צילום: יאיר טרגנו

אלבומי השנה המהפכניים של ניצן פינקו

Jenny Hval – Blood Bitch
תפיסת הזמן באלבום Blood Bitch, האלבום הרביעי של ג'ני ואל, לא מצייתת לשום חוק. השירים נמתחים או קצרצרים, דמדומי אלקטרו שנשמעים כמו כביש מהיר באמצע הלילה. האזנה לשירים בודדים לא משתווה להאזנה לכל האלבום ברצף. כל כך הרבה נאמר על הפרעות הקשב של התקופה ולא מספיק על ההתנגדויות לה: על המוזיקה שדורשת ממך לעצור הכל ולהקשיב.

ג'ני ואל שואלת שאלות יומיומיות ונצחיות בו זמנית. באלבום הקודם היא שאלה "מה את צריכה לעשות כדי לטפל בעצמך?", על דרישות העולם המודרני מנשים. הפעם היא נכנסת פנימה ושואלת איך אפשר "לחיות" חיים בלי מוות? ובעיקר – "למה אנחנו מפחדות מהדם?" היא מתרגמת קונפליקטיים דוריים ופנימיים לסיפור מסגרת על ערפדה מאוהבת, ודרך נקודת המבט שלה שואלת למה דם הוסת מפחיד אותנו, מה הופך אותו לטאבו.

ה-שיר שכבש אותי באלבום הוא ״Period piece״: מצד אחד "יצירה תקופתית" (כלומר יצירה ששייכת לעידן מסויים, למשל הרנסנס) וגם – יצירה שעשויה מ-period, דם וסת. מדובר ברפרנס ליצירה של Lani Beloso, שיצרה אמנות עם דם הווסת שלה במטרה ליצור משהו יפה מתוך אובייקט של בושה. איך יכול להיות שיש כל כך הרבה שירים על סקס וגוף, אבל החוויה הגופנית החודשית של 50 אחוז מהאוכלוסייה נדחק לגמרי מעולם המוזיקה? השיר מסתיים בשורה שחוזרת על עצמה: "אל תפחדי, זה רק דם".

Deaf Chonky – Farsh
התגלית של 2016 בכלל התחילה כתגלית של 2015, כשדף צ'ונקי שודרו בריוט! לראשונה בהתרגשות רבה עם האי פי הראשון שלהן, Mostly Farsh. כשאלבום הבכורה שלהן יצא השנה הרגשתי שסוף סוף זה קורה, שזה האלבום שחיכיתי לו. עדי ברוניקי ותמי קמינסקי הן soul force, תאומות סיאמיות מנטליות שכובד היצירה שלהן הוא במילים שכותבת ברוניקי, משוררת שכל מילה שלה היא מאבק על החיים, מאבק בשיעמום וסתמיות והטראומה של ההגירה. שירי הפאנק־פולק שלהן הם כדורי קריסטל שמשקפים את כל מה שדפוק בחברה שלנו, בחיים שלנו לצד המתים: "עולמות חדשים נבנים על המתים / בינתיים אנו כאן / תקועים בגלל כבודם" ("גוזלים"). אם סוציולוג ירצה לדעת איך זה היה לחיות פה ב־2016, כל מה שהוא יצטרך לעשות זה להקשיב לאלבום הזה, לפענח את הזעם של ברוניקי, את הזעקה הנסערת שלה שפותחת את האלבום בסערה (בציטוט של ״Bondage up yours״ של X-Ray Spex): "אם היית טובעת באוקיינוס לא היית אומרת 'סליחה אדוני אפשר עזרה, לא היית אומרת אפילו הצילו, היית אומרת משהו כמו אההההההההההההההה!"

