אתה לא מחבב את Timber Timbre. אתה גם לא "עף עליהם". או שאתה נרדף על ידיהם, מכושף על ידיהם, או שאתה לא. לא סתם בחרתי לשים כאן, במקום תמונה של האמן, את אחד הפוסטרים להופעות של טימבר טימבר – השדים תמיד שם מאחורי הגיטרה שמנגנת, אפילו בשירים שלהם שאין בהם בכלל גיטרה (אגב, רוב הפוסטרים שלהם מהממים).

הכישוף שלהם לפת אותי ב-2009, כשהם כבר היו באלבום השלישי שלהם. צללתי לתוך האלבום הזה, עמוק עמוק, כמו אל ביצה טובענית. שנתיים מאוחר יותר הם היו במקום אחר, וגם אני, וסינגל אחד שלהם, "Black water", הפך לצלצול הקבוע בתוך הראש שלי. טיילור קירק קרא לזה "Halloween doo-wop mix tape or something", ואני לא יכול שלא לחייך אבל גם להנהן לגמרי.

ב-7 ביולי הם יעלו על הבמה בבארבי, ואני יודע שאני אישית לא מתכוון להפסיד את הדבר הייחודי והנפלא הזה. אם אתם רוצים – בסוף הפוסט הזה יש שני כרטיסים בחינם שמחכים לכם. אבל קודם, האמן הישראלי שהכי מבין את המוזיקה של טימבר טימבר, ארנון המכונה Sun Tailor, בפוסט קצר על הדרך שבה המוזיקה של טימבר טימבר מכשפת אותו.

אליך, אדון טיילור (כבר עשו מאש-אפ של סאן טיילור קירק?):

בלוז הביצות והפחד של טימבר טימבר

אחד מהדברים הכי משמחים במוזיקה, ובאמנות בכלל, הוא להיתקל במשהו חדש שגורם לך להתרגש. כך היה בפעם הראשונה ששמעתי את טימבר טימבר, ומיד מצאתי את עצמי מתאהב בעולם האפל הזה שנפתח לפני.

“Each time that we give a little bit, it comes back to haunt us”

זאת השורה היחידה, בשיר שצריך רק שורה אחת.
היא מגיעה שתי דקות אחרי קטע מוזיקלי שנשמע כמו לקוח מסרט ישן (כולל הרעש המתפצפץ של הוויניל) ונותנת לך מכה ששמה את כל הצלילים שלפני בקונטקסט.
זה היסוד עליו בנוי הקסם של טימבר טימבר, הרקע שהופך למשמעות.
אין ספק שמדובר במוזיקה סינמטית במיוחד, וכל שיר נשמע כאילו הוא שאוב מסרט, אמיתי או מדומיין.
הסיפורים משתנים וכך גם האינסטרומנטציה, אבל עולם התוכן נע על המטוטלת בין האפל לביזארי, בין המיני למפחיד.
וכל סיפור/שיר מלבה את האש הזאת קצת יותר.

"There is a cure for this and it starts with one deep breath"

כמו בון איבר, שהפך להיות אחד מכוכביה הגדולים של סצינת הפולק המתחדשת, גם הלהקה הזאת הקליטה את אלבומה הראשון בבקתת עץ ישנה ומבודדת, מכאן גם לקוח שמה. יש הרבה מן המשותף בין האלבומים האלו, אך בשונה מהאלבום של בון איבר, שמלא בבדידות ויגון על אהבה נכזבת ועל גוף שבוגד, אצל טימבר טימבר אתה שומע יותר את הפחד, ואת האפילה המדומיינת/אמיתית שקיימת ומחכה לך כמה צעדים מחוץ לבקתה, בתוך היער.

ממש לא הפתיע אותי לגלות שחלק מהשירים האלו הגיעו לסרטים ותוכניות טלויזיה. הסינמטיות מבעבעת מקולו של טיילר קירק כאילו מבקשת שיראו במקביל לקול גם תמונה. מעניין לחשוב בהקשר הזה על האפקט שנוכח שם באופן קבוע על קולו של קירק, שגורם לכל מילה להימשך קצת יותר ממה שהיא צריכה, כל מילה מקבלת מעין צל קטן שנודד איתה.

