הזוכות בפוסטר מארק לנאגן של דקל חברוני: תות ונופר. תתחדשו!

1. יש שירי פופ מושלמים. זה עניין של תבנית, בנייה של ציפיות והגשמתן או מתיחתן, זה כמעט מדעי אבל זה עדיין קשה לשיחזור מוצלח לאורך זמן. אבל למצוא קטע שהוא בעיניי די מושלם למרות שאין בו מילה אחת, אין בו פזמון חוזר, בעצם יש בו בעיקר קצב וכלי נשיפה – זה לא עניין של מה בכך בעולמי המוזיקלי. ובכל זאת, ברגע ששמעתי את "Peepers" של הרכב הג'אז הבריטי Polar bear [חלל], נשביתי ומיד שמתי אותו על ריפיט ושמעתי אותו עוד 5 פעמים. הוא בולט לטובה גם בתוך כל האלבום המוצלח שלהם. הוא מעניין מוזיקלית אבל גם ממכר ברמה הקצבית הכי בסיסית של לנענע את הגוף, יש לו גרוב, יש לו פ'אנק, יש לו סווינג. ויש בו גם מהג'אז ומהרוק. הוא רופף לגמרי אבל הוא גם מהודק לחלוטין ולא כדאי להזיז בו דבר. זה רק יפגע בו. רק תופים, קונטרה בס, גיטרה ושני סקסופונים. זה כבר עכשיו אחד משירי השנה שלי, אני חושב. זה אלבום ג'אז לאנשים שלא אוהבים ג'אז. וזה שיר שכולו התפרצות געשית נהדרת ומלאת חיים. [מפ3]



2. נוהל פרסום הופעות חו"ל בארץ הוא עניין עדין ומשונה תמיד. יש מפיקים שמכריזים לפני שהדיל סגור, יש כאלה שמטילים "אמברגו" (שימוש שגוי במילה, אגב) על הפרסום למשך כמה ימים, ויש עוד כמה סוגים. אבל מדי פעם מתפלקת הכרזה מוקדמת באתר הרשמי של האמן (בדרך כלל במייספייס) לפני שהשמועות אפילו מספיקות להגיע. Vieux Farka Toure, ענק הגיטרה ממאלי, ששיר שלו הופיע בשירי השנה שלי ב-2009, פרסם באתר שלו הופעה במשכן אמנויות הבמה (האופרה) בתל אביב, ב-26 בנובמבר השנה. אח, איזו שמחה! אני רק מחזיק אצבעות שזה אכן יקרה ולא יתפספס עד אז. עמית מעדכן בתגובות שההופעה מופיעה גם באתר של משכן אמנויות הבמה. [אנגלית]
3. בהתחלה פורסמה ידיעה ראשונית על בואה של Archive לארץ וכחשדן הופעות מטבעי לא דיווחתי עליה כאן, מכיוון שלא התפרסמו בה פרטים קונקרטיים על ההופעה. מאז, הפכה ההופעה לרשמית לגמרי ואני פשוט שכחתי לציין אותה כאן ולהוסיף אותה לרשימת ההופעות השוות בבאר השמאלי של העונג. הודות לכמה מעריצי ארכייב רציניים בין קוראי העונג שטרחו להזכיר לי – הנה זה גם כאן. ארכייב באים לארץ! ב-28 ביולי היא תופיע במועדון התיאטרון ביפו, ולמחרת בזאפה בתל אביב. וזה הזמן לבקש: אני לא מכיר כמעט שום דבר של ארכייב. האם בין הקוראים יש מעריץ או מעריצת ארכייב ותיקים, שירצו להרכיב מיקסטייפ ארכייב טרום-הופעתי, ועל הדרך גם לחנך אותי מוזיקלית? אם כן, פנו אליי בתגובות או במייל. [עברית]
4. ביום שישי הבא (28.5) לא יפורסם עונג שבת, כי בדיוק באותו היום אחגוג יום הולדת 28, ואהיה עסוק מדי בלעשות מלא כיף מכדי לשבת ולכתוב את העונג השבועי. מי מכם שירצה לחגוג איתי או סתם לבלות ערב כייפי מוזמן להצטרף למסיבת היומולדת הקטנה שאני מארגן באוזןבר ביום שישי ב-22:00 (רצוי להגיע בזמן כי נתחיל מוקדם). מיכל לוטן הנפלאה תופיע, ואחריה יהיה ג'אם ארוך ובלתי צפוי של עוזי פיינרמן ואיתן אפרת מ"האחים רמירז" יחד עם שחם אוחנה (פ'אנקנשטיין, קרולינה) ואייל תלמודי (בלקן ביט בוקס, אוי דיוויז'ן, מאלוקס) ואולי עוד אורחים שיגיעו. המחיר יהיה זול (כמה שתרצו לשלם, החל מ-28 ש"ח) וצפוי להיות כיף גדול. בואו אם בא לכם. [פייסבוק]





