ספירת העונג: פתיחה + יש לי סיכוי (2)
האלבום "אביתר בנאי" נפתח בשיר "יש לי סיכוי". אמנם הוא מופרד פיזית, טכנית, לשני קטעים, "פתיחה" ו"יש לי סיכוי", אבל למעשה מדובר ביצירה אחת. יצירה שהיא בעיניי קטע הפתיחה הנפלא ביותר שאי-פעם הוקלט לאלבום כלשהו. ובעצם קטע הפתיחה הנפלא ביותר שאי-פעם הוקלט לקריירה של אמן כלשהו.
כלי המיתר המלטפים, המרגשים, הבוכיים של "פתיחה" לוכדים את תשומת הלב ודורשים מיד הקשבה וריכוז. דקה אפס שש לאחר מכן הם מפנים את הבמה לאביתר, שעל רקע אותם מיתרים ממש שר-מדקלם את שיר התפילה/תקווה המושלם ביותר שנכתב בשפה העברית. "יש לי סיכוי להינצל, אני יודע", וגם אם ההיכרות איתו נערכת בשיר הזה לראשונה, וגם אם לא ברור ממה בדיוק הוא מבקש להינצל, הלב אומר שהוא דובר אמת והנשמה רוצה להצטרף אליו לדרך.
יש שירי פתיחה שמעידים על האלבום שמגיע אחריהם. "יש לי סיכוי" מעיד אל אביתר כאדם, כיוצר, ועל יצירתו בכללותה. "אני אוכל להתעורר, להתפכח", הוא מעיד על עצמו, "אני אוכל עוד לדבר באהבה על עצמי ועל העיר ועל אשה". וזהו מבוא של ממש לאלבום הבכורה המופלא שלו, ובעצם לכל האלבומים שיבואו אחר-כך, בהם הוא כבר ירשה לעצמו להיפתח ולספר על עצמו, על היחסים המורכבים שלו עם העולם, עם העיר בה חי ואותה עזב, עם הנשים שידע וזו שנשא לאשה והקים איתה משפחה. והכל באהבה.
אני זוכר אותו שר את "יש לי סיכוי" בהופעת הבכורה שלו בתל-אביב, בצוותא, נבוך כמעט מהמעמד, נחבא אל הקלידים. היה נדמה כי השורות האלה נותנות לו כוח – "אני מרגיש שמשהו משתנה. העייפות תחלוף, האור יעלה…". וכשהאור האיר על פניו, הוא נראה היה לי מואר בצורה כזו או אחרת (וזה היה לפני החזרה בתשובה המתוקשרת…). כאילו הוא נשלח להביא אל הארץ מסר כלשהו, מסר של תקווה ואהבה.
כשאביתר שר "תמיד פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן. אבל עכשיו כמו שאני יושב, יש לי סיכוי להינצל, אני חושב", אני מתמלא כוח, ובכל פעם מחדש. לא נתקלתי ביותר מדי שירים שמסמלים בצורה כה יפה ונקייה את התקווה, את התחושה שיהיה בסדר, את ההרגשה שיש לכל אחד מאיתנו הכוח לשנות, הסיכוי להינצל, האפשרות לנצח. לנצח את כל העולם ולחיות כדי לספר על זה.
אביתר בנאי – יש לי סיכוי
מתוך אביתר בנאי, שנת 1997
[מאת שגיא]
והנה גם הגרסה של מרקוביץ' !
זה באמת "שיר פתיחה" ראוי לשמו!
מעניין של מי הבחירה לשים אותו בראש האלבום, והאם זה היה מובן מאליו למי שלא קיבל את האלבום כמוצר מוגמר. אבל מוקדם מדי להשיב על זה, ספיישלים חגיגיים לאלבומים עושים רק במרחק 20 שנה 🙂
עד עכשיו אני מצטער שלא הוצאתי לפועל את התכנית שלי לאלבום מחווה לאלבום הזה במלאת עשור.
גיאחה – זה בסדר, בדרך כלל אלבומי המחווה מתחוורים לעומת מושא החיקוי, ולא מבינים למה בכלל מישהו רצה להקליט משהו מטושטש יותר למקור החד.
השיר הזה, האלבום הזה… דור.
השיר הזה לא מסמל בעיני תקווה, אלא דווקא יאוש ואכזבה, כמו כל האלבום הזה.
ובלי קשר למה הוא מסמל, זה אחד האלבומים היפים ביותר ששמעתי בימי חיי.
אני נוטה להסכים קצת עם אדר. המילים הכביכול אופטימיות של השיר קצת מטעות. אפשר לראות ירידה ברמת האופטימיות של הכותב לפי השורה הראשונה והאחרונה של השיר:
ראשונה: "יש לי סיכוי להינצל, אני יודע"
אחרונה: "יש לי סיכוי להינצל, אני חושב"
חוצמזה, מצטרף לקומפלימנטים, שיר פתיחה מדהים לאלבום מדהים.
וואו אכן – שיר פתיחה מופתי לאלבום מופתי.
זה האלבום שאין אחד שלא התחבר לתוכן שלו.
תענוג!
אדר – כל מילה חקוקה בסלע…
אדר וליר – תודה, אני חושב (תודה על הפירוש, חושב כי עכשיו השיר היחיד שאיכשהו הייתי מסוגל לחזור אליו מהאלבום הזה נצבע גם הוא בצבעי הייאוש של שאר האלבום).
לא הבנתי מה השיר האופטימי הזה עושה בפתיחתו של אחד האלבומים הכי קשים ועצובים ששמעתי ונתתם הסבר אפשרי. אולי מכיוון שבכל זאת רוב יש זרזיף תקווה גם בסופו הוא בפתיחת האלבום? בכל מקום אחר באלבום אפילו תקווה מרודדת הייתה נראית לא שייכת.
האמת ששיר הפתיחה הזה, לא קיבל אף פעם את הכבוד המגיע לו. כמו גם האלבום כולו.
הבוקר, כ"שיר בוקר" שמתי את הדיסק, נתתי לו להתנגן ופרשתי לעיסוקי הבוקר וללחץ הרגיל. אחרי שנגמר לו השיר הראשון, אני קולטת שהוא מתנגן לו שוב. ואח"כ שוב ושוב. רק השיר הראשון. הסתבר לי שבני, בן הארבע, שמע, הפנים והחליט כנראה אף הוא שזה אכן שיר ראוי במיוחד ולכן השמיע לעצמו שוב ושוב את אותו השיר.יותר מזה.. אין מה לאמר. חוץ מתודה לשגיא, שחיבר אותי מחדש לשיר הזה.
[…] כנ"ל – החיבור בין שני השירים הראשונים מתעלה על כל קטע בנפרד. כתבו על זה קודם, לפניי… אפילו יותר מפעם אחת. […]