"And I know there's no such thing as ghosts but I have seen the demon host”

הסקרנות שלי מחריפה ככל שאני שומע עוד ועוד, ואני תוהה על עברו של קירק ועל מה משפיע עליו לכתוב טקסטים מסוייטים כאלו, אחד אחרי השני. היחידניות שלו ככותב שירים מרגישה לי הרבה מעבר לשטיק או לקלף, היא מרגישה כאילו היא טבועה ב-DNA שלו כאדם וכיוצר, והרי אלו הדברים אליהם אנו מגיבים הכי חזק כמאזינים.

“A faded trail of a golden age that flickered out into celluloid ashes"

טימבר טימבר הוציאו כבר 5 אלבומים, ובהחלט נשמע שהם עברו מסע ארוך ומלא שינויים בשליחות המוזיקלית שלהם. מעניין במיוחד בשבילי לחפש ולמצוא את נקודות החיבור בין האלבום הראשון לחמישי. אמנם מדובר באלבומים שונים מאוד אבל ניכר שמדובר באותה יד מכוונת. היא התבגרה קצת ומעניינים אותה דברים אחרים, אבל הרוח היא עדיין אותה הרוח.

דוגמא טובה לכך היא בשיר "Hot Dreams". מוזיקלית וטקסטואלית הוא נשמע מפוייס ואפילו על גבול הנעים, בטח ביחס לחומרים המוקדמים של הלהקה. אבל גם לתוך גרסת הרדיו פרנדלי הזאת של טימבר טימבר קירק מכניס את הסכין שלו בתוך השורה הראשונה והמסוכנת של השיר, שמסמנת את נתיב הבריחה שלו מהעולם בריקוד עם אשה שחורה. דיבור נגוע בתוך מציאות הפולטיקלי קורקט שבה אנחנו חיים.

“I wanna dance with a black woman, I wanna still my mind”

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו איזו להקה\אמן רודפים אתכם). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה ליובל ולארנון!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בלבד!

לפני הכל:

א. תודה לכל מי שהגיע אתמול למסיבת הניינטיז! רשימת שירים, תגובות ואפשרות להירשם לרשימת התפוצה כדי לקנות כרטיסים לפני כולם למסיבה הבאה – כל זה ממש כאן.

ב. אני נוסע לקרקוב, והולך להפסיד שתי שבתות בארץ, אז צפו לשיבושים בזמני פירסום העונג.

1. זה הביט. זה כמעט תמיד הביט. אם הביט מרגיש נכון, כל השאר מתלבש עליו, וגם אם יש חריקות במלודיה או במילים או בסאונד, אם הביט יושב, הכל פחות או יותר יושב. הביט שפותח את "Inhale exhale" של Nao – שה-EP שלה February 15 הוא אחד הריליסים האהובים עליי בחודש האחרון – הוא כל כך רזה וכל כך יעיל, שהייתי מוכן לשמוע את הלופ שלו גם במשך דקה שלמה בפתיחה של השיר הזה, ולא רק במשך שתי תיבות. מזל שליין הבס שמצטרף אליו הוא פשוט ויעיל כמוהו. ביחד הם כבר מתחילים להעלות בשר על העצמות. נאו לא מבזבזת זמן – אחרי פחות מעשרים שניות אינטרו היא כבר לוקחת את המושכות של השיר ומתחילה לדהור. אחרי חצי דקה היא משנה כיוון, ואחרי דקה אתה כבר אבוד בתוך השיר הזה, רוצה שריף הסינתיסייזרים הזה – שוב, כל כך פשטני ודל, כל כך מדויק ויעיל – יימשך ויימשך. אבל הוא נעלם כלעומת שבא ואנחנו שוב דוהרים קדימה עם נאו, ואחרי חצי דקה נוספת היא נכנסת לפזמון גדול, חסר מילים, כל כך פשוט וכל כך יעיל, ואתה תוהה למה בכלל יש שירים בעולם שיש בהם יותר משלושה כלי נגינה. לפעמים במקום להוסיף עוד ערוץ אפשר פשוט לדייק וללטש ולכוונן ערוץ קיים עד שהוא נשמע כל כך טוב שאתה לא צריך להוסיף לו כלום. [מפ3]
2. בן פרוסט המגניב יגיע ב-12 באוגוסט כל הדרך מאיסלנד ללבונטין 7! [עברית]
3. סוכנות זוז, שמביאה את בן פרוסט, מביאה גם את Jacco Gardner ההולנדי לבארבי תל אביב ב-10 בדצמבר. כרטיסים ב-119 ש"ח בהזמנה מוקדמת. [עברית]
4. Lantern, האלבום החדש והטוב למדי של Hudson Mohawke, מוזרם במלואו באתר של הגרדיאן. האזנה סופר מומלצת, במיוחד בווליום גבוה ועם באסים ראויים. [סטרים]
5. "Dreams", שיר חדש ונפלא משומקום של בק, שתודה לאל התנער מפאזת הבוקר שלו וחזר להיות שמח וגרובי כמו שהוא יודע. השמועה אומרת שהוא כתב את השיר הזה רק כדי שיהיה לו משהו חדש ומקפיץ לנגן בהופעות. ואני אומר, אם זה מה שיוצא לך מהשרוול, אתה חייב לנער אותו לעתים יותר תכופות. [טיוב]



