פטיפוניזם: למה ויניל? (פרק 1)
הקדמה: אני נוהג לעבוד בפרצים: רעיון, התלהבות, עשייה מאנית ותוך מקסימום שלושה ימים אני מחזיק בקצה העכבר שלי פוסט או אוסף או פרויקט חדש. אבל על הפרויקט שפרקו הראשון (מתוך שלושה) נפרש עכשיו לפניכם עבדתי בערך שנתיים. זה נשמע מרשים מאוד, אבל אלו לא היו באמת שנתיים של עבודה רציפה. עשיתי הרבה דברים באמצע, בעיקר שמעתי תקליטים, אבל עכשיו החלטתי לקפל שרוולים ולהתנפל על הישורת האחרונה שמנעה מהפרויקט הזה לראות אור במשך יותר מדי זמן.
הפרויקט שלפניכם נקרא פטיפוניזם: להתחיל עם ויניל, והוא נולד מהרבה שיחות שהיו לי עם אנשים ששמעו, קראו או חזו בתחיית הוויניל והפטיפונים של השנים האחרונות ורצו גם, אבל לא ידעו בכלל מאיפה להתחיל, כמה זה עולה ומה צריך. אני לא מומחה בנושא, אבל נועצתי עם מומחים ואפילו ערכתי תחקיר (!), ואני מקווה שהמדריך הזה יהיה מקיף אבל בעיקר נגיש ככל האפשר.
שימו לב: המדריך הזה הוא בשום צורה אינו שלם, ולמעשה מה שאתם מקבלים כאן היא טיוטה כמעט סופית. היא תהפוך לגרסה הסופית בעזרתכם: תקנו לי טעויות, הציעו שיפורים, עדכנו אותי בפרטים וחשוב מכל – עזרו לי להרכיב את המדריך המלא לחנויות תקליטים ופטפונים בארץ.
אז מספיק לפטפט. בואו נתחיל.
פטיפוניזם: להתחיל עם ויניל
1. למה ויניל?
2. משיגים פטיפון
3. בונים תקליטייה (יתפרסם בקרוב)
4. המדריך המלא לחנויות תקליטים ופטיפונים
"כבר שנתיים לא היה לי פטיפון תקין, ועכשיו קניתי אחד ושמתי אותו במטבח ואני לא מפסיק להקשיב לו. שכחתי כמה החווייה הזו פיזית. פעם תקליטים היו מניעים אותי, לא רק שכלית, בקטע של 'זה שיר טוב' או 'אלה מילים טובות' או 'זה מהלך אקורדים מעניין', אלא ממש מניעים אותי, פיזית" – מת'יו קוז, סולן Nada Surf
הקדמה: מכתבים
בואו נדבר רגע על מכתבים.
רובנו שולחים אימייל על בסיס כמעט יומיומי. חלופת המילים הזו הפכה להיות כמעט אוטומטית, ונעה בין מיילים של מילה או משפט אחד להתכתבויות אישיות של עמודים רבים מספור שנאגרים בתיבת הג'ימייל. אבל איך הרגשתם בפעם האחרונה שקיבלתם בדואר מכתב אמיתי, מנייר, שאדם שאתם מכירים כתב לכם בעט או בעיפרון?
עקב טווח הגילים הרחב כאן בעונג, סביר להניח שחלק מהקוראים בכלל לא התנסו בחווייה כזו. המכתב מיושן, לא נוח, פיזי מדי. הוא דורש מאתנו ממש להפעיל את השרירים ביד כולה ולכתוב בעט ולקפל את הנייר ולהדביק בול וללכת לדואר – למי יש כוח לזה? למי יש זמן? או. למי שיודע מה ערכו של מכתב אמיתי, כזה שאפשר להריח ולראות בו את הרעידות והשינויים הדקיקים בכתב היד של אדם אחד, לרוב כזה שאנחנו אוהבים. מי שקיבל כזה, מי שכתב כזה, לא ישכח.
אימייל נוח הרבה יותר: הוא זמין, מהיר, נפוץ יותר, משוכלל יותר, לא צריך לפענח כתבי יד שאתם לא מבינים כי הכל כתוב בכתב מחשבי נוח וברור. אבל נסו להריח אימייל או לטמון אותו מתחת לכרית או לקרוע אותו בזעם. המקסימום שנוכל לעשות הוא לסמן אותו בכוכבית או להדפיס ממנו עותק על נייר מדפסת.
שאמשיך עם המטאפורה, או שאתם כבר איתי?
(תצלום: alaskaval, ברישיון CC-by-nc-nd)
כמו מכתב, מייל או קוד מורס, גם הפורמט בו אנו מקבלים את המוזיקה שלנו הוא בסך הכל אמצעי, כלי להעברת מידע מאדם אחד (האמן) לאחר (המאזין). ויניל הוא כמו מכתב, נניח, ודיסק הוא כמו אימייל. (וקבצי mp3? בסך הכל SMS מוזיקלי, אי אפשר אפילו להדגיש מילים). נכון, כמו האימייל גם הדיסקים הם נוחים יותר ומדויקים יותר, אבל לצליל אנלוגי – ועוד מעט נרד גם לסיבות הטכניות שבדבר – יש חום אנושי, רגש שנעדר בחלקו או במלואו בגירסה דיגיטלית. הוא אולי פחות "נקי" (בוויניל, לפחות) אבל הוא חי, הוא אמיתי, הוא… גשמי כמו מכתב. יכול להיות שלשמוע תקליטים זה אנכרוניסטי בדיוק כמו לשבת לשולחן ולכתוב מכתבים לאהובה, אבל נסו כל אחת מהחוויות האלו: כתבו מייל ואז טרחו וכתבו מכתב. אתם תרגישו אחרת לגמרי, וזו תמצית העניין. אפשר (וגם קל מאוד) להתווכח במשך שעות אם מבחינה מדעית האוזן שלנו באמת יכולה להבדיל בין סאונד אנלוגי (של תקליט) לדיגיטלי (של דיסק או קובץ מחשב), ומה נשמע טוב יותר, אבל בעיניי זה ויכוח עקר. בסופו של דבר הכל תלוי בדבר אחד שאי אפשר להתווכח איתו: ההרגשה.
סדרת הכתבות הזו, שתורכב משלושה חלקים, מיועדת לאלה מכם שמסתקרנים ורוצים גם הם להכניס לחייהם את המכשירים המופלאים האלה שמפיקים מוזיקה, פטיפונים (ומן הסתם גם תקליטים), אבל אף פעם לא מימשו את הרצון כי הם לא ידעו מאיפה להתחיל, איפה להשיג, במה זה כרוך וכמה זה עולה (תשובה: פחות משחשבתם). בשני הפרקים הבאים נדבר על איך, איפה ובכמה שקלים תוכלו לצעוד צעדים ראשונים בממלכת הווינילים ולהתהדר גם אתם בסאונד אנלוגי בבית.
אבל קודם צריך לברר שאלה חשובה הרבה יותר: למה.
(תצלום: Dennis AB, ברישיון CC-by-sa)
"כשלאמנים יש את האומץ והחזון להקליט כך, זה מייחד אותם. זה יוצר צליל חם, צליל תלת-ממדי, צליל שונה. בעיניי, לצליל אנלוגי יש השפעה רגשית חזקה יותר" – ג'ו בויד, מפיק מוזיקלי
ממש לא מזמן שוחחתי עם מישהו, ובשלב מסוים הזכרתי את הפטיפון שלי. השאלה המיידית שלו הייתה "תגיד, באמת שומעים הבדל בצליל?"
זו שאלה במקומה, לאור הדעה הרווחת בקרב אודיופילים שסאונד אנלוגי של תקליט הוא איכותי ואמיתי יותר משל דיסק.
כשאתם מנגנים תו בגיטרה, מקישים על תוף או אומרים "גבינה", אתם יוצרים גל קול: תנודות משתנות של אוויר. גל קול שמוקלט בצורה אנלוגית הוא גל קול רציף, כלומר ייצוג חשמלי זהה ככל האפשר לגל הקול המקורי. נניח כך:
בואו נניח שהגרף הזה מייצג גל קול במשך שנייה אחת. אני מפשט כאן את הדברים מאוד כדי לתת דוגמה פשוטה ככל האפשר, העניין עצמו הוא כמובן מורכב הרבה יותר אבל העקרונות דומים.
דיגיטציה הופכת כל דבר למספרים, בבסיסו של דבר, זה פירוש המילה דיגיטציה: המרה לספרוֹת. היא לא יכולה לייצר קו רציף, מדויק ונאמן ב-100% למקור, היא יכולה רק לשאוף ל-100% אך לעולם לא תגיע אליו. הקלטה דיגיטלית במהירות דגימה של 44,100 הרץ, שזו הקלטה סטנדרטית מהסוג שמוטבע על דיסק, פירושה שכל שנייה מחולקת ל-44,100 נקודות דגימה.
בואו נפשט את זה עוד יותר כדי שיהיה קל יותר להבין, ונניח שאנחנו דוגמים את גל הקול שלנו במהירות דגימה של 10 הרץ, כלומר 10 נקודות דגימה בשנייה (שזה מגוחך מבחינה פיזית אבל זה רק לשם הדוגמה). פירוש הדבר הוא שגל הקול החלק שראינו קודם מחולק עכשיו לעשר נקודות, על פי גובה גל הקול בכל אחת מנקודות הדגימה. כך:
עכשיו אנחנו רוצים לשמוע את מה שדגמנו, אבל נקודות אי אפשר לשמוע, גל קול צריך להיות הרי קו רצוף של צליל. לכן לוקח המחשב את הנקודות הירוקות שקיבל, ועורך ביניהן ממוצע, כלומר מנחש מתמטית איך בטח נראה הקו שעבר ביניהן. הוא הולך על בטוח ולכן משתמש בקווים ישרים ולא סתם מקשקש על כל הגרף. בצורה מאוד מופשטת, הצליל החדש שנקבל ייראה, ויזואלית, כמו הקו הכחול הזה:
לא בדיוק דומה לגל הקול האנלוגי (הקו האדום) המקורי שלנו, אה? בדיוק. זה, על בוהן של רגל אחת, ההבדל בין סאונד אנלוגי לסאונד דיגיטלי [קראו עוד באקט דיגיטלי – PDF], וכל הרווחים וההבדלים האלה עלולים להיות אחראיים להרבה בעיות, שיבושים ועיוותים בצליל.
