1. יש ימי שישי עמוסים שבהם פשוט אי אפשר למצוא את כמות השעות המספקת (והלא־קטנה) לכתיבת עונג שבת ראוי, ואני מעדיף לא להעלות עונג שבת מאשר להעלות עונג שבת לא ראוי. אז היום – רק הודעה אחת חשובה וכמה פסקולים מומלצים לשבת.
   אני יודע שסיפרתי לכם כבר מלא פעמים, אבל אני מוכרח לעדכן אתכם שהחל מחצות יש לכם רק עוד 5 ימים בלבד להזמין עותק של אתה נמצא כאן 3, הגליון הסופי והאחרון בטרילוגיה של מגזין המסעות המודפס והחד־פעמי (טוב, תלת־פעמי) שיובל סער ואני מוציאים בצורה עצמאית לגמרי. אנחנו עולים על גדותינו מגאווה בגליון המושקע הזה, וממש ממש רוצים שתקראו אותו. אז אם אתם יודעים או חושבים שתרצו עותק ממנו, חשוב לי להגיד שוב שהוא לא יימכר בשום מקום ולא נדפיס עוד עותקים ממנו לעולם, חוץ מהעותקים שתזמינו עכשיו. מניסיון (מר) עם חברים רבים שלי, רבים מהם רצו עותק מאחד הגליונות הקודמים ואז אמרו לעצמם טוב אני אזמין מחר/בשבוע הבא/עוד רגע ופשוט שכחו, שזה סביר ומובן, אבל אז נגמרה המכירה ועד היום אין להם עותק וגם הם וגם אני מתבאסים מזה. זהו. אז אם זה לא מעניין אתכם, קול וסליחה שהצקתי לכם. אבל אם זה כן מעניין אתכם, אז פשוט תלחצו כאן שנייה ותזמינו עותק ולא תצטרכו להתחרט או לזכור. זהו. כל שאר הפרטים בקמפיין. יש לנו גם תיקי בד יפים בשני צבעים במיוחד לבלאק פריידיי (וגם אחריו). [הדסטארט]
2. השבוע שידרתי את התכנית האחרונה שלי ל־2016 של מוזיקה חדשה ברדיו הקצה, ובדצמבר (קצמבר!) אשדר לא פחות מ־4 תכניות סיכום שנה שבתקווה יעיפו לכם את האוזניים. עד אז, הנה התכנית שלי מהשבוע עם 120 דקות של מוזיקה חדשה מעולה פלוס. [סטרים]
3. היבושת של דצמבר מתחילה, עת רוב ארה״ב יוצאת לחופשת חגים ארוכה ולא יוצא כמעט שום דבר חדש בכל הנוגע למוזיקה. נורא רציתי לפרסם פה היום עשרה אלבומים חדשים מעולים להאזנה בסופ״ש, אבל פשוט לא יוצא כלום. מה שכן יוצא הוא אלבום הופעה משולש לקייט בוש! הנה סטרים לכל הדיסק השני מתוך השלושה. באתר של הבי-בי-סי, כי יש לאישה סטייל. [סטרים]
4. Shearwater היא מעין להקת־אחות ל-Okkervil River. היא הוקמה על ידי ויל שף וג׳ונתן מייבורג שהיו חברים מייסדים באוקרביל (מייבורג עזב מאז כדי להתמקד בשירווטר) ובמשך כמה שנים השניים השתתפו זה בפרויקט של זה. עכשיו שירווטר העלו לבנדקאמפ שלהם את האלבום הראשון שלהם מ־1999, שהודפס אז ב־500 עותקים והוקלט כמה שנים לפני אלבום הבכורה של אוקרביל ריבר. [סטרים]
5. אני לא יודע כמעט כלום על Yellow Days חוץ מזה: מדובר בבחור אחד, והוא הוציא השבוע EP פשוט פנטסטי לסאונדקלאוד. זה כל מה שאני יודע. שימו אוזן, זה די מעולה. [סטרים]
6. ״בשורה התחתונה: תקשיבו לאלבום האחרון של בון איוור״. תקשיבו לשי ליברובסקי. [עברית]
7. אם עדיין לא נרשמתם לניוזלטר שלי, הפתעות מגיאחה, פספסתם כבר שני מיילים מעניינים. פה נרשמים לניוזלטר. [דואר]

יאללה, אני רץ. מצטער על הקיצור. בשבוע הבא יהיה יותר על מה ללחוץ. שבת שבוגי!