Against Me! – Shape Shift With Me
אגיינסט מי! הם הרכב פאנק ותיק שמובל על ידי לורה ג'יין גרייס – מוזיקאית טרנסג'נדרית, שעברה את שינוי המין והמגדר שלה בשנים האחרונות, אחרי שהייתה מוכרת במשך שנים בתור הסולן טום גייבל. המוזיקה הפכה לדרך שלה להתמודד עם השינוי, ולאמצעי שלה לתמוך בכל אלו שמרגישים שנולדו במין הלא מתאים, עוברים שינוי מין או רוצים לערער על התפיסות המגדריות.
אלבום הקונספט האחרון של אגיינסט מי!, Shape shift with me, מוקדש לשירי אהבה מנקודת מבט טרנסג'נדרית – בפעם הראשונה בעולם המוזיקה (למיטב ידיעתי).

ג'יין גרייס מתעדת באלבום את הפרידה שלה מבת הזוג שלה (ואם הבת המשותפת שלהן), ומתארת את כל הסוגים השונים של כאב כשאהבה גדולה נגמרת. את כאבי הפאנטום, נסיונות הטביעה באלכוהול והאהבה הרגעית (״Rebecca״). היא מתארת גם את הקשיים הספציפיים שלה כטרנסג'נדרית, למשל כשאקסית מתייחסת אליה כמו ל"בויפרנד". היא מזמינה אותנו להצטרף למסע ההחלמה הזה, ובו זמנית לנסות להבין איך זה לחיות בתוך גוף לא מובן. ״Come on, shape shift with me״.

Bat for Lashes – The Bride
נטשה קאהן עומדת מולי בקתדרלה של מנצ'סטר והלב עוצר: היא "the bride", הכלה: מגלמת באופן טוטאלי כתמיד את הדמות שבאלבום. כשכל החברים שלה התחילו להתחתן ולהקים משפחות היא החליטה לבדוק מה הציפיות שלנו מאהבה רומנטית, ומה קורה כשהיא נעלמת. וככה נולדה "הכלה", הארכיטיפ של האישה שמגדירה את עצמה דרך הנישואין שלה, שיום החתונה הוא המאושר בחייה. הכלה מאבדת את הארוס שלה, ג'ו, בתאונת דרכים בדרך לחופה. בעקבות האבל היא יוצאת למסע גילוי עצמי רוחני ומיני, "ירח דבש לבד". זה לא האלבום הכי חזק מוזיקלית של נטשה קאהן, וגם לא הכי הרפתקני שלה: אבל כשהקול הטהור שלה ממלא את הכנסייה במנצ'סטר כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה כמה אני מאושרת שהמוזיקאית האדירה הזו פועלת בימי חיי.
תכנית ההאזנה המודרכת לאלבום בריוט! ממש כאן

הבחירה החמישית מתחלקת בין 2 אלבומים:
The Julie Ruin – Hit reset, בעיקר בזכות השיר "I Decide" שהפך למנטרה שלי, והפוסי של לוסי – מסיתים למרד, הקריאה לפעולה הכי חזקה שנשמעה פה מזה הרבה זמן.

כחלק מהמצעד השנתי המשותף של רדיו הקצה ועונג שבת, אפרסם כאן במהלך כל דצמבר פוסטי סיכומים מיוחדים. קחו את זה כרשימת המלצות מאנשים שנושמים, לועסים ומוציאים מהשיניים עם קיסם מוזיקה חדשה, ולכו להצביע.

ניצן פינקו עורכת ומגישה ברדיו הקצה את ״ריוט״, מגזין מוזיקה מהפכנית, ויחד עם ליה שפיגל מוציאה לאור את הפנזין ״ריוט״! הנה תכנית שירי השנה שלה, ותכנית אלבומי השנה שלה.

להצבעה למצעד השנתי של רדיו הקצה ועונג שבת | לכל סיכומי 2016 בעונג

צילום: גאיה ס׳ טרטל

אלבומי השנה המקומיים של איתמר ברנשטיין

אני לא יותר מדי אדם של סיכומים. גם לא יותר מדי אדם של תאריכים. אבל כשכל העולם מוכן ליישר קו ולתחום כברת זמן מסוימת תחת ההגדרה של ״שנה״, אני כן מוצא עניין מסוים בלראות איזו מוזיקה נכנסה באותם גבולות מדומיינים ולנסות לשחזר מה ממנה הרשים ונגע בי הכי הרבה.