"וסרט שפעם ראינו נקטל בשל פגמיו / אבל הפגמים שלו היו מה שאהבנו" – Okkervil River – "Singer Songwriter"
אבל המציאות לא פשוטה וחד משמעית כמו גרף פשוט עם שני צבעים. כזכור, דגימה סטנדרטית בדיסקים היא 44,100 הרץ, שזה הרבה מאוד נקודות ירוקות כאלו בשנייה – מה שהופך את הדגימה הדיגיטלית לקרובה מאוד למקור וממזערת מאוד את השינויים, שאכן קיימים עדיין (שואפת ל-100% אבל לא מגיעה אליו, זוכרים?). אבל זו רק איכות של דיסק, שהיא לא הבסט שבבסט. באולפנים משתמשים לרוב באיכות דגימה גבוהה יותר ובעומק צליל הרבה יותר גדול (48 ביט במקום 24 או 16 ביט, ולפעמים במהירות דגימה של 96,000 הרץ). מהו עומק צליל? תחשבו על זה כעל כמות הצבעים במסך המחשב שלכם. פעם היה לנו מסך עם 2 צבעים, אחר כך עם 16 צבעים, וכיום מסכים סטנדרטיים מגיעים עם כמה מיליוני צבעים, וההבדל ביניהם לבין המקור (הצבעים בעולם האמיתי) כמעט בלתי מורגשים לעין האנושית. מה שמעלה שאלה נוספת: האם האוזן האנושית יכולה בכלל להבחין בהבדלים שכרגע תיארתי עם הגרפים הצבעוניים עוצרי הנשימה שלי?
[ורבי עומר סנש מוסיף: "כשאומרים שתקליטור נדגם ב-44,100 הרץ, ב-16 ביט מתכוונים לכך שמצבו של גל הקול נבדק 44,100 פעמים בשניה, וכל דגימה כזו מיוצגת על ידי מספר שמאוחסן ביחידת זיכרון ממוחשבת בגודל 16 ביט, שזה, בלי להיכנס לחישובים מסובכים, מספר שלם בין 0 ל-65,535. זה מאפשר לגל הקול המשוחזר שלנו להיות מדוייק מאוד, מה שנקרא, Hi Fidelity, ולשחזר נאמנה את הצליל הקריספי והמדויק שאנחנו מכירים בקומפקט דיסק אבל עדיין, לא משנה לאיזו טכנולוגיה נתקדם, ואפילו אם נדגום את המציאות במהירות האור, במחשבי-על, לעולם לא נגיע לשיחזור אמיתי ומלא של המציאות כפי שהיא: אתם מכירים מישהו שמתבלבל בין טלויזיה המציגה תמונה ב-HD לבין הנוף הנשקף מהחלון?"]
אוזן אנושית תקינה יכולה לשמוע טווח של בערך 20,000 הרץ, ויש לאוזן הזו מגבלות רבות (בטח לעומת כלבים, מכרסמים ושאר חיות, אבל הם לעולם לא ייהנו כמונו משיר טוב של רדיוהד). האם ביכולותיה המוגבלות היא יכולה להבחין בהבדלים כל כך דקים, ברמה של אלפית השנייה ושבריר התדר? תלוי את מי שואלים. יש אנשים שיישבעו בכך שתקליטים ופטיפון מתמודדים טוב יותר עם הרגיסטרים הנמוכים, הבאסים, מעבירים אותם בדיוק רב יותר ולכן נחשבים לפורמטים עם "צליל חם". אחרים, וגם לא מעט מחקרים, טוענים שהאוזן והמוח האנושיים יתקשו או לא יבדילו בכלל בין צליל אנלוגי אמיתי לקובץ דיגיטלי באיכות דגימה גבוהה (בדיוק כמו שמספיקים 24 פריימים בשנייה כדי להתל בעין ובמוח שלנו, שחושבים שהם רואים תנועה רציפה וחלקה על מסך הקולנוע), ושההבדל העיקרי שבו תשימו לב בין צליל של דיסק לזה של תקליט (בהנחה ואתם מאזינים להם דרך אותו ציוד הגברה ורמקולים) יהיה הרחשים של האבק על התקליט. מעבר לרמת הוויכוח הזו אנחנו כבר נכנסים לתחום האודיופילי, ואין לי כוונה להגיע לשם (הפעם), כך שהמסקנה הבלתי נמנעת היא זו: העדפה של צליל אנלוגי היא עניין סובייקטיבי לחלוטין. זה עניין של תחושה, האזנה, ורומנטיקה.
קריאה נוספת:
מומלץ: מוות ל-MP3 – דויד פרץ מסביר בתשוקה וזעם איך מוזיקה דיגיטלית הורסת לנו את המוזיקה ואת השמיעה [עברית]
בדקו אם אתם יכולים להבדיל בין איכויות דגימה שונות של קובץ מוזיקה [אנגלית]
מומלץ: על הביטים הללו – מגזין אקט מוזיקלי מסביר מהו סאונד דיגיטלי [עברית, PDF]
עוד על איכויות ומגבלות האוזן האנושית [אנגלית]
ערן דינר טוען: תפסיקו לזבל לנו בשכל על עליונות הוויניל, זה בולשיט [עברית]
האם סאונד דיגיטלי עדיף על אנלוגי? [אנגלית]
(תצלום: lastyearsgirl, תחת רישיון CC-by-nc)
"ההתבוננות המדיטטיבית הזאת בפלסטיק השחור המסתובב נשארה חוויה ללא תחרות. אהבתי להביט בסיבובים האלה, במהירות שבה העין עוד יכולה לקרוא (אבל בזריזות), מה שכתוב על התווית שבמרכז. שנאתי ספורט, זה היה הספורט שלי, ללמוד לקרוא תווית של תקליט בעודו מסתובב" – עמי ברנד, עיתונאי ומבקר מוזיקה
וזה לא רק עניין של הרגשה, זה עניין של רומנטיקה. ואני לא מדבר על זוג הצועד אל השקיעה, לא כזו רומנטיקה זוגית של מערכות יחסים. בעצם, אולי גם. אבל לא, בתכל'ס לא.
אני מדבר על הרומנטיקה הגלומה בחזרה הביתה מחנות יד-שנייה עם שלושה תקליטים גדולים, הפשטת אחד מהם מכיס הנייר הגדול והלרוב-מאובק, ההחזקה הקפדנית הזהירה של התקליט בצדדיו כדי לא לשרוט או להכתים, ההנחה המוקפדת של המחט, קרקושי האבק בהתחלה. זה כמו לטפל בתינוק ישן (ואז, אה, לסובב אותו 33.3 סיבובים בדקה?), כמו לגעת באהובה, ביראת כבוד. זה טקס שלם, אתם מבינים.
עמי ברנד המצוטט לעיל יודע על מה הוא מדבר (או כותב, במקרה הזה): חלק בלתי מבוטל מהמשיכה לעיגולים השחורים והשטוחים האלה היא פֶטיש פשוט, השלכה פסיכולוגית של האמנות שמוטבעת בתקליט על החפץ עצמו. כי לחלק מהאנשים כמונו, שאוהבים מוזיקה אהבת נפש, יש איזו פנטזיה מודעת או לא מודעת לגעת ממש בדבר הלא ממשי הזה, במוזיקה. לעשות אותו לשלנו, לממשי, למשהו שאפשר לחבק או להחזיק או לאבד. כמו אהובה בשר ודם. אנחנו רוחשים כבוד למוזיקה, והטקס הזה הוא הפגנת הכבוד שלנו.
יש משהו מעורר כבוד בגודל של התקליט. הוא גדול יותר מהראש שלנו (אם זה לא נכון לגביכם, אנא לכו להיבדק ושלחו לי תמונה כי זה בטח מצחיק), צריך להיזהר איתו, הוא דורש כללי התנהגות מסוימים מכל מי שמתקרב אליו. יש לו נוכחות, יש לו אמנות ויזואלית ופיזית. מתי בפעם האחרונה בהיתם באיור או תצלום עטיפה של אלבום, מקרוב, בגודל של 32 על 32 סנטימטר? זה עצום, זה חפץ של ממש, לא כזה שאפשר לאבד בין הכריות של הספה. העטיפה, הו, העטיפה. לא תראו עטיפות של דיסקים מהוות השראה לקטע מגניב כמו Sleeveface או התעסקות אובססיבית בעיצובים כמו בבלוג העטיפות Sleevage.
אז כן, חלק גדול מהאהבה או התשוקה לתקליטים היא לא רציונלית, בטח לא מדעית. ומה בכך? כאילו שאפשר להסביר בגרפים ובנתונים אמפיריים את האהבה הכללית של כל מי שקורא כאן עכשיו למוזיקה שהוא אוהב ומרגשת אותו. מוזיקה ואהבה (ובוודאי גם נקודות ההשקה ביניהן) הם מושגים נזילים, רוחניים, מעורפלים, מופשטים. אם אתה אוהב, יהיו לך חמישה מיליון נימוקים למה דווקא זה הדבר הכי טוב בעולם. ואם אתה לא אוהב, גם שמונה מיליארד נימוקים לא ישכנעו אותך. זו אהבה, וזה פשוט שם או לא שם. ואם האהבה, הסקרנות או התשוקה לוויניל קיימת בכם או ניצתה בכם בזה הרגע, הישארו כאן לפרק הבא.
בפרק הבא: אז איך אני משיג פטיפון?
תודה
פונט: "שטנגר" מאת מאיר סדן, "העוקץ"
עזרה: תודה לדויד פרץ על לילות ארוכים של שיחות על סאונד בסולסיק, לעומר סנש על התיקונים והתוספות, ולאביטל על העצות
אנא מכם, הרגישו חופשי להרחיב, לתקן, להטיל ספק ולשפר את המאמר הזה – בתגובות. (או במייל אליי, אם תעדיפו). חלק מהתיקונים והשיפורים שלכם ייכנסו לגרסה הסופית של הסדרה הזו.