1. בואו נעזוב רגע את הנוסטלגיה. נוסטלגיה, כמו גאווה מקומית, מטשטשת את הראייה, או במקרה הזה את השמיעה, בבואנו לעכל ולחוות דעה על משהו שחדש לאוזנינו. כן, A tribe called quest הוא אחד מהרכבי ההיפ הופ המוכשרים ביותר והמשפיעים ביותר שהיו בעולם הזה, הרכב שבתחילת שנות התשעים הביא להיפ הופ סאונד כיוונים חדשים לגמרי שעדיין מהדהדים בשלל ענפים שצמחו מהעץ הקטן שלהם, הם הכניסו להיפ הופ המצ׳ואיסטי והמטריאליסטי והלוחמני רוחות חדשות לגמרי של פתיחות ועדינות ורוחניות ורכות ומופשטות. הם הגדירו סאונד. הם שינו את ההיפ הופ. הם הוציאו אלבומי מופת. הם הפכו לאגדה. ואם סוחבים את כל זה על הגב כשבאים לפתוח את האוזניים לאלבום החדש, אלבום הקאמבק, אלבום הפרידה, של A tribe called quest, אין סיכוי לשמוע אותו. כל מה שנשמע הוא הדים של העבר, השוואות, רעשים שכמו כל עבר של כל להקה נכנסים לתוך האלבום החדש כמו שכל דבר שעשית ולמדת והושפעת ממנו נכנס לכל מה שאתה עושה, אבל כששומעים משהו דרך אוזניות הנוסטלגיה (״הלהקה ההיא מהניינטיז חוזרת״), קשה מאוד לשמוע אותו כמו שהוא: אלבום חדש לגמרי מעכשיו של הרכב שכתב והקליט אותו עכשיו ומתייחס למה שקורה עכשיו (טוב, טכנית Phife dawg מת בתחילת השנה, והקטעים שלו הוקלטו בעודו בחיים). כשלא נאחזים בהילה מהעבר, כשלא משווים לפעם, כשלא חונקים בציפיות או מגיעים מראש עם העמדה הנוסטלגית האיומה של ״זה לא כמו פעם״ – אפשר לשמוע די בקלות ששיר כמו "We the people" הוא פשוט בנזונה של שיר היפ הופ, שיר על התפרקות שכולו ברייקים, שיר על הכוחות שמנסים לעצור את הקידמה וכל הזמן נעצר בעצמו במקום, שיר על הדרה שמנסה לכלול את כולם. שיר עם פזמון קליט וקליל עם מילים קשות. שיר שמזכיר את הכישרון האדיר של קיו־טיפ ועלי שאהיד מוחמד כמפיקים רק למי שבטעות נתקע בניינטיז ושכח את זה. אני מעולם לא הייתי מעריץ ענק של טרייב, גם אם אני אוהב הרבה שירים שלהם ולגמרי מעריך את החדשנות שהביאו ואת ההשפעה שלהם. איכשהו, לא נתפסתי עליהם בריפיט כמו על הרכבי היפ הופ אחרים. דווקא את קריירת הסולו של קיו־טיפ אהבתי יותר. אבל השיר הזה הוא פצצת הפצצות, וכל האלבום החדש שלהם הוא ניצחון גדול, במיוחד אם לא מסתכלים עליו דרך עדשת הנוסטלגיה אלא פשוט שומעים אותו כאלבום היפ הופ חדש. [מפ3]
2. Thundercat מגיע לארץ!!! פנומן הבס שחלקנו מכירים מהעבודה המסיבית שלו עם פליינג לוטוס ועם קנדריק לאמאר, ועושה גם בתזונה של מוזיקה בעצמו, יגיע להופעה אחת בבארבי ב־16 במרץ. כרטיסים ב-164 ש״ח בלבד. [עברית]
3. Leon Vynehall, שהוא אולי לא שם ידוע כמו הרבה מההופעות שמגיעות הנה אבל הוא בהחלט אחד משלושת יוצרי ההאוס האהובים עליי, יגיע לתקלט בברקפסט בתל אביב ביום שישי הקרוב, 25 בנובמבר. הו אני הולך לרקוד כל הלילה, אפילו שאחנק מסיגריות. [פייסבוק]
4. עוד ייבוא מפתיע ומגניב: The Bug שמכונה גם King Midas Sound, מגיע לשני ערבים בלבונטין 7 בתל אביב, 24 ו־25 בנובמבר. כרטיסים ב־80 ש״ח. [עברית, איווענט]