6. [תודה ליצחק] אדיר: הקליפ של "מעצבי התנועה" AXYZM, שמתבסס על תנועות מתוזמרות היטב. [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט

שבוע הספר שמח! כרגיל בעונג של שבוע הספר\הקריאה\הנייר\הספרות\הצרכנות (מחקו את המיותרים עבורכם), אייקונים ספרותיים מסומנים בחבוב הקורא הזה שכן בצד. הוא הולך איתנו בעונג כבר די הרבה שנים, ואני מודה שלבי הזערורי מתחמם בכל פעם שאני חוזר אליו. אח, נוסטלגיית אינטרנט. כה מהר את נוצרת.

1. בגיל 21 הוא כבר הספיק לשנות את הסאונד של הפופ העולמי, או לפחות של השוליים המגניבים שלו. אלבום הבכורה של The XX, שיחגוג הקיץ 6 שנים, פתח את הדלת בין היתר לג'יימס בלייק, שבתורו פתח את הדלת לחצי עולם, כולל לתגלית הפופ הכי גדולה ומצליחה של השנים האחרונות, Lorde. וזה לא ש-Jamie XX הגיע משום מקום. הוא נשען על סצינות ומסורות מוזיקליות שהתפתחו ובעבעו במשך שנים, ולפעמים אפילו התפרצו למיינסטרים לרגע זוהר אחד. עכשיו, סוף סוף, מוציא אדון XX (מה אתם רוצים, שנקרא לו בשמו האמיתי ג'יימי סמית'?) אלבום בכורה מלא, In Colour, והוא נפלא. הקטע שפותח אותו לא יוצא לי מהאוזניות כבר שבועיים, וזה עוד לפני שדיברנו על אחד הסינגלים הכי טובים של השנה, "Loud places" (וגם גירסת הלייב המופלאה שלו). הסינגל הוא חריג באלבום, שרובו אינסטרומנטלי למדי כיאה למפיק שמרגיש יותר בנוח מאחורי הקונסולה. ו-"Gosh" שפותח אותו הוא גם הקטע הכי טוב באלבום, אחד הקטעים האהובים עליי בכלל בשנה האחרונה, והוא גם מעין מסע מזורז בתולדות ג'יימי: הוא מתחיל מהטו-סטפ גאראז' של לונדון, הסצינה ממנה צמחו XX וכמה מההשפעות הכי גדולות עליו. אבל הוא מתפתח לסימפוניית סינתיסייזר שהיא מצד אחד פשוטה עד מפגרת (זה פחות או יותר אותה פראזה שוב ושוב, בכל פעם גבוה יותר) אבל כזו שמצטברת להמון המון כוח. כל כך הרבה כוח שאני הולך ברחוב עם האוזניות ושר את הפראזה הזאת בלי לשים לב ואנשים מסתכלים עליי מוזר. זה כמעט היה אלבום השבוע שלי, אלמלא כמה נפילות מינוריות שמפריעות להאזין לו כאלבום שלם ומלא. אבל יש בו כל כך הרבה טוב, שאם יש לכם הזדמנות בסוף השבוע הזה, אני ממליץ בחום לרוץ ולהכניס אותו לאוזניים. [מפ3]
2. הניינטיז חוזרים 1: ביום חמישי, 18 ביוני, מסיבת הניינטיז שלי חוזרת לאוזןבר. מאקווה ועד ויל סמית', מפאמפ אפ דה ג'אם ועד 2 אנלימיטד, מדוקטור אלבן ועד נוער שוליים. בואו! [איווענט]
3. הניינטיז חוזרים 2: Leftfield חוזרים!!! צמד ההאוס החדשני מהניינטיז, שהרחיב את אופקי ההאוס במחי אלבום אחד ענק, חוזר עם אלבום ראשון מזה 16 שנה. בגרדיאן נותנים את כל האלבום להאזנה מוקדמת והוא לא פחות מאחלה. [סטרים]
4. קוסטה קפלן מחיה מילר מבצע את "עוד ער" רק הוא והגיטרה האקוסטית, בסדרת הווידאו המצוינת "עז עיז". [טיוב]



5. [תודה לירדן] מה קורה כשמוסיפים ing לשמות של סרטים? [אנגלית]
6. "Cascades", שיר חדש לגמרי של Metric! אני הכי אוהב אותם ככל שהם נוטים יותר לקצה האלקטרוני שלהם, והשיר הזה הוא אולי נקודת קיצון חדשה עבורם. [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט

למה אני כל כך אוהב את The Twilight Sad מסקוטלנד, שיופיעו בתיאטרון תמונע (!) ב-6 ביוני?

כי הסולן שלהם, ג'יימס אלכסנדר גרהאם, נשמע כמו שכל סולני הפוסט-פאנק ששרים באנגלית צריכים להישמע: נואש, חמור-סבר, עם מבטא כבד. קצת כמו הבחור הזה.

כי אלבום הבכורה שלהם, Fourteen autumns & fifteen winters, היה ונשאר ה-אלבום ה-אהוב עליי בכל הזמנים בזרם העדיין-גואה של תחיית הפוסט-פאנק. כן כן, אותו זרם שבו נמנים גם אינטרפול, אדיטורז, כל החבר'ה האלה. כל הלהקות ההן יודעות, באלבומים הכי טובים שלהן, לסחוף אותך. הבכורה של הטוויילייט סאד הוא פאקינג צונאמי.

כי הם לא מפסיקים להשתנות, אבל בצורה הכי טובה – בכל אלבום הם משנים קצת את הסאונד, מחליפים פתאום את האקורדיון בביטים אלקטרוניים, מגבירים, מאיטים, אבל הליבה נשארת זהה. ללהקה הזו יש קווי אופי חזקים, בסיסיים, אבל גם את הרצון והיכולת לא לעמוד במקום.

כי אני סאקר של שמות שירים ארוכים מדי.
"That Summer, at Home I Had Become the Invisible Boy".
"Here, It Never Snowed. Afterwards It Did"
"Nobody Wants to Be Here and Nobody Wants to Leave" – שהוא גם שמו של האלבום האחרון והמעולה שלהם.

כי תקשיבו רגע לשיר הזה ותגידו לי שהוא לא לופת אתכם:

כי אני מאמין להם, למרות שאני יודע שלפעמים זו הצגה. אני לא מאלה שמקדשים תמיד את האותנטיות ברוק, אבל אני מעדיף, אם אפשר, רגש או כוונה שאני יכול להאמין להם. לטוויילייט סד, תהא הסיבה אשר תהא, יש את זה בגאלונים.

כי אני לא מתווכח עם רוברט סמית'. ואם הוא ראה לנכון להקליט קאבר ל-"There's a girl in the corner" שפותח את האלבום האחרון שלהם, מי אני שאערער על טעמו השמיימי במוזיקה?

אז אני יודע בוודאות שאני הולך להופעה הזו. מה אתכם?

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו על השיר עם השם הארוך האהוב עליכם). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לפנינה!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בלבד!

אריאל פינק מגיע להופעה אחת בלבד בישראל, ב-9 ביוני, שזה עוד איזה 40 שניות! אם כבר שמעתם את פינק והתאהבתם בפופ המוזר והנפלא שלו, בטח כבר קניתם כרטיס. אם אין בידכם את כרטיס הזהב לאחת ההופעות הכי מסקרנות של הקיץ הזה, הנה חדשות טובות – אני מחלק 2 כרטיסים ממש בסוף הפוסט הזה. אבל קודם לכן, נמרוד רותם היקר הגדיל וכתב טקסט נפלא על פינק, שמסביר מצוין למה האיש המשונה (פינק, לא רותם) הזה צריך לעניין אתכם מלכתחילה.

עוד על פינק בעברית: נתנאל הירש אצל אנדי, גיל מאורר בביגמאות', גלי עמרן במרפסת, אלמוני כלשהו באתר של גל"צ.

בארץ אריאל פינק // נמרוד רותם

אם אתם קוראים את זה, זה אומר שכנראה שמעתם כבר על אריאל פינק, אם שמעתם עליו כבר, כנראה שגם שמעתם אותו, אם שמעתם אותו, כנראה שזה לא הביקור הראשון שלכם בארץ אריאל פינק.

אם מותחים קו בין האגדה הקליפורנית הנקראת הביץ׳ בויז לבין התופעה הוורדרדה והתמהונית הנקראת אריאל פינק עולה תמונה מטרידה מחד אך מרתקת מאידך: קולו של דור, ה-דור, אז והיום, של הנוער בקליפורניה, של הצעירים שנושמים את השפע מהיום שבו הגיחו לעולם, של הנעימות מסבירת הפנים ומסברת האוזן ושל הדכדוך והריקנות התהומית שרק רצועת חוף מערבית בלתי נגמרת יכולה להכיל.
השעמום שמחכה בקצה הפינה, לצד השקיעה, הוא נחלתם של אלו שהשאלה האם לבשו את פני המקום או שמא פניהם הפכו לתבנית נוף מולדתם, תהיה מקרה קלאסי של ביצה ותרנגולת.

יש משהו בתהומיות המצטיירת מהגיטרות הנמוכות והקולות הגבוהים, בהתאמה, של חברי ההרכב האלמותי אשר שיקף מאז ומתמיד את ההוויה הזאת, הגעגועים למשהו בלתי ניתן להשגה אשר נשמר גנטית בצורה כמעט זהה ביצירתו של פינק. כמובן שאין להשוות, מדובר בשני מקרים מאד שונים שעל פניו נראה שהקשר היחיד ביניהם הוא מיקומם הגאוגרפי, אבל הנה השוויתי.

יחד עם זאת קשה שלא להבחין בזעקה החלושה הבוקעת מבין הצלילים, מפלחת הלב והקרביים המסתתרת היטב בין הצלילים העליזים והמלוכלכים באלבומיו של פינק, אשר בהיותו חסר ידע טכני ומוזיקלי הרכיב במו ידיו ממכשירי הקלטה וכלי נגינה חצי מפורקים אך ורק את מה שהיה צריך להוציא מתוכם ומתוכו. סימן ההיכר הווקאלי שלו בתחילת דרכו היה הידמות הקלטת שירתו לשיחת בטלפון קווי. מעין פילטר נוסף בין התסכול שבוקע מגרונו לבין המאזינים, מחווה של בלבול טכנופובי עם גלאם טראשי סכריני כמעט מבחיל, יבוא אישי מעשור השמונים הלעוס אם תרצו.

בראיונות שונים התבטא פינק כביכול כנגד זכויות לגייז, הפטריוטיזם הישראלי, יהודים באופן כללי ובעד פדופיליה והצליח לעצבן לא מעט אנשים. יותר מזה, בראיון האחרון שעשה ל״גרדיאן״ כבר הודיע שעדיף לו לתת מנוחה לפה שלו ולהתרכז במוזיקה שלו. זו סיטואציה שאינה זרה לנו בתעשיה ולמעשה גם ביום יום: קם לו בחור מוכשר, שונה ומרענן, שהמעבר שלו מאנונימיות לזרם המרכזי עדיין לא ברור ועל כן הוא מרשה לעצמו עדיין ללהג כאחרון החברים בסלון הדירה השכורה ליד וניס.

כאן קיים הפער בין עולם הבמה והזוהר המיידי והאכזרי לעולם האינטרנט האינטימי והמשטה. לא נראה כי היה לו כל ערך לדבריו בעצמו, אך כעת עליו לתת את הדין ובמקום הזה, בחר פינק פשוט לבטל את דבריו, כי בינינו, מה זה משנה בכלל מה הוא אומר? המוזיקה שלו הגיעה אלינו, היא עושה טוב להגדרה העצמית שלנו כצרכני תרבות שוליים ואם הוא באמת לא ימשיך ללהג בכיוון הזה אנחנו גם נסלח לו מאד מהר.

אם הביץ׳ בויז היא קולו של דור האז של קליפורניה, הרי שפינק הוא קליפורניה החדשה. אם הביץ׳ בויז הם "האי של גיליגאן״, פינק הוא ״טרנספארנט״. המרדנות המעונבת של פעם אל מול חוסר ההגדרה המינית של היום.

על אף העכשוויות של נערי החוף בזמנם, פינק אמנם מתקשר מוזיקלית במלודיות פופיות על גבול הג׳ינגל לפרסומת למוצרי היגיינה משנות ה-80, אבל את כל הטראש משם הוא מגלם במדיה של היום, את האבסורד, את השובע החומרי ואת חלומות השבורים של הדור שלנו שמגיעים איתו.
פינק לא מבקר אצלנו, גם כשהוא בארץ. אנחנו מבקרים אצלו, תיירים בארץ אריאל פינק, בארץ הוורודה, המלנכולית והמבולבלת שלו.

אבל אלו לא רק אנחנו, את הטיול בארץ אריאל פינק קיבלו רבים וגדולים, החל מחברי אנימל קולקטיב עם הלייבל פאו טראק שהקימו ומיהרו להחתים שם את פינק, וכלה בהרכב הבית של פינק, ״האנטד גרפיטי״, שהיו שותפיו המוזיקליים לפריצה הגדולה שלו ב-2010 עם האלבום ״לפני היום״, שזכה לאלבום השנה של פיצ׳פורק באותה שנה. התקופה בה קיבלו סיור נרחב בארץ אריאל פינק אכן היתה לא קצרה, אך כמו בכל אזור תיירות ססגוני, גם לסיור הזה היה סוף. פינק החליף לייבלים בהמשך הדרך וגם את ההרכב המלווה אותו, ואלבומו האחרון ״פום פום״ יצא תחת הלייבל הבריטי הידוע 4AD ובליווי הרכב חדש, והוא למעשה אלבום האולפן הראשון של פינק.

האלבום, שראה אור בחודש נובמבר האחרון (2014), קיבל ככל הנראה את החשיפה הגדולה ביותר עד כה מאלבומיו של פינק, וכך גם פינק בעצמו מצא עצמו מחובר יותר מאי פעם לצינורות הנכונים והמרכזיים ביותר. הסאונד שלו שונה מאד בתכלית, דבר שאוהדיו של פינק יצטרכו להתרגל אליו לנוכח קריירה מפוארת של לואו פיי. הגלאם נשאר וכך גם הבלבול המתוק והאפל של פינק. אלבום מושלם בכל קנה מידה.

כך הסתיים לו עוד ביקור קטן בארץ אריאל פינק. עד הביקור הרציני ב9.6.15 במועדון הבארבי בארוע ענק של ״נרנג׳ה״.

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו על המוזיקה הקליפורנית (מבחינה גיאוגרפית או מטאפורית) האהובה עליכם). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לערן ולנמרוד!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בלבד!