הרפתקני (!) של טריו חסר מנוחה, שמנגן תמיד כאילו הוא על סף להתפרק (לא כלהקה, פיזית), עם אחד הכותבים הכי טובים בעברית, עם חרוזים מפתיעים, עם שירים על דברים אמיתיים שקורים בחיים שלנו ב־2016, עם שיתוף פעולה עם רדיו טריפ (!), עם גירסה חדשה בעברית מקומית לשיר של לו ריד שהוא בעצמו גנב קונספטואלית מבוב דילן, עם כמה מהשירים הכי מתוסכלים בעברית על כסף (סוף סוף) ועל חוסר מנוחה ועל לחיות כצעיר בישראל.

אתם יודעים מה, לא אכפת לי באיזה מקום האלבום הזה. פשוט לכו תקשיבו לו. יותר מפעם אחת. ואם לא תאהבו אותו – סבבה. אבל לפחות הקשבתם. כי חיה מילר, אולי הלהקה הישראלית האהובה עליי בעשור האחרון, מתפרקת בשבוע הבא, ולא אכתוב עליה יותר, ולא אהיה מיסיונר שלה, וזו הפעם האחרונה שאני מפציר בכם להאזין לה.
להאזנה לכל האלבום

24 Angel Olsen – My Woman
[אוחזת בתקליט: ספיר כהן] הבעיה העיקרית שלי עם אנג׳ל אולסן היא שעד לא מזמן כל הזמן התבלבלתי בינה לבין Agnes Obel, הן כמעט אנגרמה אחת של השנייה. כלומר, בשמות. מוזיקלית הן רחוקות מאוד. בעוד אגנס – שלא מיוצגת בכלל במצעד הזה, וחבל – שואבת את המוזיקה השברירית והפיוטית שלה מבארות של פולק ומוזיקה קאמרית, הרי שאולסן (עליה אנחנו מדברים פה, כן? לא להתבלבל שוב) מרכיבה תכשיטים משברים של אינדי רוק אמריקאי מהניינטיז – רסיסים מנצנצים של הופ סנדובל, קורט קוביין, לואו, וגם דברים מהאינדי של האייטיז ואפילו אחורה אל פאטי סמית׳ נוכחים באלבום הזה כמו רוחות רפאים שמרחפות מעל חלק מהשירים. אולסן אינה חקיינית, חלילה. אבל היא משתמשת בבדים שאנחנו מכירים היטב כדי לתפור גזרות חדשות, שיש בהן גם משהו על־זמני. ול־2016 הגזרות האלו התאימו היטב. טוב, יותר מדי מטאפורות. בואו נשמע את המוזיקה וזהו.
להאזנה לכל האלבום

23 הפוסי של לוסי – מסיתים למרד
[אוחז בתקליט: צ׳ארלי] ניצן פינקו קראה לאלבום הזה בסיכום המוזיקה המהפכנית שלה כאן בעונג ״ הקריאה לפעולה הכי חזקה שנשמעה פה מזה הרבה זמן״, ובתכנית שלה היא אמרה עליו ״הפוסי של לוסי הוציאו השנה אלבום שני בלבד מאז שהם התחילו לפעול עוד ב-1998 ביבנה. הוא נקרא ״מסיתים למרד״, ומעבר לזה שכבר מהשם שלו אפשר להבין למה הוא כל כך מתאים לרוח של התכנית, אני כל כך נהנית להקשיב לו ברצף שוב ושוב ושוב, כי הוא כל כך חריג מכל מה שיצא השנה. הוא חורג מכל הקונבנציות הז׳אנריות שאפשר לדמיין, יש בו גם פאנק וגם רגאיי והיפ הופ ודאב וכל אחת יכולה למצוא שם משהו שהיא תאהב. כלומר, למרות שהם מוגדרים כלהקת פאנק, הפוסי של לוסי לא עשו אלבום שהוא רק פאנק. וזה מדהים בעיניי כי זה הופך אותם נגישים לכולם, הם יוצאים מעבר לסצינה הקטנה של הפאנק וככה המסר שלכם יכול להגיע רחוק יותר ולכמה שיותר נשים ואנשים. חשוב לי גם להגיד, הרבה פעמים כשאני מדברת על הפוסי של לוסי יש נטייה לעקם את הפרצוף, זה סתם שם מטומטם, אין ספק, כל אחד יודע את זה, הלהקה יודעת את זה – זה מה שקורה כשמקימים להקה בגיל 15״.
להאזנה לכל האלבום

22 Deaf Chonky – Farsh
עוד בחירה Riot-ית מאוד! הצמד שאני הכרתי לראשונה כשהתארחו אצל ניצן פינקו ב״ריוט״ ופירקו את האולפן (לא פיזית, תודה לאל! הן היו מאוד מנומסות) היה אחד המטאורים הכי גדולים של השנה, מאלמוניות מוחלטת לכמעט הרכב קאלט פופולרי. זה מה שניצן כתבה עליהן בסיכום המוזיקה המהפכנית שלה כאן בעונג: ״התגלית של 2016 בכלל התחילה כתגלית של 2015, כשדף צ'ונקי שודרו בריוט! לראשונה בהתרגשות רבה עם האי פי הראשון שלהן, Mostly Farsh. כשאלבום הבכורה שלהן יצא השנה הרגשתי שסוף סוף זה קורה, שזה האלבום שחיכיתי לו. עדי ברוניקי ותמי קמינסקי הן soul force, תאומות סיאמיות מנטליות שכובד היצירה שלהן הוא במילים שכותבת ברוניקי, משוררת שכל מילה שלה היא מאבק על החיים, מאבק בשיעמום ובסתמיות ובטראומה של ההגירה. שירי הפאנק־פולק שלהן הם כדורי קריסטל שמשקפים את כל מה שדפוק בחברה שלנו, בחיים שלנו לצד המתים: "עולמות חדשים נבנים על המתים / בינתיים אנו כאן / תקועים בגלל כבודם" ("גוזלים"). אם סוציולוג ירצה לדעת איך זה היה לחיות פה ב־2016, כל מה שהוא יצטרך לעשות זה להקשיב לאלבום הזה, לפענח את הזעם של ברוניקי, את הזעקה הנסערת שלה שפותחת את האלבום בסערה (בציטוט של ״Bondage up yours״ של X-Ray Spex): "אם היית טובעת באוקיינוס לא היית אומרת 'סליחה אדוני אפשר עזרה, לא היית אומרת אפילו הצילו, היית אומרת משהו כמו אההההההההההההההה!"
להאזנה לכל האלבום

21 Kendrick Lamar – Untitled Unmastered
[אוחז בתקליט: גבי טרטקובסקי] מאור רוט סיכם את התחושה הרווחת לגבי האלבום הזה ככה: ״גם כשהוא מגיש לנו שאריות מחוממות, זה עדיין מרגיש יותר אמיתי וטוב מ-90 אחוז ממה שיש בחוץ״.
אבל אני רוצה לחלוק עליו. אני חושב שקנדריק ירה לעצמו ברגל עם השיווק של האלבום הזה. זה נכון שהאלבום הזה לא מורכב ומסועף ועצום מימדים כמו To pimp a butterfly. וזה גם נכון שהוא המשך ישיר של הכיוון המוזיקלי של אותו אלבום, ולא מביא חידוש גדול לאוזן. אבל הרמה פה כל כך גבוהה, ויש קווים שעוברים בין חלק מהשירים וקושרים אותם, שזה מרגיש כמו, ובכן, פשוט, בנזונה של אלבום. הטעות הכי גדולה של קנדריק היא להסתייג ולהנמיך ציפיות: לקרוא לו ״ללא כותרת וללא מאסטר״ (יש פה כמה משמעויות, אבל המשמעות המיידית היא שלאלבום אין כותרת ולכאורה לא עשו לו מאסטרינג) ולא לתת לשירים שמות אלא רק תאריכים של הכתיבה שלהם, כמו ערימה של סקיצות. אבל זה לא סקיצות בשום צורה. אלה שירים פצצות, מנוגנים לעילא ויוצאים מהפה של הראפר עם העט הכי חד היום באמריקה.
יותר מזה – אני חושב שאם האלבום הזה היה יוצא בדיוק כמו שהוא מבחינת תוכן אודיו, רק עם שם ברור ושמות לשירים, הוא היה עשרה מקומות גבוה יותר במצעד הזה.
להאזנה לכל האלבום

20 De La Soul – …And The Anonymous Nobody
אני מודה ומתוודה שלא הקדשתי לאלבום הזה את הזמן הראוי השנה, ואני מתכוון לשקוע בו ב־2017. לכן אתן לחכמים גדולים ממני לדבר. הילה דגן: ״אחרי הפוסט המבריק שקוואמי כתב על דה לה סול (קריאת חובה!) וגם על האלבום הזה לפני כמה זמן, באמת שאין לי יותר מדי מה להוסיף, אז אתמקד בחיבור האישי שלי, כי גם ככה הנימוקים לבחירות שלי הן לגמרי מתוך נקודת המבט שלי ולא מתוך מטרה לבקר את האלבום או לעשות איזו סקירה היסטורית (גוגל, ויקיפדיה ואינטרנט זאת המצאה גאונית לחפש דברים כאלה). שנת 2016 הייתה שנה גרועה בכל כך הרבה דברים ובעיקר במוות, אבל לפחות היא הייתה ממש טובה להיפ הופ! אבל יותר מכל השפע המעולה שיצא, האלבום הזה של דה לה סול, שהוא הרבה הרבה הרבה יותר מאלבום היפ הופ, חדר עמוק ללב. אלבום שכולו מבוסס אהבה – נוצר בזכות האהבה של הקהל, שכל כך התגעגע לדה לה ותרם 600,000 דולר(!!!) באמצעות קיקסטארטר לצורך הקלטת האלבום. הסכום הזה אפשר לדה לה להקליט את אלבום החלומות, לא רק שלהם, אלא גם שלנו. כל שיר ושיר בו הוא שיר אהבה למוזיקה – רוקנרול, אלקטרוניקה, היפ הופ, סול, פאנק הכל נמצא שם. כולל אורחים מדהימים כמו דיוויד ביירן, דיימון אלברן, סנופ דוג, אשר, ג'יל סקוט, ג'סטין הוקינס מהדארקנס, ליטל דרגון ואסטל. מה שמעניין הוא, שלמרות כמות ואיכות האורחים המכובדת והאקלקטיות המוזיקלית, העובדה הזאת אינה מאפילה על נוכחותם של חברי דה לה באלבום ואינה קוטעת את רצף האזנה. מבחינתי זה אלבום שלם ומושלם של דה לה סול, זאת יחידה אחת גועשת האהבה לסאונד החי, לכל מילה ומשקל, לכל כלי נגינה, לכל קול ותו, אלבום שכולו נוצר מאהבת הקהל ומאהבה למוזיקה וזה כל כך מורגש. בכל פעם שאני מקשיבה ל"ואף אחד האנונימי" (שהשם שלו הוא גם סיבה להתאהב באלבום), אני מגלה וננעלת על שיר אחר, כי ככה זה כשיש כזאת הצפה של שירים נפלאים. השיר עם דיוויד ביירן ״Snoopies״ הוא גם בעשרת שירי השנה שלי, כי בפעם הראשונה שהקשבתי לו הוא העיף לי את המוח ונראיתי כמו האימוג'י עם העיניים מלב ולדעתי צריך לשים אותו בין המילים שמגדירות "אושר" בUrban Dictionary״.
להאזנה לכל האלבום

