עונג שמונג: שרון אריאלי
מה קורה פה, ואיפה העונג? הסברים בראש הבאר השמאלי
הו, שרון אריאלי. שם בדוי לבחור מקסים ומוכשר, שאני עושה לו פה כל כך הרבה יחצנות ואומר עליו כאלה מילים טובות, שבטח יש כמה אנשים שחושבים שהוא חבר קרוב שלי, או שזה בכלל אני. ובכן, זה לא אני למרבה הצער. פעמים רבות אני קורא את הביקורות שלו ומכה על ירכי בייאוש: למה המוח שלי לא עובד ככה?! ניחא, העיקר שאנחנו יכולים ליהנות מהביקורות המרהיבות שלו בשרת, בזמן תל אביב (לשעבר) ועכשיו בוואלה תרבות. אני מכיר אותו וירטואלית ואוהב אותו מאוד, וביום שבו ניפגש (בקרוב אינשאללה) סביר להניח ששנינו נרגיש קצת נבוכים אבל מאוד שמחים. הנה המיקסטייפ והמילים שלו.
המיקסטייפ של שרון אריאלי [קובץ rar, כ-33 מגה, או בראפידשר]
אלו שמכירים אותי, יודעים שאת העונג אני רואה לעיתים רחוקות בשישי בערב. לרוב, אני משהה את ההנאה עד מוצאי השבת, ורק אז מתפוצץ על כל הקישורים האלו, ומתפלל להוספת עוד שבע שעות ליממה כדי שאוכל להספיק הכל, וגם לישון מדי פעם. תארו לכם, עוד שבע שעות שינה! הצבא היה מתפרק.
כשגיא היקר ביקש ממני להכין מיקסטייפ לכבוד המדור המאה לעונג השבת, התחלתי להרהר בקונספטים. חשבתי על שירי שבת, אבל אז הבנתי שזה לא ממש טוב לעומת האופציה השנייה: שירי עונג. החלטתי בסופו של דבר לשבץ 8 מהשירים האהובים עליי מ-2006, כי זה מה שאתה נותן לאדם שאתה אוהב: שירים, שמחביאים בתוכם, כמו שמישל פלטיני אמר על משחק הכדורגל בין צרפת לברזיל: "יש כאן אהבה, מוות, שנאה, מתח. חיים שלמים עברו כאן ב-90 דקות". אין כאן 90 דקות של מוזיקה, אבל יש כאן המון המון אהבה לאיש הזה, המתרגם האולטימטיבי של חדוות המוזיקה ללינקים פרקטיים במרחק לחיצת כפתור.
עונג שבת בעיניי היה תמיד ניסיון למרכז את הצדדי ולהזיז הצידה את המרכז, כדי ליצור פסיפס שלם ומדוייק לעולם של משוגעים לדבר, אך גם להכניס פנימה את הנורמלים. המיקסטייפ הזה הוא מחווה לניסיון המוצלח הזה, כי אין בו את השירים הכי אהובים עליי מ-2006. כן יש בו את הדברים שהייתי רוצה שישימו לב אליהם, שישימו לב אליי. אם אני מוצא בחורה שמזמזת את אחד מהשירים פה באוטובוס – אני מתחתן איתה (אלא אם גיא עובר צד). אה, ונורא ניסיתי לא לחזור על שירים ממיקסטייפ אחר (וגם על להקות, אבל נכשלתי בלהקה אחת. נ"ר! לא לגלות להם!).
גרג דולי מהטוויילייט סינגרז עושה לשרון את השנה
1. TV on the radio – Playhouse: שאלוהים ישמור, החיים יכולים להיות כל כך יפים מדי פעם.
2. Tapes n' tapes – insistor: הייפים זה עניין לאנשים שאני לא ממש מכיר בערכם. להקות טובות לעומת זאת, זה כבר סיבה לחתונה במקומות מסויימים.
3. Destroyer – your blood: אחת הסיבות שאני אוהב את דיסטרוייר, היא כי הוא תמיד עומד בצד, מחביא את כל הזעם והעצב בלהקת פוואר-פופ(הניו פורנוגרפרז), ובלילה הוא יוצא לרחובות בתחפושת של דיוויד בואי עם עיניים בלי צבע.
4. Love is all – turn the radio off: בסקנדינביה הייתה שנה מצוינת, אחוז המתאבדים ירד, היו יותר ימי שמש, הרדיו היה סגור, ולבנון היא במזרח התיכון.
5. The fiery furnaces – Teach me sweetheart: והכל יקפא, אם רק יהיה לנו רגע.
6. Jarvis cocker – I will kill again: איזהו גיבור? החוזר מן הכפור לכתוב שירים מדהימים.
7. The twilight singers – Candy can crawl: ברגעים הכי מכוערים ויפים שלי השנה, גיליתי שמי שעומד לצידי עבר דברים הרבה יותר קשים. אני אוהב את גרג דולי כמו האח המסומם שאין לי.
8. The shins – Split needles: ואחד לשנה הבאה. כלומר שיר השנה לשנה הבאה.
תודה, שרון! אני אץ להוריד!
תמיד כשאני קוראת ביקורות על מוזיקה ישראלית אני תוהה לעצמי – אבל מה באמת הטעם של מי שעומד מאחריהן. למה הוא מקשיב בבית. הביקורות האלה, אולי מעצם טבען וטבעו של קהל היעד שלהן, מרגישות לרוב מנותקות מכל הוויה מוזיקאלית שחוצה את גבולות מדינת ישראל, ומבחינתי, לפחות בתפיסה העכשווית שלי, הנתק הזה הוא המקור לכמעט כל הרעות החולות של השוק המקומי (יום אחד אני אצליח לנסח את התיזה המפורטת שלי בנושא…).
בגלל זה היה לי אפילו יותר משמח לראות את הרשימה הזו – לא רק בגלל שהיא חופפת בכל כך הרבה לטעם הפרטי שלי, אלא בגלל האישוש לעצם קיומו של העולם הזה אצל מי שמבקר מוזיקה ישראלית.
כבוד, שרון, כן ירבו!
(הסתכלות מהירה בשרת העידה שפאק שלי שלא גיליתי את העניין הזה קודם :).
The fiery furnaces – Teach me sweetheart
שיר נפלא !
חצי מהשירים פה אני מכיר – והם כולם טובים. אבל I will kill again הוא כל-כך-כל-כך טוב ומשובח וחרך בעקביות את הרמקולים שלי השבוע.
את שאר השירים עוד צריך לבדוק :]
תודה שרון!
(על איזה קו אתה נוסע?)
שאלת תם – שמתי לב שזה לא השמונג הראשון שמועלה לכאן בפורמט RAR ואני חייב לתהות ביני לבינכם למה. אני משער שנבירה קלה תסביר לי את כל יתרונות הרר על פני זיפ ופורמטי דחיסה אחרים, אלא שעדיין, כמשתמש חלונות מן השורה כל האפשרויות שלי לפתיחת רר הן גרסאות נסיון של תוכנות כאלה ואחרות שיפוגו בעוד 30 יום ויתחיל לעצבן בחלונות קופצים, לעומת האפשרות המובנית של חלונות לפתוח זיפ, אז מה הקטע, והאם אני מפספס איזה עניין עקרוני?
שחר – האמת היא שלא שמתי לב לזה. יש לי WinRar על המחשב, ומכיוון שהוא פותח ומכווץ גם זיפים וגם רארים, אני בקושי שם לב להבדל. מה גם שכמעט כל האלבומים בפינת מאותגרי הסולסיק משותפים בפורמט Rar (כנראה זה הסטנדרט ברשת הפיראטית), אז הנחתי שלכולם יש כבר פותחן כזה. צר לי :\
jחתיכת טרול נהייתי, אני ממש מתבייש בעצמי. אתה מביא כאן פרוייקט מדהים עם אחלה מוזיקה ואחלה אנשים והתגובה הראשונה שלי היא ליילל על שיטת הדחיסה, כבר אמרתי שאני מתבייש בעצמי?
אל תיילל. תעשה פררר כמו חתול. או סססס כמו נחש.
שטויות, הטענה שלך מוצדקת, שחר 🙂
איך הצלחתי לשכוח שאני אוהבת את ג'ארויס קוקר לעזאזל?
מעולה.
אההמ!
לא אגלה! 🙂
נדמה לי שהשיר של טי וי און דה רדיו
זה
Wolf like me ולא playhouse כמו שנכתב..
אבל מה 'כפת לי- שיר מעולה באלבום השנה.
שרון-
כולי קנאה. כמו תמיד. כמו תמיד.
שלום לכולם,
1. אני מתנצל בפני מורידי המיקס על ההטעייה הלא מכוונת בנושא השיר של TV ON THE RADIO. אני חייב להגיד שממש עשיתי חסד לאלבום כששיבצתי את wolf like me כפתיח לאלבום בצריבה הפרטית שלי. סיטק ושות' חייבים לי 🙂
2. הארגו- בשנתיים בהן כתבתי על מוזיקה ישראלית(קצת לועזית) בזמן ת"א, הקו שהנחה אותי הוא לא לעשות את ההנחה הקבועה שרוב המבקרים עושים למוזיקאים הישראלים. באיזושהי נקודת זמן עלומה, כמה מוזיקאים החליטו שהם פטורים מהחובה של לעשות מוזיקה. אני מאמין שרק על רקע הכרה נרחבת ככל האפשר של הזרמים והרעיונות המופלאים שמתעופפים היום בעולם(ו2006 הייתה בעיני שנה מצוינת למוזיקה), אפשר באמת להתרגש ממשהו שנכתב בשפה שלך. זה אולי מעלה את הרף, אך גם מעלה את יוקרתו. מה שאני מנסה לומר הארגו(מלבד תודה על המחמאות), זה שהאג'נדה שאת טוענת שאינך מצליחה לנסח- אני שותף מלא בה, ובכל מקום שבו אכתוב(כרגע: עכבר העיר וואלה!תרבות, אתם כולם מוזמנים כמובן) היא תמשיך להנחות אותי.
3. תודה לכולם,תודה לעולם.
חבר כיוון אותי לבלוג הזה.
הורדתי את רוב המוסיקה.
את האוסף שלך אני אוהבת הכי הרבה.
הכי מצחיק עם אהבה זה שאתה לא יודע למה בדיוק.
לכן כל מילה מיותרת.
אבל רק עוד טיפה…
אני מקשיבה לשירים אלה בעבודה, בבית, באוטו, באיפוד בהליכות שלי, בכל הזדמנות, ואני רק מדמיינת שאבוא לכאן להודות לך ולבלוג, אז הנה, זה סוף סוף קרה:
ת-ו-ד-ה !!!