ווהוו סוף סוף! =)
תקליטים זה לא פטיש.
אם לא קנית תקליטים עד שנת 95, אז אתה לא בגיל שזו היתה האופציה שלו.
אם אתה קונה אחרי זה, נניח משנת ה 2000 , שאז זה התחיל כטרנד, או כמחאה על הסאונד של הדיסקים, אז אם אתה בגיל הזה, אז אתה קורא לזה וויניל.
זה יהיה מצחיק שצעיר יקרא לזה רומנטיקה.
לאלה שקנו תקליטים אז, מדובר בחוויה, בזיכרונות, בגעגועים. בכלל, מי שהיה עד שנת 85 בגילאי 15-20 , יהיה היום משו כמו 30-45 . בגיל 40-45, מתחילה ערגה לנעורים, בלי קשר. חלק מהערגה והזיכרונות קשורים גם בתקליטים.
בתכלס, אני רואה היום הרבה רטרו לתקליטים בגלל המפגש של אותו שכבת גיל עם התקופה היום.
טוב, אני מאוהבת בפטיפון שלי. מודה. זה אותו פטיפון שמנגן לי מאז שהייתי ממש פיצית. כן, הייתי מקשיבה לתקליטים של סטילי דן בגיל עשר, מה שמקנה לי הנחה בכל הנוגע לבעיות נפשיות קלות.
תכל'ס. אני לא נכנסת לקטגוריה של "אספנים" כי מה שמעניין אותי בתחילתו ובסופו של דבר זו המוזיקה. כן, נו, עדיף שתהיה הדפסה לא ישראלית, אבל רק בגלל שהנסיון עד כה הראה, או יותר נכון – השמיע – את דברו.
ניסיתי לשכנע את עצמי שאני עושה רומנטיזציה, אבל אני לא יכולה להכחיש שהסאונד שבוקע מהרמקולים כשאיזה טוולב אהוב במיוחד מסתובב – פשוט מלהיט את האויר בחדר ונכנס למקומות שאני בספק אם איזה שהוא דיסק הצליח לפניו. חשבתי שאני ממציאה אבל אז אחי האהוב הסביר לי במילים פשוטות את מה שהסברת כאן למעלה – אנד איט אול מייד סנס!
אני מניחה שזו באמת חוויה כוללת והיא קשורה לזה שמרגע שאני זוכרת את עצמי, תקליטים היו הפורמט שדרכו קשרתי את נפשי במוזיקה. זה באמת מן טקס כזה מרגש, בדיוק כמו שהפלאת לתאר, משהו בינך לבין עצמך. (אולי בגלל זה להשמיע למישהו תקליטים תמיד נתפס בעיני כמשהו הכי אינטימי, ואני לגמרי מדברת על השלב שהבגדים עדיין במקומם ולא לביטוי הנדוש).
לא ברור למה אני מלהגת כאן במקום פשוט ללכת לפסיכולוג, אבל תכל'ס – זה כי אני מתלהבת! הכי מתלהבת! מטורפת על הפטיפון שלי כבר כתבתי?
אה, ובדיוק לפני שבועיים מצאתי ב"קצת אחרת" אי פי 10 אינץ' של ליסה סטנספילד מתקופת האלבום הראשון שלה וגם טוולב של קטע ההאוס הראשון שהכרתי ואהבתי (בזמן אמת, לפני שבכלל ידעתי שיש דבר כזה האוס. הייתי ילדה בת 11 בנצרת, איך לעזאזל יכולתי לדעת?). בקיצור מדובר בעותקים שהודפסו בזמן אמת, במצב חדש לגמרי וסאונד מהחלל. אין לתאר את רמת ההתרגשות שאחזה בי! לחשוב שהעותקים האלה היו קיימים כבר אז כשהתאהבתי בשירים האלה לראשונה ואשכרה פשוט חיכו לי איפה שהוא רק כדי לעשות לי איזה קלוז'ר לילדות (את ההסבר הארוך אשמור ליום שאחליט ללכת לפסיכולוג). YOU GOTTA LOVE LIFE ♥
אין לי פטיפון (תקין), אבל כן יש לי ארגז שמן של תקליטים מעולים שמעלה אבק כמעט עשר שנים. הוא יושב לי על השידה ומשמש כמתקן שיוף הציפורניים של דיוויד (החתולה שלי). בניגוד לחתולה מהתגובה שמעלי, לשלי אין טיפת כבוד לפורמט המתקמבק. נראה, אולי הפוסט הבאה ישלח אותי לתקן את הפטיפון הישן. ויותר מזה, אולי אנחנו נכנסים לעידן חדש של רגש>ראציונליות וזה נשמע לי טוב, ממש טוב.
שהייתי בן 12, בשנות השמונים, פרקתי מנוע של פטיפון והפכתי אותו על מנת שאוכל לנגן את כל התקליטים של הביטלס אחורנית ולגלות רמזים נוספים למותו של פול מקרטני. עד כדי כך הייתי מושפע מתוכניתו האלמותית של קוטנר. נסו לעשות זאת בגיל 12 עם מפ3.. (-:
לפני כמה זמן ראיינתי את אסף אברמוביץ', מומחה אלקטרוניקה שבונה בין השאר מגברים לפטיפונים ולמדתי ממנו הרבה
הבנתי שאין שחור ולבן בדיסקים ותקליטים ואין טובים ורעים כי הבעיה בטכנאים ולא בדיסקים (במיוחד בשנים הראשונות של הדיסק)
אני מאוד ממליצה לקרוא את הפיסקה בראיון תחת הכותרת "אז במה שומעים הכי טוב?"
http://www.kaseta.net/2010/08/aqua-audio.html
אני היחידי שחש נאמנות לפלסטיק? אני אישית אוהב דיסקים למרות שאין להם את הקסם והנוסטלגיה של התקליטים וכנראה שאף פעם לא יהיה להם
ועודד: לנגן שיר ברוורס במפ3 זה הרבה יותר פשוט מלפרק מנוע של פטיפון…
אני מבסוט אש שסוף שוף יצאת לעולם עם הסדרה הזאת… הגיע הזמן.
אני אספן קטן מאוד (אולי 250 תקליטים) רובם של פינק פלויד (הרבה מאוד סינגלים). לצערי הפטיפון שלי התקלקל לפני שנה וכשעברתי דירה לא לקחתי אותו איתי, אבל עדיין קונה תקליטים וכשיהיה לי כסף גם יהיה פטיםון ומערכת חדשים.
מחכה לשבוע הבא.
בינתיים אני מבקר בבלוג שלי שלא עדכנתי כבר שנה וחצי ומתבאס שאין לי את המוזה לכתוב שם על האוסף המדהים שלי.
תבקרו גם אתם, הוא מרגיש בודד:
http://osefloyd.blogspot.com
תודה גיאחה.
אני אוהב ויניל, אוהב את ההתעסקות הפיזית עם תקליטים, פטיפונים, וציוד סאונד באופן כללי. אני אוהב את "הקסם באוויר" שיש לצליל של תקליט, וכן גם לצליל החם המפורסם שלו.
למרות כל זאת, יש לומר שהמיתוס שסאונד של תקליט הוא מדויק יותר מצליל דיגיטלי הוא בלוף אחד גדול. אני לא מתכוון להיכנס לויכוחים מתישים בנושא, במיוחד היות ואודיופילים נוטים להיות רצחניים באהבה שלהם לדברים מסוימים, אבל בקצרה:
1. אכן, דגימה דיגיטלית היא נקודתית, והמון נקודות קטנות זה לא קו ישר באמת, אבל (שימו לב, a real kicker) גם המציאות היא, בסופו של דבר, נקודתית (דברים קטנים כאלה, ידועים לעיתים כאטומים), אז נכון שהדגימה היא *הרבה* יותר גדולה, אבל נקודתית בסופו של דבר. מה גם, הציוד שמשמש להכנת הוינילים עצמם, הציוד שמנגן אותם (מחט, מנוע, מכניקה) גם הוא מוגבל לאיזושהיא רמה של נקודתיות – אין מנוס מכך. אז לטעון שהמדיום הדיגטלי הוא פחות מדויק מהסיבה הזו זו טענה קצת מגוחכת, וגם ככה נשענת על היגיון משונה וחצאי-אמיתות.
2. אכן, דגימה דיגיטלית היא נקודתית, אבל צליל הקול שבוקע מהרמקולים הוא לא. בסופו של דבר הנקודות האלה מחוברות ו"מוחלקות" לכדי גל קול רציף, ואז ההבדלים, לכאורה, מצטמצמים לכדי כלום באמת.
3. מותר, ורצוי, לאהוב צליל של ויניל, על אף, ובגלל, שהוא פחות נקי ו(לדעתי) פחות מדויק. יש לו איכויות הנובעות מהחספוס הזה שגורמים לי לחשוב על בית, ושקיעות, ולגדל ילדים (אין לי מושג למה). אבל רק בגלל שאוהבים, לא צריך להתעקש שהוא טוב יותר, או מדויק יותר. הוא יכול להיות יותר נעים בלי להיות אף אחד מהם.
4. עשו ניסוי: הקליטו מתקליט רצועה (דרך ה-line in של המחשב), השתמשו בפורמט lossless ובצעו double-blind test לבדוק אם אתם, או חבריכם, מסוגלים לשמוע את ההבדל.
זהו, זה השנקל שלי. בבקשה, אם אתם חושבים שאני טועה, אל תטרחו להסביר לי למה.