19 Totemo – Desire Path
[אוחזת בתקליט: נועה בגון] כן כן כן כן כן. כן! מה השאלה? התשובה היא כן. כן, האלבום הזה אדיר. כן, הוא אלבום למרות שהוא רק 5 שירים. כן, ההייפ מוצדק. כן, יש פה קסם. כן, זו הייתה החלטה נכונה להצביע לו. וכן, ברור שאי-פי ישראלי יכול להתחרות בכל האלבומים שסביבו כאן במצעד.

מעניין ומגניב שגם אביעד וגם הילה כתבו משהו דומה על האי-פי של טוטמו – שניהם שומעים אותו פעמיים!

אביעד: ״התאכזבתי קצת לגלות שרותם מפיצת האור עומדת להוציא רק אי.פי. ולא אלבום מלא. אכזבה שחלפה לה עם השיר הראשון ששוחרר ועם השירים שבאו אחריו. בסופו של דבר גם מצאתי פיתרון…את האי.פי. Desire Path היפהפה והמושלם והכל כך כנה ואמיץ הזה אני שומע פעמיים כדי להנות ממנו ממש וכמו שצריך. כל חמשת השירים שבו נפלאים אחד אחד וגם עובדים נפלא על הבמה, אפילו על הבמה הגדולה באינדינגב!״

וגם הילה כותבת: ״זה לא סוד שאני אוהבת את רותם אהבת נפש, אבל גם אם לא הייתי מכירה אותה בכלל, המוזיקה שהיא יוצרת בטוח הייתה גורמת לי להתאהב בה. בינתיים כל דבר שהיא הוציאה הרגיש לי כמו חלום שמתורגם לשיר, שמעיף אותי ליקום מקביל שקיימים בו פיות, חדי קרן ויופי טהור שלא שייך לכאן. כל פעם שאני חושבת שיותר מעולה מזה לא יכול להיות, רותם וחבריה האהובים לטוטמו ביחד עם המפיק רועי אביטל, רוקחים קסם חדש מסאונד ומילים ומגישים לי אותו בקולה הנפלא של רותם, שמפעם לפעם הוא מרגש אותי יותר ויותר.
מדהים שכל זה קרה בשנה כל כך קשה לרותם, מצד שני, היא כזאת באדאס וכשהיא שרה ״where do you want me to kick you?״ עובר לי בראש הניצחון המהמם שלה שתורגם לאי.פי המושלם הזה, והוא חתיכת בעיטה לכל הרוחות לכל מי ומה שניסה להרע או לפגוע ביצירה הקסומה של טוטמו.
ותמיד יש לי את ההתלבטות האם לבחור באי-פי ברשימת האלבומים ותמיד התשובה היא כן! זה אמנם אלבום מקוצר, שמכיל 5 שירים, אך מכיוון שאני כל כך מחוברת ומאוהבת באי-פי הזה אני כמעט תמיד מקשיבה לו פעמיים רצוף וכך למעשה מדובר באלבום של 10 שירים, פשוט כל שיר מנוגן פעמיים״.
להאזנה לכל האלבום

18 שרף אורנים – אביב גדג'
[אוחז בתקליט: אלעד אלחרר, שעיצב אותו!] תקשיבו, כתבתם כל כך יפה על האלבום החדש של אביב גדג׳ שבאמת אין דבר טוב יותר לעשות מאשר לצטט אתכם. קבלו את עצמכם:

שירלי זרביב כתבה, ״אלבום חדש של אביב גדג' זו סיבה לחגיגה. חגיגה במובן של חתיכת ורידים (חגיגית) ומסקרה מרוחה. סתם, לא באמת. אולי רק קצת באמת. אני כותבת את זה כי לאביב יש קהל מסור באמת, הקהל הכי נאמן שפגשתי. וכשאביב מוציא אלבום חדש, פתאום למלא אנשים יש איזה חלל ריק שמצליח להתמלא בעזרת מילים ומנגינות שנוגעות במקומות שאף אמן אחר לא מצליח לגעת. הוא מצליח להביע משהו שאני לא מוצאת בשום מקום אחר. מה זה בדיוק? לא יודעת ממש. אולי זה הייאוש שלא מדעת שמציף אותך לפעמים, ושצריך לבחור אם להתמסר לו או לא. והאלבום הזה של אביב גורם לי להתמסר ולהילחם בייאוש הזה בעת ובעונה אחת. ואיך בדיוק הוא מצליח לשמח ולהעציב אותי, ממש עד הקצה, ממש באותם רגעים? שאלה טובה, לא יודעת. אני רק יודעת שאם הייתי יכולה הייתי מציבה רדיו עצום בשמיים ומשמיעה לכולנו את האלבום הזה פעם אחר פעם, עד שכולם ישתגעו או יתאהבו. או שניהם״.

וגל שרייטר כתב, ״תמיד יש חשש להאזין פעם ראשונה לאלבום חדש של יוצר אהוב, אבל כנראה שעם גדג' אי אפשר לטעות, זה לא משהו ששמור לאלבום הנוכחי שלו, בתו הראשון שמתנגן ב׳פקח את עיניך׳ מהאלבום הנוכחי ובכל תו ראשון משני האלבומים האחרים שלו, מופג החשש, זה די מדהים כשחושבים על זה, צליל אחד ויחיד מהשיר הראשון מספיק לי כדי שכל החשש ייעלם והאזנה הראשונה תהיה רצופת הנאה, וכאב, במקרה של גדג', כי ככה זה אצלו, השילוב של הנאה וכאב, ככה זה אצל כל אמן שמוציא כל מה שיש בו לתוך המוסיקה שלו. קשה מאוד לתאר את התחושות שעולות בי כשמתנגנת מוסיקה של אביב גדג'. תחושות שרק מי שמתמסר למוסיקה בצורה אבסולוטית מסוגל להבין. הכנות של גדג' במוסיקה שלו נדירה ברמתה בנוף הישראלי, ונדירה ברמתה בכלל בנוף המוסיקלי. כשאני מאזין לגדג׳ אין לי ספק שהמוסיקה שלו נכתבה מהמקום הכי עמוק בנפש״.
להאזנה לכל האלבום

17 Michael Kiwanuka – Love & Hate
[אוחז בתקליט: עבדכם הנאמן] סול מהפיפטיז, שירי מחאה מהסיקסטיז, גרוב מהסבנטיז, נגיעה של אפרוביט – כל אלה היו נוסטלגיזם ריק ונטול השראה אלמלא מייקל קיוואנוקה היה עוטף אותם בשירים ענקיים ובעדינות כל כך גדולה. את האלבום הראשון של קיוואנוקה הכרתי בזכות נדב רביד, ונדלקתי עליו, חיבבתי אותו, נהניתי ממנו. אבל לא טבעתי בתוכו, לא התעלפתי ממנו. הוא היה מנחם, וחמים, ויפה מאוד ועדין בלי להיות רכרוכי או קיטשי לי מדי. אבל כלום לא הכין אותי להתאהבות המהירה והמתמסרת הזו שלי באלבום החדש הזה.

למייקל קיוואנוקה היה אולי סיכוי (בראש שלי) להילכד במלכודת הנוסטלגיזם. הוא יודע מאיפה לקחת והוא יודע בדיוק מה לצטט מוזיקלית, ככה שזה יהיה ממש באווירה של, בטעם של, בריח של, בלי להיות חיקוי ישיר של. כזה היה האלבום הראשון שלו, בעיניי, ולא לרעה, אבל בבואו לאלבום השני המלכודת עמדה פעורה בפתח האולפן. מה שקיוואנוקה עשה היה להתקדם קדימה. גם מבחינת ההשפעות שמהן הוא שואב ישירות, הוא התקדם מהסיקסטיז למחצית הראשונה של הסבנטיז, והאוזניים שלי קולטות באלבום הזה השפעות של אמנים כמו אייזק הייז, פלה קוטי, העיבודים של צ׳רלס סטפני לטרי קלייה ומיני ריפרטון, ואפילו… פינק פלויד. וזה עובד, גאד דמט, זה עובד. עם התנועה בזמן התרחב גם האופק, ובאלבום החדש יש יותר התייחסות לנושאים חברתיים, בכל זאת נכנסנו עמוק לשנות המאבק למען זכויות האזרח בארה״ב, הן ברפרנס התרבותי של קיוואנוקה והן בימינו אנו.