השנה התחלתי לשדר ברדיו הקצה את "הנה מה טוב", מגזין מוזיקה מקומית, ובהתאם קיבלתי את ההזדמנות לכתוב על סיכום השנה האישי שלי דווקא במוזיקה הישראלית. בחרתי את חמשת האלבומים שהכי דיברו אליי, כל אחד בדרכו. מכיוון שמדובר במשימה בלתי אפשרית, החלטתי לעשות אותה בכל זאת, ובסוף להגניב עוד כמה אלבומים שהשנה הזאת לא הייתה שלמה גם בלעדיהם.

אביב גדג' – שרף אורנים
כשהתבשרתי כי השנה אנו צפויים לקבל אלבום חדש של אביב גדג' (סולן להקת אלג'יר לשעבר), נדרכתי כולי ותהיתי איך הוא יתקבל בעיניי. לצערי, עד היום הסטטיסטיקה לימדה אותי שאלבומים חדשים מאת אמנים שגדלתי בחיקם יאכזבו אותי לרוב ולו רק משום שהתרגלתי להכיל אותם ברפרטואר הקיים ולתוספת יש תמיד את הפוטנציאל להרוס. אך נדמה שהנ״ל לא תופס לגבי משפחת גדג'/גד, שהוכיחו פעם אחרי פעם שיצירתם היא אוצר ללא תחתית שרק זקוק לעוד ועוד אור.

כל זה לא הכין אותי ל״שרף אורנים״, אלבום הסולו השלישי של אביב, וליכולתו המופלאה להמציא את עצמו בכל פעם מחדש, תוך שמירה על קווי דמותו המזוהים. גם באלבום החדש המלנכוליה זורמת כמו מים, גם כאן הנרטיב סובב סביב התוכחה והנבירה המסיבית בפצעי הנפש. אבל הזווית הטקסטואלית שהפכה לבוגרת ומורכבת יותר, העיבודים שנעשו אמיצים יותר והאותנטיות והפדנטיות ההפקתית הנוקשה שאינה הולכת לאיבוד (בין היתר בהתכתבויות רבות ליצירתו עד כה), מוכיחים לי כי זה בטוח לתת ליצירה של אביב לגדול יחד איתי ולהיות רלוונטית תמיד ובכל תקופה. ללא ספק אלבום השנה שלי, הזמן יאמר אם לא גם מאלבומי העשור.

Totemo – Desire Path
עם החלמתה ממחלת הסרטן, נדמה שאוזניים רבות ציפו לשמוע מה תהיה התולדה החדשה מאת רותם אור (העובדת בימים אלה תחת שם הבמה Totemo), אשר במשך שנים סומנה תחת משבצת ״הפריצה הבאה״ אך נאלצה להיעדר מהבמות לתקופה ארוכה. ובכן, נדמה שאותה הבטחה לא איכזבה להגיע ושאף ציפייה גם לא יכלה לחזות כי הריליס החדש, Desire Path, יהיה ממתק מוזיקלי מהודק ושלם כל כך עד שמן הראוי וייתלה עליו שלט קטן – "כך נשמע פופ במיטבו".

האורגניות שנוצרה בין רותם לחבריה הוותיקים להרכב – דן קרפמן (בס) ורן יעקובוביץ' (תופים) – יחד עם המעטפת ההפקתית שתרם רועי אביטל (Garden City Movement) והרגישות הבלתי נדלית שנשפכת תמיד משיריה של רותם, הפכו את Desire Path לאלבום ללא פשרות: הוא מורכב ועשיר אך גם מתקשר ומתקתק בעת ובעונה אחת. בדיוק מאותה סיבה, לא מפתיעים הפידבקים והעובדה כי השנה האחרונה הייתה מהשנים המוצלחות של רותם, הן בזירה המקומית בה זכתה לאהדת הקהל ובספוטים מרכזיים בפסטיבלים הגדולים, והן בזירה העיתונאית הבינלאומית שזורעת את דרכה לקריירה מבטיחה גם מעבר לים. לנו לא נותר אלא לשמוח ולהתגאות על מוזיקה טובה כל כך שתייצג אותנו בכבוד.
להאזנה לאלבום המלא