לחובבי הסאונד החמים, אני ממליץ על שני plugins ל- winamp ולנגנים נוספים:
iZotope vinyl – אכן, מדמה צליל של ויניל בצורה משכנעת למדי, משעשע לפרקים, אך לעיתים מרגיש הזוי, ובסופו של דבר לא נשאר פיבוריט אצלי, אבל יש אנשים שמתים עליו. הוא גם חינמי.
iZotope ozone – זה ה-bee's knees אצלי, הדבר הראשון שאני מתקין על ה-winamp כבר 7 שנים לפחות. ה-plugin הזה מדמה מגבר נורות ישן ו-band equalizer מלא. יש לו מבחר נאה של presets שאפשר להתנסות בהן עד שמוצאים את מה שמתאים לכם, והמון המון הגדרות (מעולות וכיפיות למשחק) שאפשר להתעסק איתם עד למציאת הצליל "המושלם" ההוא. אמרתם צליל חם? אמרתם בס שמן? אמרתם סאונד עשיר? אם אתם חובבי סאונד של תקליטים, אתם הולכים לעוף על זה.
http://www.izotope.com/products/audio/vinyl/
http://www.izotope.com/products/audio/media/ozone.html
בקיצור ממש נמרץ על העבר הרומנטי ולא על הטרנד :
א. בעיקרון הסאונד של התקליטים טוב יותר
ב. בפועל בארץ איכות ההדפסה של התקליטים היתה כל-כך זוועתית
שהמעבר לדיסקים היה הטבה. תקליטים תוצרת חוץ היו טובים
ג. מחירי מערכות השמע הביתיות היו עד שנת 96 כל-כך גבוהים, וגם הטכנולוגיה טרם הגיעה לשיאה, כך שבבית היה לך סאונד שמורכב מהמון פשרות ואקולייזר
אני ממש לא מהדור שגדל עם תקליטים, אני מהדור שהרבה ממנו חושבים שלקנות דיסקים היום מתחיל להיות מיושן.
ובכל זאת תמיד נמשכתי למוזיקה באופן שאני רוצה שהיא תהיה שלי ואיתי, ככה שאני אוכל לגעת בה באופן פיזי ולהרגיש.
התחלתי להתעניין יותר בתקליטים אחרי שקיבלתי את הפטיפון הישן של דוד שלי ביחד עם אוסף תקליטים מרשים.
נהנתי לקרוא! מחכה להמשך…
שתי נקודות:
1. הוויכוח על מה נשמע טוב יותר הוא, כפי שנאמר כאן די והותר, עקר. מדובר בעניין של טעם. אממה? אני חושב שהרבה יותר קל להגיע לתוצאות משביעות רצון עם פטיפון מאשר עם קומפקט דיסק. אפשר למצוא פטיפון יד שנייה וראש סביר בכמה מאות שקלים, בעוד שאין על מה לדבר על קומפקט דיסק סביר בפחות מ-1000 שקל. ולא, ה-CD-ROM של המחשב זה לא פתרון. וגם לא ה-DVD שקונים בדיוטי פרי ב-$50.
2. אלבומים שהופקו בתקופת הוויניל נועדו להיות מנוגנים בפטיפון וזה הסאונד שאליו כיוונו הטכנאים והמפיקים של אותן הקלטות. כשרוצים להפיץ את אותן הקלטות ע"ג תקליטורים, אי אפשר לעשות את זה בלי התאמה כלשהי לפורמט החדש, ומי שנמצא קצת יותר מ-15 שנה בעסק זוכר איך נשמעו ההקלטות ששוחררו ע"ג תקליטור בלי לעבור רימאסטר. וכמובן שכל רימאסטר כזה מתרחק מהמקור, וכמו שלא מתאים לנו שג'ורג' לוקאס מוסיף אפקטים של CGI לסרטי סטאר וורז הישנים, כך מי ששואף לחוות את החווייה המקורית ירצה להימנע מכל מיני רימאסטרים ופשוט לגשת למקור.
. בתור מהנדס חשמל, מה שכתבת כאן לא נכון
אפשר לשחזר אות דיגיטלי למקור שלו במאה אחוז אם דוגמים בקצב מהיר מספיק , וזה מה שקורה באמת.
חוק נייקויסט למי שלא מכיר.
טוב,
אז התחלת עם הסברים טכניים וזה פשוט מגרד לי באצבעות ואני חייב להגיב.
נכון שאות אנלוגי שהפכנו לדיגיטלי לא יכול להיות משוחזר לחלוטין ללא עיוות ( שלא כמו שכתבו קודם – חוק נייקויסט מתייחס לאותות מחזוריים ולכן לא רלוונטי כאן).
אבל – כדי לתאר בצורה אמינה יותר מה שקורה בדיסק – קח את הגרף שציירת ותוסיף לו עוד מיליון נקודות ירוקות בערך. אז עדיין יש עיוות אבל עכשיו גם ויזואלית הוא קטן יותר.
יש אנשים ששומעים את העיוות הזה. יש אנשים ששומעים משרוקיות לכלבים שבני אדם לא אמורים לשמוע. ספקטרום הראיה והשמיעה של בני אדם שונים לא זהה – יש הבדל בגבולות. לרוב ההבדל זניח אבל יש יוצאי דופן.
אבל מספר וצאי הדופן הוא גם זניח.
רוב האנשים שומעים את האיכות העדיפה של התקליט כי הם רוצים לשמוע אותה. כי הם שומעים נוסטלגיה, כי הם שומעים את השריטות והרעשים ה"חמים" וזה מרגיש להם טוב, או שהם שומעים איכות עדיפה של מערכת הגברה שבהחלט יכולה לעשות הבדל עצום.
ואולי כפי שנכתב כאןההבדל הוא באיכות ההקלטה, וטכנאי הקול.
אולי.
בכל מקרה, האהבה שלך לתקליט היא כמו האהבה שלי לספר. או לתחושה של ללכת לקולנוע למרות שבבית אפשר כבר לראות סרט באיכות עדיפה.
ואני מכבד את האהבה הזו גם אם היא לא רציונלית.
The best things in life are so…
בתור מהנדס חשמל 2, חנון 3, אם ניקח את התדר המהיר ביותר המרכיב את האות האנלוגי (או תדר שמעבר לטווח השמיעה האנושי) ונשתמש בחוק ניקוויסט לפי תדר זה, השיחזור יהיה ללא עיוותים…
למה לא ווניל?
א) איכות יורדת אחרי זמן לא ארוך (מספר שנים, תקליטים משנות השבעים אם לא נשמרו בתנאי חדר בלובר הם כבר באיכות ממש נמוכה)
ב) פגמים משמעותיים שנוצרים מחשיפה לתנאים חיצוניים באמת קטנים יחסית (חום, אבק)
ג) שריטות זה לא אופי כמו שדפים קרועים בספר זה לא אופי, זה סתם פוגע בהנאה.
ד) גודל- נכון שנחמד שהמדיום של המוזיקה הוא בגודל של רהיט, אבל מי מסוגל לוותר על הנוחות בלשמוע מוזיקה בנסיעה או בהליכה או סתם בתור בבנק, מה שאפשרי עם קלטות, דיסקים, מפ3.
ה) 45 דקות לעומת 80 דקות. יותר מוזיקה=יותר כיף. (לא תמיד, אבל נראה מישהו פה טוען שכל וויניל כאלבום הוא יצירת מופת בפני עצמה, דארק סייד הוא על תקליט בדיוק כמו חוליו איגלסיאס)
בסופו של דבר נוסטלגיה זה נחמד והכול וטלפון עם חוגה זה מגניב כי "מרגישים את הספרות" ואבא שלי עד היום מדבר על איך שהוא למד בבית ספר עם סרלי חישוב במקום מחשבון, אבל מוזיקה זה מוזיקה ואם אתם רוצים לדמיין שהיא טובה יותר כי על טכנולוגיה שהיא בתחלס בעייתית (ואל תדברו איתי על איכויות סאונד, ה"סססס" ברקע זה לא איכות) אתם יכולים לקרוא את הספר עליכם על מגילה כתובה ביד.
ההבדל היחידי מבחינתי הוא המגניבות של השקיות הגדולות של התקליטים, שיוצאים איתם מהחנות. בכל השאר, אני מעדיף דיסקים. יש לי פטיפון בבית, ואני פשוט מעדיף את הדיסקים.
אני התחלתי עם תקליטים בגיל 16, כשהרגשתי צורך עז, לא מוסבר, תשוקתי על גבול המסוכן, להשיג את האלבום Relics של פינק פלויד על וויניל. אני זוכר את התחושה הזו של gotta have it!!!
אני דווקא שומע הבדלים בין התקליט לדיסק אבל זה נורא תלוי במכשיר, במחט, במגבר.
תכלס, זו לא הסיבה שאני שומע תקליטים. אני קונה אותם כי הגרפיקה יפה כשהיא פרושה בגדול, כי פעולת הוצאת התקליט מזכירה לי את ילדותי והתקליטים של הגשש ,אבל יותר מהכל, היא מצריכה ממני 'לשבת ולהקשיב'. לא סתם לתת למוזיקה להתנגן ברקע, אלא לשבת ולהקשיב. ובאמצע להפוך צד.
זה הרבה יותר רומנטיקה, מסאונד, אני מודה ומתוודה, אבל כשאתה מוציא אלבום של קולטריין, נניח את Crescent ושם אותו על הפלה, שם מחט ושומע את הקליקים והאבק – החום של הסקסופון נשמע לך אחר לגמרי, אפילו אם הוא בדיוק אותו הסאונד.
תכ'לס, אנחנו כולנו בעלי פ'טיש, ובעלי אותה המחלה.
(ובשלב הזה של האנושות, זה גם עדיין מגניב לשבת בשסק ולדבר על זה שאתה קונה תקליטים, בקרוב כולם יגיעו לזה ואז נצטרך לחזור לדיסקים)
לשני מהנדסי החשמל (נו, גם אני כזה) שניכם מערבים/מבלבלים דברים.
חברינו נייקוויסט לא טעה.
אפשר לשחזר 100 אחוז את האות. (יש כמובן תנאים מתמטיים לזה)
זה על הנייר, במתמטיקה הטהורה.
במעשי, אין ניסיון לשחזר את נייקוויסט (עניין של מימוש, כסף וצורך) , תחשבו רגע, לקחו אות א, התמירו ל ב' , בא נייקוויסט והחזיר ל א.