5. אם אתם מעוניינים בעותק מהגיליון החדש של אתה נמצא כאן, מגזין המסעות העצמאי שיובל סער ואני עורכים ומוציאים לאור – אז בטח תשמחו לדעת ש: 1. אתם ממש מוזמנים פשוט ללכת ולהזמין אותו עכשיו לפני שתשכחו, זה זול וחתיכי. 2. התמונה כאן משמאל היא השער של חוברת אקסטרה שתצורף לכל עותק של הגיליון החדש, מעין מוסף! עיצבה אותו במיוחד טל סופיה הנהדרת והוא מכיל רק טקסטים מתורגמים שבחרנו בקפידה ממגזיני העולם, ביקשנו ממש ממש יפה וקיבלנו אישור מכותביהם, ותרגמנו לעברית צחה. במקום האיורים שמצורפים לטקסטים במגזין הרגיל, כאן הכתבות מלוות בתצלומים, שבחרה טל סופיה בעיניה החדות. יש שם גם כתבה אחת ארוכה מאוד שאני חולם לפרסם אותה אצלנו מהרגע שקראתי אותה מוקדם יותר השנה, הכתבה של טום ביסל, עיתונאי יהודי אמריקאי, צעיר ליברלי, שמגלה שמנחה רדיו ימני שמרני מוציא טיול מאורגן של נוצרים אוונגליסטים לבנים ושמרנים לארץ ישראל, כדי להפגין תמיכה ללא סייג במדינת ישראל. אז הוא מחליט שהוא חייב להצטרף למסע הזה, וזו כתבה אדירה, גם באיך שהיא כתובה, וגם במבט שהיא מציעה לנו על המציאות שלנו דרך עיניים של מישהו אחר. ויש שם עוד 3 כתבות קצרות יותר אבל מעולות לא פחות, ואני ממש נרגש מהעניין הזה. אז אם הזמנתם כבר עותק, דעו לכם שתקבלו גם מוסף. ואם טרם הזמנתם, אז אני מקווה שעכשיו יש לכם סיבה אחת נוספת להזמין. נשארו רק עוד 12 יום עד סוף המכירה, אז אל תדחו למחר וגו׳. [עברית]

קרא/י את המשך הפוסט

1. אני זוכר שבאיזו הרצאה ששמעתי, מתישהו, לא זוכר מי אמר מה הם החיים? מקף קטן. 1934-2016, שנת לידה, שנת מיתה, המספרים תופסים יותר מקום מהקו האופקי הזעיר, נטול הייחוד, שמסמל חיים שלמים, 82 שנים במקרה הזה, גבורות פלוס בפחות מסנטימטר. ללאונרד כהן, שהבוקר פורסם שהוא מת ביום שני ונקבר בחלקה פרטית במונטריאול, בוודאי היה משהו שנון לומר על זה. משהו שיעלה חיוך עקום, אולי טיפה מריר, ויטמון מאחורי החיוך חוכמה גדולה מאוד. היו לו הרבה משפטים כאלה, רבים מהם בשירים אבל רבים אחרים בראיונות, מפוזרים על הדרך כמו הערות אגביות שאפשר לפספס אם לא מקשיבים מספיק טוב או קוראים מספיק לאט. על המשורר אירבינג לייטון, שבמידה רבה הוביל את כהן המשורר בצעדיו הראשונים, אמר כהן ״אני לימדתי אותו להתלבש, הוא לימד אותי לחיות לנצח״. בראיון שפורסם בוויינט הוא אמר ״אם הייתי יודע היכן נמצאים השירים הטובים, הייתי הולך לבקר שם לעיתים קרובות יותר״. מורה הזן כהן. הרב כהן. הידיד הנאמן כהן. כהן האומלל. כהן החולה. כהן הצלול. כהן שאיננו עוד. הרבה ציטוטים של כהן מציפים היום את הרשת, ובצדק רב. הציטוטים שלו נהדרים, והגעגוע בלתי נשלט. הרבה אנשים חוזרים לשירים הישנים, אבל אני עדיין לא יורד מהאלבום החדש, You want it darker, אלבום נפלא ושלם, פעמיים שלם, גם כיצירה שאין בה מחסור וגם כיצירה שיש בה השלמה גדולה. מאז קראתי את המכתב שכתב למריאן טרם מותה, באוגוסט האחרון, אני נושא עמי תחושה ודאית שימיו נספרים לאחור והמספר הולך ואוזל. לא צריך להיות חכם גדול, הוא כתב את זה די מפורשות: ״דעי שאני כה קרוב מאחורייך, שאם תמתחי את ידך, אני חושב שתצליחי להגיע לידי״. התחושה הזו התחזקה עם צאת האלבום החדש, שנפתח בשיר שבו כהן אומר לאל, איזה אל שלא יהיה לו, ״הנני, הנני, אני מוכן״, ושר על כך שהוא ״עוזב את השולחן״ ומכבה כמה פעמים לאורך האלבום איזו להבה. כהן