יעל בדש – קופרי
אחד האלבומים הטובים ביותר לטעמי שיצאו השנה מתחת לרדאר התקשורתי הוא ללא ספק ״קוֹפֵרִי״, אלבומם המשותף של יעל בדש (סולנית ההרכב "באלאדינו") יחד עם המלחין היגוסלבי הנודע גוראן ברגוביץ׳. האלבום, שהעבודה עליו התחילה עוד אי שם ב־2006 והוקלט בבלגרד, טורקיה ותל אביב ע״י תזמורת החתונות והלוויות של ברגוביץ׳, הוא תמהיל מדויק ומפנק שבין תרבות המוזיקה הבלקנית הקצבית והעשירה ובין עוצמות השפה העברית המאתגרת. קוֹפֵרִי (״מזוודות״) הוא קודם כל אלבום שמציג לנו בפעם הראשונה את בדש במלוא הדרה. יכולותיה הווקאליות, הבעת השפה וההגשה הטקסטואלית המבריקה שלה הם סודו של האלבום, אשר לכל אורכו מפלרטט עם דמותה המתנוססת על העטיפה. בתוספת העיבוד הקשוב והתומך של ברגוביץ׳, שלמרות מורכבותו מתגלגל בקלילות על האוזן, וטקסטים עם ניחוח של פעם אך רלוונטיות של היום, קיבלנו אלבום שהוא כיף טהור ושגם מגרה את האוזן והשכל. עבורי, במיוחד כחובב נלהב של השפה העברית, מדובר בלא פחות מיצירת מופת.
להאזנה לאלבום המלא

כהן@מושון – ימים ארוכים
דיו דיגיטלית רבה כבר נשפכה על תחייתו המחודשת של ההיפ הופ הישראלי. אך כמו כל גל טרנדי, גם בז׳אנר הזה כבר הספיקה להיווצר תחושה קלה של עייפות ודמיון רב מדי בין יוצר אחד למשנהו. ואז הגיע ״ימים ארוכים״, אלבומם החדש של כהן@מושון (מיכל כהן ומיכאל מושונוב), חבר'ה עם קילומטראז' לא מבוטל בתעשייה ושההצלחה שלהם אינה מותנית דווקא בהרכב הנ"ל, ושיצרו השנה את אחד האלבומים המרעננים (והלבנים) ביותר שיכולנו לקבל מעולם המוזיקה השחורה. עם ביטים מקוריים אך מלאי רפרנסים, גישה וטקסטים שמורידים ומעלים את מפלס הציניות בדיוק על פי הצורך ואירוחים של כבוד שנבחרו בקפידה ובהתאמה (נצ׳י נצ׳, פלד, פיטר רוט, דנה פרידר ועוד) – האלבום הזה הפך בעיניי מיד לאחד הטובים והנגישים ביותר בתחומו, לפחות בעשור הנוכחי.
להאזנה לאלבום המלא