כותב לנו אביעד ליפקין: את השם מייקל קיוואנוקה זכרתי ולא לטובה מאיזה להיט נשכח בגלגל"צ. בכל זאת נתתי צ'אנס לאלבומו השני שיצא השנה וכבר אחרי שני סיבובים התמכרתי לגמרי. איזה אלבום סולפולי ומגוון שעובר דרך תקופות ודרך סגנונות, כשכל שיר הוא משהו אחר ובכולם הוא מצליח להעביר את התחושה של העבר הפוגש את ההווה. גם בטקסטים אבל בעיקר בגישה שלו שמלאה אהבה לרטרו אבל גם נטועה חזק בכאן ועכשיו. אבל יותר מהכל, הקול! היפהפה, הסדוק, הגוספלי ומלא החום שמוביל ומנווט בביטחה את האלבום הזה אל מחוזות של יופי נשגב וטהור.

16 Car Seat Headrest – Teens Of Denial
[אוחז בתקליט: אסף רפפורט] וולאק מה אני אגיד לכם, יצא לי לראות את קאר סיט הדרסט בהופעה מוקדם יותר השנה בלי שממש ידעתי מי הם וזו הייתה הופעה מבאסת טילים, וזה ממש ביאס לי את הגישה כלפיהם. לפני האלבום, התחלתי לשמוע את הסינגלים ואמרתי: מה?! איך זה ייתכן שבאולפן הם כל כך טובים??? ולמה הם מוציאים כל כך הרבה דברים??? תירגעו, חברים. יש זמן בחיים. לא צריך להוציא חמישים אלבומים בשבועיים!

אורן סגל כתב, ״אני מצביע בהכחשה ל־Teens Of Denial. קל לשנוא את וויל טולדו, זה כנראה מה שהופך אותו לגיבור נעורים לגיטימי בימינו ולהייזנברג של האינדי רוק ב2016. אלבום גדוש בהמנוני שנאה עצמית מידבקים וריפים סוחפים שקשה לעמוד בפניהם, ועוד יותר קשה שלא לצרוח את הפזמון״.

וירדן אבני כתב, ״וויל טולדו סיים את גיל ההתבגרות, והוא לא מבין למה הוא עדיין מדוכא ועצבני. כל חייו הבטיחו לו שכשהוא יגדל יהיה טוב יותר, ועכשיו הרגע הגיע והוא מגלה שזאת הייתה הבטחה ריקה מתוכן. זה לא אלבום על דיכאון, אלא על אדם שמרגע שהפך למבוגר אמיתי מצפים ממנו להכחיש, להפסיק להיות מדוכא ולהתעלם מהכאב. קלישאת ה"קולו של דור" מעולם לא הייתה יותר מוצדקת״.
להאזנה לכל האלבום

15 Kanye West – The Life Of Pablo
אני חושב שיש הסכמה רחבה על שני דברים: א. תאהבו או תשנאו את הפרסונה, קנייה ווסט הוא אחד האמנים הכי מעניינים על הפלנטה כיום. ב. האלבום החדש שלו הוא בלגן.
וכשמסכמים את שני הדברים יחד, יוצא שאנחנו לא יכולים שלא להקשיב לאלבום החדש שלו, ולא יכולים שלא למצוא בו את רגעי הברק (הלא מעטים!) גם כשאנחנו צריכים לחפש אותם בין ערימה של רגעים סתמיים, מיותרים, מוגזמים או סתם לא טובים. יואב תירוש ניסח זאת כך: ״האלבום החדש של קנייה לא משהו, אבל יש שם שירים משהו בן-זונה. מצד שני זה גם מה שאני חושב על דארק סייד אוף דה מון של פינק פלויד, אז אל תקשיבו לי״. ומאור רוט מעיז וטוען, ״האלבום הכי אנדרייטד של 2016. בגלל שהבן אדם קצת אידיוט ולא לגמרי שפוי לא שמים לב לגאונות והיצירתיות. אלבום מבולגן ומלא בפנינים והברקות, לצד רגעי וואט דה פאק קצת מביכים. משעמם זה לא״.
להאזנה לכל האלבום

14 Solange – A Seat At The Table
אם זו תחרות בין אחיות, אז בקרב האיכות של האלבום סולאנג׳ מנצחת, אבל בקרב הסינגלים היא מפסידה בענק. כאילו, נראה אותך מול "Hold up" ו-"Formation", בהצלחה באמת. אבל כן, בעיניי האלבום של סולאנג׳ שלם ומעניין יותר מהלימונדה המדוללת שקיבלנו מאחותה ביונסה. קשה לי לומר ברצינות שיש פה יותר עומק או יותר אינטיליגנציה מאשר אצל ביונסה (אל תיפלו למלכודות, תקשיבו באמת), אבל כן יש כאן גישה לגמרי אחרת, שפחות מתעניינת בלכבוש את המאזין במפגש הראשוני והמיידי עם המוזיקה, ומאפשרת שירים שאפשר לשקוע בתוכם ולגלות בהם עוד.

כתבה לנו עדי גונן: ״היתה שנה מעולה למוזיקה שחורה. בחרתי באלבום של סולאנג' כי הוא מלא נשמה, אבל לא מתקתק מדי. היא מגניבה אבל לא מתאמצת מדי. ואף כי תמיד הייתי חובבת של אחותה, היא די איבדה אותי בשנים האחרונות. אני באמת חושבת שאין מה להשוות בין ביצועי השתיים השנה. team Solange!״
להאזנה לכל האלבום

13 Pj Harvey – The Hope Six Demolition Project
[אוחז בתקליט: איתן טובי] אני מודה, מתוודה וגם קצת מתבייש: זה האלבום הראשון של פי-ג׳יי הארווי שאני לא כזה אוהב. כן, מחבב כמה שירים, עדיין מגיב לא רצונית לקול האדירים שלה, אבל, נו, לא מתעלף. לא רוטט.

בסדר, מה אכפת לכם ממה אני רוטט או לא רוטט? אתם אהבתם והצבעתם וזה בטח עוד אחד מהמקרים האלה שבהם בעוד שנתיים אשים את האלבום הזה ואגיד לעצמי ״מה חשבתי??? זה מדהים!״

גל שרייטר כתב, ״אני לא יכול לומר שהתחברתי לפי.ג'יי לפני האלבום הזה למרות ניסיונות חוזרים ונשנים. אבל אז יצא הסינגל הראשון מהאלבום, ״The Wheel״, שהכריח אותי לתת צ'אנס נוסף לחומרים הקודמים, והפעם הכל זרם חלק והכל התחבר מעצמו, ואז הגיע הספיישל פי.ג'יי בקצה, היציאה של האלבום החדש ולבסוף ההופעה בפרימוורה שהוכיחה מה שכבר ידעתי: פי.ג'יי מלכה. בשנה הארורה הזאת, כשהרוע משתלט על הפוליטיקה פה שם ובכל מקום כמעט, עם מעט מדי מוסיקאים שהוציאו שירי מחאה באמת נוקבים לדעתי, כנראה שפי.ג'יי עושה משהו נכון אם בעקבות האלבום, ששמו הוא על שם פרוייקט דיור ציבורי בוושיגטון, ושמספר על המציאות של התושבים בפרוייקט, יצאו נגדה כמה פוליטיקאים שטענו שפי.ג'יי משקרת שההזנחה הממשלתית והזלזול בתושבים לא כאלה נוראיים, שהמציאות לא כזאת ופי.ג'יי מכפישה. Well… אני אקח את המילה שלה נראה לי״.

הילה דגן הנפלאה כתבה עליו, ״קצת לפני שיצא האלבום ושכבר היה ידוע שהוא יהיה טעון פוליטית וחברתית, לא הייתי בטוחה שיהיה לי כוח לכבדות הזאת. אבל פי.ג'יי זאת פי.ג'יי וברור שהסתקרנתי לשמוע מה היא הכינה לנו, במיוחד כי אהבתי את הסינגלים. החיבור לאלבום לא היה מיידי, אבל היו כמה שירים שפשוט כבשו אותי כבר מההתחלה כמו The Ministry Of Defence וThe Orange Monkey. הם גרמו לי גם לחזור לאלבום ובעצם אחרי 4-5 האזנות היה לי ברור שמדובר באחד מאלבומי השנה שלי.
האלבום יצא באפריל השנה ובעצם היווה דחיפה משמעותית עבורי לטוס לפרימוורה בסוף מאי כדי לראות אותה מופיעה. היה לי ברור שאני חייבת את זה לעצמי. זאת ההופעה שהכי חיכיתי לה בפסטיבל וגם עבור כל החברים הטובים שהיו איתי שם וכולנו תפסנו נרגשים את השורה הראשונה. לראות את פי.ג'יי המלאך השחור והיפהפה, מהפנט ושולט ביד רמה בלהקה שלמה של נגנים כשהיא נשמעת יותר טוב מאי פעם ועוד בלייב, יחד עם כל כך הרבה אנשים אהובים שמקיפים אותי, זאת לגמרי אחת החוויות החזקות והאהובות של חיי. לא הייתי מסוגלת להמשיך להופעות אחר כך, כי זאת הייתה חוויה כל כך אינטנסיבית, הייתי צריכה רגע עם עצמי לעכל את כל החוויה האדירה הזאת שהתרחשה מול עיניי וחדרה לאוזניי ואז חלחלה עמוק ללב ולנשימה. אחרי ההופעה, בכל האזנה לאלבום גיליתי והתאהבתי בשיר אחר. אחרי כל הזוועות שהיא שמעה וראתה ומתוארות בשירים, עדיין היא בוחרת להאמין שאפשר אחרת – I believe we have the future to do something good, לפחות ציפייה לעתיד טוב יותר. כל כך מרגש שהיוצרת המדהימה הזאת ממשיכה לחדש ומעניקה לנו עוד אלבום מפעים. תודה פי.ג'יי על השנה הזאת ובבקשה תמשיכי כי את הכי מלכה שיש״.
להאזנה לכל האלבום

12 Beyonce – Lemonade
אבל אתם יודעים, יש גם אנשים שבשבילם המלכה היא לא פי ג׳יי הארווי, אלא מישהי אחרת לגמרי. למעשה, אם תשאלו את רוב צעירות וצעירי ארה״ב, רובם יגידו לכם ללא ספק שהמלכה היא אחת, קווין בי לשושלת נואלס. ואני, עם מיליוני אמריקאים אני לא מתווכח. מרוב פחד.

