אינדינגב 2009: Sold out without selling out
משפחת רמירז המורחבת (תצלום: אסף אנטמן, CC)
הייתי שמח לקחת קרדיט על המשפט שבכותרת, אבל הוא נצעק לאוזניי על ידי מתן נויפלד, אחד משני המייסדים והמפקדים של אינדינגב, בזמן ההופעה המהממת של טייני פינגרז בבמה הקטנה. אני יכול לספר איך ההופעה של הפינגרז הוכיחה (שוב) שמדובר בלהקה החדשה הכי טובה בארץ, ואני יכול לספר שעד כמה שאני אוהב את גלעד כהנא, אם הוא לא יסתום את הפה על הבמה הקהל יצביע ברגליים, ואני יכול לספר על האווירה והאנשים והחיוכים והאוכל והפנזינים והמצלמות והחיפושיות, כי אי אפשר בלי חיפושיות.
אבל אני לא צריך. כי המשפט של מתן, זה שבכותרת, מתמצת את הפסטיבל הזה הכי טוב שאפשר, מכל הזוויות. אינדינגב 2009 הוא הצלחה מדהימה – 4,000 כרטיסים סולד אאוט, מילדים בני 4 ועד מבוגרים, שתי במות גדולות ומלאות (נדב לזר, מ"אטמי אוזניים", מבקש למסור שהווליום בשניהם חזק מדי. הוא צודק, אבל אני חושב שזה נועד להתגבר אחת על השנייה וליצור חומות סאונד. מצד שני, הוא המוזיקאי מבין שנינו אז הוא מבין בזה יותר). זה רשמית פסטיבל ענק. והוא עשה את זה בלי אורנג' ובלי בנק הפועלים ובלי להביא את ריטה לבמה הראשית או לתלות מודעות בצבע סגול בכל חור.
המעבר מהבמה הגדולה (כל מי שלא הגיע ל-The pit that became a tower הפסיד להקה אדירה) לבמה המשנית העלה אצלי מחשבה מעניינת. הפסטיבל של שנה שעברה, על כמות האנשים שבו, על הפרצופים המוכרים מסצינת האינדי ועל האווירה הקרובה והאישית שבו – נמצא בשלמותו בבמה המשנית. בבמה הגדולה יש פסטיבל אחר לגמרי. אנחנו עדיין באמצע הערב הראשון ולכן מוקדם עדיין לקבוע איזה מין פסטיבל זה. הוא גדול יותר, הוא רועש יותר והקהל בו לרוב צעיר יותר, אבל הוא לא מיינסטרים יותר. הוא בטח לא טוב פחות.
קהל שמח ו(ר)טוב (תצלום: נועה מגר)
הקטע הנ"ל התפרסם במקור באינדילייב, הבלוג החי של אינדינגב, ביום שישי בערב. אם הייתם, אם לא הייתם, מומלץ בחום לקפוץ ולקרוא רשמים של בלוגרים, אמנים וסתם חברים מזדמנים.
מאז עברה כמעט יממה שלמה, ואני כבר בבית, מטונף ומחויך בערך באותה המידה (יותר מחויך. ואני בהחלט לא נקי אחרי יומיים במדבר). אתמול כתבתי בערבון מוגבל, ועדיין לא ידעתי מה תהיה התחושה בסופם של יומיים עמוסים ומתישים. עכשיו אני יודע. היה גדול? לא, היה ענק. בכל מובן, היה טוב יותר, גדול יותר, מוצלח יותר, מעניין יותר ושמח יותר מהשנה שעברה, ומכל הפסטיבלים של השנה האחרונה ביחד (אני מתנצל, אבל זה נכון).
מה אזכור מהפסטיבל הזה? את ברד הגת האדיר והמרווה, את הממטרות הגאוניות שהמטירו רסיסי טיפות מים על מצחנו בהופעות החמות (לקראת סוף הפסטיבל, האיש עם היד על הברז כבר למד להפעיל אותן כמו אמצעי תאורה, ובכל פעם שהגיע פזמון סוחף או סולו חצוצרה מלהיב, נפתחו חרצובות השמיים), את ההופעות של נדב אזולאי עם גיל נמט ואיתי בלטר, של טייני פינגרז בכושר שיא, של עוזי נבון שהיה רטרו-קומי מושלם, את שני\אחרון\אוקטובר שדקרו בכל המקומות הרגישים, את דוכן הפנזינים של שני קדר, את הסט המקסים של מארקי פ'אנק בלילה, ואת החיבור הגאוני, הבלתי נשכח והלא הגיוני (על הנייר) בין האחים רמירז, רות דולורס וייס ויהוא ירון, שהפכו לשעה קלה על הבמה למשפחת רמירז המורחבת, ונתנו את ההופעה הכי טובה של הפסטיבל by far – וזה לא היה פסטיבל דל בהופעות מעולות.
הרמירזים המורחבים מצאו את המכנה המשותף בין כל האמנים שעל הבמה (כולל רועי ריק שזינק להופעת אורח מצוינת על המפוחית) – הבלוז. כמה פשוט ומתבקש, ככה מפתיע. הרי מה היא רות דולורס אם לא זמרת בלוז בנשמה, והרמירזים יודעים לנגן בלוז חשמלי גם מתוך שינה (למרבה המזל, הם היו ערים לגמרי בנגב). יהוא ליהטט על הקונטרבס בכזו טבעיות, שקצת התאכזבתי שבסוף כל סולו הוא לא נתן לקונטרבס סיבוב על צירו, כמו בביג-בנדז של שנות החמישים. ההופעה הזו הייתה מרגשת כמו שהייתה מקפיצה ומרקידה, והגיעה לשיאים של שמחה וריגוש. הקהל, מצידו, בקושי נתן להם לרדת.
העייפות נותנת אותותיה ובאמת, באמת שאני צריך להתקלח. ייתכן ששאר זכרונותיי יישזרו בפוסטים הבאים של העונג שבת. ייתכן שאשכח אותם עם הזמן. כך או כך, אם לא הייתם בין 4,000 האיש שהציפו את הנגב ביומיים האחרונים – הפסדתם רגע חשוב בהיסטוריה של האינדי בישראל, הפסדתם מבט-על מרתק על הרבה סצינות מוזיקליות בארץ, הפסדתם חוויית פסטיבל נפלאה ובעיקר – הפסדתם עשרות הופעות, חלקן הגדול מעולה. פדיחה שלכם. ואם הייתם – ספרו לי, איזה רגעים תיקחו איתכם מהפסטיבל הזה ולא תשכחו?
אייל מרדיו פרימיום להמונים ממשיך בעבודה השחורה והמשובחת של סיכומי העשור שנה אחר שנה (בסדר הפוך), ובפרוץ 2004 הוא 
זה מצחיק, להתאהב בשיר של הסמית'ס רק כששומעים אותו בביצוע אחר, ולמעשה פחות טוב מהמקור. אבל זה מה שקרה לי עם "
אינדינגב 2009 בפתח (עוד שבוע בדיוק!), ואתם יודעים מה זה אומר. או שבעצם אתם לא יודעים, אם לא הייתם כאן לפני שנה, אז אסביר לכם: זה אומר שאתם – כן כן, אתם, קוראי עונג שבת – אתם מוזמנים לקבוע איזו מוזיקה תתנגן בין ההופעות! בין כל הופעה לזו שאחריה יש כ-10 דקות התארגנות על הבמה, ובזמן הזה משמיע הסאודנמן מוזיקה. ואתם מוזמנים לבחור את השירים. מה עושים?