למה לא לקחת ישר את א ?(היום לוקחים את א', מתמירים ל ב' הדיגיטלי, ואותו משמיעים)
התקליט לוקח את א' בעצם. המחט נעה לה בתוך חריץ בצורה רציפה. ( האבק, גורם לציקצוקים בגלל הגרגרים המצויים בחריץ).תדמיינו את תנודות ממברנת הרמקול, מומרות לתנודות בחריץ התקליט, כאשר תהליך השמע הוא הפוך. תנודות המחט בחריץ מותמרת לתנודות הרמקול, שגורם לתנודות באויר, שגורמות לתנודות בעור התוף.
הדיגיטציה, לוקחת אות, נניח משולש, דוגמת ממנו, ואז מקבלים כאילו מדרגות. עולים עולים, מגיעים למעלה, ויורדים. (מצטער שלא יכול לצייר). מקבלים משולש מדורג.
ככל שהמדרגות קטנות יותר, הרזולוציה גבוהה יותר (זה נקבע על ידי 8/16 ביטים וכו') והאות קרוב יותר למשולש המקורי.
קחו תמונה, ותגדילו ותגדילו עד שתראו שמורכבת מריבועים קטנים. זו הרזולוציה.
תקליטים ? יש לי כ 500 שקניתי בזמנו. כולם שמורים.
האמת לא שומע אותם, אבל יש לי קשר רגשי עצום לזה.אין פה נוסטלגיה.
אני זוכר כל תקליט, מתי ואיפה קניתי.
המחשבה לזרוק אותם תהיה כמו לחשוב על לזרוק תמונות ילדות שלך, בשחור לבן.
לקחת תמונות כאלה, ולסרוק למחשב, זה בערך כמו להפוך תקליט ל מפ3 מבחינה פיזית.
מבחינת האזנה ? אני לא רואה הבדל. מתרגלים למה שיש.
תוספת זעירה
לפי השרטוט שצירפו פה
נייקוויסט שואל את עצמו מה צפיפות/קצב הדגימה המינימלי לשיחזור אות .צפיפות הנקודות בציר ה X .
דיגיטציה – היא בעצם צפיפות/רזולוציה של הנקודות על צי ה Y.
סוף ניג'וס.
וואו..אני צריכה עוד חצי שבוע חופש כדי לנסות לרדת לעומקם של ההסברים השונים..
אגב, זה לא השריטות או ה"ססס.." שהופכים את הסאונד ל"חם". אני לא יכולה להסביר את זה
אניוואיז, אני פשוט מזהה את זה כשזה קורה :).
השאלה היא האם זה בכלל משנה.. אני לא באמת צריכה הסבר מדעי לחוויות שלי בסופו של דבר – למרות שזה מעניין לחפש את נקודת ההשקה, אם יש כזו. אפשר להתווכח אולי על הפן הטכני (אני הכי לא מבינה בזה בינתיים), אבל באשר לחוויה.. נו, זה חסר טעם מראש.
יש לי תקליטים, דיסקים, נגן אמ.פי.3, אפילו מינידיסקים (ושלושה מכשירים מקולקלים).
לכל אחד מהפורמטים יש את היתרון שלו (זיהום סביבתי במקרה של המינידיסקים הכושלים), לא צריך לריב, אין תחרות. האזנה נעימה וגו'
הקישור למאמר של דויד פרץ מת.
אבל מצאתי את המאמר אצל נענע מחשבים
http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=409593
התחלה מעולה לסדרת פוסטים מאוד מסקרנת. יש לי יחס חלקי עם תקליטים. כשעברתי לדירתי החייתי מערכת ישנה שהיתה במשפחתי מתחילת הניינטיז וכוללת גם פטיפון. ירשתי כמה תקליטים שהיו לאימי, ומאז אני שומע גם תקליטים מדי פעם כשהחשק בא וקונה מדי פעם כמה תקליטים חדשים-ישנים בכמה שקלים.
לפעמים תקליטים זה כיף. העטיפה הגדולה, ההרגשה הרומנטית, ההשקעה בהאזנה, המציאות, ושבגלל תקליטים יוצא לי לשמוע דברים שאחרת לא הייתי שומע. אבל לפעמים תקליטים זה באסה. ההיס המוגזם, השריטות, הקפיצות, הלופים (ראה ערך "תקליט שבור"), והצורך להחליף צד. זה פשוט מעצבן אותי, רוצה את המוזיקה שלי רציפה ונקייה!
בגדול אני מסכים עם אייל שכתב מעלי שהכי טוב לשמוע מוזיקה בפורמט של התקופה. למען העניין, יש לי את In Rainbows של רדיוהד על תקליט, וזה נשמע כמו הדיסק, אין סיכוי שתרגישו בהבדל. אממה, לשמוע את Born To Run של ספרינגסטין על תקליט נשמע הרבה יותר טוב מ-MP3-ים באיכות גבוהה.
אבל כמו שחתולתהסול כתבה כאן, אפשר להיות פוליגמיים ולהנות מכל הפורמטים המוזיקליים מאשר להתחתן בנישואים קתוליים רק עם אחד. הנסיון להוכיח שתקליטים זה הפורמט הכי שווה ביקום מרגיש קצת יומרני ומשתפך מדי, כאילו שדון קישוט ינסה לשכנע אותנו להלחם בתחנות הרוח. לפעמים זה כיף לצעוק על תחנות הרוח, אבל לא תמיד.
אני מאד אוהבת לשלוח מכתבים, וגם עושה את זה הרבה.
במיוחד אני אוהבת להכין מיקסטייפים עם עטיפה מצוירת וחוברת מילים, ולשלוח בדואר. גם שמתי לב שזה אחד הדברים שמאד משמחים אנשים.
למען הפרוטוקול, אין לי פטיפון, וגם לא נגן, אני עדיין בדיסקמן שזה שלב אחד באמצע. (אני מאמינה שכשאעבור לדירה משלי ויהיו לי אמצעים ולא רק דמי כיס של שירות לאומי ארכוש פטיפון ויחד עם זה גישה לארגז התקליטים המשובחים של אבא שנשמר בעליית הגג…)
אבל נתקלתי אתמול בכתבה על עטיפות של תקליטים (אני חושבת שזה היה בNRG); על איך תקליטים היו פעם מגיעים לחבר'ה ונשמעים בקבוצה, מפני שלא לכל אחד היה פטיפון בבית או גישה לתקליטים מחו"ל. אז החוויה של ההאזנה היתה מאד קבוצתית, והעטיפה היתה חלק אינטגרלי מהמוסיקה, ולכן היתה לה חשיבות רבה יותר ומעמד של אייקון. אח"כ עברו לדיסקים, שזו חוויה של האזנה לבד בחדר, ואח"כ לMP, שזה כבר רצף של קטעים לא מחוברים שאפשר לשמוע בדרכים בלי ממש להתרכז.
היה לי קצת עצוב לקרוא את הכתבה הזו, מכיוון שאני תמיד מסתובבת בתחושת נוסטלגיה עצומה לדברים שאין לי באמת נוסטלגיה אליהם – אני לא מספיק מבוגרת כדי שתהיה לי חוויה של האזנה קבוצתית לתקליט, ובכל זאת אני מרגישה את כאב האובדן בעוצמה חזקה מאד.
לכן אני שמחה שכתבת את הפוסט הזה, כי זה מרגיש לי קצת כמו החייאה מהמתים של תרבות אחרת, יותר סבלנית, יותר חברתית, יותר שבטית.
וגם עלה לי רעיון – לייסד מין "מועדון תקליט" כזה, שבו נפגשים כל שבוע קבוצה של אנשים להאזין יחד בפעם הראשונה לתקליט משותף, להעביר את העטיפה ולדבר על המוסיקה ועל הדברים שהיא מעוררת.
סליחה על החפירה.
חוץ מזה אני מה-זה מקנאה בכל מי שיהיה באינדינגב, כי תכננתי לבוא השנה מוקדם ולעזור בהקמה, ובסוף בכלל לא אגיע כי אני צריכה לעבוד. אני כבר מרגישה פוסט-בכי על כל הסיכומים המעולים שיהיו כאן ושלא אטול בהם חלק. 🙁
אני מאוד מקווה שבעונג הבא בעוד שבועיים לא תשכח לכתוב על מופע הפלאים של ג'ואנה. באמת שחיכיתי לקרוא מה שתכתוב אחרי השעתיים המושלמות האלו שחווינו בחמישי האחרון. אמתין בסבלנות.
לא רוצה לתת תגובה ארוכה כדי לא להערב בדיונים ובתת-דיונים הנהדרים שנוצרו כאן, אבל רק רצים לחזק נקודה שעלתה בתגובות ולא הדגשתי בפוסט עצמו:
אין פה שום טענה שוויניל זה הכי טוב ואין בלתו. לכל פורמט יש יתרונות משלו, אפילו לקלטת. הסדרה הזו פונה לאנשים שרוצים לשמוע *גם* ויניל. אין פה תחרות.
מה גם שפוריטניות זה, כאילו, הכי 2009.
יהיה נחמד לקבל גם טיפים ועצות איך לתפעל ולשמור כמו שצריך על פטיפון ותקליטים
נוף, גם אני קראתי את הכתבה הזו (נדמה לי שלא בנרג'. אולי בעכבר?) והמסקנה שלי דווקא הייתה שונה. אמנם היום אין את הקהילתיות של "כולם ביחד מתאספים להקשיב לתקליט", אבל בהחלט יש קהילות שבוחנות לפרטי פרטים יצירות מוזיקליות. מוצאים אותן ברשת, לא בסלון המשפחה שהחזיקה פטיפון. אז במקום רמזים בעטיפות אייבי רוד או סרג'נט פפר מחפשים נקודות ליודעי ח"ן בקליפים כאלה ואחרים, ובמקום לשבת פיזית בחדר אחד ולהתווכח על איכות הקול של מיק ג'אגר, יושבים וירטואלית בפורום אחד ומתווכחים על איכות הקול של מי-שזה-לא-יהיה.
הצורך לחלוק דברים שאתה אוהב עם אנשים שאוהבים את אותו הדבר לא השתנה, רק הביטוי שלו. ואגב, הכתבה ההיא שטופת הנוסטלגיה לא התייחסה לאותם אנשים שגם לא היה להם פטיפון וגם לא היה אף אחד בסביבתם הקרובה שחלק איתם אהבה לאותה המוזיקה (או לאלה שכן היה להם פטיפון, ובכל זאת אף אחד שהכירו לא חלק איתם את האהבה לאותה המוזיקה).