ביונסה כבר לא צריכה להילחם על פלחי שוק לא מנוצלים, היא נסקה אל הצמרת והיא עומדת שם די לבד מבחינת הון, מבחינת הון סמלי, מבחינת השפעה ומעמד והצלחה. וכשאת בטופ את יכולה לאבד את זה (ר׳ מקרה קנייה) ואת יכולה לדעוך לאיטך (ר׳ מקרה מדונה) ואת יכולה להשתמש בכוח האדיר שלך כדי להגיד דברים שקודם אולי חששת להגיד, גם כי האווירה הייתה אחרת וגם כי הרגשת שאת לא יכולה לסכן את הטיפוס שלך מעלה מעלה מעלה.

אז ביונסה פתחה השנה את הפה והרימה את הראש גבוה. אם עד עכשיו היא קידמה גאווה נשית (ויש לא מעטים שאומרים שעשתה זאת בצביעות רבה), עכשיו היא התמקדה בגאווה גזעית, עם סינגלים כמו "Formation" ועם הסרט־באורך־אלבום שליווה את ה״אלבום הוויזואלי״ הזה (מצטער על המרכאות, אני עדיין לא ממש מצליח לקחת ברצינות את הכותרת הזו). מאיה הרמן כתבה לנו על השיר הזה, ״כנראה השיר ששמעתי הכי הרבה השנה בהכי הרבה מקומות שונים. הוא ליווה את החודש האחרון שלי בעבודה בבת-ים עם מלא ריקודים והשמעות עם הנערות והנערים המהממותים שעבדתי איתם, הוא ליווה את הרוד טריפ הענקי שבנזוגי ואני עשינו בארה"ב, הוא ליווה אותי בהכנה למבחנים ובהגשות ללימודים בחו"ל, עשיתי עליו את הפעילות החינוכית הכי חדה שיצאה לי השנה – על הקשר בין נרטיבים תרבותיים, היסטוריה שחורה ומחאות, הוריקן קתרינה וסולידריות בין מאבקים פוליטיים. רקדתי בטירוף לצליליו, צרחתי בטירוף כשראיתי את ביונסה מופיעה איתו במיניאפוליס, מיניסוטה, אחרי שכמעט וביטלו את כל המופע בגלל סופת ברקים וזה השיר הראשון בחיי שלמדתי בע"פ כל מילה שלו ועד היום לא טעיתי בהן אפילו פעם אחת. בקיצור – שיר השנה שלי״.

אבל האלבום הזה הוא גם לא אלבום על מתח גזעי בארה״ב אלא אלבום קונספט עם סיפור על בגידה בתוך מערכת הנישואין, וזה גם אלבום שמתארחים בו ג׳ק וייט וג׳יימס בלייק וקנדריק לאמאר. והיי, בעיניי? זה לא כזה אלבום גדול. יש בו כמה וכמה שירי פופ מעולים, ואפילו שירים שהם מעניינים ומעולים גם מחוץ לטווח ההסתכלות הפופי השטחי בלבד. אבל כאלבום? וולאק, לא מצאתי את עצמי חוזר אליו יותר מפעם־פעמיים, ואני חובב ביונסה רציני.
להאזנה לכל האלבום

11 Chance The Rapper – Colouring Book
צ׳אאאאאנס. בא לי לחבק את צ׳אנס. זה לא רק החיוך שלו, זה החיוך שיש בכל השירים שלו. החיוביות, התקווה, המבט החומל, הגאווה. טוב, בסדר, זה גם העובדה שהוא אולי הראפר הכי מוכשר ומעניין שפועל בדור החדש יחסית של הראפרים, ובכל שיר שהוא מתארח – שלא לדבר על אלה שהוא מוציא בעצמו – הוא גונב את ההצגה מכל שאר האלמנטים באותו שיר. קוראים לזה נוכחות? קוראים לזה כישרון? קוראים לזה מזל? קוראים לזה אמונה? תגידו לי אתם.

כמו שכותבת טל סופיה, ״האם האלבום של צ׳אנס הוא האלבום הכי טוב השנה? לא. האם הוא האדם האהוב עלי בעולם כרגע? כן. אז יאללה. חיבוקים לכל״. Coloring book הוא לא אלבום מושלם, הוא אפילו לא אלבום מדהים. הוא אלבום נהדר ותו לא, אבל הוא כל כך מדבק, מלא בכל כך הרבה טוב, שאפילו שיש בו שירים שאני מריץ קדימה בכל פעם שאני שומע אותו, הוא מתנה גדולה שקיבלנו השנה.
ואורן סגל כותב ״קשה לעמוד בפני שמחת החיים הכיפית והמידבקת של צ'אנס דה ראפר, וחוברת הצביעה (למבוגרים) מלאה בה״.
להאזנה לכל האלבום

עשרת הגדולייייםםםםםם!

10 Iggy Pop – Post Pop Depression
[אוחזת בתקליט: מיטל שטדלר] אביעד ליפקין כתב הרבה יותר טוב משאני יכול לכתוב, אז הנה המילים שלו: ״אני מודה, איגי הוא לא מאבות המזון שלי ועד לשנה זו, מעולם לא האזנתי לאלבום שלם שלו. אבל אני כן מעריץ של ג'וש הומי ו-QOTSA שלו, ככה שהחיבור הזה בין שניהם גרם לאוזן שלי להיפתח מיד לאיגי ואני כל כך שמח שזה קרה. כי זה אלבום שהוא קלאסיקת רוק מיידית ברמת הכתיבה, ההלחנה, השירה והעיבודים. בעיניי הוא עומד בשורה אחת עם קלאסיקות רוק גדולות מכל הזמנים. אבל מה שמייחד אותו עוד יותר, אלה האהבה והכבוד שיש בין כל משתתפיו, משהו ששומעים בכל תו באלבום הזה. הומי, פרונטמן מטבעו, נמצא פה כל הזמן ברקע. מנווט, מנגן בגיטרה, מוסיף קולות רקע אבל לרגע לא גונב את ההצגה מהשחקן הראשי. כמה כבוד הוא נותן לו בעיבודים שיש בהם הרבה מלהקת האם שלו אבל שמתאימים בול למידותיו ולשלב שהוא נמצא בו בקריירה״.

והילה דגן יצאה מגדרה וכתבה, ״אולי יותר מכל האלבומים שבחרתי השנה, זה אלבום השנה שלי. אלבום שהגיע אלינו די בהפתעה, אחרי שהסתבר שלמעשה איגי פופ וג׳וש הומי עבדו עליו כבר שנה ביחד. אתם יודעים כמה אני אוהבת את ג׳וש נכון? לא שהטיסה שלי ללוס אנג'לס הייתה קשורה אליו בכלל… ברגע ששמעתי שאיגי פופ בחר בג׳וש הומי לשתף עמו פעולה, מעבר להתרגשות הענקית, הייתה לי גם סוג של תחושת גאווה – הייתי כל כך גאה בג׳וש שאיגי בחר בו וגאה גם באיגי שידע במי לבחור כדי שיפיק ממנו את המיטב. ג'וש הומי אמר שזה הדבר הכי מדהים שקרה לו בחייו ואני מסכימה. מהאזנה ראשונה היה לי ברור שאני שומעת את איגי כפי שלא שמעתי אותו הרבה מאוד שנים וזה היה מרגש בקטע אחר. קול עמוק וצלול, מטיף ומלטף, מדבר על מוות באנרגיות מטורפות. הסאונד מזוהה עם הומי, אבל יש השפעה של בואי ועבודות קודמות של איגי ומחווה לימי ברלין העליזים, כי כפי שהם רצו שזה יהיה אלבום המשך לעבודה המשותפת של איגי ובואי. למרות רוח הנעורים שקיימת באיגי גם בגיל 69, הוא דיבר על כך שכבר אין לו את הכוח הנדרש להופעות והקלטת אלבום נוסף כי זה שואב ממנו המון. הוא גם ציין שהוא כל כך אוהב את האלבום הזה שהוא חושש שמה שיעשה אחר כך כבר לא ישתווה לכך ולכן הוא מעדיף שזה יהיה האלבום האחרון. לא שאני אכעס עליו אם יחליט לשנות את דעתו. ברגע שהוא יהיה מוכן אז גם אני אהיה. אני בכל מקרה חושבת שגם זה סוג אלבום שמקבע את איגי פופ בתודעה שלנו היום (ולא באופן נוסטלגי) כאחד הענקים שיש״.
להאזנה לכל האלבום

09 James Blake – The Colour In Anything
[אוחזת בתקליט: מיכל פדר לוי] אפשר לצייר מין טרילוגיה כזו השנה: האלבום של בון איבר, האלבום של פרנק אושן, והאלבום של ג׳יימס בלייק. שלושתם מעורבים זה באלבומו של זה, ושלושתם לקחו צעד גדול מאוד, אפילו זינוק, לכיוון יותר מופשט, יותר מפורק, פחות מוגדר, פחות ״שירי״. קשה יותר מאי פעם למצוא פזמון באלבומים האלה. בהרבה שירים שבהם הייתם מצפים שייכנס ביט, או ביט סדיר וברור, זה לא קורה. אחרי המעורבות המשולשת הזו באלבומים קשה להבחין ולשים את האצבע על מי השפיע על מי, אבל זה קורה בשלושתם. איכשהו, זה קורה הכי פחות באלבום של ג׳יימס בלייק, שהכי ציפיתי ממנו ללכת רחוק יותר. באלבום הזה נראה שהוא לא לגמרי מעיז, לא שובר הצידה חזק כמו שאושן או ג׳סטין ורנון שברו באלבומים שלהם. האלבום הזה, של ג׳יימס בלייק, מלא בשירים נהדרים, שמעטים מהם הולכים מחוץ לטריטוריה הבלייקית שהכרנו עד היום. ההבדל שעושה את האלבום הזה לאלבום שקשה להתמצא בו, אלבום שמעורר אצלך דיסאוריינטציה זה לא מה שקורה בכל שיר ושיר (כמו אצל ורנון ואושן) אלא פשוט באלבום כולו – הוא ארוך מדי, מפוזר מדי, עמוס מדי, לא מספיק הדוק. אני אוהב כל כך הרבה שירים בו, אבל מתקשה לשמוע אותו כיחידה אחת. אבל היי, זה עדיין אלבום מלא בשירים נהדרים!