5. למקרה שפספסתם, בשבועות פרסמתי כאן את Working title II, אוסף שני של סקיצות, דמואים ושירים אבודים מאמנים שאני אוהב במיוחד. הפעם השתתפו רות דולורס וייס, עינב ג'קסון כהן, עוזי פיירנמן, חיה מילר, טל כהן-שלו, מיכל לוטן, אבי עדאקי, אביב נוימן, טליה פרי, אודי רז וגון בן ארי. כולם תרמו שירים שלא פורסמו בשום מקום, חלק מהם (רות, עינב) אפילו הוקלטו במיוחד לרגל האוסף. הורידו לכם עותק בחינם, וש(י)היה חג שמח! [עברית, מפ3]
6. זה ללא ספק הסיפור הגדול של השבוע: אלביס קוסטלו ביטל את ההופעה שלו בישראל, מסיבות פוליטיות. שווה לקרוא את הציטוט הרשמי שלו, ושווה לקרוא גם את התגובה הרשמית של אלייב, חברת ההפקות הישראלית שאחראית למופע הזה בארץ, ואת המכתב הפתוח ששלחו לקוסטלו עצמו. בעיניי, שם נמצא הסיפור כולו. כל בר דעת שיודע לחשוב יקרא את שני הציטוטים ולא יישאר לו מה לא להבין (רצוי לוותר על התגובה הילדותית והמביכה של לימור לבנת). קוסטלו קבע את ההופעה, קידם אותה, ואז באחת החליט לבטל בגלל עניין פוליטי, ניסח את דעתו וההפקה ניסחה את דעתה המנוגדת. הוא טוען שהופעה בישראל היא אקט פוליטי שהוא לא יכול לעמוד מאחוריו. הם טוענים ההיפך. בערך כמו גיל סקוט-הרון, רק שהפעם קוסטלו טרח לומר את שעל ליבו ולא לבטל ולשתוק. בוואלה תרבות כיסו את העניין יפה מכל זווית אפשרית עם טורי דעה, ראיונות עם מפיקי הופעות אחרים בעניין ביטולים פוליטיים, והתגובות בעולם. שי להב כותב מכתב פתוח ומאוכזב לקוסטלו. אריק גרוס מן מ-K's Choice שהופיעה כאן השבוע, חושב שקוסטלו הוא נאד נפוח [תודה עידו] ועידן אלתרמן כתב לו שיר. מן הסתם, אני חושב שקוסטלו טועה בהתנהלות שלו. אני חושב שאם הוא לא רוצה להופיע בישראל והמצב כאן חורה לו, לבריאות. ההחלטה אם להופיע כאן או לא היא לגיטימית. אבל הוא היה צריך לחשוב על זה לפני שחתם על חוזה וקבע הופעה והתראיין וקידם אותה. כמו בעניין גס"ה, נראה לי משונה מאוד שאמן קובע הופעה ואז מבטל פתאום. [עברית]
7. ובעכבר העיר ממהרים להתריע: עשרה מוזיקאים שלא יגיעו לישראל בגלל המצב הפוליטי. אל תחכו להם. [עברית]

קרא/י את המשך הפוסט

Previously: אוסף Working title משנת 2009, עם שירים של נעם רותם, יהוא ירון, ישי קיצ'לס, טייני פינגרז, שני קדר, תמר אייזנמן ועוד ועוד.

נולדתי בשבועות. על פי הסיפור המשפחתי נולדתי בשעת טקס הבאת הביכורים בקיבוץ, ואולי בגלל זה תמיד הרגשתי קשר מיוחד לטקס הבאת הביכורים, לערימות החציר, לשדות הפתוחים. בשבילי, שנה נפתחת ונסגרת בשבועות, במובנים מסוימים זה ראש השנה הפרטי שלי. מכיוון שאת אוסף Working title הראשון, אסופה של שירים לא גמורים, הקלטות גסות ולא מלוטשות מאמנים שאני אוהב, פרסמתי בחג השבועות הקודם, החג הזה הוא הזדמנות טובה בשבילי לעצור, להסתכל על השנה שמשתרכת מעקביי, ולבדוק באיזה אמנים חדשים התאהבתי, איזה שירים ריגשו אותי שלא הכרתי קודם, מה התווסף ומה נגרע ממני השנה, מוזיקלית.

באסופה שלפניכם תמצאו 11 שירים נהדרים, חלקם הגדול מגיע מאמנים שלפני שנה בכלל לא הכרתי – חיה מילר, אביב נוימן, אבי עדאקי, טל כהן-שלו, גון בן ארי – וחלקם מגיע מאמנים שבסיבוב הקודם לא הספיקו להשתתף או שלא היה להם שיר מתאים, וחלקם מגיע מאמנים שבשנה האחרונה הקשר שלי איתם התהדק, פעמים רבות הפך לידידות או חברות של ממש. זה עניין עדין ומיוחד, חברות עם מוזיקאי שאתה אוהב, כי לפעמים אתה לא בטוח באיזה צד של הגבול הדק אתה נמצא בין חבר למעריץ. לפעמים זה כבוד להיות שניהם בו זמנית. לפעמים, כמו שקורה לי יותר מדי, אני מוצא את עצמי שורק בזיופים מחרידים שיר של האמן שנמצא לידי, ואני ממש נבוך. אבל בשאר הזמן אני מאושר. השנה הזו הביאה לי נהר אדיר של מוזיקה נפלאה שנוצרת ומנוגנת ומושרת ומוקלטת ממש כאן, בארץ הקטנה הזו שסביבנו, ועל הדרך גם כמה חברים חדשים שאני אוהב מאוד. חלק מהם הם אנשים שאפשר לחבק, חלק הם שירים שאפשר לזמזם (או לזייף בשריקות). כולם הפכו וממשיכים להפוך את החיים האלה לטובים יותר ויותר, בזכות היצירה שלהם.

הצורה הכי ראשונית של יצירה היא לשבת ליד האמן ברגע שבו הוא מנגן את השיר שכרגע חיבר בראשו. זה עוד לא קרה לי. אבל מיד אחר כך בסולם הראשוניות מגיעה הקלטה חטופה, לרוב מחוספסת ורועשת, נטולת התייפייפות, בלי מיקס שמתקן ומדגיש ומעלים, בלי טייק נוסף שישפר את השירה. אני מאוהב בהקלטות כאלו. אני לא יודע מהן שובע. וכשמדובר בשירים טובים, על אחת כמה וכמה. אין הרבה דברים יפים יותר משיר טוב בהקלטה מלאת חיים על כל הרחש והעוקם והכאוס שיש בחיים. הנה 11 כאלה.

תודה גדולה ומעומק הלב לאחד עשר האמנים שפתחו את ליבם, מגירותיהם וכונניהם הקשיחים והסכימו לחלוק את השירים הכמוסים שלהם, ולפעמים לקבע אותם בסרט הקלטה במיוחד לאוסף הזה.