משה בן-יוחנה – אתה ואני ומיטל
היכולת לספר סיפור נבחנת לאורך ההיסטוריה בתור אחת המעלות הגדולות שאדם יכול להחזיק לרשותו. החל מעו״ד, פוליטיקאי, מוכר בחנות ואפילו מורה בכיתה, כל מסר שתרצה להעביר יעבור טוב יותר ככל הנראה בעזרתו של סיפור. משה בן-יוחנה, שהוציא השנה את ״אתה ואני ומיטל״, אלבום הבכורה שלו, הוא מספר סיפורים וטרובדור מודרני שכזה. הטקסטים שהוא כותב, בתוספת ההגשה האישית המזינה אותם באנושיות גדולה, הם סצינות רבות משמעות מחייו אשר באורח פלא הופכות לרלוונטיות כמעט גם לכל מאזין שנתקל בהם. בחיזוקם המהפנט של חברי להקת TREE על הנגינה, המאפשרים מרחב רב לסיפור להתנגן בו, וההפקה המוזיקלית המנימליסטית של עמיר לב, אדם היודע את טיבם של סיפורים בפני עצמו, לא מפתיע אותי שהשנה האלבום הזה התנגן אצלי לעיתים גם כל ערב, כשם שילד קטן רוצה לשמוע את אותו סיפור מוכר לפני השינה. מדובר באלבום עם עומק וריאליזם שכבר זמן רב לא מצאתי בין השמות החדשים שפורצים לחיינו בכל שנה ושבעיניי גם לא זכה להכרה לה הוא ראוי, ולכן הוא האלבום הנכון לסגור איתו את סיכום חמשת האלבומים שעשו לי את 2016.
להאזנה לאלבום המלא

אלבומים מקומיים נוספים שחבל אם פספסתם השנה:

// שלום גד – הכל חדש
// קמה ורדי – Satchel | סוף מערב
// I Was A Bastard – I Was A Bastard
// טל פוגל – אל החצר הגדולה

כחלק מהמצעד השנתי המשותף של רדיו הקצה ועונג שבת, אפרסם כאן במהלך כל דצמבר פוסטי סיכומים מיוחדים. קחו את זה כרשימת המלצות מאנשים שנושמים, לועסים ומוציאים מהשיניים עם קיסם מוזיקה חדשה, ולכו להצביע.

אנחנו מתחילים עם איתמר ברנשטיין, שעורך ומגיש ברדיו הקצה את ״הנה מה טוב״, מגזין המוזיקה הישראלית. הנה התכנית האחרונה שלו ששודרה בשבוע שעבר.