נעמה גוגנהיים כתבה, ״בכל פעם שאני שומעת לראשונה אלבום, שיר, הופעה ואפילו צליל אחד מהקול של ג׳יימס בלייק נחרט אצלי זיכרון מדויק מאיך, איפה ומתי זה קרה. לרוב זה מלווה ברגע צמרמורת מרעיד. בחיים מישהו לא גרם לי להרגיש כל כך שייכת וכל כך מובנת. כשהוא בשיא היצירה שלו אני מרגישה שבדיוק לשם עולם המוזיקה התכוון להגיע. שילוב מנצח של כנות, רגישות, יכולות אינסטרומנטליות וקול גוספלי שחודר עמוק. האלבום הזה הוא כל כולו קולו של דור״.

ואוראל: ״ג׳יימס בלייק באלבום שברירי כל כך ואמיץ. הבחירות המינימליסטיות והמבנה הייחודי של ״Points״, הרצועה השנייה באלבום החדש עושים את העבודה. הבחירה בבס האגרסיבי, ששובר שוב ושוב את הקצב באופן לא שגרתי, הסימפולים המתכתיים משהו, והמילים הכואבות. מעט מילים שנבחרו בקפידה, ג׳יימס שבור הלב חשוף מורגש פה כל כך. ועם זאת כל כך מאופק. אלבום מופת״.
להאזנה לכל האלבום

08 Frank Ocean – Blonde
[אוחז בתקליט: אלעד צור] ההקדמה שכתבתי לאלבום של ג׳יימס בלייק יושבת טוב גם פה, עם הבדל אחד: אושן הלך רחוק. אושן הגזים. השקת אלבום בומבסטית ושאפתנית שכללה עוד אלבום שלם נוסף בהפתעה (!), ואלבום ארוך ומפורק ונטול ביט כמעט לחלוטין, אלבום שמרחף. אושן הגזים. לטובה או לרעה? תגידו אתם. כלומר, ברור, תסתכלו באיזה מקום הוא – ברור שלטובה. אני אתן לכם לנמק.

אור ברגמן כתב/ה לנו, ״מה שעשה כאן פרנק אושן ישאר שנים קדימה. שיחפשו את נקודת האפס שבה ה-R&B הפך להיות עמוק כמו שהוא אלקטרוני כמו שהוא סליזי נוזלי ובעלת טקסטורה ייחודית שלא עונה יותר על אף הגדרה, יחזרו לאלבום הזה. לטקטסטים ולעומק ולאסוציטיביות ולחיים קטנים וגדולים שקורים לבן אדם בתוך הראש. לטקטסטים לעומק ולסערה סביב חברות התקליטים. בלונד הוא הוכחה שלהיות אינדי זה קודם כל במוזיקה, ורק אחר כך בדרך בה היא יוצאת. בעצמאות מוחלטת שהיא גם שורשית וגם מאפשרת לסאונד לעוף רחוק מהמחוזות הקלאסיים של המוזיקה השחורה. פרנק אושן הוא מוזקיאי יחיד בדורו, שהוציא אלבום לאנשים בעתיד, שיבינו שגם אנשים בעבר ידעו לחיות הווה״. וואו, אור!

ואורלי פלדמן נדלקה אש וכתבה, ״גדלתי על בריט פופ ורוק, אבל מסתבר שבתוך תוכי הסתתרה בחורה שחורה מהגטו. מאז ש-blonde של פרנק אושן יצא הוא תפס אותי כל כך חזק ובכזאת הפתעה, ולא הרפה. הקול שלו ב-״Nikes״ הדהים אותי וגרם לי לזקוף אזניים ולהקשיב לאלבום כולו מהשנייה הראשונה. מצאתי אצלו שילוב של עדינות וחספוס, רגישות וכעס, ליטוף ואמירה נוקבת. שמעתי את האלבום הזה פשוט בריפיט ויותר מכל אלבום אחר השנה״.

ירדן אבני כתב, ״כי מעבר לכל ההייפ, העיכובים וההוצאה בהפתעה, זה אלבום שמספק הצצה אל תוך המחשבות האישיות והערומות של אחד המוחות הגדולים והייחודיים של המוזיקה במאה ה־21. וכן, יכולתי להגיד אותו דבר על האלבום האחרון של קנייה, אבל השירים של פרנק אושן הם אלו שגורמים לי לרצות להודות לאלוהים בפעם האלף על שהמציא את הפופ ולפרנק אושן על כך שהוא לא מפסיק לחקור אותו, ולמצוא עוד דרכים לגרום ללב שלי להימעך״.
להאזנה לכל האלבום

07 Leonard Cohen – You Want It Darker
[אוחז בתקליט: אייל] שגיא בן צדף כתב בדיוק את המילים שלי: ״היתה לי בעיה אמיתית עם You Want It Darker, השיר הראשון מהאלבום המדובר של ליאונרד כהן, שיצא בסוף ספטמבר. היתה לי בעיה כי לא הספקתי לשמוע אותו מספיק, והגיע אליי הראיון איתו ב״ניו יורקר״ וריסק אותי. ראיון מפוכח וגלוי לב שבמרכזו השלמה עם המוות. "אני מוכן כבר למות", הוא אמר שם, "אני מקווה שזה לא עד כדי כך מטריד לכם לשמוע״. וזהו. מאותו רגע לא יכולתי להקשיב לשיר הזה יותר. ״הנני, הנני, אני מוכן, אלוהיי״? אתם לא מבינים מה האיש הזה אומר לכם? אני כבר למדתי על בשרי מה המשמעות של לוותר על החיים. אני כבר ידעתי שהוא לא יישאר איתנו עוד הרבה. והחרמתי את השיר הזה. את האלבום כולו. ואז באותו יום ארור בתחילת נובמבר כשהידיעה החלה להתפשט שליאונרד הלך לעולמו חזרתי אליו. חזרתי אליו ומאותו רגע לא יכולתי להתנתק. מהקול המרוסק, מהמילים הנהדרות, מהלחן האפל. פתאום הבנתי. זו היתה שירתו האחרונה, וככזו השיר הזה הוא הרקוויאם הראוי ביותר לאיש כל כך נפלא. זו היתה שנה ארורה (כבר אמרתי?), שהלכה והחשיכה עם כל חודש שעבר, ומליוני נרות שדלקו לא יכלו לאפלה שארבה מכל פינה. ומה נשאר לנו? רק השיר הזה, רק השירה של ליאונרד, והידיעה המנחמת אולי שהוא הלך כשהיה מוכן״.

היה שלום, מורה גדול.
להאזנה לכל האלבום

06 A Tribe Called Quest – We Got It from Here… Thank You 4 Your Service

בתחילת השנה למדנו על מותו של פייפ דוג, הראפר מטיירב קולד קווסט שהיה חולה סכרת (הוא גם ריפרפ על זה לא פעם), ונראה היה שעם מותו בטרם עת גוועו גם התקוות הקלושות שהיו לאיחוד של הטרייב. אבל אז: הפתעה. הסתבר שמאחורי גבנו ומתחת לאפנו הטרייב הקליטו אלבום חדש. כשפייף מת, כבר היו להם מספיק הקלטות כדי להשלים את שארית האלבום בלעדיו. ואיזה חתיכת אלבום פרידה מדהים זה!!! בכל הנוגע להיפ הופ פרופר (ולא היפ-הופ-סול-פ׳אנק כמו שבמקום השלישי), זה הכי מוצדק בעולם שהאלבום הזה הוא אלבום ההיפ הופ שמדורג הכי גבוה במצעד שלנו. פצצה פצצה פצצה פצצה. מהתו הראשון ועד האחרון אין מנוחה, רק שיר ענק רודף שיר ענק, ואפילו ריבוי האורחים, עניין שבעיניי פוגם הרבה פעמים בקוהרנטיות של אלבום, נעשה ממש בטעם מעולה ובצורה קולחת ולא מעיקה.

רוני ברוט מסבירה את זה טוב: ״זו הייתה שנה טובה מאוד למוזיקה באופן כללי אבל אין ספק שהאלבום החדש של A tribe called quest הפך לי את המוח ברמה של להקשיב לו לפחות פעמיים כל יום מההתחלה ועד הסוף עם צמרמורות מביכות ודמעות בעיניים. מסוג האלבומים שמשנים לך את החיים, טוב שעוד עושים כאלה. הגזמתי? לא נורא״.