כל נושא הפטיפונים, הזכיר לי את
הטייפ הראשון שלי!
http://premiumradio.blogspot.com/2009/07/blog-post_2410.html
"וגם עלה לי רעיון – לייסד מין "מועדון תקליט" כזה, שבו נפגשים כל שבוע קבוצה של אנשים להאזין יחד בפעם הראשונה לתקליט משותף, להעביר את העטיפה ולדבר על המוסיקה ועל הדברים שהיא מעוררת."
נוף, זה נשמע לי מדליק, אני לגמרי בקטע…
השאלה הנשאלת היא לא מול רימסטרינג אלא עבודה אולפנית, ובזה הקלטה דיגיטלית עולה על אנאלוגית בדיוק ממספר סיבות, למשל המוגבלות של טכנולוגית הויניל עצמה שגם היא רק יכולה לשאוף לצליל המדוייק ולא לדייק אותו. בטכנולוגיה אולפנית דיגיטלית מגיעים ליותר מאשר 44KHZx16bit, המוגבלות של ה-CDROM היא זו שמביאה לצמצום, למשל טכנולוגיות של 72KBX24 ביט ועוד. רדיו לשם הדוגמא האיכות שלו דומה לMP3 128KB… זה כמות הנתונים פחות או יותר שמושמעים דרך רדיו.
במקרה של רימסטרינג, כאן הויניל עולה על הדיגיטלי בדיוק בגלל ההתאמה שלו למאסטר, אך לעומת זאת אפשר להגיע לצליל נקי יותר, בלי רעשי הרקע הנילווים שיש לויניל, כשלוקחים את המאסטר ומעבירים לדיגיטלי.
ולסיכום, מי שהולך לשמוע מוזיקה ישנה, למשל תקליט של הביטלס משנות השישים, עדיף לעשות זאת בויניל אם כי רצוי מגבר מודרני, אך במקרה של מוזיקה חדשה באולפן מודרני, הדיגיטלי עולה בהרבה על הויניל או כל טכנולוגיה מיושנת מאלו שיש עד כה.
אחת הבעיות של תקליטים זה הסיבוב, חשוב שתהיה התאמה בין מהירות הסיבוב בהקלטה לבין זו בביצוע בשביל לשמור על דיוק. בנוסף רעשי הרקע של הסיבוב הם בעייה בפני עצמה… וגם המחט על הויניל כותשת אותו ושוחקת אותו, ואת הצליל, כמו גם יש לא מעט רעשי רקע שמונעים דיוק כבר החל מההשמעה הראשונה.
ייתכן כי אם ישתמשו בחומרים עדיפים על מה שיש היום יגיעו בויניל לדרגת דיוק יותר טובה ולצליל נקי יותר ואולי גם יתגברו על הבעיתיות של הסיבוב והמחט שיוצר בעצמו רעש נילווה. למחט שבנויה על קרן אור יש יתרון בשמירה על ניקיון פני השטח והמנעות מרעשי רקע. עצם קריאת המידע הדיגיטלי מראש (למשל טעינתו לזיכרון) גורמת לכך שאין משמעות מפריעה לסיבוב עצמו לפחות באופן תיאורטי.
קטע. אתמול באו אליי כמה חברים לארוחת ערב. אלכסנדרה הביאה את האלבום האחרון
של גיל סקוט הרון – גרסת הויניל כדי להשמיע לנו את תקליט הבונוס שבו הרון נותן את אחת הגרסאות לשאלה הנצחית "מה מקור המושג ג'אז". ככה יצא שישבנו חמישה אנשים מרותקים לפטיפון.
מה מונע מכם "להאזין באמת למוזיקה, ביחד, מרותקים" בדיסק או קובץ שמונגן מתוך מחשב (כמובן שברמקולים טובים ככל האפשר)? למה התפיסה הזאת שבגלל שזה ישן יותר זה טוב יותר?
בתשובה ליובל – במילה אחת, היפסטרים!
אנשים שמרגישים צורך לבלוט, או לעשות את זה אחרת.
קודם כל, נחלק את אוהבי הויניל לשני מחנות – מי שנולד לפני שנות השמונים, ומי שלא.
לראשונים ייתכן שיש איזה קשר נוסטלגי לתקליטים, אבל צריך להבין שמה שמעניין את "הנוסטלגים" זה לא המוזיקה אלא הערך שמסביב. הזיכרונות שמתעוררים, המגע של הדיסק, העטיפה, האיסוף.
עכשיו יש את כל השאר. עבורם אין נוסטלגיה, סתם יש צורך להרגיש מיוחדים.
אותם אנשים שיגידו לך שעדיף מצלמה אנלוגית על פני דיגיטלית בגלל ה"אותנטיות", שעדיף לכרות יערות ולא להשתמש בקורא ספרים אלקטרוני, כי הם אוהבים את מגע הנייר.
אפשר להגיד שעדיף הפורמט הישן בגלל הערך הריגשי, אבל עם כל הכבוד, זאת פלצנות. אתם מקבלים מוצר טוב יותר, זול יותר, ירוק יותר, שמהבחינה המשמעותית – *התוכן* – זהה לחלוטין למקור.
לא סתם תקליטי וניל זה תחביב של אנשים עם כסף מיותר, כי רק להם יש זמן לשטויות האלה, ולא למוזיקה עצמה.
אני אוהב מוזיקה, לא את הקנקן שבתוכו היא נמצאת.
אם אתם אוהבים לאסוף קנקנים זה לגמרי סבבה, אבל מכל בחינה משמעותית אתם אוהבים לאסוף קנקנים, לא מוזיקה.
לאייל (לא מרדיו פרמיום) – מה מונע ממך למצוא קומפקט דיסק טוב יד שניה בדיוק כמו הפטיפון יד שניה? אני מצאתי אחד וינטג'י למדי (יוצר ביוני 1986), של חברה מצויינת (סנסוי), שמנגן מצויין ב-50 ש"ח.
דרך אגב, כיוון שכל העסק דיגיטלי לחלוטין, נדמה לי שההבדל בין נגני התקליטרים השונים, שבסך הכל קוראים מידע דיגיטלי מהדיסק למגבר, קטן בהרבה מזה שבין הפטיפונים השונים – לא?
עודד וחבריו היקר: חבל שאתה דוחה על הסף את המוצרים ה"אנאלוגיים" בתואנה שמדובר בטרנד היפסטר-בורגני חולף. אני חושבת שההתייחסות לספר בתור חיבור של מילים, או להקלטת מוזיקה בתור רצף של צלילים היא מטעה, ומרדדת את החוויה. הרשה לי להסביר:
ראשית, מוצרים אלקטרוניים הם לחלוטין לא "ירוקים" – כן, חסכת בנייר, אבל תהליך הייצור של מוצר דיגיטלי מזהם הרבה יותר (מה גם שנייר אפשר למחזר. ממש ממש בקלות, והוא גם מתכלה מהר יותר). בנוסף, התחליפים האלקטורניים מעודדים צרכנות מוגזמת, הנגן שיש לך היום יהיה מיושן עוד שנה שנתיים (ואני אומרת את זה בכאב רב, בתור מקיסטית אנושה), ועוד 5 שנים הוא יהיה בכלל בלתי שמיש, ותצטרך אחד חדש. (=לא זול) (העובדה שאנשים חוזרים שוב ושוב לפטיפונים מעידה, אולי, על על-זמניותם. ואולי לא)
אתה יכול לקרוא לזה רגשנות נוסטלגית פלצנית, אבל מבחינתי יש הבדל עצום בין קריאת טקסט על מסך המחשב לבין הקריאה של אותו טקסט על נייר, ולא, לא מדובר בתחושה של הדף (למרות שהיא באמת נעימה). אני יודעת על עצמי שאני מסוגלת לגמוע עמודים שלמים של ספר בעוד שמול המחשב אני נתקפת סוג של הפרעת קשב יחודית המקשה על קריאה של טקסטים ארוכים: אני מאבדת עניין מהר וע"פ רוב לא קולטת את מה שקראתי (כשלמדתי באוני' הדפסתי את כל המאמרים שנשלחו אלי למחשב כי אחרת לא קלטתי מילה) (שי גולן מתייחס לעניין בפרוייקט הגמר שלו מויצ"ו חיפה – http://www.200404.net/index.php?/projects/from-frank-ruehl-to-arial/).
כנ"ל לגבי מצלמות, יש לי דיאסלאר דיגיטלית, מצלמה בפלאפון וכן מצלמת פילם של מינולטה קטנה וחמודה שאותה אני הכי אוהבת (והיא הייתה גם הכי זולה מבין כולם).
[לגבי דיסקים מול וינילים אין לי מושג. אולי בעתיד, אינשאללה]
בלי קשר לנאמר לעיל, ובאופן מקרי למדי, אני גם כתבתי על מכתבים (אמיתיים, מהדואר) בפוסטי האחרון פה: http://yourdisposal.wordpress.com/2010/10/01/beginings/
אני מצפה בסקרנות ובקוצר רוח לפרק הבא. התמונות גם כן נהדרות. וופי!
brownies:
לא ממש הסברת איך שימוש דיגיטלי מרדד את החוויה.
"אני חושבת שההתייחסות לספר בתור חיבור של מילים, או להקלטת מוזיקה בתור רצף של צלילים היא מטעה, ומרדדת את החוויה."
טקסט כתוב הוא מהגדרתו רצף של מילים.
מוזיקה מהגדרתה היא רצף של צלילים.
החוויה ש*את* מפיקה ממנה היא משהו אחר לגמרי. אם את אוהבת לשמוע מוזיקה מקנקנים, זה לגמרי סבבה, אבל אין לזה קשר להנאה מהמוזיקה.
"בנוסף, התחליפים האלקטורניים מעודדים צרכנות מוגזמת"
מגורים בקרבה לסופרמרקט מעודדים צרכנות מוגזמת. עכשיו יש לך שתי אופציות – ללמוד לרסן את עצמך (כמו רוב האנשים), או להחליט שאת בחיים לא תגורי ליד סופרמרקטים.