אף פעם לא הצפין טקסטים כמו דילן או בואי, אלא רק פישט אותם. זה לא כתב חידה, זה מכתב פרידה נקי, סידורים אחרונים, השלמה וברכת שלום. הראיון בניו יורקר, בו הוא סיפר בין היתר שהוא ״מוכן למות״ (ניסוח שהוא ניסה למזער מאוחר יותר) אבל גם חשף את מצבו הבריאותי הרופף ודיבר על הברכה שהייתה לו כשניתנו לו הזמן והיכולת ״to put your house in order״, רק החמיר את דאגתי. ועם זאת, הדאגה הזו הייתה גם ברכה. במשך שלושה חודשים דאגתי, דאגתי והתכוננתי. והבוקר, כשהגיעה ההודעה, בעיקר רווח לי. הצער, מכה בלתי נמנעת ברגע כזה, נעטף באיזו רכות, כמו בהקלה הכבדה מנשוא שמלווה מוות של בן משפחה שחלה במשך זמן רב ועכשיו הגיע קצו המיוחל. אני לא ממש יודע להסביר את זה. אין לי נימוקים רציונליים. אני רק יודע שמהבוקר עוטף אותי צער רך, לא נוקב, לא משתק, אלא צער שקט, כמעט מחבק, של פרידה הכרחית, פרידה לא פתאומית, פרידה בלתי נמנעת שאינה בהכרח בטרם עת. אני מזמין אתכם לקרוא את המילים הספורות שכתבתי בפייסבוק אבל בעיקר מפציר אתכם לקרוא את הכתבה הדי־מושלמת על כהן מהניו יורקר, וכהרגלי אני מפציר בכם לא ליפול אחורה רק לאלבומים הקלאסיים, שהפכו לקלאסיים בעיקר כי הם יצאו מזמן ולא כי הם יותר טובים מהחדשים. האזינו גם לאלבומים האחרונים, הנהדרים, של כהן, הם מלאים בסוג עשיר ונבון יותר של שירה. את העונג הזה אפתח עם "Travelling light", שיר מהאלבום החדש שכמו הרבה שירים של כהן עושה כמה דברים בו זמנית: מתכונן למסע, מביט אחורה בהשלמה, כותב מכתב לאהובה ישנה, מנסה להסדיר חובות, תוהה על מחויבות וחופש, ומלמד אותנו דבר מה על תנועה דרך החיים. שיר שמעלה חיוך עקום, טיפה מריר, עם חוכמה גדולה מאוד. היה שלום, חבר יקר. Au revoir, et bon voyage. [מפ3]
2. ובאותו נושא: הנה הלינק להורדה של כל שיר זר – משירי לאונרד כהן בעברית, אוסף מחווה ישראלי שהפיקו דויד פרץ ואנוכי ב־2004 בשביל השרת העיוור. משתתפים בו בין היתר גבריאל בלחסן ז״ל, רותם אור, שרון מולדאבי, טליה אליאב, סגול 59, איתי בלטר, מורפלקסיס ועוד מעולים. והנה הקרדיטים. בזמנו כתבתי עליו בשרת: ״החלק שקוסם לי אישית בביצועים החדשים הם שאין אלה סתם עוד "קאברים". הם אינם חיקויים של הביצועים המקוריים, אלא הפשטה שלהם לצורת השיר המקורית – מילים ולחן – והלבשתם מחדש בבגדיו האישיים של המבצע החדש. בעיניי, ככה אמורים להיראות (ובעיקר להישמע) ביצועים מחודשים״. את העטיפה היפהפיה עיצבו שני קדר ויונתן וסרמן מאותיות עבריות בלבד. הקליקו עליה לגודל מלא. [זיפ, מפ3]



3. בכניסה להופעה של Noname בשלישי בערב פגשתי כתב מוזיקה ותיק, והוא ניגש אליי בחיוך להגיד היי אבל מהר מאוד החיוך נעלם והפך להבעה קצת מבוהלת. ״תגיד״, הוא אמר, ״יש לך מושג אם השמועות על צ׳רלי מגירה נכונות?״ הנעתי את ראשי באי ודאות, ״איזה שמועות?