וזך שאול מוסיף, ״אני מודה שלא הקשבתי עדיין לאף אחד מהאלבומים המוקדמים, אבל זה כל כך קשה כש-We Got It מתנגן אצלי בלופים מאז שיצא. איזה יצירה מבריקה״.
להאזנה לכל האלבום

05 Bon Iver – 22, a million
[אוחז בתקליט: אני] הנה מה שקרה, בסדר הדברים:
שני שירים מתוך האלבום החדש של בון איבר יצאו.
שמעתי אותם. אהבתי אותם. לא הבנתי אותם.
חיכיתי.
האלבום המלא יצא שנייה לפני שטסתי לטיול בחו״ל. הורדתי אותו ושמתי אותו על הטלפון, שיהיה לי לטיול.
לא הצלחתי לשמוע אותו כל הטיול, כי בכל פעם שהתחלתי נהייתי מבולבל מדי.
הטיסה בחזרה הביתה הייתה ארוכה. שעה־שעתיים אחרי ההמראה הנחתי את האוזניות על האוזניים. לחצתי פליי על השיר הראשון.
ועברתי דרך הראי לצד השני.
הכל שבור פה, מנופץ, מפורק, מתפורר, לא קוהרנטי – אבל דברים נראים אמיתיים יותר מפה. מרגישים חיים יותר, נאמנים יותר ל״מציאות״ שגם היא שבורה, מפורקת, סובייקטיבית ומשתנה.
החדש של בון איוור מעורר אי נחת. הוא לא נותן לגוף ולרוח להרפות, להשתחרר. גם ברגעים העדינים והשקטים יותר שלו, המלודיים יותר, הוא בכוונה לא רפוי, לא שלם, הוא סדוק ומלא התפצלויות ודעיכות והפרעות קטנות. וזו המראה הצלולה ביותר לעולם שחיינו בו ב־2016. וזה אלבום יפה, תהומות. וזה אלבום משונה, ואולי קצת מאתגר, וטיפה מרוחק בהתחלה. אבל אני אומר לכם – תצללו אליו. אל תקשיבו לו תוך כדי. תפנו חצי שעה, הוא קצר, שימו אוזניות, תעצמו עיניים, תקשיבו.
להאזנה לכל האלבום

04 Nick Cave & The Bad Seeds – Skeleton Tree
[אוחז בתקליט: גל חמו] הצבעתי לאלבום הזה בעשרת אלבומי השנה שלי, אף על פי שזה האלבום שהאזנתי לו הכי פחות מכל העשירייה שלי. פשוט היה לי קשה. המטען שהוא מביא איתו כבד לי מדי, רגשית, על הלב והגוף כולו. זה אלבום מרהיב, מהמם, ותמיד הכי אהבתי את קייב כשהוא הנמיך את הווליום ולא צרח על הבמה אלא לחש על הפסנתר, אבל אני מודה שלא הייתי מוכן לזה. מבחינה מוזיקלית זה המשך הגיוני ל-Push the sky away, אבל רגשית… אוח, איזה משא כבד אתה מבקש מאתנו לשאת אתך, ניק. כמה יופי נורא יש כאן. כמו שכתב לנו מאור זה רוט, ״אלבום מרסק ועצוב, שהוא אמנם נורא יפה, אבל רמות העצב והכאב שלו קשות לי מנשוא״.

כתבה נפלא הילה דגן, ״בסרט הדוקומנטרי One More Time With A Feeling, שליווה את צאת האלבום, קייב שהוא הרי משורר וסופר, איש של מילים בכל רמ"ח איבריו, נחשף בסרט כמי שאינו מסוגל להשלים משפט, לעיתים מגמגם ומהורהר, ועדיין הוא מספק לנו לכל אורכו תובנות מופלאות על החיים, על משפחה, על אהבה ועל מוות, על כך שהזמן הוא אלסטי וגם כאשר תתרחק ממקור הכאב הוא ימשוך אותך בחזרה אליו וחוזר חלילה, ושהכל בסדר כי שגרה ורוקנרול והכל לא בסדר כי לאבד בן זה הדבר הכי נורא שמישהו יכול לחשוב עליו.
"עץ שלד" כשמו כן הוא – חשוף, פגיע, שביר, ערום. אך גם לעץ שלד יש שורשים נטועים עמוק באדמה והאחיזה הזאת בחיים בולטת גם בסרט וגם באלבום, בכך שנותר עדיין זקיק של אופטימיות כי יש משפחה, אהבה, מוזיקה, חברים, יצירה ותשוקה, גם בתקופה הכי אפלה, כשצריך להיפרד מאנשים אהובים תמיד קיים ניצוץ אור, כפי שניתן לראות גם בבחירה דווקא בציטוט מתוך Distant Sky על עטיפת האלבום:
Let us go now, my darling companion.
Set out for the distant skies.
See the sun, see it rising.
Rising in your eyes״.

ולירון סיני: ״גם כאן יש אבל, גם כאן יש מוות, אבל הפעם של הורה על בנו הצעיר שמת כל כך מוקדם מדי בגלל מה שנשמע כמו תאונה טיפשית, בעקבות התנסות שמחווירה לעומת ההיסטוריה של קייב עצמו עם סמים קשים יותר ועוד יותר. קייב אומר בעצמו בסרט שהוא כבר לא מאמין בנרטיבים יותר, מספר הסיפורים הגדול מכולם פשוט לא מאמין בהם יותר, מחד כי הוא לא צריך אותם עוד כדי לעשות סדר בחיים, מאידך אולי כי הכל קרס והתמוטט. הוא מדבר על איך חוויות איומות הן השראה גדולה, אבל חוויה איומה כמו זו, זה לא משהו שאתה באמת מסוגל לו. ובכל זאת הוא ממשיך ליצור, ממשיך לאהוב (את החברים, את אשתו, את הבן שנשאר בחיים), ומתנצל שבאלבום הזה המילים פחות מדויקות, אומר שלא היה יכול לכתוב אותו אחרת. וגם כאן, באופן מפתיע בתוך כל הכובד הזה יש כל כך הרבה נחמה. היא מפוקחת אולי, היא שבורה מאוד, אבל גם במקרה הזה אמן אהוב מגיש לנו מתנה, שהיא תוצר של החוויה הכנראה הכי קשה שלו, ואפשר להעריך אותה, מוזר לכתוב את זה אבל אפילו ליהנות ממנה״
להאזנה לכל האלבום

03 Anderson .Paak – Malibu
[אוחז בתקליט: איל פדר לוי] מי היה אנדרסון פאק לפני שנתיים? אלמוני לרובנו, כולל אותי. מה הוא היה בסוף 2015? הקול המעניין הזה שהתארח בארבעה שירים באלבום הקאמבק המדובר של ד״ר דרה. מי הוא אנדרסון פאק היום, בשבוע האחרון של 2016? מלך השמחה והגרוב של השנה, האורח שכולם שמחים כשהוא מגיע, החיוך הרחב, לא החיוך הנאיבי והקצת מצטנע של צ׳אנס אלא חיוך שמתענג על כל רגע, חיוך שיודע שההצלחה הגדולה, כיבוש 2016 בכל הנוגע לגרוב ואר-נ׳-בי, הגיעו בזכות ולא בחסד.

מה מציע לנו אנדרסון פאק? האם הוא מציע לנו תובנות על גיל ההתבגרות? על מוסד הנישואין? על פירוקו? האם הוא מעביר אותנו מסע מוזיקלי קרוב ומשיק כל כך למוות שאנחנו מצטמררים? האם הוא מרים שלט מחאה? ממסגר בצורה מאירת עיניים את האירועים שאנחנו רואים בחדשות?

לא. אף אחד מאלה. שאר האלבומים ברשימה הזו עושים את כל הדברים האלה, ועוד. אנדרסון פאק לא עושה אף אחד מהדברים החשובים האלה. אבל הוא עושה משהו חשוב לא פחות, שחשיבותו גוברת מפני שכל כך קל לשכוח שהוא חשוב: אנדרסון פאק חוגג את הערך האמיתי שבהנאה, ב-Joy, מילה שהיא גם הנאה וגם שמחה וגם חדווה וגם עליצות אבל אין לה מילה קולעת אחת בעברית. ה-Joy הזה שפאק מכניס לחיים שלי בכל אחת ממאות הפעמים ששמעתי השנה את האלבום הפנטסטי שלו Malibu זה לא הסחת דעת, זה לא אסקפיזם. זה תזכורת: בשביל זה אנחנו נלחמים. בשביל זה חשוב להיאבק, למחות, להתנגד, לשרוד, לעבור את הכאבים – מפלות פוליטיות, קשיים אישיים, גיבורים שמתים – אנחנו לא נלחמים כדי להמשיך לחיות בכאב. השאיפה שלנו היא לא רק להתקיים, אלא להגיע למצב גבוה יותר, מצב שאליו מכניס אותי אנדרסון פאק באלבום הזה: שמחה. עונג.

והאלבום של פאק, יותר מכל אלבום אחר ששמעתי השנה, נוטף את השמחה והעונג האלה מכל בית ופזמון שלו. עונג מיני, שמחת ניצחון, חדוות הריקוד, הנועם שבהיזכרות בימים קשים עכשיו כשרווח לנו, הסיפוק בחלומות שמתגשמים. יש באלבום הזה גם את המרדף אחרי הדברים האלה, את המאבק בניסיון להשיגם, אבל גם, ובעיקר, את השמחה שהם מביאים. השמחה הזו היא המטרה שלשמה אנחנו נלחמים, בשבילה אנחנו ממשיכים לחיות, בגללה אנחנו לא מוותרים, אליה אנחנו מכוונים.

ככל שהלכנו ושקענו בחול הטובעני של שת המכאובים הזו,עם כל כך הרבה מוות וחרא ואכזבות וזוועות, האלבום של אנדרסון פאק היה בשבילי לא רק משכך כאבים אלא שנורקל ארוך לשכבת החמצן שהרגשתי שהולכת ומתרחקת מעל ראשי, מעל ראשנו הקולקטיבי. אלבום שנה הבלתי מעורער שלי. ולאור שני המקומות הראשונים – מוצדקים או לא תחליטו אתם, אבל הם שניהם אלבומים של אמנים ותיקים ומוכרים שנמצאים בקונצנזוס – המקום השלישי הוא בעיניי המקום הראשון האמיתי במצעד האלטרנטיבי של החדש והמרענן.