להצבעה למצעד השנתי של רדיו הקצה ועונג שבת | לכל סיכומי 2016 בעונג

1. אללללללה יוסתוררררררר, מה אתה עושה, אדון Childish Gambino??? מה אתה עושה? איזו מין ילדות הייתה לך? אמא שלך לא לימדה אותך לא לקלל ולא להוציא אלבום פנטסטי בדצמבר?! באמת! אפס חינוך, בחיי. עכשיו מאוחר מדי להכניס אותך למצעד של 2016, ומי בכלל יזכור את הריליס המשוגע הזה בדצמבר 2017? איך לא למדת מדיאנג׳לו? אני שומע, אני שומע היטב שלמדת ממנו מוזיקלית לא מעט דברים בשביל האלבום החדש שלך, שבו החלפת את הראפ השנון שלך בשירה ואת הביטים המסורתיים בגרוב סקסי ובפ׳אנק פסיכדלי פרוטו־עתידני כאילו נשאבת דרך חור התולעת של To pimp a butterfly של קנדריק ישר אל חללית האם של Funkadelic, כן, אני שומע היטב. יא טמבל. לא יכולת להתייעץ קודם עם חבר שלך צ׳אנס? הוא היה נותן לך עצה טובה, נשמע שהוא לא ממש יודע לקבל החלטות פחות ממעולות ב־2016. בכל מקרה, מה רציתי להגיד? אה, כן. תודה על "Me and your mama", שיר שכמו רוב האלבום החדש שלך הוא קצת משעמם מצד אחד כי הוא תיעול ישיר של דברים שכבר שמענו, מוזיקלית ובטח טקסטואלית, אבל מצד שני אי אפשר שלא להכיר בכוח האדיר שלו, ובכך שהוא מהפנט ומפיל אותי לקרקע בלי שום בעיה בכלל. ותודה על שאר האלבום, שאני מקווה לפנות מספיק זמן לטחון בהמשך כי וואלה יש פה חתיכת שנה לסכם ותכניות סיכום לשדר ותבין, השירים האלה לא יבחרו ויערכו את עצמם. טוב, בסדר, בסדר, עוד סיבוב אחד לאלבום הזה, איך אפשר לעמוד בפניו? וכן, נו, אל תלחץ עליי – יש סיכוי שהשיר הזה ייכנס לתכנית הסיכום השנייה שלי. אבל עד כאן. אני לא יכול להבטיח כלום. אתה קרוב מאוד ללהגזים. יש לך מזל שיש לך חיוך מקסים, מר גמבינו. כפרה עליך. [מפ3. ושיחקת אותה עם אטלנטה]
2. נו, הצבעתם כבר לאלבומי ושירי השנה של רדיו הקצה ועונג שבת? כי לא נחכה לכם עוד הרבה זמן. וכן – אפשר וגם רצוי לכתוב על הבחירות שלכם! יש בצד שמאל שדה לכתיבה חופשית. פנקו אותנו במחשבות שלכם. [עברית]
3. בשבוע הבא לא אוכל להעלות עונג! דווקא בלב סערת הסיכומים, לעזאזל. :'( מצטער. אנא מכם, המשיכו לעדכן אותי במה שאני מפספס בתיבת המייל שלי, כדי שכשאשוב לעונג בשישי שלאחר מכן לא אפספס דבר. התיבה שלי רעבה, תביאו נשנוש. [מייל]
4. שני איווענטים שאני מבקש לספר לכם עליהם השבוע: ראשית, אם אין לכם תכניות למסיבת סילבסטר (ואני יודע שאין לכם), אז רק תדעו שאני מתקלט מסיבת ניינטיז מש(ו)געת בליל הסילבסטר. מניסיון, מדובר במסיבה הכי מצחיקה וכייפית ונטולת ציניות בתבל. בואו אם אתם לא מתחבאים מתחת לשמיכה. שנית, אם הזמנתם עותק של אתה נמצא כאן באיסוף עצמי, אנחנו עורכים מפגש איסוף עותקים אחד ויחיד ב־23 בחודש בתל אביב. אם הזמנתם במשלוח, אל דאגה. אנחנו מחכים שהעותקים יגיעו מבית הדפוס ושולחים לכם הכל. [פייסבוק, איכסה]

אני פותח הפעם את רצף האייטמים בעונג עם אייטמי סיכומי השנה של השבוע כי העלינו וואחד הילוך השבוע, ויצאו כמה מהסיכומים הכי מעניינים, הכי מציפי־אוצרות, הכי מערבבי־מוחות של השנה. אז כדי שלא תפספסו אותם בסוף העונג, הנה הם כאן:

5. תכנית סיכום השנה הראשונה שלי כבר כאן! שלוש שעות של שירי השנה שלי, שבחרתי וואחד־וואחד בפינצטה מתוך מאות ואלפי השירים שעברו לי באוזניים השנה! חלק מהבחירות צפויות, אחרות מפתיעות, אבל אני חותם על כל אחת ואחת מהן – דליקטס! בקיצור בואו להאזין אם מעניין אתכם. ב־20 בחודש אשדר את חלק ב׳ ואחרון בשירי השנה שלי, ואחר כך אפרסם כאן את 50 שירי השנה הטעימים ביותר להורדה, כרגיל. אל תגידו שלא מפנקים אתכם פה. [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט

גבירותיי! וכל מי שהוא לא גבירותיי! יש לי רק שאלה אחת בשבילכם, רק שאלה קטנה, תמימה, באמת, ממש פשוטה, קחו רק שלוש שניות לחשוב על זה:

איזו מוזיקה הכי עשתה לכם את זה השנה?

א־הא! כבר הבנתם את הבעיה, נכון?

איזו שאלה נכלולית. לכאורה, מה הבעיה? בסך הכל שאלתי אתכם איזו מוזיקה הכי אהבתם ב־2016, אפשר לחשוב. אבל זו בדיוק הבעיה, שאפשר לחשוב על זה שעות, ימים, שבועות.