"הבעיה" (אני לא מסכים שיש כאן באמת בעיה) היא לא במדיה הדיגיטלית, אלא בהרגלי השימוש שלך.
"נגן שיש לך היום יהיה מיושן עוד שנה שנתיים (ואני אומרת את זה בכאב רב, בתור מקיסטית אנושה), ועוד 5 שנים הוא יהיה בכלל בלתי שמיש, ותצטרך אחד חדש. (=לא זול)"
נגנים היום עולים פחות משלוש ספרים.
200 שקל / חמש שנים = 40 שקל לשנה.
"אני יודעת על עצמי שאני מסוגלת לגמוע עמודים שלמים של ספר בעוד שמול המחשב אני נתקפת סוג של הפרעת קשב יחודית המקשה על קריאה של טקסטים ארוכים: אני מאבדת עניין מהר וע"פ רוב לא קולטת את מה שקראתי"
הבעיה שלך היא עם רענון המסך. קשה להתרכז בקריאה מול מחשב בגלל שהוא מקרין אלייך אור, ובגלל קצב רענון נמוך. שתי הבעיות לא קיימות עם דיו אלקטרוני (אליה התכוונתי ב"קורא ספרים אלקטרוני"), שלמעשה יוצרת משטח שעליו מודפסות האותיות.
"כנ"ל לגבי מצלמות, יש לי דיאסלאר דיגיטלית, מצלמה בפלאפון וכן מצלמת פילם של מינולטה קטנה וחמודה שאותה אני הכי אוהבת (והיא הייתה גם הכי זולה מבין כולם)."
מה כנ"ל?
כל ההבדלים שתיארת לא נובעים מההנאה ממוזיקה, או מטקסטים, אלא מהקנקן שמכיל אותם. את תיארת אהבה לקנקנים, לא למוזיקה או ספרות.
אני מסכים איתך – זה באמת אחרת. זה מיוחד וזה מלהיב וזה מעורר רגשות ותחושות שלא מתרחשות יום יום. לפני כמה ימים הייתי צריך לכתוב צ'קים (!) לשכ"ד, והרגשתי מוזר, כי כבר המון זמן לא כתבתי ביד כ"כ הרבה. ואם אתה כותב (או מקבל) מכתב ממש, ועוד למישהו אהוב, אז ההרגשה היא כנראה לא רק מוזרה, אלא באמת מהנה. כך גם עם תקליטים. אבל צריך גם לשאול עוד שאלה מעבר לחוויה הזו – מה קורה אחר כך? כי זה כיף בפעם הראשונה. אולי גם השנייה. ואז זה מתחיל קצת להקשות, ואתה מתחיל פתאום להיזכר למה עברת לדיסקים, קבצים ומיילים במקום תקליטים ומכתבים. כי יש לזה סיבות, וכבר כתבו את רובן למעלה.
רק על סיבה אחת אבקש להאיר עניין נוסף. זה ידוע שתקליטים נשחקים עם הזמן, ועל כן צריך להתסכל על הגרפים קצת אחרת. הגרף האנאלוגי משתנה תדיר. תקליט שמופק ממנו צליל בזמן נתון יפיק צליל אחר בזמן אחר (אם אני לא טועה, הצלילים הגבוהים הם הצלילים הראשונים שנשחקים בניגון של תקליט). הקובץ הדיגיטלי (או הדיסק) לא ישתנה לעולם. זה נשאר אותו הדבר.
יש לי פטיפונים. שניים. אבל הם פחות מיועדים להאזנה בייתית. גם אני מביט לאחור בנוסטלגיה, אבל מבין שבשבילי, היא תישאר בעבר.
עודד וחברים:
אני חושבת שיש אנשים שנוטים הרבה יותר להתקשר לחפצים, למגע, לריח; ויש כאלה שמעדיפים מינימליזם. אתה ככל הנראה שייך לקבוצה השניה, אני (וגיאחה וbrownies) לראשונה.
אני לא רואה את זה כ"להסתכל בקנקנים" כי מבחינתי אין דבר כזה מוסיקה נטו, מוסיקה שמרחפת בחלל. שירים מתקשרים לנופים שאתה רואה מחלון האוטובוס בזמן שאתה מאזין להם, לצליל החגיגי של פתיחת הניילון, לשיחה עם המוכר בחנות, לעלעול בעטיפה ובחוברת המילים (בתור מישהי שעוסקת באמנות פלסטית ובעיקר באיור מוסיקה ה"קנקן" הזה חשוב לי במיוחד). נוצרת חוויה רב-חושית שאי אפשר לצמצם אותה ל"האזנה למוסיקה" בלבד.
כמו שאכילה במסעדה היא לא רק כדי להינות מהאוכל, היא גם לשם האווירה, ההתלבשות שלפני, האסתטיקה של המקום, התאורה, הגלויות בשירותים, המוסיקה ברקע, האנשים שתפגוש.
הדיגיטליות מצמצמת את הממשות של הדברים. היא הופכת אותם ליותר נגישים ויותר מינימליים ופחות לחוויה שלמה. זה יכול להיות בסדר גמור לחלק מהאנשים וגם מאד לא בסדר לאנשים אחרים. לזלזל באותם אחרים נראה לי מיותר.
נוף – ההנאה שלך מעיסוק בתקליטים או מכתבים או מצלמות פילם זה עיסוקך וזכותך המלאה ודרך צלחה עם כל הדברים האלה, אבל בטור הזה וברוב התגובות אני רק מיני סיבות ותירוצים שונים לעשות משהו שתחלס הסיבה העיקרית שרובכם עושים אותו, ותקני אותי עם אני טועה, היא כזה מגניב. אני מניח שהחתך הדמוגרפי של רוב קוראי הבלוג הזה נע בגילאים של שנות העשרים פלוס סטיית תקן של שנתיים בערך לכל כיוון, ככה שלרוב האנשים פה אין ערך נוסטלגי משלהם לתקליטים.
לא יודע, אולי בעניין הזה אני פועל יותר מדי מתוך היגיון ופחות רגש, אני גם לא מסוג האנשים שספר צהוב עם קיפולים בצדדים והערות עליו מוסיף להם לחוויה יותר מאשר ספר עם דפים לבנים בגוון פלורסנט, אבל מה שאני חושב שפשוט יש פה תרגילי שכנוע עצמי מרשימים למדי שמנסים לשכנע ביתרונות הטכניים והרוחניים (זאת המילה הנכונה לזה? רוחניים? כן, זו המילה הנכונה) על משהו שהאפיל היחידי שלו הוא פשוט וינטג' ומגניב.
בתור אחת שעוסקת באמנות פלסטית, את אמורה לדעת שאין דבר כזה אנשים ש"מעדיפים מינימליזם". לא טענתי שאני (או כל אחד אחר) לא נקשר לחוויות שמסביב, זה מובן מאליו שזה קורה.
אבל אלו החוויות שמסביב. בדיוק בגלל זה מבדילים בביקורת מסעדות בין האוכל לשאר הדברים אותם ציינת. כי ברור שאלו הדברים שמסביב, וגם אם הם יכולים להשפיע, לא בשביל זה הסועדים באים (בבקשה לא לרדד את זה לאד אבסורדום – המסעדה מן הסתם מגישה תנאים סבירים).
יש מי שמעדיפים את החוויות שמסביב ביוגה שהם עושים תוך כדי ההאזנה, יש מי שקונה את הדיסקים ומעלעל בעטיפה, יש מי שמעדיפים לשלוח את הכסף ישירות לאומן ולקבל אימייל תודה.
יש הרבה חוויות אחרות שוות ערך לשמיעה מתקליט וניל, אם לא בעלות ערך רב יותר, וכולן לגיטימיות. כל אחד גם יכול להחליט על דרך משלו לקבלת אותן חוויות שמסביב – באותה מידה שאת יכולה ללכת לחנויות לתקליטי וניל, את גם יכולה ללכת לפארק ולשמוע פולק היפי, ובדרך חזרה לשים 60 שקל לצדקה.
אני מעריך יותר את מי שטורח בשביל שהכסף שלו יגיע לאמן, או לאנשים שצריכים אותו.
יש מי שיש להם מאות שקלים מיותרים ומעדיפים לקנות מכוניות אספנות (מדיה מיושנת), שלא ישפרו את הנהיגה (מוזיקה) עצמה, אלא רק את הסטטוס החברתי שלהם (הם מרגישים מיוחדים שלהם יש תקליטי וניל נדירים, וכל הפראיירים האחרים שומעים בדיסקים). גם זאת סוג של חוויה היקפית, אבל בגלל שבאתי ממשפחה עם ערך מעט אחר לכסף, וכנראה גדלתי באזורים פחות מטופחים של הארץ, יצא שאני מזלזל בה.
שימי לב – לא בכל חיפוש אחרי חוויה שמסביב למוזיקה, אלא בחוויה הספציפית הזאת.
בכל מקרה, כל אותן חוויות היקפיות לא קשורות למוזיקה. הן קשורות לקנקן שבתוכו היא במקרה נמצאת.
מי שמעדיף ספרים שכרוכים בכריכה מעור עם חוט משי באמצע – הוא אוהב קנקנים. ההנאה הנוספת שהוא הרוויח לא קשורה לספר שהוא קרא, לתוכן שלו, אלא לשטויות שמסביב.
אותי מעניין הספר שהסופר כתב, זה שההוצאה לאור שמה כריכה עבה ונוח להחזיק את הספר זה טוב ויפה, אבל אני מספיק בוגר כדי להבדיל בין ההנאה שאני מפיק משני הדברים, ולדעת שאת הסופר עניין יותר שאני אהנה מהספר, ואת המוזיקאי שאני אהנה מהמוזיקה, ולא מהקנקן שבתוכו הם מוגשים.
אחרת, שני אלו היו מעצבי קנקנים, ולא סופרים או מוזיקאים.
רק כדי להבהיר – אני לא מעוניין להיכנס לאף אחד לכיס. פשוט נראה לי מוזר שלאנשים כל כך אכפת מסוג ספציפי של קנקנים, שלא עולה בתכונותיו על דיסק, אבל אף שקל שמוציאים עליו לא יגיע לאמן.