והולי שיט, וחכו שתראו אותו בהופעה.
להאזנה לכל האלבום

02 Radiohead – A Moon Shaped Pool
[אוחזים בתקליט, אני, אייל לוי, אלעד צור] השבוע אחד החברים שלי אמר לי שהאלבום החדש של רדיוהד הוא האלבום הכי גרוע שהם הוציאו אי פעם. יכול להיות שהוא הרשה לעצמו לבטא לידי את הרגש העז הזה כי לפני שבוע ביקשתי בפייסבוק לא להצביע לאלבום הזה אלא אם כן אתם באמת ממש אוהבים אותו, מתוך חשש שהוא ייבחר לאלבום השנה לא כי הוא האלבום הכי טוב שיצא השנה אלא סתם כי הוא עשה הרבה רעש וזכה להרבה תשומת לב. ובמהלך הרגע הזה חשבתי לבטל לאלתר את החברות רבת השנים שלנו, כי לא הצלחתי לתפוס איך אפשר לשמוע את האלבום הזה, לשמוע באמת, ולא לטבוע ביופי.

לא אתווכח עם מי שיגיד לי שזה לא האלבום הטוב ביותר שחבורת הפלאים הזו הקליטה בחייה. לכל מעריץ רדיוהד יש את הפייבוריט שלו ואני מרשה לעצמי לנחש שאין ביניהם רבים ש-A moon shaped pool, עם כל יופיו הבוהק למרחוק, הוא מספר 1 שלו. אבל יא רבנן, איזה אלבום אדיר. אתם יודעים מה אני חושב? אני חושב שדפקנו את הסטנדרטים. רדיוהד חידשו והביאו יצירת מופת עם The Bends, ואז עשו את זה שוב עם OK Computer ואז עשו את זה עוד פעם (!) עם Kid A. מאז הם לא עושים את שני הדברים יחדיו. או שהם מחדשים (The king of limbs) או שהם מקליטים אלבום מושלם (In rainbows), אבל שני הדברים לא קורים יחדיו כמו שהוא קרו בטרילוגייה ההיא מאמצע עד סוף הניינטיז. וזה לא הוגן לצפות מהם לזה. בכל פעם שיוצא אלבום של רדיוהד אני שומע אותו ומתאהב בו ואז מבין שאם הוא היה יוצא לכל להקה אחרת על הפלנטה זה היה האלבום הכי טוב של אותה להקה. אבל להתאכזב כי הוא ״רק אלבום מעולה״ אבל הוא לא הפך לנו את האוזניים עם סאונד וגישה חדשים, או ״רק״ הביא לאוזניים של עשרות מיליוני אנשים צלילים וגישה מוזיקלית שהם לא רגילים לשמוע אבל לא הכיל שירים אלמותיים – זה כבר סטנדרט לא אפשרי לשיפוט של אלבומים.

אם לא היה לנו בק-קטלוג של רדיוהד, ולהקה אלמונית של גברים בגיל העמידה מאנגליה הייתה מוציאה השנה את A moon shaped pool כאלבום בכורה, היינו הופכים למיסיונרים שלו ומשכנעים את כל החברים שלנו לשמוע את הדבר המדהים הזה. אבל כתוב על זה ״רדיוהד״. אנחנו מצפים ליותר מדי.

אני אוהב את האלבום הזה אהבה גדולה מאוד מאוד, ולמעשה אני מרגיש קשור אליו רגשית הרבה יותר מלהרבה אלבומים אחרים ברשימה הזו (לא מעט בזכות מסיבת ההאזנה המשותפת שעשינו כשהוא יצא). זה נכון שניסיתי (ואולי גם הצלחתי) להניא אנשים מלהצביע לו אוטומטית, אבל הוא עדיין אחד מ־3 האלבומים האהובים עליי ביותר השנה. הוא עדיין אלבום ענק. והמקום השני מגיע לו. אולי גם גבוה יותר.

יובל חורי כתב, ״אלבום שמפתיע לטובה הוא אלבום טוב. אלבום שעומד בציפיות גבוהות הוא אלבום מעולה. אבל לאלבום התשיעי של רדיוהד ציפיתי כל כך, ידעתי שהוא יהיה מדהים, והוא הצליח להתעלות אפילו מעל זה. וזה סימן שמדובר באלבום השנה. רק מי שמכיר היטב את האמנות היחידה במינה של רדיוהד ידע לזהות את הפנינים האמיתיות באלבום הזה, שמביא לקצה ורסטיליות וירטואוזית של יצירה מרגשת ומסעירה״.
להאזנה לכל האלבום

01 David Bowie – Blackstar
[אוחזים בתקליט: אייל גולדמן, יותם רוזנצווייג, לאון פלדמן, רובי] היו לי הרבה דברים לכתוב על האלבום הזה לפני המצעד. אבל אחריו, לאור הבחירה הזו, אני מרגיש שהדבר הכי קולע יהיה פשוט לתמלל את מה שקוואמי אמר בשידור המצעד, כשהציג את הבחירה שלכם לאלבום (ולשיר!) השנה. הנה זה (עם עריכות קלות שלי לשם הרצף):

טוב, תשמעו. זו הייתה לאוהבי מוזיקה מצד אחד – באמת, מי שמתעניין וחופר במוזיקה חדשה, יצרנו לנו סביבה של אנשים שזה העניין שלהם בחיים – זו הייתה שנה מופלאה. באמת, איזו כמות! היו לנו כאן 80 שירים ו־80 אלבומי השנה ונראה לי שכמעט כל אחד מאתנו בתחנה, בין אם לפני או מאחורי הקלעים, היה יכול לבחור איזה 80 שירים ואלבומים אחרים, באמת, המבחר הוא מדהים.

אבל זה לא סוד וזה ברור וגלוי שזו פשוט הייתה שנה מזעזעת ברמת האובדן שלה. היו כל כך הרבה שמות בסדר גודל מהותי, ממש תחושת מכות כאלה. וכן, זו לא השנה אשמה, ברור, אבל זה שלפעמים אתה לא מספיק לעכל… אתה יודע, הייתה לנו שיחה אישית על זה, ואמרתי לך שאני מרגיש בשנה הזאת שאני ממש רץ בין הטיפות, אני בורח מהברד שנוחת כל כמה זמן. עוד מישהו שאני באמת אוהב – מת. ואוקיי, אולי לא הכרתי אותו אישית, אבל זה צובט בלב, זה תחושה שמשהו הולך לאיבוד, וזה כל כך מכאיב לפעמים. ואז פתאום יאי, את המצעד השנתי, בואו נתחיל לעבוד על זה – ואז עוד מישהו מת. ואתה אומר אוקיי בוא נרים את הראש, יצא אלבום מגניב של זה וזה – ועוד מישהו. מין טלטלה, אני חושב שזה אחד הדברים שכל כך קשים לאנשים שאוהבים מוזיקה ומתעניינים בה, ותרבות בכלל, כי איבדנו גם הרבה אנשי קולנוע וטלוויזיה נפלאים בשנה הזו. (גיא מתפרץ: אני חושב שאנחנו כאלה אנשים, אנחנו מגדירים את עצמנו במידה רבה דרך התרבות שאנחנו אוהבים וצורכים, וכשמישהו כזה מת אתה מרגיש שזה חלק ממך, גם אם לא הכרת את דיוויד בואי או את פרינס או את לאונרד כהן אישית). ממש ככה.

אז אני מוצא את זה סמלי בצורה כן חיובית שלמרות שאנחנו בדרך כלל נורא רוצים להרים ולחגוג עם השירים – שמה שנמצא בפסגה הוא גם משהו שמסמל את התחושות האמיתיות שחלק גדול מאתנו חווה והרגיש השנה הזאת. וזה בסדר. ואנחנו מתמודדים גם עם זה. גם עם זה.

אלבום ושיר השנה של רדיו הקצה ועונג שבת: David Bowie – Blackstar.

אני שואל את עצמי, ובאמת שאין לי תשובה, אם האלבום הזה היה נבחר למקום הראשון (ולא בפער גדול מהאלבום שמאחוריו, לפי מה שאמר קוואמי בזמן המצעד) גם אם דיוויד בואי היה ממשיך לחיות את שארית 2016. ואני שואל את עצמי, ולזה יש לי תשובה, האם השאלה הזו רלוונטית בכלל.

והתשובה היא פשוטה מאוד: לא. זה לא משנה. האלבום הזה נבחר לאלבום השנה גם מפני שהוא יצא ימים ספורים לפני מותו המפתיע והמטלטל של דיוויד בואי. גם כי הידיעות היו סמוכות. אבל בעיקר כי שני הדברים – המוות והאלבום – כרוכים זה בזה. המוות הוא המפתח לאלבום, להבנה מלאה שלו, למעבר דרך המבוך שבנה לנו בואי, לפענוחו. ואם במקרה של לאונרד כהן אנחנו יכולים לומר שהאלבום שלו הוא אלבום פרידה אפשרי (כי כהן היה אולי מוכן למות אבל לא ידע בוודאות שמותו כה קרוב), על Blackstar אי אפשר לומר את זה. Blackstar הוא אלבום שאני לא מכיר כמותו. הוא אלבום שהמוות של יוצרו הוא חלק מהותי, בסיסי, אפילו יסודי בו. כמעט בכל כולו. אחד הדיסקים של Nine inch nails מגיע בצבע שחור ומשנה את צבעו ללבן אחרי שהוא מסתובב ומתחמם בתוך נגן הדיסקים. Blackstar הוא מנגנון דומה: הוא אלבום שבאופן יזום ומכוון נצבע בצבעים אחרים ונועד לשנות את פירושו ברגע היוודע דבר מותו (הוודאי והידוע, לבואי עצמו) של דיוויד בואי.

היה רגע שחשבתי סעמק, אם האלבום הזה נבחר לאלבום השנה, זה פשוט לא יהיה פייר! הוא אלבום מעולה, אבל הוא לא האלבום הכי טוב שיצא השנה, וזה לא הוגן שהמוות של בואי, אירוע חיצוני לאלבום, הזניק אותו כל כך גבוה בתודעה של המאזינים וכל כך גבוה במצעד. אבל הרגע הזה חלף מהר. הוא דעך ברגע שנזכרתי במה שכתבתי בפסקה הקודמת, והוא נעלם לגמרי כשנזכרתי שאין מדד איכות אובייקטיבי ושהמצעד השנתי הוא המחט הרגישה שלא מונחת על התקליטים ששמענו השנה אלא על הלבבות של כולנו כשהאזנו להם. והלב של כולנו הואץ והתכווץ בכל פעם ששמענו את Blackstar השנה. וכן, זה היה גם בגלל מותו המקולל של בואי. וזה חלק מהחיים המוזיקליים והתרבותיים שלנו ב־2016, החיים שמתוכם ועליהם אנחנו הצבענו החודש למצעד.

היה שלום, גיבור שלי. גיבור שלנו. תודה על המתנה האחרונה, היפהפיה, עם הסוד הנורא בתוכה, ועם כל היופי והפאר והקסם שבה, ובך, ועכשיו גם בנו.

כתב ארז אמינפור, ״אין לי עוד מה להגיד על בואי חוץ מזה שהוא חירבן לי את השנה, הוא הפך אותה לכואבת יותר ויותר ככל שהאזנתי למה שהשאיר אחריו. האלבום הזה היה צריך להיות רק ההתחלה של בואי אחר לגמרי; הרכב אחר עם סאונד שחורך את לך את האוזן, שירים עם מבנה מורכב וקליפים מגניבים שאין דברים כאלה. את כל זה הספקתי לחוות בדיוק יומיים עד שהבנתי מה באמת קיבלתי; את הסוף של מי שהיה המוזיקאי והאמן הכי הטוב ביותר שאי פעם הכרתי״.

וכתב עופר הראל, ״קשה בכלל לחשוב עליו במושגים של שאר האלבומים שיצאו השנה. לשמוע אותו מבחינתי תמיד יהיה קשור לימים לפני ואחרי המוות שלו. זה ממש הרגיש כמו רגע היסטורי – אמן שהופך את המוות שלו ואת הנגיעה שלו לתרבות ההמון ליצירת אמנות. וזאת גם באמת יצירה מדהימה ומרגשת, שענמצאת גבוה גבוה ממש ליד כל האלבומים הגדולים שלו. זה לא רק התזמון. אבל זה גם התזמון״.

וכתב ירדן אבני, ״בהתחלה היה לי קשה להבין – איך מישהו יכול להישמע כל כך… חי, כשהוא יודע שהמוות כל כך קרוב? ככל שביליתי יותר זמן עם האלבום התשובה נהייתה יותר ברורה – בואי הקליט את האלבום בידיעה שכל נשימה שלו עלולה להיות האחרונה. זה לא מקרי שזהו האלבום הכי גרנדיוזי ונועז שלו מאז שנות השבעים – זהו הריקוד האחרון של דיוויד בואי לפני השינה הגדולה, והוא חייב להיות הריקוד הכי טוב בעולם. תודה לך,Prettiest Star״.
להאזנה לכל האלבום

והנה שירי ואלבומי השנה של רדיו הקצה ועונג שבת, במלואם:

[symple_column size="one-half" position="first" fade_in="false"]אלבומי השנה 2016:

80. Local natives – Sunlit Youth
79. Clipping – Splendor & Misery
78. Frightened Rabbit – Painting Of A Panic Attack
77. Death Grips – Botomless Pit
76. Kate Tempest – Let Them Eat Chaos
75. Underworld – Barbara Barbara, We Face A Shining Future
74. Beyond the wizard's Sleeve – The Soft Bounce
73. Useless ID – State Is Burning
72. OSOG – OSOG
71. Preoccuations – Preoccuations
70. Jimi James – Eternally Even
69. איה כורם – 2023
68. Wilco – Shmilco
67. Common – Black America Again
66. Pixies – Head Carrier
65. Cass McCombs – Mangy Love
64. Drake – Views
63. Regina Spektor – Remember Us To Life
62. Whitney – Light Upon The Lake
61. Band Of Horses – Why are you ok
60. Bat For Lashes – The Bride
59. Red Hot Chili Peppers – The Getaway
58. Kevin Morby – Singing Saw
57. Daughter – Not To Disappear
56. Goat – Requiem
55. Dinosaur Jr. – Give a glimpse of what yet not
54. Justice – Woman
53. Badbadnotgood – IV
52. Nicolas Jaar – Sirens
51. Jenny Hval – Blood Bitch
50. King Gizzard & the lizard wizard – nonagon infinity
49. Woods – City Sun Eater in The river of lights
48. Kaytranada – 99.9%
47. M83 – Junk
46. Diiv – This is The Are
45. Danny Brown – Atrocity Exhibition
44. Ty Segall – Emotional Mugger
43. Metallica – Hardwired… To Self Destruct
42. כהן@מושון – ימים ארוכים
41. Savages – Adore Life
40. Moderat – III
39. No Name – Telefon
38. שלום גד – הכל חדש
37. Mass Gothic – Mass Gothic
36. רם אוריון- גרמנים באוגנדה
35. Thee oh Sees – A Weird Exits
34. The Avalanches – Wildflower
33. Childish Gambino – Awaken, My love
32. Anohni – Hopelessness
31. Parquet Courts – Human Performance
30. Blood Orange – Freetown Sound
29. Kutiman – 6am
28. המסך הלבן – המסך הלבן
27. Mitsky – Puberty
26. The Last Shadow Puppets – Everything Youv'e Come to Expect
25. חיה מילר- +1
24. Angel Olsen – My Woman
23. הפוסי של לוסי – מסיתים למרד
22. Deaf Chonky – Farsh
21. Kendrick Lamar – Untitled Unmastered
20. De La Soul – …And The Anonymous Nobody
19. Totemo – Desire Path
18. שרף אורנים – אביב גדג'
17. Michael Kiwnuka – Love & Hate
16. Car Seat Headrest – Teens Of Denial
15. Kanye West – The Life Of Pablo
14. Solange – A Seat At The Table
13.Pj Harvey – The Hope Six Demolition Project
12.Beyonce – Lemonade
11.Chance The Rapper – Colouring Book
10.Iggy Pop – Post Pop Depression
9. James Blake – The Colour In Anything
8. Frank Ocean – Blonde
7. Leonard Cohen – You Want It Darker
6. A Tribe Called Quest's – We Got It From Here… Thank You 4 Your Service
5. Bon Iver – 22, a million
4. Nick Cave & The Bad Seeds – Skeleton Tree
3. Anderson Paak – Malibu
2. Radiohead – A Moon shaped pool
1. David Bowie – Blackstar
[/symple_column]

[symple_column size="one-half" position="last" fade_in="false"]
שירי השנה 2016:

80. Portishead – SOS
79. Justice – Randy
78. Blood Orange – Augustine
77. The Strokes – Oblivius
76. Grandaddy – Way We Won't
75. Anohni – Drone Bomb Me
74. Prophets Of Rage – Prophets Of Rage
73. Iggy Pop & Josh Homme – Break into Your Heart
72. Living Color – Who Shot Ya
71. Kanye West – Famous feat. Rihanna
70. The Last Shadow Puppets – Aviation
69. Car Seat Headrest – Drunk Drivers/Killer Whales
68. חיה מילר – כסף מאמא
67. The Julie Ruin – I Decide
66. Susanne Sundfor – Reincarnation
65. Drake – One Dance
64.Nick Cave & The Bad Seeds – Rings Of Saturn
63. Childish Gambino – Redbone
62. Justice – Safe & Sound
61. Massive Attack feat. Hope Sandoval – The Spoils
60. Deaf Chonkey – Shirley
59. המסך הלבן – רק בקבר
58. Frank Ocean – Ivy
57. Kendrick Lamar – Untitled 02
56. PJ Harvey – The Ministry Of Defence
55. The Avalanches – Frankie Sinatra
54. Car Seat Headrest – Vincent
53. Frank Ocean – Nikes
52. Solange – Don’t Touch My Hair
51. Beyonce – Sorry
50. Anderson Paak feat. Schoolboy Q – Am I Wrong
49. Michael Kiwanuka – Love & Hate
48. Chance The Rapper – Blessings
47. Kutiman feat. Adam Scheflan – Shine Again
46. Radiohead – Ful stop
45. שמועה – חיה מילר
44. James Blake – I Need A Forest Fire
43. Savages – Adore
42. David Bowie – I can't give everything away
41. הפוסי של לוסי – גנגסטה
40. Badbadnotgood – Time Moves Slow
39. Ty Segall – Diversion
38. PJ Harvey – The Wheel
37. Beyonce – Hold Up
36. Bon Iver – 22 (Over S∞∞n)
35. Mass Gothic – Every Night You've Got To Save Me
34. PJ Harvey – The Community Of Hope
33. Nick Cave & The Bad Seeds – Jesus Alone
32. Michael Kiwanuka – Cold Little Heart
31. Angel Olsen – Shut Up & Kiss Me
30. Solange – Cranes In The Sky
29. David Bowie – Dollar Days
28. אביב גדג' – כאבי גדילה
27. Beck – Wow
26. Anderson.Paak – The Bird
25. Childish Gambino – Me and your mama
24. Mitski – Your Best American Girl
23. Radiohead – Decks Dark
22. Nick Cave & The Bad Seeds – Girl In Amber
21. Totemo – Seesaw
20. James Blake – Radio Silence
19. Beyonce – Formation
18. Bon Iver – 33 "god"
17. Pussy Riot – Straight Outta Vagina
16. Animal Collective – Floridada
15. Radiohead – identikit
14. Kanye West – Ultralight Beam
13. Totemo – Hits
12. Iggy Pop & Josh Homme – Gardenia
11. Radiohead – True love waits
10. Radiohead – Present Tense
9. Nick Cave and the bad seeds – I need you
8. DJ Shadow – Nobody Speak
7. Anderson Paak – Come Down
6. A Tribe called quest – We the People
5. Radiohead – Daydreaming
4. Radiohead – Burn the witch
3. Leonard Cohen – You want it darker
2. David Bowie – Lazarus
1. David Bowie – Blackstar
[/symple_column]

שנה שבוגי!