Working title II – Eleven songs in progress [הורדה]
1. רות דולורס וייס – (שיר ללא שם)
2. אביב נוימן ותזמורת הפחם – נצנוץ וגלקסיה
3. חיה מילר – עשרים שנה
4. מיכל לוטן – Changing pace
5. Lost astronauts – Girl don't lie
6. מאקלה – ציפורים נודדות
7. טל כהן-שלו – Hummingbird
8. גון בן ארי – הערב מת (דמו שיכור מאוד)
9. אבי עדאקי – ארץ ארץ ארץ
10. טליה פרי – Emotional
11. עינב ג'קסון כהן – בגללה (שם זמני)

להורדה: לחצו כאן [zip, כ-54 מגה]

עריכה והפקה: גיאחה
תמונת עטיפה: ג'ון קולייר, ספריית הקונגרס האמריקאי
הזכויות שמורות ליוצרים, על פי רשיון השיתוף Creative commons מסוג cc-by-nc. הקליקו על הסמל לפרטים. בקצרה, פירוש הרישיון שמותר לכם לשתף, להפיץ, לשדר ולהעתיק את השירים, אך אסור לכם לעשות בהם שימוש מסחרי או שינויים ללא רשות מפורשת מהיוצר, וחובה עליכם לציין את שם היוצר בכל שימוש בשיר (למשל ברדיו, באוסף, וכולי).
קרא/י את המשך הפוסט

טוב, אז הכרטיסים להופעת הסולו של מארק לנאגן בזאפה, מחרתיים, כבר אזלו – ולכן אף על פי שזה היה סופר-מדהים לו הייתי יכול להפתיע אתכם ואותי עכשיו ולחלק כרטיסים למופע סולד-אאוט – זה לא יקרה. אבל בלאו הכי, מה שנשאר לנו מהופעה טובה הוא הזכרונות והמזכרות, ולכן החלטנו כאן בשיתוף הפעולה הראשון של העונג וקפה דל מרציאנו, פשוט לקפוץ לתחושת פוסט-ההופעה ולחלק לכם פוסטר מיוחד שנוצר להופעה הזו.

דקל חברוני היקר מ"קפה דל מרציאנו" הוא מאייר ומעצב נפלא, שבין היתר מאייר מדי שבוע זה כמה שנים את הטור של יהונתן גפן ב"מעריב". האהבה הגדולה שלו (וגם שלי, אבל לו גם יש כישרון) היא פוסטרים של הופעות, ובמסע אחר החלום שלו הוא כבר ביקר כמה אמנים מדהימים בסטודיו שלהם ברחבי ארה"ב וגרם לי לרייר כשסיפר לי את מי פגש. בשנה האחרונה דקל מתחיל ליישם את האהבה הגדולה שלו כאן בארץ, ומדפיס להופעות חו"ל נבחרות בארץ פוסטרים מיוחדים, בהדפסת משי (ידנית!) ועל קרטון עבה ונהדר, ומוכר אותם בכניסה להופעות האלו. זה קרה בסול ויליאמס, בארט ברוט (שני האחרונים מתנוססים על קירות ביתי), במאדהאני, בלס קלייפול ובביקור האחרון של ?Why – ועכשיו זה קורה גם בהופעה של מארק לנאגן.

(הקליקו על הפוסטר לגודל מלא)

הפוסטר היפהפה הזה, בגודל 50 על 30 ס"מ, מודפס ב-80 עותקים ממוספרים בלבד. שניים מהם יכולים להיות שלכם.

מה צריך לעשות כדי לזכות בעותק?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם איזה פוסטר תלוי לכם בבית\חדר\משרד?). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לדקל!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום חמישי!

התחנה הבאה: אלפיים ושבע
1. חזרתי השבוע לאלבום שאני שומע מעט מאוד, ואין לי מושג למה דווקא אליו נשלחה היד שלי כשעמדתי מהסס מול מדפי הדיסקים באחר צהריים שקט. כשיצא Cassadaga, בדיעבד האלבום האחרון של קונור אוברסט תחת הכינוי Bright eyes, לא התלהבתי ממנו כלל וחשבתי שהוא חלש ומאכזב (אני לא אחראי לכותרת הביקורת הזו). אני עדיין חושב שהוא החלש ביותר מהריליסים של ברייט אייז, אבל לפעמים הלב נמשך דווקא לכאלה. כאלבום, הוא איכשהו עובד, ואצלי השבוע הוא עבד. שמעתי אותו אפילו פעמיים ברצף. אבל כשמפרקים אותו לשירים, הצער חוזר. מזל שהאלבום הבא כיפר עשרת מונים. שיר אחד ממנו עדיין גדול בעיניי, ועדיין בולט בכל האלבום הזה ומתנגן לי בראש. "Four winds" עדיין נפלא. ככה זה כשאתה פותח שיר בכינור. [מפ3]



2. [תודה ליואב] איך פספסתי את זה קודם? Mondo Cane, הפרויקט החדש של מייק פאטון במהלכו הוא שר שירים איטלקיים (באיטלקית!) עם תזמורת, מגיע גם לישראל בתחילת אוגוסט. Awesome. אמפיפארק רעננה הארדקור. [אנגלית]
3. "גם כשעיניי פקוחות", הסרט התיעודי על גבריאל בלחסן*, זכה בפרס הראשון בתחרות הסרטים הישראליים של דוקאביב. כבוד! [עברית]



4. השבוע לפני 20 שנה הלך לעולמו ג'ים הנסון, איש שדמיון היה בשבילו כלי עבודה בסיסי כמו עיפרון, ונדמה שהוא הביא אותו לחיים באותה הקלות בה אנחנו מחליקים עפרון על נייר. בוויינט נותנים טעימות מהצדדים הפחות מוכרים בקריירה שלו, מפרגל רוק ועד המבוך וסיפורי עמים, שלטעמי היו מדהימים כולם. ברחבי הרשת מצאתי גם רשימת עשר הופעות מדהימות ברחוב סומסום. ו… זהו. לא מצאתי עוד שום דבר נוסף מעניין במלאת 20 שנה למות האיש הנפלא הזה. מצאתם משהו שווה? רוצים לחלוק את סרטון החבובות\הנסון החביב עליכם? לנקקו בתגובות. [עברית וכאלה]



5. עוד תאריך שראוי לציון השבוע: סטיבי וונדר בן שישים! הופתעתי לגלות שגאון הפופ הזה, שהשפיע מוזיקלית על לפחות רבע מהמאה העשרים, הוא בסך הכל בגיל של אבא שלי. בוואלה עורכים מחווה של תמונות וטקסט. מה השיר האהוב עליכם של וונדר? קפצו לתגובות, ספרו לי וחזרו. [עברית]
6. Xiu Xiu, אחת הלהקות המעטות שלוקחות עד הסוף גם את החופש האמנותי והמוזיקלי שמגיע עם עצמאות מסחרית ו"אינדי", מגיעה לארץ השבוע להופעות בירושלים ובתל אביב, וג'יימי סטיוארט מתראיין לעינב שיף (שהגדיר היטב את מוזיקת הלהקה כ"לרסק שירי פופ לחתיכות קטנות ומדוכאות עד אימה"). גם בנענע יש ראיון איתו. [עברית]
7. בגרדיאן מראיינים את האנטלרז על האלבום המופלא שלהם, Hospice. כתמיד אצל הגרדיאן, זה שווה קריאה. [אנגלית]
8. בן שלו הנהדר כותב ארבע הערות על מוזיקה ורדיו בישראל, שנוגעות בעיקר למי שאוהב מוזיקה ואוהב רדיו אך חי בישראל, מקום בו אהבת השניים נפגשת לעתים רחוקות בלבד. [עברית]
9. רגע לפני שהפיקסיז מגיעים לבקר אותנו בישראל, חייבים להודות שלמרות ההשפעה העצומה שהייתה ללהקה המעולה הזו על הדורות המוזיקליים שאחריה (עד ימינו), דווקא להקת הבת האדירה שלה, The Breeders, לא השאירה אחריה ממשיכות מוזיקליות – וחבל. מזל שנתקלתי השבוע בלהקת Las Robertas מקוסטה ריקה, שמצליחה לערבב יפה בין הרמוניות ומלודיות הפופ של קים דיל ואחותה, לבין שוגייז רטרו-אופנתי. עוד לא אבדה תקוותנו. [מייספייס – מתוך איים בזרם של השבוע]
10. Monsterism Vol.1 הוא מיקסטייפ חדש שלי בבלוג המיקסטייפים הנפלא של חברי הטוב מורפלקסיס. קפצו להאזין אם בא לכם. [עברית, מפ3]
11. [ויה ויה] שמחתי לעקוב אחרי דרכו העצמאית ואחרי הטוויטר של קונאן או'בראיין מאז עזב את NBC (הזונות!), אבל לא הבנתי כמה התגעגעתי אליו עד שראיתי את 45 הדקות הנפלאות האלו שעלו השבוע לרשת: כחלק מסיבוב ההופעות שלו בערי ארה"ב הגיע או'בראיין לסיבוב בעמק הסיליקון, ואחרי שביקר בטוויטר (שם החשבון שלו הוא אחד הפופולריים ובהחלט אחד המוצלחים) קפץ לבקר בגוגל והם הזמינו אותו לסשן תשובות ושאלות, שכצפוי יצא משליטה מהר מאוד כשקונאן ירד על כישוריו של המנחה (ועל גוגל בכלל) והתחיל לענות, יחד עם אנדי ריכטר, לשאלות מהקהל ("אפשר לגעת בשיער שלך?"). תענוג. [טיוב]


אני מעדיף את הדאלי שלי סטטי
קרא/י את המשך הפוסט

לפני הכל:
הזוכים בכרטיס להופעה המשוגעת של האחים רמירז במוצ"ש הזה: גלעד, נדב, חציל, בלה ומיכאל! בדקו מייל!
הזוכים בדיסק של האחים רמירז: מיה, טליה, נוגה, דודו ו-Mer. בדקו מייל!

הוא התגלח מאז, נשבע לכם

1. דבנדרה בנהארט חוזר!!! יההההההההההההההההההההההההה! בנהארט, שבפעם האחרונה שהיה כאן (2006?) היה פריק-פולקאי מתפתח ועכשיו, שני אלבומים מאוחר יותר, ברור לכל בר דעת שמדובר באחת המוזיקאיים הכי פוריים, יצירתיים וחופשיים שזכו להיות מוטבעים על דיסק בעשוריים האחרונים, יופיע בבארבי ב-16 ביוני, ואני שמח עד הגג. יש! דבנדרה! אתם יכולים לבטל הופעות של סקוטהרונים עד מחרתיים, מצידי. אחד המוזיקאים האהובים עליי בעשור האחרון חוזר להופעה פה, ממש קרוב, ואני לא יכול שלא לחייך עם שיר הפתיחה "Can't help but smiling", שמתנגן בראשי מאז שמעתי שהוא מגיע. [מפ3]



2. DJ Shadow האגדי נוחת בארץ, שנים אחרי שיאו אבל כשכוחו עדיין במותניו, להופעה אחת ביום הבסטיליה, 14 ביולי. שמח שמח! ואותי אישית אפילו יותר משמח לראות שקותימאן חוזר להופיע, ויחמם אותו. אדירררררררר. [עברית]



3. האמן החדש בלייבל שאני מנהל יחד עם חברי הטוב בנימין אסתרליס ("מורפלקסיס") הוא ישי קיצ'לס המעולה, שמנגן ב"יאפים עם ג'יפים" ומוביל את "הפוריטנים הצעירים" (לא אלה). "מוזיקה למיזמוזים", אלבום הסולו שלו שבו התאהבתי יצא אצלנו בקרוב, ובינתיים אתם מוזמנים להתמכר כמותנו לסינגל הראשון מתוכו, "איך אמרת שקוראים לך?". [מפ3]
4. [תודה לרועי] Phoenix הוזמנו למקסס מחדש שיר של גריזלי בר [אלופי 2009 שלנו!], אך לא העיזו לגעת. במקום זה, הם מציעים לכם לערוך מעין מאש-אפ מאולתר משל עצמכם בעזרת שני נגני יוטיוב פשוטים: אחד מנגן את "Foreground" של גריזלי בר, השני מנגן קטע אמביינטי נהדר של בריאן אינו, ואתם יכולים ללחוץ פליי מתי שתרצו וליצור מאש-אפ משלכם. גדול. [אנגלית, טיובז]
5. Wolf parade הנהדרים ממשיכים לטפטף חומרים, והפעם שני שירים חדשים מהאלבום שבדרך, להאזנה ולהורדה. לפעמים מתחשק לי שיהיה לי שבוע שלם חופש, רק להקשיב להם. [מפ3]


והשבוע בעונג: תמונות של גברים רציניים על רקע חלק. פליינג לוטוס

6. אם בשנה שעברה קיבלנו את הדירטי פרוג'קטורז, אנימל קולקטיב וגריזלי בר שנתנו לנו טעימה מהמוזיקה של העתיד, נער הפוסטר של העתיד המוזיקלי מודל 2010 הוא כפי הנראה Flying Lotus, שההגדרה הכי קולעת וגם הכי מטופשת ששמעתי לתיאור המוזיקה שלו הייתה "פוסט היפ-הופ". האלבום החדש שלו, Cosmogramma, ניתן להאזנה מלאה ב-NPR והוא שווה את הסבלנות שלכם (שאכן נדרשת). [סטרים]
7. מה עושים כשמגלים עוד מישהו בעולם עם טעם מוזיקלי זהה לשלכם? דן-יה שוורץ מגלה, מתייעצת ואז מחליטה. [עברית]
8. LP3 של Ratatat, שיצא אם אינני טועה ב-2008, היה נחמד אבל לא השתווה ל-Classics הקודם לו, לטעמי. ובכל זאת, צמד הגיטרה-אלקטרוניקה הזה ממשיך להיות מעניין ויצירתי, ולנוע בין מחווה מביכה לסדרות אנימציה יפניות מהאייטיז למשהו באמת מרקיד ומעניין. LP4 בדרך, ושיר ראשון מתוכו, "Party with children", כבר הופץ ברשת. [מפ3]
9. [תודה ליעל] כן, זה מה שיפתור את בעיית ההסברה הישראלית. שיר הלל לישראל. כלומר, אה, אני חושב שזה מה שזה. אני קצת מפחד. [טיוב]
10. [תודה לשיר] מארק לנאגן יגיע לכאן ב-20 במאי (זאפה, ת"א, תציצו פה משמאל ברשימת ההופעות השוות), ולצורך העניין הוא מתראיין לוואלה, ואפילו אומר יותר מחמש מילים! ברצף! אהבתי את מה שהוא אמר על ג'ק וייט. [עברית]
11. רוג'ר ווטרס, לא האדם עם הטעם היצירתי העדין ביותר, קידם בלוס אנג'לס ובניו יורק את הופעת The Wall שלו בעזרת הדבקה של ציטוטים על קירות העיר. אבל, אופס, אחד מאנשי צוותו הדביק את אחד הציטוטים על הקיר של Solutions, איפה שצולמה העטיפה המפורסמת של Figure 8 של אליוט סמית', מקום שהפך מאוחר יותר ליד זיכרון לסמית' המנוח. ווטרס מיהר להתנצל. חובבי ווטרס ישמחו לצפות בראיון שהוא נתן לג'ימי פאלון, שם הוא שוחח גם על סיד בארט. [אנגלית; וידאו]
12. [ויה ויה] מבריק: הסטודנטים של הטיפוגרף האדיר עודד עזר במכללה הטכנולוגית בחולון לקחו פונטים ידועים באנגלית, ויצרו עבורם מקבילות עבריות בלי לאבד את הסגנון. מהמם. [אנגלית/עברית]
13. [תודה ללירון] הפרסומת החדשה של Google Chrome מבריקה, גם אם לקויה מדעית. אבל למי אכפת כשזה עשוי כל כך יפה? [טיוב, חד]
14. מייק פאטון מתראיין ל-Quietus ומדבר על שנותיו ב-Mr. Bungle והפרויקט החדש שלו, Mondo Cane, בו הוא נהיה איטלקי מתמיד. עמרי שולח לינק שווה הרבה יותר: פאטון עונה לשאלות של חברים במאסיב אטאק, פורטיסהד, דילינג'ר אסקייפ פלאן, דפטונז ועוד. [אנגלית]
15. The Quietus מפרסמים גם ראיון ממגזין Q מ-1989 עם רוברט סמית', שבדיוק הוציא עם הקיור את Disintegration. טוב לראות שראיונות חשובים או מעניינים לא הולכים לאיבוד. [אנגלית]
16. לא ברור איך, אבל בוני פרינס בילי מככב בפרסומת בת 11 דקות לבירה אמריקאית, ונראה בעיקר כמו לפריקון. עוד בפרסומת: רובוטים. נייס. [טיוב]


חיחיחיחיחיחיחי

17. בדיחות אינדי: צחקתי כמה דקות ארוכות מההצעות של טוויטריסטים שונים ל-"Pitchfork Bumper Stickers". [אנגלית]
18. בדיחות הארדקור. ההוצאה העצמאית Microcosm הוציאה ספר קומיקס קצר המספר את סיפור אהבתם (הפיקטיבי למדי) של הנרי רולינס וגלן דנציג. [אנגלית]
19. אורי זר אביב כותב גם הוא מהזווית המאוכזבת והדואגת שלו על הביטול של גיל סקוט-הרון, שהשבוע הפך רשמי. [עברית]
20. "הרוב כאן אולי טוב, אבל הדומיננטי מסריח". מי שעדיין לא מכיר את אבי עדאקי הגדול [חלל] מוזמן להיכרות. [עברית]
21. [תודה לגל] ביצוע מדהים של דיוויד בואי ל-"Five years", אחד השירים האהובים עליי שלו, בתכנית טלוויזיה בריטית ב-1975. [טיוב, אלא מה?]
22. [תודה לאביטלי] מרינה אברמוביץ' היא אמנית מודרנית, מה שאומר שהיא עושה כל מיני דברים שרוב האנשים לא היו קוראים להם אמנות, ועושה אותם במוזיאון. העבודה החדשה שלה היא תחרות בהייה ב-MoMA. כל צופה מתיישב מולה ובוהה בה כשהיא בוהה בו, ואז היא מצלמת אותם ומעלה לפליקר של מומה, שם היא גם מציינת כמה דקות הם החזיקו. מסיבה שאני לא מבין (שכחו למצמץ?), רבים מהאנשים האלה דומעים ובוכים, והם מופיעים בטאמבלר ששמו "מרינה אברמוביץ' גרמה לי לבכות". אני חושב להתפרנס משינה במוזיאון תל אביב. [אנגלית, פיקסלים]
23. הבלוז נולד מתוך טראומה קולקטיבית של העבדים השחורים, אבל יותר מכל סוג של מוזיקה פופולרית, יש בו אוניברסליות שפונה גם למאזינים שמעולם לא הזדהו או התעניינו בתולדות האפרו-אמריקאים. איך זה קורה? טור מעניין וכמעט-אקדמי בהאפינגטון פוסט בודק את מאפייני הטראומה, את הכוח המרפא שבבלוז, ומנסה למצוא בדיוק את המאפיינים המוזיקליים שהופכים אותו לכזה. [אנגלית]
24. [ויה ויה + שיר] פעמים רבות אני מתלבט מה להכין לארוחת ערב, אבל מעולם לא הגישו לי את התשובה באלימות מילולית כל כך מצחיקה. רפרשו. [אנגלית]
25. The Vulture כותבים על חזרתו של הווידאו קליפ וממליצים על 14 במאים חדשים ומבריקים ששווה לעקוב אחריהם. [אנגלית, סליידשואו]
26. זה רשמי ומשמח: אחרי הרקבון המהיר של רדיו ת"א, יואב קוטנר חוזר לכור מחצבתו, והחל מחודש יוני ישוב לשדר את "מוזיקה היום" בגל"צ. גם טייכר וזרחוביץ' מהגרים לגל"צ. [עברית]
27. לפני עשור וקצת נכנסה להקה ישראלית נועזת, סקרנית, יצירתית ורעבה לאולפן ההקלטות. למנהיג הלהקה, בחור מבריק ושנון עם חיבה לדאחקות אבל גם כישרון לא מבוטל לפופ ולכתיבת המציאות הישראלית בצבעים חדים וברורים, נמאס מאיך שנשמע הרוק הישראלי בסוף שנות התשעים, אפילו שהוא עצמו היה חלק מהמהפכה הגדולה של אותו עשור במוזיקה הישראלית. הוא רצה לעשות משהו חדש, משהו שיתפוס את רוח התקופה, משהו גדול שמורכב מהמון המון חלקים קטנים של רעיונות, מציאוּת, מציאוֹת, ציטוטים, סצינות, צבעים. יצירה רחבת היקף של ממש. אופרת פופ. רבים חושבים שהם נכשלו, אני חושב שהם דווקא הצליחו, רוב הזמן. חזרתי השבוע לשמוע את דיסקו מנאייק, וקרה בדיוק מה שידעתי שיקרה אחרי 7-8 שנים שלא שמעתי את האלבום: פתאום הערכתי אותו כמו שצריך. הבנתי מה קובי אוז ניסה לעשות פה, לא רק טבעתי והתבלבלתי מעשרות הרפרנסים והרעיונות. לא רק הערכתי, גם נהניתי כהוגן. תמיד נהניתי מהאלבום הזה, רק שפעם "דינה" עם פישי הגדול היה השיר האהוב עליי ועכשיו אני חושב ש"שפכת הזורם" הוא מאסטרפיס של פופ מחאה ישראלי, שלצערי רלוונטי גם ב-2010. השמועה אומרת שבהקלטות האלבום הזה תלתה הלהקה על דלת האולפן שלט גדול שבו כתוב משהו כמו "הספינה", ולא ידעה לאן תפליג. מי שעבר בקרבת האולפן הוזמן כלאחר יד להשתתף באלבום, ואכן טיפקס מודל 1999 מנתה כמה עשרות אנשים, ביניהם ציפי שביט, אסנת חכים, היי פייב, אריק לביא, כנסיית השכל, חיים אוליאל, מי לא. הקולאז' בו מופיעים כל המשתתפים האלה הוא הנהון מודע ומופגן לעבר סרג'נט פפר, והאלבום הזה הוא אכן הסרג'נט פפר של טיפקס, הוא המגנום אופוס שלהם. נכון, יש בו להיטים לא קשורים כמו "כשאני איתך אני כמו דג", שהוא עוד אחד משירי האהבה הקורצניים והחמודים להפליא של אוז, את "שלוש בלילה" ואת "דינה" הנ"ל, אבל מלבד אלה, גם השירים שנדמים לרגע כדאחקה בלבד ("גרי הניגרי", למשל), הם כולם פיסות פאזל קטנות שמרכיבות את תמונת ישראל 1999. ישראל האמיתית, הפרברית, העיירות-פיתוחית, הפריפרית, התחנה-המרכזיתית. ישראל של הרוב. מספיק להקשיב לרצף האדיר של "קבלו את הצוות הנהדר", "התקליטן" ו"גשם של פקקים" כדי להבין שרק בישראל זה היה קורה, ושזה תיאור מדויק של תרבות הכפיים. מספיק לשמוע את "גברת", "מלכה" ו"ג'וני מאר" כדי לראות לנגד עיניך בהיי דפנישן את רחובות דרום תל אביב, חדרה, דימונה, טבריה. לא סתם נסגר האלבום הזה בכמעט שש דקות של הקלטת רחוב – זה אלבום שנולד ברחוב ומצלם אותו. ולמרות שטיפקס הם סופר-ישראליים, ולא נשמעים לרגע כמו אמריקה או אנגליה, הם גם סופר אקלקטיים והאלבום הזה הגיע בתקופה תרבותית בה אקלקטיות הייתה שיא הקידמה. חלקים גדולים מהאלבום הזה חייבים הרבה לבק, די-ג'יי שאדו, קולדקאט, כמו שהם חייבים לאריס סאן, אום כולתום וזהר ארגוב. אם רוצים להבין את כל הסיפור אפשר לעשות זאת בקלות, ופשוט לקרוא את הרשימה הארוכה של "טיפקס מצדיעה ל:" בחוברת, רשימה שכוללת בנשימה אחת את הפרופלרהדס, זאב רווח, סקוטרמן, אריס סאן, וויזר, ניק קייב, יהורם גאון, הסמית'ס, עסק שחור, טייק דאת, עמיר לב, טרנטינו, איבגי, צביקה פיק, פאטבוי סלים (ש"התקליטן" הוא ציטוט די מדויק של הביטים שלו) ואתניקס, לצד עשרות אחרים. גם כמות הדגימות באלבום הזה (כולן ממוזיקה ישראלית מלבד קטע קלאסי קצר) היא חסרת תקדים דאז. טיפקס הכירו היטב את העבר של הפופ הישראלי וניסו לנסח את העתיד שלו. האלבום הזה היה פורץ דרך, אבל איכשהו, לי נותרה התחושה שקהל המאזינים בארץ לקח ממנו רק את הלהיטים ושכח או התעלם מתמונה כולה. זו הייתה מהפכת פופ ישראלי שנותרה בנישה הקטנה שלה ולא הפכה את הפופ הישראלי על פיו כפי שהייתה יכולה או אפילו אמורה לעשות. אני לא יודע למה זה לא קרה. אני רק מצטער על כך. [או בקיצור נמרץ מאוד: "דיסקו מנאייק" הוא אלבום גדול. תקשיבו לו שוב]
28. The Dead Weather חוזרים עם אלבום חדש, ולמרות שג'ק וייט מתבכיין בכל ראיון על כך שהאינטרנט\מפ3\אנחנו הורסים את המוזיקה, נראה שאליסון מוסארט אמרה לו רד מהעץ, בחייך, בוא ניתן את האלבום החדש להאזנה מוקדמת ב-NPR, ובמקום לדבר שטויות תתמקד בלעשות מוזיקה אדירה. [סטרים]
29. [ויה ויה] איך להפוך מהיפסטר להיפי בשישה צעדים פשוטים. [אנגלית, פיקסלים]


ממשיכים בגאון את התמה. הבלאק קיז

30. הבלאק קיז, שפשוט מוכרחים להגיע להופיע בישראל, ממשיכים לשחק בבובות יד בצורת דינוזאור, והפעם שולחים את פרנק הדינוזאור להשתכשך עם כמה חמודות על שפת הבריכה בקליפ של "Next girl". הכיתובים בתחתית הקליפ עושים את כל העבודה. [טיוב]
31. [תודה לרועי] הארץ מתרגמים כתבה מהגרדיאן שמתחקה אחרי ג'יימס ויליאמסון, הגיטריסט של הסטוג'ס שהיה אחד מהאבות המוזיקליים של הPאנק, ונעלם ב-1977 מעולם המוזיקה עד שחזר לאחרונה לתת בראש עם איגי פופ. [עברית]
32. [תודה לאביטלי] Chat Roulette לא מפסיק להפתיע, כלומר ברעיונות היצירתיים והחמודים שהוא מוציא מאנשים, לא בכמות הבולבולים שנחשפת שם למצלמה – והפעם מישהו טורח לצייר בלייב את האנשים שעולים מולו בצ'ט. חמוד. המוזיקה מתישה, ת'ו. [טיוב]
33. אני לא זוכר מי המליץ על Snowden, אבל ה-EP החינמי שהם מחלקים ממש, ממש טוב. [אנגלית, מפ3]
34. [תודה לעידית] טל זובלסקי מ"דפנה והעוגיות" עיצב חולצה שזכתה ומודפסת בת'רדלס. Double awesome. [כותנה]
35. אם לא מספיקים לכם חיבורים של ת'רדלס ואינדי ישראלי, הנה גם מירב שחם המעולה (שעיצבה דיסקים וקליפים לפאניק אנסמבל, קטב מרירי, צח דרורי, פוסטרים לאינדינגב והרשימה עוד ארוכה) העלתה שני עיצובים לת'רדלס. אתם מוזמנים להצביע ולהשפיע. [אנגלית]
36. [תודה לרוי] שמישהו בבקשה יציל אותנו מהרשימות חסרות התוחלת כמו 125 האלבומים הגדולים של 25 השנים האחרונות, שערך הפעם מגזין ספין. הבחירה במקום הראשון מביכה במיוחד, איך שלא מסתכלים על זה. [אנגלית]
37. 
    [תודה לנדב לזר] שמגלה לנו שהלהקה הישראלית המפורקת Famous people (לזר משרטט את תפוצתם של חבריה מאז התפרקותה: "הסולן וכותב החומרים אלעד ליבמן הקים עם קנטור את ממלושן והרכב האח אלקטרו-חנן, הבסיסט יונתן יידוב מנגן עם כל להקות האינדי שיש בערך, כמו pits למשל, הגיטריסט אבישי אפרת מופיע סולו עם שיריו היפים, המתופף דקל דביר השתלב בהרכב הרצחני וקצר הימים בעצמו LeChuck") נותנת בבנדקאמפ EP בן 7 שירים שהוקלט ב-2007. הורדה חינם. [אנגלית, כל פורמט שתבחרו אם אתם לא מתחכמים]
38. 
    [תודה לאופק] שכותב: ג'ון פרושיאנטה ועומר רודרידאז לופז (מארס וולטה, אט דה דרייב אין וסתם חבר טוב של ג'ון) מוציאים סוג של אלבום/אי.פי ביחד והוא ניתן להורדה באיזה מחיר שבוחרים (כולל 0) וכל הכסף יתרם לבתי ספר או משהו כזה…". [בנדקאמפ!]



39. טור (טיפה ארוך) שטוען כנגד המצדדים בהפצת מוזיקה בחינם, ואומר: מי שצריך "להתקדם" הוא לא מי שלא רוצה לתת את המוזיקה שלו בחינם, אלא כל מי שמתעקש שכולם צריכים לתת את המוזיקה שלהם בחינם. [אנגלית]


אורי דרור על הבס, שני קדר על פסנתר הכנף. נועה מגר על המצלמה

40. נקודת העונג של השבוע הנוכחי הייתה, ללא ספק, ערב הפתעה II, בו הפתיעו את הקהל ארבע נשים שאני אוהב במיוחד – עינב ג'קסון כהן, נילי פינק, מיכל לוטן ותמר אייזנמן – אבל למרות ההצלחה והכיף של הערב הזה, אני עדיין מרחף כמה סנטימטרים מעל האדמה מאז יום שבת שעבר, בו נערך הסשן השני של פרויקט We are ghosts. תקציר הפרק הקודם, למי שפספס: חברי הטוב מורפלקסיס הזמין לפני כמה חודשים חבורה של מוזיקאים לחדר חזרות בדרום תל אביב, לחץ "רקורד" וביקש מהם פשוט לנגן. בלי לתכנן שום דבר, בלי להביא משהו מוכן מהבית, רק להקשיב ולהגיב. התוצאה, בעיניי ובעיני רבים אחרים, הייתה מרעננת ומעניינת לאללה, וההקלטות מהסשן הראשון עלו לבנדקאמפ וניתנות שם להאזנה והורדה חינמית (כל כסף שתתרמו יממן את הסשן הבא). גם אני הוזמנתי לסשן ההוא, על תקן צלם, אבל בסוף מצאתי את עצמי מנגן בשיר האחרון (בקלימבה). השבוע הגיע הזמן ומורפלקסיס הזמין אותנו שוב, הרכב מעט שונה הפעם, לאולפנים היפהפיים בקיבוץ העוגן. היינו בערך 10 נגנים, חלקם (אני) לא נגנים בכלל, והעברנו איזה 4 שעות הקלטה ספונטניות לחלוטין. אנשים אילתרו, התנסו, החליפו כלים, שוטטו בחדר, גיטריסטים התחילו לנגן תופים, נשפנים עברו לקלידים, ואף אחד לא ידע מה יהיה התו הבא ולאן זה יוביל. אם אתם בפייסבוק, כאן יש תמונות נהדרות. אין לי מושג מתי בני יגמור למקסס ולערוך את ההקלטות הרבות והערוצים הרבים שהוקלטו, אבל כשזה יקרה, גם האסופה הזו תעלה לרשת. רק בימים שאחרי הסשן התחלתי להרגיש כמה הוא היה משמעותי עבורי, כמה החווייה הזו הייתה יוצאת דופן – לשבת עם עשרה אנשים שאת כולם אני אוהב ומוקיר, להקשיב, לפטפט במרפסת, לנסות לנגן כמיטב יכולתי (כלי הקשה בעיקר, אני משתדל להתרחק מכלים מלודיים). להיות מוקף מוזיקה בכל אשר אלך, וגם לבלות קצת זמן איכות עם אנשים שאני אוהב בטירוף ולא מספיק לדבר ולשבת איתם כמו שצריך. את תיאור הסשן עצמו אשאיר למורפלקסיס כשהמוזיקה תהיה מוכנה. בינתיים, אני עדיין קצת מרחף. [זהו]


גברים פחות רציניים

41. שכחתי לגמרי ש-Arab Strap קיימים. בכלל, אלוהי הטכנולוגיה נקמו בי מתישהו באמצע העשור הזה כשהחלפתי מחשבים, ואלוהים יודע איפה כל המוזיקה שהייתה לי על המחשב ההוא של פעם – אוסף מכובד למדי שנגנז לתהום שעומקה הקילובייטי בלתי ידוע. לו היו אלה דיסקים, זה לא היה קורה. ואז אלון עוזיאל פתח בלוג חדש והתלהב שם נורא מהמארז החדש של אראב סטראפ הסקוטיים ואיזה גלגל שיניים חלוד ודומם אצלי בראש חרק, כשנזכרתי שבאותה תהום דיגיטלית נמצא עותק של Philophobia (פחד לא רציונלי מאהבה וקשר), ובלילות מסוימים הייתי יכול לטבוע בתוך שבע וחצי הדקות של "I would've liked me a lot last night". איך אפשר שלא לאהוב אלבום שנפתח עם השורה "It was the biggest ever cock you'd ever seen, but you've no idea where that cock has been"? [מפ3]

שתהיה שבת שבוגי, עוד לא מאוחר לתת לקונרטול וי שלכם פורקן!