״ והוא חצי חייך במבוכה, לא בטוח אם להאמין לשמועות או לא, ״שהוא התאבד״. לשמחתי לא יכולתי לאשר את השמועות, אבל נשארתי דאוג. למחרת בצהריים כבר התגשמו החששות: צ׳רלי מגירה מת בגיל 44. לא הצלחתי לעקוב ברצף אחרי גלגוליו השונים של גבי אבודרהם תחת הכינוי צ׳רלי מגירה. נדבקתי אליו כששמעתי כמה מהדברים שלו בתקופת פאקט ואודיו קולאג׳ והזדקפו לי האוזניים, אבל מאז התגלגלו אצלו כל מיני הרכבים והוא היה כאן ואז לא היה כאן ופתאום הופיע בלי הרבה אזהרה ואז שוב נעלם לזמן ארוך. אבל גם כשלא שמעתי אותו הרבה זמן, בכל פעם שהלכתי לאינדינגב או הדלקתי קול הקמפוס או רדיו הקצה שמעתי את השפעת הסאונד של צ׳רלי מגירה על האינדי הישראלי, בכל כך הרבה להקות. לכן אין פלא שעם מותו המוקדם מדי, הוקדשו לו שתי תכניות נפלאות בקצה: דויד פרץ הקדיש לו השבוע שעה פלאית ומתפתלת ואישית של מוזיקה ודיבורים וקטעי אודיו, וקוואמי שידר שעתיים מסודרות ואנציקלופדיות יותר. אין דרך נפלאה יותר להיפרד מגיבור הגיטרה הזה מאשר עם מוזיקה. [סטרים]



4. גאה ונרגש לספר לכם שהגיליון השלישי והסופי של אתה נמצא כאן, ובכן, נמצא כאן!!! אפשר להזמין אותו ממש עכשיו, רק בהדסטארט, רק עד ה־30 בנובמבר (אבל אל תחכו, כי מי שמחכה שוכח ומי ששוכח מצטער). הכנו לכם 120 עמודים של איורים וכתבים נהדרים על מסעות ויציאות לדרכים, על חששות וחלומות, ויש שם קומיקס ומכתבים ואפוריזמים והתגלויות ותצלומים והפתעות וגם, בקרוב נגלה לכם בדיוק מה, אבל גם עוד משהו שיתחבא שם בפנים כשתקבלו את הגיליון. וכן, זה הולך להיות הגיליון האחרון והסופי. לא יהיה גיליון 4. ואני יודע, אני יודע, אמרנו בגיליון הראשון שהוא יהיה חד פעמי, ובאמת התכוונו לזה, אבל הפתעתם אותנו עם התגובות והנה אנחנו מוציאים את השלישי. הפעם, לעומת זאת, אנחנו נחושים להפנות את הכוחות היצירתיים שלנו לאפיקים חדשים ולהשאיר את הטרילוגיה כטרילוגיה שלמה. אז היי, אם המגזין לא מעניין אתכם, הכל קול וקפצו לאייטם הבא. אבל אם הוא כן, אז דעו שלושה דברים: א. שהוא יהיה האחרון. ב. שיש עוד הפתעות בחבילה שתגיע אליכם. ג. שאם תדחו, תשכחו.
   פייסבוק הוא לא חבר, או לכל היותר חבר הפכפך ובוגדני. הוא מסרב להגיש לכם את העדכונים בנוגע לאתה נמצא כאן #3, וכך קורה שלא משנה איך וכמה ובאיזו צורה אני מספר ברשת החברתית שהגיליון השלישי כאן ושאם בא לכם עותק אז כדאי שתזמינו עכשיו כי אחרי סוף המכירה אונליין הוא לא יימכר בשום מקום אחר, אני רואה את המספרים – פייסבוק שומר את המידע לעצמו. אולי כי יותר מדי אנשים משתפים לינקים של הדסטארט בפייסבוק וקצת נמאס לו מהלינקים האלה, אולי הוא רוצה שכל העותקים יגיעו רק אליו! בכל אופן, מזל שאני יכול לספר לכם גם כאן בעונג כדי שלא תגידו אחר כך לא ידעתי! שכחתי! דחיתי לשבוע הבא והמכירה נגמרה! [עברית]
5. הפתעה אמיתית: הרכב ההיפ הופ נויז Clipping. (הנקודה היא חלק מהשם) יגיע להופעה בגגרין בתל אביב ב-12 בדצמבר!!! הולי שיט לא ראיתי את זה בא. קליפינג הם הראפר דויד דיגס, שמככב גם במחזמר ״המילטון״ בתור המרקיז דה לפאייט ותומס ג׳פרסון, יחד עם הביט מייקרז וויליאם יוסטון וג'ונתן סנייפס. השמעתי את הקטע המעולה שלהם "Shooter" די הרבה בקצה. זה הולך להיות לוהטטטט. כרטיסים ב־150 ש״ח. [ש״ח]
6. בקרוב: הפתעות מגיאחה, ניוזלטר קפריזי. כאן נרשמים. [טקסט]

קרא/י את המשך הפוסט

יום הולדת שמח וחיבוק טרנסאטלנטי לקורא העונג המצטיין יניב, הרחק בעמק הסיליקון! העונג הזה הוא בשבילך, חבוב. תודה מתמשכת על הלינקים, העזרה והאוזניים התמיד־פקוחות.