והשאלות הולכות ומתרבות:
האם לתת יותר משקל לאלבומים של אמנים שמתו, רק כי הם מתו השנה?
ואם שמעתי את רדיוהד מלא כי היה מלא רעש סביב זה, אבל זה לא כזה אלבום מטורף בעיניי – להצביע לו או לא?
ומה עם כל הפופ שנהניתי ממנו השנה? ״נחשב״ או לא?
ומה עם אלבומים ישראליים??? (כן, מותר!)
ואיך לבחור?
ג׳יימס בלייק או בון איבר?
ניק קייב או פי־ג׳יי הארווי?
ביונסה או סולאנג׳?
לאונרד כהן או דיוויד בואי?
קנייה ווסט או צ׳אנס דה ראפר?
אנג׳ל אולסן או אגנס אובל?
מיצקי או אביב גדג׳?

ועוד לא התחלנו לדבר על שירי השנה!

אחחחחח, כמה קשיים. מזל שיש פה משהו שימתיק את המצוקה, גזר למקל: אנחנו מחלקים פרסים מ־ט־ו־ר־פ־י־ם. כמה מטורפים? המממ, מה דעתכם על כרטיס בחינם לפרימוורה 2017, כולל טיסה ומלון (תודה, און.טור)? מה דעתכם על פטיפון חדש (תודה, קילומבו)? או כרטיסים לאינדינגב 2017? תקליטים מבציר 2016 (תודה, קמ״ע ולב גרופ מדיה)?

בקיצור, קוראי ומאזיני העונג, בואו להצביע לאלבומי ושירי השנה שלכם ושלנו!!!

הבחירות שלכם ישודרו במצעד השנתי החגיגי של הקצה ועונג שבת ביום שלישי, 27 בדצמבר, מעשר בבוקר עד עשר בערב, וכמובן בפוסט אלבומי השנה הנרחב שיעלה כאן בעונג.

1. ביום שלישי אתיישב מול המיקרופון באולפן של רדיו הקצה ואנסה להגיש את החלק הראשון (מתוך שניים) של שירי השנה שלי. כבר שבוע אני יושב מול המחשב ומנסה להחליט מה להכניס ומה לא להכניס לרשימה הזו, שככל שהיא הולכת ותופחת אני מבין יותר בבירור שני דברים: הראשון הוא שמוזיקלית, השנה הזו הייתה לא פחות ממטורפת, במובן הטוב ביותר של המילה. השני הוא שככל שאני מצליח להיזכר, מבין השנים האחרונות זו השנה שבה האוזניים שלי הכי הלכו שבי אחרי שירים יותר מאשר אלבומים. ברור, יש אלבומים אדירים ב־2016, ויש לי איפשהו רשימה של האהובים עליי, אבל חוץ מכמה אלבומים ספציפיים, לא מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב ושוב ושוב להרבה אלבומים, כמו שהיה קורה לי עד עכשיו. זה גם תוצאה של איך שאני עובד – על העונג ועל התכנית בקצה – אבל גם כנראה שינוי ברמת הציפיות שלי. אם האלבום הוא טוב, טוב מאוד, אפילו כמעט מצוין, אבל יש בו משהו שמפריע לי – אני חוזר אליו פחות ופחות ואז מפסיק. זה אולי מובן מאליו להרבה מאזינים, אבל אצלי זו חווייה חדשה מאוד, לא להילחם על אלבום שאני מאמין שטומן בחובו אוצרות. אני גם יודע שאני מפסיד ככה הרבה אלבומים, כי יש הרבה אלבומים שצריך להתמסר אליהם או לחילופין להתרגל אליהם (=לפרק את האתגרים שהם מעמידים בפניך) כדי לגלות את מלוא יופיים, ויש גם אלבומים שצריך ״לסלוח״ להם על שיר או שניים פחות טובים או על עריכה בעייתית ופשוט ליהנות מהם. האלבום של Chance the rapper היה כזה בשבילי, רוב השנה, עד שפשוט שמתי אותו על שאפל והבנתי שהעריכה שלו לא נוחה לי באוזן. יש בו עדיין כמה שירים מיותרים בעיניי, אבל הם מחווירים לצד שירים כמו "Angels", "All night" ובעיקר "Blessings 2", הסוגר אותו, השיר עם הכי מעט מוזיקה שאני הכי אוהב השנה. הוא מתחיל כמעט א־קפלה, ונגמר כמעט גוספל, מין קיצור של הדרך של צ׳אנס מראפ לשירי אמונה. אבל הוא כולל בו כמעט את כל מה שהופך בעיניי את צ׳אנס לאחד הראפרים הכי טובים והכי מעניינים בעולם כיום, שגונב את ההצגה כמעט מכל בית אורח שהוא נותן בשיר של מישהו אחר: אינטיליגנציה אדירה, הגשה מלאה כנות, מינימום פוזה, ורסטיליות בעיקר באיך שהוא מרשה לקול שלו להביע רגש, לפעמים ספונטני, התרגשות כנה, ומתן דגש כמעט מוחלט לטקסט לצד הבנה עמוקה של מבנים ומהלכים של פופ שהופכים את השירים שלו למאוד קליטים ונגישים בלי להיות דלים ומטופשים. אם על הדרך הוא גם כותב שיר שלם של אסירות תודה על כל הקארמה הטובה שהוא קיבל בשנים האחרונות – מה טוב. יש שיגידו שזו דרך אחרת להתרברב, אני חושב שזו חלופה נאה ורעננה להתרברבות נטולת המודעות העצמית שרווחת בז׳אנר. אני יודע שזה גבוה מאוד, מאוד, מאוד ברשימת שירי השנה שלי שתתחיל להתגולל בשלישי הזה בקצה. האם אתם מוכנים לנס שלכם? [מפ3]



