ספירת העונג: Mysterons
ידעתם שזה יבוא, והנה זה מגיע. זהו קולו של הבלתי נמנע, והוא נשמע מסומפל מתמיד.
"Mysterons" ממלא את תפקידו הקלאסי של שיר הפתיחה בצורה מושלמת: תיאום ציפיות מיידי, שמהר מאוד גורם לך להבין עם מה אתה מתעסק פה, וממה כל העניין בעצם מורכב.
על פריטת הגיטרה האיטית והמהדהדת משתלטת במהרה מעין חריקה שיותר מהכל נשמעת כמו געיית צפרדע שנקלעה בעל כורחה להילולת סקרצ'ינג (ואני מתכוון לזה במובן החיובי ביותר שאפשר, כן?). מיד אחרי האינטרו המסקרן והכמעט מצמרר הזה צובר השיר מומנטום במהירות ע"י הצטרפותו של ביט המורכב מתיפוף סנר ובס מהיר ומהודק, אשר עליו נבנית – מילולית ממש – ההרמוניה חלק אחרי חלק, ומכניסה אותנו באבחה חדה אך כה-נעימה לעולם המכושף של פורטיסהד.
מדהים איזה עומק מלודי מצליחים הבריסטולאים הארורים הללו ליצור רק בעזרת יחידות סאונד מסומפלות. כמו בכל האלבום, השיר כולו מורכב מחלקי פאזל שכל אחד מהם אמנם מונוטוני בפני עצמו (שנים נהגתי לשמוע הלוך ושוב את האלבום, כשאני מתמקד כל פעם באלמנט סאונד אחר), אך יחד הם מצטרפים ליצירה הרמונית מדהימה, כשהדבק המחבר (את השיר, האלבום ויש שיאמרו –את העולם) הוא הקול האלוהי וחסר הגבולות של בת' גיבונס.
בכישרון אומנותי עצום מצליחים פורטיסהד לקחת מכלול צלילים מכלים שונים, להעביר את כולם סינתוז ו/או סימפול ו/או עיבוד אלקטרוני כלשהו, ובסופו של התהליך עתיר-האלקטרוניקה הזה לברוא יצירה חמה ומלאת נשמה ברמה הגובלת בפרדוקס. עד כדי כך שבאחד מהניסיונות שלי להסביר ולהגדיר למישהו מה פורטיסהד בדיוק עושים (הייתי מיסיונר פורטיסהד שנים רבות) הביטוי הממצה היחיד שהצלחתי להגיע אליו היה "מוסיקת נשמה אלקטרונית".
היריעה קצרה מלהכיל את כל השבחים והאהבה שיש לי כלפי האלבום המושלם הזה, שלעולם לא יימאס ויפסיק לרגש אותי.
Mysterons בעיניי הוא לא פחות משער לארץ המובטחת שבה אלקטרוניקה פוגשת רגש, שבה המחשב משרת את האומנות, ושבה הטכנולוגיה והמוסיקה מותכים לכדי יצירה אנושית מרגשת, מרתקת ונצחית.
Portishead – Mysterons
מתוך Dummy, משנת 1994
[מאת עמרי חג'ג']
נו, ובדיוק דלף לרשת האלבום השלישי, שנשמע כרגע כמו אסופת דמואים של פורטיסהד יותר מאשר אלבום שלם. אני מקווה מאוד שדלפה לרשת גירסה לא גמורה של האלבום. כי אם זה המוצר הסופי, אני בכלל לא בטוח שאני אוהב את זה.
אבל Mysterons, הו כן. בדיוק אתמול שמעתי את דאמי שוב. עדיין מדהים.
אחח, איזה דיסק.
אי שם בשנת 97 קבעתי עם חברה לצאת לטיול. כשהגעתי אליה היא ישנה, אז נכנסתי לחדר בכוונה להעיר אותה, אבל ברקע היתה מוזיקה מעניינת, אז התיישבתי להקשיב. המוזיקה נמשכה בדיוק 20 שניות (זו היתה הרצועה האחרונה בדיסק) אבל זה הספיק לי כדי להתאהב. בעקבות אותן 20 שניות קניתי את הדיסק עוד באותו היום. זו היתה אחת הרכישות המוצלחות ביותר שביצעתי אי פעם, כמובן.
האמת, תיכננתי לכתוב על קאובויז לפרוייקט הזה, אבל לא יצא לי. שני הדיסקים הראשונים הם כמו מראה אחד לשני, אחד מלנכולי והשני נושך. אי שם בגיל 15, זאת כנראה הייתה הלהקה הראשונה שאהבתי בזמן אמת, זאת אומרת כשהם היו בשיאם ולא שנים אח"כ… ב8 במאי (לא סופי) אני כנראה רואה אותם בבריסל 🙂
גיאחה – אולי זה מוצר לא מוגמר, אבל קשה לי להאמין שמדובר בדמואים. הגירסא שדלפה מהוקצעת מדי מכדי להיות דמו, ומצד שני הרבה פחות מעובדת ונקייה מהאלבומים הקודמים של הלהקה. הקול של גיבונס נשמע שבור ומאוד שורט. לא ממש מה שציפיתי – אבל יש בזה יופי לא מועט.
גיאחה, גם בגרסה שאתה הורדת השיר הראשון נשמע כאילו הוא נקטע לפני הסוף?
פשוט מעניין אותי אם הורדנו את אותה גרסה, ואם כן אז אני מבין למה אתה מתכוון…
הייתה לי חווית אושר עילאי עם השיר all mine, שלמרבה הצער הוא לא שיר הפתיחה של האלבום השני אלא רק השיר הראשון שלי יצא לשמוע ממנו. ממש אהבתי את האלבום הראשון, וממש אהבתי את כל הבי-סיידז שיצאו לו והכילו גרסאות שונות ומשונות לשירים מהאלבום הראשון (שווה לחפש אותן!).כל בי-סייד מוסיף, משנה ומחדש כמו שיר חדש (והיו גם כמה כאלה באמת). חוץ מהם היה את השיר Mourning Air שיצא בלי קשר לאלבום השני כחלק מהאוסף Help, וזהו. אז לא שמעתי הקצה, לא הייתי עמוק באינטרנט, כל מה שהיה לי זה ציפורי לילה ורדיו מזדמן. החודשים חלפו, והתחילה לחלחל בי ההכרה שיכול להיות שלא יהיו עוד כישופים מבית פורטיסהד. הייתי במילואים במגדל שמירה עם רדיו קטן במגדל (הרשו לנו כל עוד זה ווליום נמוך ולא אוזניות!!!), אני פותח אותו בשעה של סופרגראס, שומע את התופים והחצוצרות, החיוך הולך ומתרחב ככל שאני נהיה יותר בטוח שזה פורטיסהד שאני לא מכיר, והופך להיות שמחה שקשה לתאר כשנועה גראס אומרת שזה מתוך האלבום החדש שיוצא/יצא השבוע.
אכן, ליר, אותה הגירסה.
נקמיר – איזה סיפור נהדר! 🙂 אני גם זוכר ששמעתי את "Cowboys" ואת "All mine" לפני יציאת האלבום והתרגשתי כולי… אני עד היום מעדיף את האלבום השני על הראשון, למען האמת.
גיאחה, חפש את הבי-סיידז של האלבום הראשון, הם מדהימים. יש לי אותם על קלטת. יום אחד כשיהיו לי חיים אעביר אותם למחשב ואשתף את העולם.
חבל שהבי-סיידז של השני, שאני חושב שאני מעדיף גם כן, היו הרבה פחות מעניינים ורובם פשוט היו מההופעה שיצאה אח"כ על דיסק.
אין צורך להעביר אותם מקסטה, אם כי אני בטוח שמר בארו יאהב את הסאונד האנלוגי.
את רוב אם לא כל הבי-סיידז והרימיקסים מאותה תקופה אפשר למצוא ברשת בקלות, וגם באוסף Glory Times שמכיל את חלקם.
אמרתי את זה פעם אחת ואני אומר את זה שוב –
אני נוסעת להופעה הראשונה שלהם במסע הופעות בפורטוגל!
איזה כיף לי!
(אני יודעת, הודעה רדודה, אבל זה כל כך כיף!!)
לאליס-
ההודעה לא רדודה. כמה רגעי אושר יש כבר בחיים?
אני תמיד אומר שאם הייתי זוכה בלוטו אחד הדברים הכיפיים שהייתי עושה זה לראות הופעות מתי שבא לי והיכן שבא לי…רצוי בביזנס.