1. קצת לפני שיצאתי עם העונג לחופשה – אי שם בסוף ספטמבר – התחלתי לחשוב קדימה לסוף השנה. יש עוד זמן, אבל במקומות כמו העונג והקצה כבר מתחילים להכין את מצעדי סוף השנה, מתחילים להרהר בשנה שעוד מעט מתחילה להיגמר. וככל שחשבתי, הלך והתבהר לי שאני רוצה לעשות תכנית סיכום של שעתיים בקצה שתוקדש כולה לאדון Anderson Paak. זו לא תהיה תכנית הסיכום היחידה שלי, כמובן, יש את שירי השנה של העונג ודברים נכבדים אחרים לדבר בהם, אבל 2016 הייתה בשבילי לפני הכל שנת אנדרסון פאאק (או פאק, איך שנוח לכם). הוא בעבע עוד קודם לכן, והגיע למה שנראה כמו נקודת רתיחה בסוף 2015, באלבום של ד״ר דרה, Compton, שם פאאק כיכב בכמה וכמה שירים וגרם לרבים מהמוני המאזינים לאלבום המיוחל של דרה לתהות מי זה הבחור הזה. ואז בתחילת 2016 הגיע Malibu, האלבום החדש של פאאק, אלבום בלי רגע אחד של נפילה, אלבום עם 16 קטעים שמצליח להיות רצף אדיר, לעתים ממכר, של סול והיפ הופ ופ׳אנק וגרוב, אלבום שלובש ופושט צורות אבל מצליח להיות, בראש שלי, דבר שלם. זה בוודאות האלבום ששמעתי הכי הרבה השנה. כשביקרתי באוסטין בתחילת השנה, בפסטיבל SXSW (שם הספקתי לתפוס את פאאק בהופעה ואז לאסוף את הלסת שלי מהרצפה), קפצתי לחנות התקליטים הכי גדולה בעיר ושאלתי אם יש להם את מאליבו של אנדרסון פאאק. הם ענו לי: מי? ואז בדקו בקטלוג ולא היה להם. חצי שנה אחר כך חזרתי לאותה חנות, וב-P היה כבר חוצץ מודפס של ״אנדרסון פאאק״ עם ערימה של מאליבו ועוד כמה ריליסים שלו. ברור שקניתי אחד. ובניגוד לכל מיני שנים שבהן יש אלבום ענק שתופס אותי בתחילת השנה אבל עד שמגיעה סוף השנה אני כבר שבע ממנו ולא נלהב כשהייתי, רכישת הוויניל גרמה לי לשמוע אותו לפחות פעמיים ביום, והבהירה לי שמדובר פשוט באלבום שאני חולה עליו לגמרי. יש לי הרבה מה להגיד עליו והרבה מה להשמיע ממנו, אבל צריך לפתוח עם שיר אחד בלבד אז יאללה בואו ניקח את "Am I wrong", אחד משירי הגבר-פוגש-אישה של פאאק, לכאורה לא הנושא הכי מלהיב ומעמיק וחדשני לשיר פופ, אבל לכו תגידו את זה לפרינס. שימו פליי, כנסו למועדון, ואז לכו לשמוע את האלבום המלא. יש בו הרבה יותר מהגרוב השמנוני הזה. [מפ3]



2. מה, לא שמעתם על Noname? אז כנראה שלא עקבתם אחרי התכניות שלי ברדיו הקצה, ואולי סתם פספסתם. אם פספסתם, זה מובן – היא לא בדיוק מפורסמת כמו ביונסה – אבל זה גם חבל. היא הוציאה השנה אלבום צנוע ונהדר (האזינו לכולו פה), והיא בג׳מעה של צ׳אנס דה ראפר, מיק ג׳נקינס וכל השיקגואים המעולים האלה. אז הנה הזדמנות די מדהימה לא רק להכיר אותה טוב יותר אלא גם להגיד לכולם שהייתם שם לפני כולם – היא תופיע בבארבי ביום שלישי הזה, 8 בנובמבר, כרטיסים עולים רק 128 ש״ח, פחות מהופעה של עידן עמדי בזאפה, אז אם האוזן שלכם קשובה (או רוצה להיות קשובה) למה שקורה עכשיו בהיפ הופ ובסול האמריקאי העצמאי, אתם צריכים להיות שם. אני לא מתכוון להפסיד את זה. איווענט. [עברית]
3. גם FKJ, שם מעניין מסצינת האלקטרוניקה העצמאית בפריז, שרימיקסים שלו מזנקים בסאונדקלאוד למיליוני האזנות, יגיע להופעה אחת בבארבי ב־7 בדצמבר, כרטיסים ב־128 ש״ח. אם אתם אוהבים מוזיקאים כמו Flume, George Maple או עדי אולמנסקי, האסתטיקה שלו תדבר אליכם. איווענט. [דברים]
4. הרוקרית הפנטסטית והמרתקת Mitski, שׁהאלבום האחרון שלה אדיר וזוכה לשבחים מוצדקים, תגיע להופעה אחת בבארבי בתל אביב ב־18 בפברואר 2017, וזה עולה רק 125 ש״ח. איזה כיף אדיר שמגיעות הופעות של אמנים בשיא רלוונטיותם ובמחירים שפויים. עוד כאלה, בבקשה! [עברית]