2. גבירותיי ורבותיי, הגיעה השעה! שעת הדין. השעה להכריע, לבחור, לרומם על כס את הטובים והאהובים ביותר ולהתייפח על טעמו העלוב של הזולת! אני מתכוון, כמובן, שהגיעה השעה להצביע למצעד השנתי של רדיו הקצה ועונג שבת! מדוע, אתם שואלים? אגיד לכם מדוע: ראשית, כי יהיה זה פשע לבזבז את הטעם המעולה שלכם ולתת לאנשים אחרים לקבוע מי יירשם בדפי ההיסטוריה של 2016, ואני אישית גם ממש סקרן לדעת מה אתם, קוראות וקוראי העונג, תבחרו. שנית, ובכן, אין דרך עדינה להגיד את זה: אנחנו מחלקים כרטיס כניסה, טיסה ומלון לפסטיבל פרימוורה סאונד 2017!!!!!!! הנה הליינאפ ותגידו לי כשתחזרו לנשום. מה צריך לעשות כדי לזכות? הנה כל ההוראות, ורשימת הפרסים המלאה. ולינק אחרון כדי שלא תפספס חלילה את יום השידורים הפסיכוטי שאנחנו מכינים לכם: הנה איווענט ליום המצעד. זהו, עכשיו אתם מצוידים לגמרי. קדימה לעבודה! [עברית]
3. הרכב הפוסט־רוק האנגלי Eagulls יגיע להופעה אחת בבארבי, תל אביב, ב־13 בפברואר. כרטיסים עולים 129 ש״ח. איווענט. [עברית]
4. קוואמי יחזור לשדר תכנית שבועית בגלגלצ, החל מינואר. שבתות ב־22:00! איזה חדשות נהדרות. [עברית]



5. כפרה על ווס אנדרסון שלא חושש ״להתמסחר״ ואוהב לשתף פעולה עם מותגים שיכולים לשלם לו הון תועפות עבור החלומות הקולנועיים שלו. עכשיו הוא ביים סרטון מושלם בן 4 דקות ל-H&M. אדריאן ברודי נפלא שם. ולא צריך הרבה יותר מזה. [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט