עונג שבת: יום אחד אכתוב עליך בספר
הזוכות בפוסטר מארק לנאגן של דקל חברוני: תות ונופר. תתחדשו!
יש שירי פופ מושלמים. זה עניין של תבנית, בנייה של ציפיות והגשמתן או מתיחתן, זה כמעט מדעי אבל זה עדיין קשה לשיחזור מוצלח לאורך זמן. אבל למצוא קטע שהוא בעיניי די מושלם למרות שאין בו מילה אחת, אין בו פזמון חוזר, בעצם יש בו בעיקר קצב וכלי נשיפה – זה לא עניין של מה בכך בעולמי המוזיקלי. ובכל זאת, ברגע ששמעתי את "Peepers" של הרכב הג'אז הבריטי Polar bear [חלל], נשביתי ומיד שמתי אותו על ריפיט ושמעתי אותו עוד 5 פעמים. הוא בולט לטובה גם בתוך כל האלבום המוצלח שלהם. הוא מעניין מוזיקלית אבל גם ממכר ברמה הקצבית הכי בסיסית של לנענע את הגוף, יש לו גרוב, יש לו פ'אנק, יש לו סווינג. ויש בו גם מהג'אז ומהרוק. הוא רופף לגמרי אבל הוא גם מהודק לחלוטין ולא כדאי להזיז בו דבר. זה רק יפגע בו. רק תופים, קונטרה בס, גיטרה ושני סקסופונים. זה כבר עכשיו אחד משירי השנה שלי, אני חושב. זה אלבום ג'אז לאנשים שלא אוהבים ג'אז. וזה שיר שכולו התפרצות געשית נהדרת ומלאת חיים. [מפ3]- נוהל פרסום הופעות חו"ל בארץ הוא עניין עדין ומשונה תמיד. יש מפיקים שמכריזים לפני שהדיל סגור, יש כאלה שמטילים "אמברגו" (שימוש שגוי במילה, אגב) על הפרסום למשך כמה ימים, ויש עוד כמה סוגים. אבל מדי פעם מתפלקת הכרזה מוקדמת באתר הרשמי של האמן (בדרך כלל במייספייס) לפני שהשמועות אפילו מספיקות להגיע. Vieux Farka Toure, ענק הגיטרה ממאלי, ששיר שלו הופיע בשירי השנה שלי ב-2009, פרסם באתר שלו הופעה במשכן אמנויות הבמה (האופרה) בתל אביב, ב-26 בנובמבר השנה. אח, איזו שמחה! אני רק מחזיק אצבעות שזה אכן יקרה ולא יתפספס עד אז. עמית מעדכן בתגובות שההופעה מופיעה גם באתר של משכן אמנויות הבמה. [אנגלית]
- בהתחלה פורסמה ידיעה ראשונית על בואה של Archive לארץ וכחשדן הופעות מטבעי לא דיווחתי עליה כאן, מכיוון שלא התפרסמו בה פרטים קונקרטיים על ההופעה. מאז, הפכה ההופעה לרשמית לגמרי ואני פשוט שכחתי לציין אותה כאן ולהוסיף אותה לרשימת ההופעות השוות בבאר השמאלי של העונג. הודות לכמה מעריצי ארכייב רציניים בין קוראי העונג שטרחו להזכיר לי – הנה זה גם כאן. ארכייב באים לארץ! ב-28 ביולי היא תופיע במועדון התיאטרון ביפו, ולמחרת בזאפה בתל אביב. וזה הזמן לבקש: אני לא מכיר כמעט שום דבר של ארכייב. האם בין הקוראים יש מעריץ או מעריצת ארכייב ותיקים, שירצו להרכיב מיקסטייפ ארכייב טרום-הופעתי, ועל הדרך גם לחנך אותי מוזיקלית? אם כן, פנו אליי בתגובות או במייל. [עברית]
- ביום שישי הבא (28.5) לא יפורסם עונג שבת, כי בדיוק באותו היום אחגוג יום הולדת 28, ואהיה עסוק מדי בלעשות מלא כיף מכדי לשבת ולכתוב את העונג השבועי. מי מכם שירצה לחגוג איתי או סתם לבלות ערב כייפי מוזמן להצטרף למסיבת היומולדת הקטנה שאני מארגן באוזןבר ביום שישי ב-22:00 (רצוי להגיע בזמן כי נתחיל מוקדם). מיכל לוטן הנפלאה תופיע, ואחריה יהיה ג'אם ארוך ובלתי צפוי של עוזי פיינרמן ואיתן אפרת מ"האחים רמירז" יחד עם שחם אוחנה (פ'אנקנשטיין, קרולינה) ואייל תלמודי (בלקן ביט בוקס, אוי דיוויז'ן, מאלוקס) ואולי עוד אורחים שיגיעו. המחיר יהיה זול (כמה שתרצו לשלם, החל מ-28 ש"ח) וצפוי להיות כיף גדול. בואו אם בא לכם. [פייסבוק]
- למקרה שפספסתם, בשבועות פרסמתי כאן את Working title II, אוסף שני של סקיצות, דמואים ושירים אבודים מאמנים שאני אוהב במיוחד. הפעם השתתפו רות דולורס וייס, עינב ג'קסון כהן, עוזי פיירנמן, חיה מילר, טל כהן-שלו, מיכל לוטן, אבי עדאקי, אביב נוימן, טליה פרי, אודי רז וגון בן ארי. כולם תרמו שירים שלא פורסמו בשום מקום, חלק מהם (רות, עינב) אפילו הוקלטו במיוחד לרגל האוסף. הורידו לכם עותק בחינם, וש(י)היה חג שמח! [עברית, מפ3]
- זה ללא ספק הסיפור הגדול של השבוע: אלביס קוסטלו ביטל את ההופעה שלו בישראל, מסיבות פוליטיות. שווה לקרוא את הציטוט הרשמי שלו, ושווה לקרוא גם את התגובה הרשמית של אלייב, חברת ההפקות הישראלית שאחראית למופע הזה בארץ, ואת המכתב הפתוח ששלחו לקוסטלו עצמו. בעיניי, שם נמצא הסיפור כולו. כל בר דעת שיודע לחשוב יקרא את שני הציטוטים ולא יישאר לו מה לא להבין (רצוי לוותר על התגובה הילדותית והמביכה של לימור לבנת). קוסטלו קבע את ההופעה, קידם אותה, ואז באחת החליט לבטל בגלל עניין פוליטי, ניסח את דעתו וההפקה ניסחה את דעתה המנוגדת. הוא טוען שהופעה בישראל היא אקט פוליטי שהוא לא יכול לעמוד מאחוריו. הם טוענים ההיפך. בערך כמו גיל סקוט-הרון, רק שהפעם קוסטלו טרח לומר את שעל ליבו ולא לבטל ולשתוק. בוואלה תרבות כיסו את העניין יפה מכל זווית אפשרית עם טורי דעה, ראיונות עם מפיקי הופעות אחרים בעניין ביטולים פוליטיים, והתגובות בעולם. שי להב כותב מכתב פתוח ומאוכזב לקוסטלו. אריק גרוס מן מ-K's Choice שהופיעה כאן השבוע, חושב שקוסטלו הוא נאד נפוח [תודה עידו] ועידן אלתרמן כתב לו שיר. מן הסתם, אני חושב שקוסטלו טועה בהתנהלות שלו. אני חושב שאם הוא לא רוצה להופיע בישראל והמצב כאן חורה לו, לבריאות. ההחלטה אם להופיע כאן או לא היא לגיטימית. אבל הוא היה צריך לחשוב על זה לפני שחתם על חוזה וקבע הופעה והתראיין וקידם אותה. כמו בעניין גס"ה, נראה לי משונה מאוד שאמן קובע הופעה ואז מבטל פתאום. [עברית]
- ובעכבר העיר ממהרים להתריע: עשרה מוזיקאים שלא יגיעו לישראל בגלל המצב הפוליטי. אל תחכו להם. [עברית]







[ויה ויה] שמחתי לעקוב אחרי דרכו העצמאית ואחרי הטוויטר של קונאן או'בראיין מאז עזב את NBC (הזונות!), אבל לא הבנתי כמה התגעגעתי אליו עד שראיתי את 



לפני עשור וקצת נכנסה להקה ישראלית נועזת, סקרנית, יצירתית ורעבה לאולפן ההקלטות. למנהיג הלהקה, בחור מבריק ושנון עם חיבה לדאחקות אבל גם כישרון לא מבוטל לפופ ולכתיבת המציאות הישראלית בצבעים חדים וברורים, נמאס מאיך שנשמע הרוק הישראלי בסוף שנות התשעים, אפילו שהוא עצמו היה חלק מהמהפכה הגדולה של אותו עשור במוזיקה הישראלית. הוא רצה לעשות משהו חדש, משהו שיתפוס את רוח התקופה, משהו גדול שמורכב מהמון המון חלקים קטנים של רעיונות, מציאוּת, מציאוֹת, ציטוטים, סצינות, צבעים. יצירה רחבת היקף של ממש. אופרת פופ. רבים חושבים שהם נכשלו, אני חושב שהם דווקא הצליחו, רוב הזמן. חזרתי השבוע לשמוע את דיסקו מנאייק, וקרה בדיוק מה שידעתי שיקרה אחרי 7-8 שנים שלא שמעתי את האלבום: פתאום הערכתי אותו כמו שצריך. הבנתי מה קובי אוז ניסה לעשות פה, לא רק טבעתי והתבלבלתי מעשרות הרפרנסים והרעיונות. לא רק הערכתי, גם נהניתי כהוגן. תמיד נהניתי מהאלבום הזה, רק שפעם "דינה" עם פישי הגדול היה השיר האהוב עליי ועכשיו אני חושב ש"שפכת הזורם" הוא מאסטרפיס של פופ מחאה ישראלי, שלצערי רלוונטי גם ב-2010. השמועה אומרת שבהקלטות האלבום הזה תלתה הלהקה על דלת האולפן שלט גדול שבו כתוב משהו כמו "הספינה", ולא ידעה לאן תפליג. מי שעבר בקרבת האולפן הוזמן כלאחר יד להשתתף באלבום, ואכן טיפקס מודל 1999 מנתה כמה עשרות אנשים, ביניהם ציפי שביט, אסנת חכים, היי פייב, אריק לביא, כנסיית השכל, חיים אוליאל, מי לא. הקולאז' בו מופיעים כל המשתתפים האלה הוא הנהון מודע ומופגן לעבר סרג'נט פפר, והאלבום הזה הוא אכן הסרג'נט פפר של טיפקס, הוא המגנום אופוס שלהם. נכון, יש בו להיטים לא קשורים כמו "כשאני איתך אני כמו דג", שהוא עוד אחד משירי האהבה הקורצניים והחמודים להפליא של אוז, את "שלוש בלילה" ואת "דינה" הנ"ל, אבל מלבד אלה, גם השירים שנדמים לרגע כדאחקה בלבד ("גרי הניגרי", למשל), הם כולם פיסות פאזל קטנות שמרכיבות את תמונת ישראל 1999. ישראל האמיתית, הפרברית, העיירות-פיתוחית, הפריפרית, התחנה-המרכזיתית. ישראל של הרוב. מספיק להקשיב לרצף האדיר של "קבלו את הצוות הנהדר", "התקליטן" ו"גשם של פקקים" כדי להבין שרק בישראל זה היה קורה, ושזה תיאור מדויק של תרבות הכפיים. מספיק לשמוע את "גברת", "מלכה" ו"ג'וני מאר" כדי לראות לנגד עיניך בהיי דפנישן את רחובות דרום תל אביב, חדרה, דימונה, טבריה. לא סתם נסגר האלבום הזה בכמעט שש דקות של הקלטת רחוב – זה אלבום שנולד ברחוב ומצלם אותו. ולמרות שטיפקס הם סופר-ישראליים, ולא נשמעים לרגע כמו אמריקה או אנגליה, הם גם סופר אקלקטיים והאלבום הזה הגיע בתקופה תרבותית בה אקלקטיות הייתה שיא הקידמה. חלקים גדולים מהאלבום הזה חייבים הרבה לבק, די-ג'יי שאדו, קולדקאט, כמו שהם חייבים לאריס סאן, אום כולתום וזהר ארגוב. אם רוצים להבין את כל הסיפור אפשר לעשות זאת בקלות, ופשוט לקרוא את הרשימה הארוכה של "טיפקס מצדיעה ל:" בחוברת, רשימה שכוללת בנשימה אחת את הפרופלרהדס, זאב רווח, סקוטרמן, אריס סאן, וויזר, ניק קייב, יהורם גאון, הסמית'ס, עסק שחור, טייק דאת, עמיר לב, טרנטינו, איבגי, צביקה פיק, פאטבוי סלים (ש"התקליטן" הוא ציטוט די מדויק של הביטים שלו) ואתניקס, לצד עשרות אחרים. גם כמות הדגימות באלבום הזה (כולן ממוזיקה ישראלית מלבד קטע קלאסי קצר) היא חסרת תקדים דאז. טיפקס הכירו היטב את העבר של הפופ הישראלי וניסו לנסח את העתיד שלו. האלבום הזה היה פורץ דרך, אבל איכשהו, לי נותרה התחושה שקהל המאזינים בארץ לקח ממנו רק את הלהיטים ושכח או התעלם מתמונה כולה. זו הייתה מהפכת פופ ישראלי שנותרה בנישה הקטנה שלה ולא הפכה את הפופ הישראלי על פיו כפי שהייתה יכולה או אפילו אמורה לעשות. אני לא יודע למה זה לא קרה. אני רק מצטער על כך. [או בקיצור נמרץ מאוד: "דיסקו מנאייק" הוא אלבום גדול. תקשיבו לו שוב]


נקודת העונג של השבוע הנוכחי הייתה, ללא ספק, ערב הפתעה II, בו הפתיעו את הקהל ארבע נשים שאני אוהב במיוחד – עינב ג'קסון כהן, נילי פינק, מיכל לוטן ותמר אייזנמן – אבל למרות ההצלחה והכיף של הערב הזה, אני עדיין מרחף כמה סנטימטרים מעל האדמה מאז יום שבת שעבר, בו נערך הסשן השני של פרויקט 
שכחתי לגמרי ש-Arab Strap קיימים. בכלל, אלוהי הטכנולוגיה נקמו בי מתישהו באמצע העשור הזה כשהחלפתי מחשבים, ואלוהים יודע איפה כל המוזיקה שהייתה לי על המחשב ההוא של פעם – אוסף מכובד למדי שנגנז לתהום שעומקה הקילובייטי בלתי ידוע. לו היו אלה דיסקים, זה לא היה קורה. ואז אלון עוזיאל פתח בלוג חדש ו