5. מסיבת הניינטיז שלי חוזרת! אם בא לכם לנענע את הישבן כאילו אנחנו ב־1998, שימו פעמיכם לאוזןבר ביום חמישי, 17 בנובמבר, או בואו נתפשר על להתחיל מהאיווענט של המסיבה. [נו דיגיטי, נו דאוט]
6. בראשון בבוקר תיפתח המכירה של אתה נמצא כאן #3 – הגיליון האחרון. לא רוצים לשכוח ולגלות שהמכירה הסתיימה? הנה הדרך שלכם לזכור! [פייסבוק]



7. איך תכנית קלאסית של VH-1, אחת שקוראים לה Pop-Up Video, שינתה את העולם, או לפחות את האינטרנט שהגיע מיד אחריה. [אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט

1. לא מזמן ראיינו אותי בעניין האוסף שהייתי שותף להפקתו בקיץ 2011, קיץ המחאה, ״אוהלים אדירים״. זו הייתה יוזמה של לירון משולם (המכונה פלורה), שהציעה שבלב המחאה נאסוף שירים ישראליים חדשים שמדברים על כסף ויוקר מחיה ודיור ומצוקה ומאבק, וניתן את האוסף בחינם בבנדקאמפ. זה עבד יפה והיה אוסף מעניין, וכשנשאלתי עליו עכשיו במרחק 5 קיצים, אמרתי שיש לי הרבה בעיות עם שירי מחאה. את רוב שירי המחאה אני לא אוהב, כי רובם מקריבים לחן טוב ועיבוד מעניין והגשה משכנעת על מזבח המסר או הסיסמה או הפואנטה. שירים שיש בהם צעקה נשמעים מעולה כשצועקים אותם, קחו את רייג׳ כדוגמה, אבל כמו בשיר מכל סוג אחר, צעקה היא לא מספיקה אם היא לא מגובה במוזיקה טובה ובמילים שלא גורמות לך להתפתל במבוכה בין האוזניות. רוב שירי המחאה – בארץ כמו בעולם – גורמים לי להתפתל במבוכה, בטח כשלא רק השיר הוא רפה אלא גם המחאה רפה. זה לא באמת מחאה לשיר את ״לא פראיירים״ כשאין אף אחד שלא מסכים עם מה שהשיר אומר, כולל כולם. מה שמביא אותנו אל החצר האחורית, אולי הסופרגרופ הכי משמעותי שאני זוכר בארץ בשנים האחרונות. שלושה אנשים שהכישרון והטווח המוזיקלי שלהם מספיק לעשר להקות (ואולי אם נספור את כל הלהקות שהם משתתפים בהן באמת נגיע לאיזה עשר) – גדי רונן, איתמר ציגלר ותומר יוסף – חברו לאחד הכותבים הידועים בארץ, יענק׳לה רוטבליט. אני מחבב את רוטבליט, ויש לו בארסנל כמה מהחרוזים הכי גדולים בעברית וכמה משירי הפופ היותר מצוינים שיצאו פה (״בלדה לעוזב קיבוץ״ הוא עדיין השיא, בעיניי), אבל המחאה שלו היא הרבה פעמים רפה בעיניי, כי גם כשהיא מלאה חידודים ומשחקים וקריצות ועברית נהדרת ושלל רובדים של השפה שזורים יחדיו, הרבה פעמים היא מצטברת לציור לשוני יפהפה וצבעוני שמתאר משהו די מובן מאליו. ״קורח הטייקון״, מאלבום הבכורה של החצר האחורית, הוא דוגמה טובה, והוא גם דוגמה טובה לדרך שבה שלושת הגאונים שסביב רוטבליט מצליחים להושיע גם את הטקסטים הכי חלשים שלו בעזרת יצירתיות, ברק, קסם אישי אדיר וכישרון מוזיקלי שחלק גדול ממנו נעוץ בידע המוזיקלי הנרחב שלהם שמאפשר להם לצטט ולערבב מסורות מוזיקליות רבות ושונות למארג טבעי אחד (אף על פי שבוויקיפדיה למשל הוא מקוטלג כ״רוק״, זה אלבום שיש בו המון רגאיי וקאנטרי ומוזיקה דרום אמריקאית ופולק ובקושי יש בו רוק אם בכלל). זה אלבום אדיר, אדיר, אדיר, שזכה בצדק להצלחה גדולה, וברגעים רבים בו העיניים שלי גאו בדמעות, אבל זה כמעט תמיד נגרם מרגע של עיבוד, של לחן או של הרמוניה, או של החיבור שלהם עם שורה חדה. קשה לומר שנגמר שיר מסוים והרגשתי את המחאה גואה בי, מקסימום הנהנתי כמובן מאליו. השיר החדש של החצר האחורית, ״ים המוות״, עשוי להיות השיר הכי יפה שלהם, בעיקר בזכות מה שקורה אחרי דקה וחצי – כל הכלים נופלים מהצוק ואנחנו מרחפים ארבעה צעדים באוויר עד שאנחנו מבינים שאין לנו יותר קרקע מתחת לרגליים. ואז השיר משתנה באחת – מהגרוב