נראה לי שיש כאן בלבול בין העיקר – המוזיקה, למאוד מאוד תפל – הקנקן, כשהיתרון היחיד שבולט באיסוף תקליטי וניל לעונת דיסקים זה התחושה שאתה ילד מיוחד (ונוסטלגיה, אבל זה לא רלוונטי למי שנולד אחרי שנות השמונים).
מי שאוהב לאסוף תקליטי וניל לא נהנה יותר מהמוזיקה, הוא נהנה מהאספנות.
לא סתם לשיר של אהוד בנאי, שבו השורה הנצחית – 'הוא רצה שנסתלק אליו לשמוע תקליטים' קוראים 'זמנך עבר'…
(כיף לי שלוחצים על המחט חזק עד שנשמע דיסטורשן)
נפלא! אנשים שהיו משתמשים בפטיפון עוד כשזאת הייתה הבחירה היחידה מספרים שהם כבר הכירו כל שריטה, כל קפיצה וגמגום בכל שיר, מה שהפך את התקליט ליותר שלהם.
בקשה קטנה.
לפני כמה שבועות (חודשים?) גיאחה העלה לעונג לינק להורדת הבוטלג של רכטר-גרוניך-שבן, אבל מאז הנהר המשיך לזרום והסרברים המשיכו במרדף אחר זכויות היוצרים, כך שהקובץ הוסר.
אם הקובץ שמור למישהו על המחשב מאוד מאוד אשמח אם יוכל לשלוח לי.
בבקשה צרו קשר (או פשוט שלחו את הקובץ) yuvalplot@gmail.com
אז מה, מחר אינדינגב?
אז לא הבנתי – אתה עושה מדריך למה דווקא כן כדאי לנסות וינילים, ובו אתה אומר 'זו אהבה, וזה פשוט שם או לא שם.'.
המממ….
כן.
השתכנעתי.
עם ובלי קשר – פרויקט נחמד, מעשיר ומעניין. מחכה לפרק הבא.
פוסט מרתק. אישית, יש דברים, בלוז למשל, ג'אז בעיקר ואפילו אריק איינשטיין שאני לא לא יכול לשמוע אותם שלא על תקליט. ועוד אני זוכר איך באייטיז דיברו על המוות של התקליט והכריחו – אשכרה הכריחו – אנשים לקנות שוב את המוסיקה שלהם בדיסקים. שמישהו יזכיר לי מה זה…
בכל אופן, נרקומני ווויניל שכמותכם, אני מקיים מכירה של תקליטם – סינגלים ואלבומים מהרבה סוגים וז'אנרים – לרגל מעבר דירה עם חברתי הנערצת.
יום שישי ושבת – השמיני והתשיעי בחודש, אלנבי 76 על הגג – יש הרבה דברים טובים לקחת הבייתה ובמחירים שמתחילים בחמישה שקלים ומסתיימים בחמישה עשר. נשבע לכם.
פרטים נוספים:
http://www.facebook.com/profile.php?id=750957369#!/event.php?eid=152064121496462
מעניין מאוד, במיוחד החלק על ההבדל בצליל. חסר לי הסבר של למה התקליט כן יותר טוב מהדיסק.
גיאחה, לתשומת ליבך- הלינק לפוסט של דויד פרץ לא עובד.
חוץ מזה, מופלא ומהנה. תודה רבה.
אני מרגיש חופשי לבקר כמו שביקשת, אז יש לי שתי נקודות. האורך, שנגרם מחזרה על דברים. האורך עצמו הוא לא רע ודווקא נחמד. כשדברים חוזרים על עצמם זה מסרבל את העניין.
והדבר השני הוא חלק הסיבות ל"למה", שלא הבנתי כ"כ את הקשר שלהן. אולי זה יותר מדי רומנטי בשבילי, ובשביל חלק מהמגיבים כאן.
אהה, זהו:)
תודה גיאחה.
Wait a minute. Are you sure that "13th Floor" is still open? I remember that they closed 2 years ago
לדעתי תקליטים נועדו לאוהבי מוזיקה שנהנים מהתעסקות. אלו אותם אנשים שיעדיפו מקטרת או סיגריה מגולגלת על המוצר המוגמר מבית פיליפ מוריס. אני אחד מהם. ההתעסקות הממושכת בתחביב, והצורך בפעולות מרובות מעצימות את ההנאה שלי.
תגובות:
יובל: תקליטים לא צריכים להשמר בוואקום כדי שלא ינזקו. יש לי תקליטים באיכות מצויינת
משנות השישים והשבעים שבמשך שנים עברו דירות וטלטלות, ועמדו במקומות שונים כולל כעשור בארון בחדר אמבטיה שחתיכות של תקרה מתקלפת ממלאות את הארגז. דיסק לעומת זאת, לא ישרוד 40-50 שנים. אתה מוזמן לחפש מאמרים בנושא ברשת.
ולכל מי שאמר שכל הצעירים הם סתם היפסטרים, או שאין להם זכות לנוסטלגיה לתקופה שהם לא היו בה – אני אומר למה לא? אין געגוע יותר גדול לתקופה, מאשר לתקופה שלא היית בה (אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי). נוסטלגיה נוצרת בעקבות השמטה של הדברים השליליים והעצמה של החיוביים, וזה הרבה יותר פשוט לא לדעת את הדברים השליליים מראש. האם אין אנשים שמתגעגעים לעידן וודסטוק בלי שהיו שם?
אני לא גדלתי בין תקליטים, אבל אני זוכר שרציתי פטיפון עוד לפני שראיתי אחד, כי אני זוכר תקופה שבה לא שמעת אלבום אם לא קנית אותו או השאלת אותו מחבר. שמיעת אלבום חדש הפכה לטקס של פתיחת העטיפה, קריאת החוברת עד לפרטיה הקטנים, התבוננות מעמיקה בעטיפה ושמיעה של האלבום במשך שבועות כי למי היה כסף לעוד אלבום. מבחינתי נבירה בערמות תקליטים, המישוש של העטיפה הגדולה והפעולה הפיזית הכרוכה בהפעלת תקליט מחזירה אותי לימים האלה.
יאיר יונה:
בדיוק רכשתי את רליקס בחנות קטנה באלמרה, הולנד. אסופה מהימים הפסיכדליים והמוצלחים ביותר של פינק פלויד של סיד בארט.
ועוד תוספת לחפירה:
אני חושב שהיפסטר בימנו הפך לכינוי גנאי שנמצא בשימוש ע"י היפסטרים שלא מכירים בזהותם, היפסטרים שלא מוכנים להודות בזהותם, או הכי גרוע – רוצים להיות היפסטרים אבל לא יודעים מאיפה להתחיל. אם אתה שומע מוזיקת אינדי, רואה בי-מוביס ואוסף תקליטים כי אתה פשוט אוהב ונהנה מזה, ולא בכדי שאנשים יראו כמה אתה שונה ומגניב, אין בכך פסול ואין סיבה להטיח באנשים כינויי גנאי בשל זה.
תודה על ההסברים על גלי הקול, אחלה כתבה! 🙂
נכנסתי לכתבה באיחור של חמש שנים, דרך חיפוש בגוגל על פטיפונים למתחילים… התאהבתי בכתבה, היא גרמה לי לרצות עוד יותר לקנות פטיפון ולהתרגש. תודה
אין חיה כזאת צליל דיגיטל, הצליל הוא אנלוגי. המקור המוקלט הוא אנלוגי או דיגיטלי. לטענה שהקלטה דיגיטלית אינה זהה למקור, אז גם הקלטה אנלוגית אינה זהה למקור. אי הזהות למקור לא מתחילה משם, אלא מהמיקרופון, הכבלים ומעגלי האלקטרוניקה שהסיגל עובר בהם עד שנרשם בצורה אנלוגית או דיגיטלית. ניתן להכריע את הוויכוח הבלתי נגמר בעד ונגד על יד כך שיקליטו דיגיטלית במערכת הקלטה מעולה תוכן שמע שמוקלט בתקליט (עם הסריטות והפצפוצים), וישמיעו את המקור (התקליט) ואת ההקלטה הדיגיטלית של התקליט האמור בתנאי מעבדה, כך שהמאזין יתבקש לקבוע מי השניים 'אנלוגי' ומיהו ה'דיגיטלי'. באיכויות של היום, אני בספק גדול מאוד אם מישהו יכול להבדיל. ויניל ופטיפון זה מגניב – יש לי מערכת אנלוגית משובחת שאני נהנה ממנה מאוד. מה יותר טוב? אוביקטיבית, פורמט הוויניל בעייתי וחסרונות רבים מיתרונותיו: שחיקה, רעשים, האיכות יורדת ככל שמתקרבים למרכז התקליט, כיוון הראש הוא פשרה ולא אידיאלי, ואם מדברים על שחזור המקור, ההקלטה האנלוגית בחריץ התקליט עוברת הנחתה של הנמוכים והגברה של הגבוהים ובשחזור (השמעה) מתבצע תהליך הפוך כדי ליישר את העקומה, אז על איזה 'מקוריות' אנחנו מדברים כאן?! בעיני פלא שהוויניל מצליח לתת פייט לא רע לפורמט הדיגיטלי בכל הנוגע לחוויית ההאזנה בגלל אינספור מגרעותיו. נכון שלעתים ויניל נשמע יותר טוב מתאומו הדיגיטלי בגלל המאסטרינג השונה שעברה הגרסה הדיגיטלית, שבמקרים מסוימים הורסת את איכות המקור. ברור גם שאי אפשר להשוות מכשיר CD שעולה 500 ש"ח לפטיפון שיחד עם הראש והקדם-מגבר (פונו סטייג') עולה פי כמה ורוב האנשים אינם מעונינים/יכולים לרכוש מערכות שמע שבכלל מאפשרות לשמוע את ההבדל. אמור מעתה – אני אוהב את הוויניל על אף מגרעותיו הטכניות ובזכות היותו מגניב. זה טיעון טוב מאוד והכי חשוב: שנזכה להאזנה נעימה להרבה מוזיקה טובה.