האקוסטי המוכר של החצר האחורית, מנגנים יחד בחצר שלהם ונשמעים כמו תמיד, פתאום אנחנו צוללים מאה שנה אחורה. אנחנו עבדים שחורים שמכים בפסי רכבת בדרום לואיזיאנה, אנחנו אסירים בהקלטה של אלן לומאקס, ששרים שיר מחאה שגואה מהאדמה המקוללת דרך הגוף המותש שלנו. זו הברקה עיבודית כל כך בלתי צפויה וכל כך נכונה לשיר הזה, כל כך נכונה לרגע שבו הבתים המתחכמים של רוטבליט, עם מטאפורות ואנלוגיות שלא מוסיפות כלום (״בפתח המלון ניצבת אשת לוט, מלח דמעות בעיניה הגדולות״) מזדקקים לכדי זעקה, זעקת מחאה מקפיאת דם: ״מי הרג את ים המוות?״ זו הזעקה שבשורש השיר הזה והיא היחידה שמשכנעת, שמפנה אצבע מאשימה מהשאול, שזועקת מחאה שעדיין לא כולם מסכימים עליה, וההחלטה לרפרר כאן לשירי עבדים היא מצמררת, גם אם מעוררת שאלות רבות. וואו כמה דיברתי, בואו נתחיל בעונג שבת הזה. [טיוב]
2. עונג שבת יוצא לחופשה של בערך חודש, לרגל החגים וכל הדברים הטובים שהם מביאים איתם ויפריעו לי מאוד לנהל את שגרת הסופ״ש שלי (ושלכם). מתנצל על ההיעלמות הצפויה, ואני מבטיח לחזור אחרי סוכות עם טנא מלא מוזיקה חדשה ומעיפת מוחות. עד אז, תהיו שמחים ותעשו טוב, טוב? מה אכפת לכם, זה ישתלם. [חגים שמחים!]
3. יש לכם עד יום שבת, 1 באוקטובר, להשאיר תגובה ואולי לזכות בכרטיס חינם לאינדינגב 2016, שייערך בסוף השבוע האחרון של אוקטובר! [פה בעונג]
4. ב־7 באוקטובר ייערך בבסקולה ערב הופעות מעולות שמבחינתי ההופעות שבו – מעולות ככל שיהיו – הן רק תירוץ כדי להזמין את כל מי שאוהב את רדיו הקצה להיפגש במקום אחד ועל הדרך לתמוך כספית, בעצם קניית הכרטיס, בתחנה העצמאית שאנחנו אוהבים. אם הקצה היא בלבכם, וגם אם הלהקות המופיעות הן בלבכן (ובעצם גם אם לא!), בואו לתמוך בתרבות עצמאית. אנחנו נעריך את זה מאוד וניתן בראש, מבטיחים. [עברית]
5. עוד שנייה נגמרת השנה העברית, אז אני מקווה שכבר הספקתם להצביע למצעד האלטרנטיבי הישראלי שעורך קול הקמפוס! מהר, מצביעים ומשפיעים פה. [עברית]



6. [תודה לנדב רביד] הולי שמולי. אחרי ילדות ארוכה ונעורים משגשגים בניינטיז, נדמה שמוזיקה אלקטרונית, בעיקר הצד הרקיד שלה, התבגרה מספיק כדי להיות נוכחת בכל כיום, מלהיטי מצעדים עולמיים ועד כל נער אינדי שעושה את צעדיו הראשונים מול הלפטופ בחדר השינה. זה בדיוק הרגע בזמן לבקש מכל מי ששומע, משמיע או יוצר מוזיקה שיש בה צדדים אלקטרוניים (ואתם יודעים מה, גם ממי שלא שומע מוזיקה אלקטרונית כדבר שבשגרה) לעצור כדי לעשות את מה שהרוק עשה עשרות אלפי פעמים: להסתכל אחורה ולהבין את ההיסטוריה של המוזיקה האלקטרונית. יש די הרבה כתבות וערכי ויקיפדיה ויוטיובים של חמש דקות שמנסים לדחוס כרונולוגיה כזו או אחרת, וזה נחמד, וזו התחלה טובה למי שרוצה לדעת איך לקרוא לאיזה ז׳אנר כדי לעשות לעצמו טיפה סדר דמיוני בראש, אבל זה לא ניסיון להבנה של ההיסטוריה התרבותית, החברתית, הפוליטית, היצירתית, אפילו המשפטית, של מוזיקה אלקטרונית. מי שרוצה לחנך את עצמו מוזמן לצלול ללינק הכי רב ערך של השבוע, לינק שכולו זהב טהור, מבוא מקוון להיסטוריה של מוזיקה אלקטרונית באדיבות מיכלאנג׳לו מטוס מאתר המוזיקה האלקטרונית של וייס, Thump. מטוס מציע קורס מזורז של 12 שבועות ללמידה עצמית. מדי שבוע מתמקדים בנושא אחר – מאלקטרו דרך טכנו מדטרויט ועד טראנס – ולומדים בעזרת כעשרה לינקים לכתבות, ראיונות, מאמרים וקטעי וידאו. תענוג!!! בא לי לארגן קבוצת קריאה אונליין, וכל שבוע נקרא ונדון בנושא השבועי. [אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט