אנשים שצריכים לבדוק מייל: bugoe, שרון וטל זכו בעותק מהאלבום של שילה פרבר שרה אלתרמן, ובמייל שלהם מחכה הודעה עם הפרטים.

1. תודה לאל על קול הקמפוס. בעידן בו כל ערוצי התקשורת והתרבות בארץ מוותרים בהדרגה – מי לאט ומי מהר – על כל ערך של איכות לטובת כמות, פופולריות, פופוליזם, המכנה המשותף הנמוך וכל ה(מה שזה לא יהיה אבל זה בטח לא)ג'אז הזה, קול הקמפוס מנצנצים כאור יקרות בחשיכה. בכל פעם שאני פותח את הרדיו בתל אביב או מתחבר לאתר שלהם, אני שומע משהו שאני אוהב. בחיי, אני לא זוכר מתי אי פעם פתחתי את קול הקמפוס, במיוחד בשעות הלילה, והמוזיקה לא הייתה טובה, או מעניינת, או לכל הפחות מרחיבת אופקים. זו הבחירה הקבועה שלי בכל פעם שאני חוזר בלילה הביתה מהופעה, בכל פעם שאני נכנס לתל אביב עם אוטו בשעות היום. לא כל התכניות שוות באיכותן, אבל את כולן מובילה אהבה וסקרנות עזים למוזיקה, עוד ועוד מוזיקה, וזה הערך המרכזי שאני כמאזין דורש מתחנת רדיו מוזיקלית. כל ההקדמה הזו הגיעה כי השבוע הדלקתי את הרדיו על קול הקמפוס ושמעתי שיר נהדר, שאהבתי מהרגע הראשון. שיר פופ, לא פחות, אבל כזה שעשוי בטעם טוב במיוחד, עם זמרת שנשמעת מוּכרת מיד, וכובשת מיד. זו הייתה רצועת הלילה של התחנה בלי קריין, ולמזלי אפליקציית Shazam הצילה את המצב וזיהתה את השיר: "The golden age" של The Asteroids galaxy tour, צמד דני שכולל את המפיק לארס אייברסן והזמרת הממכרת מט לינדברג. הקול המתוק והעליז שלה באמת שובה מיד, ומזכיר לי ימים בהם יכולת לשמוע ברדיו את מולוקו, למשל. מסתבר שהם להיט לא קטן אצל עורכים מוזיקליים של פרסומות וסדרות (אפל, מד מן, גוסיפ גירל, צ'אק ועוד), ואני יכול לגמרי להבין למה. זו חדווה מוזיקלית. [מפ3]



2. אז הווייט סטרייפס התפרקו. הידיעה הזו לא מפתיעה, ולא מעוררת שום רגש של עצב או אכזבה (שזה, אולי, מפתיע לכשעצמו). הווייט סטרייפס הייתה להקה ענקית, חכמה, מבריקה לפרקים, והזכירה לנו כמה חזקה – תרבותית – יכולה להיות להקת רוק. אבל הרי זה לא שאנחנו נמצאים במחסור עז במוזיקה של ג'ק וייט, שהיה תמיד הכוח היצירתי והדומיננטי בצמד. הוא ממשיך בכל הכוח כל הזמן עם הרקונטורס, הדד וות'ר, הפקות שונות וחברת התקליטים שלו, Third Man. לא עוברת שנה בלי שהוא יוציא משהו, יעשה משהו מעניין, יפיק מישהו מעניין. ובינינו, עם כל חיבתי (הרבה מאוד) למג וייט ולתיפוף הסקסי שלה, האם היא באמת תחסר לנו? לא באמת. בנוסף, האזנה חוזרת לדיסקוגרפיה שלהם מגלה שהם נחלשו בהדרגה לקראת הסוף. אז כל עוד ג'ק וייט לא פורש, אני מבחינתי מבסוט. אנחנו את שלנו קיבלנו. אני לגמרי לא פוסל את האפשרות שאעלה לפה בקרוב מיקסטייפ של שירי הסטרייפס האהובים עליי. [אנגלית]
3. כבר כמה שנים פועל בתל אביב החוג לתולדות המוזיקה, מפגש תקופתי בו מרצה בכל פעם אורח אחר על מוזיקה: יש הרצאות על טום וייטס ועל הביטלס, על רגאיי ועל טכנו, על סוניק יות' ועל טרופיקליה, כל סקרן מוזיקה ימצא שם משהו מרתק להקשיב לו. עכשיו, בשעה טובה, פותח החוג אתר אינטרנט משלו, ומלבד עדכונים על מפגשים קרובים, הבשורה הגדולה בו היא שאפשר סוף סוף לשמוע הרצאות עבר (בעיקר מהעבר הקרוב). איזה כיף שמוסד כזה קיים אצלנו. [עברית]



4. חגיגה בבנדקאמפ! מלא דברים ישראליים מצוינים הגיעו בשבועות האחרונים ישירות לבנדקאמפ, ואולי פספסתם. וחבל, כי יש שם באמת דברים יפים יפים, רובם ככולם לא נמצאים על מדפי החנויות או במדורי המוזיקה. אני אוהב את זה שבנדקאמפ התחיל להפוך ליקום מקביל קטן. דברים קורים שם מחוץ למרוץ הקבוע של יחצ"ן-אייטם-ביקורת-לייבל-רדיו. אמנים מעולים פשוט מניחים שם אלבומים מצוינים שלמים, ואם תרצו תבואו. לרגל החגיגה, תוכלו למצוא את האייקון הקטן של בנדקאמפ (זה שאתם רואים כאן בפינת האייטם) מעטר שלל אייטמים כאן בעונג, כולם מכילים אלבומים ישראליים ששווה לכם לשמוע – ואפילו לקנות אם תאהבו. הכסף יגיע ישר לאמן. [בנדקאמפ]


מה? אנחנו סתם אח ואחות זוג גרוש שמשחק בהנאה

5. שתי חמישיות בעקבות התפרקות הווייט סטרייפס: אמרי מ"חסר תרבות" בוחר 5 שירים מעולים ופחות-שחוקים שלהם, ומעריץ נלהב מעלה על הכתב 5 זכרונות אוהבים הקשורים בלהקה. והנה עשירייה מועילה לא פחות: 10 להקות שימלאו את החור שהשאירו הווייט סטרייפס (למה צריך 10? יש לנו את הבלאק קיז). [עברית; אנגלית]
6. [תודה להראל] Hype Machine עשו השבוע משהו נכלולי ומחוכם. הם השאירו בתחתית האתר שלהם לינק מתגרה עם הכותרת "You would", שהוביל (לא אותי, אבל אחרים) לעמוד אינדקס קבצים עצום עם כל המוזיקה שניתנה להורדה בהייפ מאשין. זה גרם ללא מעט משתמשי טוויטר ובלוגרים לפרסם את זה מיד, ולהתחיל לחפור. רק אחר כך הם גילו, כפי שהראל ואני גילינו, שהלינקים של השירים עצמם מובילים לרכישת השיר ב-eMusic. מלכודת דבש? בהחלט. האם היא באמת עבדה או רק השאירה תחושה של "אה, איך עבדתם עלינו"? [אנגלית]
7. נפלתי קשות בקסמה של להקת Yuck, שמורכבת מארבעה חברים מאנגליה, ניו ג'רזי, יפן וסקוטלנד. הם פשוט מעולים. זה התחיל עם "Rubber" שפשוט הפיל אותי (אם כי הקליפ שלו מצליח לעורר את התגובה הרצויה עם שילוב בין עירום נשי פרונטלי ואימג'ים מגעילים מאוד), והמשיך עם שאר השירים שלהם שכולם מצוינים. ברור, כמו אצל כל מוזיקאי אי פעם שומעים גם השפעות ברורות (דינוזאור ג'וניור, יו לה טנגו), אבל יש פה יותר מזה, יש פה גם משהו מקורי ומעניין מאוד. ויש מלא חומרים שלהם ברשת, שזה אפילו יותר משמח. רוב השירים שיצאו עד כמה נמצאים בסאונדקלאוד שלהם, ויש להם גם הרכב צד אקוסטי בשם Yu(c)k, אם לא התבלבלתם עד עכשיו. אני מת מסקרנות לשמוע את האלבום המלא. [סטרים, וימאו]

קרא/י את המשך הפוסט

בשילה פרבר התאהבתי על ההתחלה. "תתנהגי יפה" היה כל כך מרענן כשיצא בתחילת העשור (ועדיין מרענן גם היום) עם הפרסונה החזקה-אבל-פגיעה של פרבר, וההפקה המבריקה של רם אוריון. הורדתי מלא דברים שלה שהסתובבו בסולסיק, שמעתי אותה מלא. זה עדיין אחד האלבומים הישראליים הכי טובים שיצא פה בעשור החולף, לטעמי.

באלבום השני כבר הייתי שם פחות. כל ה"מתוק שחור" הזה היה לי קצת שחור מדי, קצת רגשני מדי, ובעיקר הייתי במקום אחר עם עצמי, מוזיקלית. "אסור זה אסור" כן חדר לי מתחת לעור, במיוחד בביצוע המשולש שלו עם עינב ג'קסון כהן ומאיה בלזיצמן בעונגפסט השנה.

כשיצא "פרח קיר" חיכיתי לו בזרועות פתוחות. הסינגל המקדים "לונדון" פגע לי בבטן הרכה עם הכישלון החינני בהסתרת הכניעה והגעגועים שלו, והאהבה חזרה. ההופעה שלה שראיתי אחרי יציאת האלבום הייתה כובשת ומרגשת, שני דברים לא מובנים מאליהם בהופעות, בטח לא כשהולכים לכל כך הרבה מהן. אבל כלום לא הכין אותי לצעד הבא של שילה.

שמעתי לראשונה על "פרויקט נתן אלתרמן" שלה מעינב ג'קסון, שחזרה רוטטת מהתרגשות מהופעה שלה. "אתה חייב לראות את זה", היא אמרה לי, ואני סימנתי לי שאני חייב, אבל איכשהו זה אף פעם לא קרה. לא ראיתי פרסום למופע הזה בשום מקום, ופשוט פספסתי. אבל אם הקלקתם על הלינק בעונג האחרון ושמעתם את הסטרים המלא של האלבום, אתם יודעים למה עינב התרגשה.

היא התרגשה כי יש פה מפגש מרתק בין השירה המוקפדת, החיה, האולד-סקול והמתנגנת-מאליה של אלתרמן, גדול המשוררים העבריים – לבין הקול וההגשה של שילה שמלאים בפינות חדות ובמהמורות, לא בדיוק אורה זיטנר. והמפגש בין הלחנים של כמה מגדולי מלחנינו כאן – סשה ארגוב, מרדכי זעירא, אריה לבנון, משה וילנסקי – עם העיבוד המינימליסטי של גיטרה אקוסטית אחת וצ'לו (מאיה בלזיצמן, ♥). הדיאלוג ביניהן משובב נפש ב"לימון וצלחת", ומכמיר לב ב"שיר ערש". כל שירי שישי בצהריים האלה מקבלים פתאום פרשנות חדשה, קרובה יותר לאוזניים שלנו.
וכששמעתי את זה, התרגשתי גם אני. איזה כיף לקבל הפתעות טובות מזמרים שאוהבים.

גם אתם יכולים לקבל את ההפתעה הטובה הזו. אם לא מספיק לכם הסטרימינג המלא כאן למעלה, תוכלו לזכות גם באחד משלושה עותקים אמיתיים (דיסק והכל!) של האלבום הזה, שיצא השבוע לחנויות.

מה צריך לעשות כדי לזכות בעותק מהדיסק?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם מהו "שיר יום שישי ברדיו" האהוב עליכם. אתם יודעים, השירים הישנים האלה שההורים שלכם אוהבים). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה למאיה וליליאן!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

"עצם השימוש במונח 'מוזיקה קלאסית' כדי לתאר מגוון כזה של מוזיקה כאילו מדובר בז'אנר אחד הוא די דבילי. זה גורם למאזין האקראי להחליט אם מוזיקה קלאסית מושכת אותו כשהוא מתבסס על שניים וחצי להיטים לא בהכרח מעניינים. זה קצת כמו לתת למישהו לשמוע את המקרנה כדי לקבוע אם כל העניין הזה של 'מוזיקה פופולרית' הוא בשבילו" – אמרי מדבר לעניין

לפני הכל:
א. מי זכה בדיסק של יהוא ירון? הקוראים יניב, גיל ורועי. בדקו מייל!
ב. יש השבוע מבול לא פרופורציונלי של אלבומים מעניינים להאזנה (בשבוע רגיל יש, נניח, אחד), אז טרחתי והכנתי אייקון קטנטן וירקרק. חפשו אותו.

1. הייתה לי השבוע שיחה מעניינת מאוד על דת. אני מחשיב את עצמי אגנוסטיקן (ולכן מקבל הרבה פעמים את התגובה "יא מתחכם, תגיד שאתה אתאיסט וזהו"; אבל לא, יש הבדל), וכמי שגדל בקיבוץ למדתי לבוז לרוב הצדדים של הדת הממוסדת. החברה איתה דיברתי אמרה שהיא אתאיסטית, ולכן כשהיא בחגים עם המשפחה היא לא שרה שירים שמכילים טקסט המהלל את האל וכולי. אני טענתי שבעוד אני מבין את הסלידה מהצד האמוני של החגים, אני מוצא הרבה מאוד יופי ואפילו נחמה בחגים שאני חוגג עם משפחתי. לא בגלל הצד הדתי או האמוני, אלא כי בעיניי, אף על פי שהמקור של החגים האלה הוא אמונה באל שכפי הנראה לא קיים, זו יותר מסורת קהילתית, משפחתית ותרבותית – ולדברים האלה יש חשיבות. כך או אחרת, המחשבות האלו התערבלו במוחי כשחזרתי שוב לאחד האלבומים הכי נהדרים שנתקלתי בהם השנה, האלבום של Pastor T.L. Barrett and the Youth for Christ choir. בארט הוא טיפוס צבעוני שכיהן ככומר הראשי של הכנסייה הבפטיסטית Mt. Zion בשיקגו החל מסוף שנות השישים. הוא מנהיג כריזמטי שאוהב מאוד מוזיקה (הוא ממשיך לשאת דרשות בכנסייה שלו גם היום), ומשך לכנסייה שלו בין היתר אמנים כמו אייזק הייז ו-Earth wind & fire. ב-1971 הוא כינס את מקהלת הצעירים והוציא בהוצאה עצמית אלבום אחד אדיר של גוספל וסול – עתיר גרוב, פ'אנק וקטעי מקהלה מכשפים – שיצא מחדש לפני שנה על תקליט בלייבל המעולה הזה. השיר הפותח, "Like a ship (without a sail)" הוא אחד השירים האהובים עליי בשנה האחרונה, הוא פשוט מתפוצץ מטוּב, סוחף כמו ספינה על רוח טובה, ומהרגע שאני שומע אותו היום שלי משתפר. אלוהים או לא – במוזיקה ככוח שמשנה חיים אני לגמרי מאמין. [מפ3]



2. איזה יופי איזה יופי – איזה יופי. הרגע שבו גיליתי מי הוא סשה ארגוב והתברר לי שהוא הלחין את חלק הארי בשירים האהובים עליי ביותר בז'אנר הקרוי "השירים הישנים האלה של יום שישי", הוא הפך לאחד המלחינים האהובים עליי. לא רק עליי, כמובן – ארגוב הוא נכס תרבות ישראלי אהוב ונערץ, ובצדק. הלחנים שלו הם מהיפים שידעה השירה העברית, שלא חסרים בה מלחינים מחוננים. גם טלי פולק, אשת קול הקמפוס, שותפה להערצה והיא הפכה את ההערצה הזו לאקטיבית – היא הפיקה אלבום מחווה עתיר משתתפים לשירי סשה ארגוב. את התוצאה, מסע אספלט – ביצועים חדשים לשירי סשה ארגוב, אפשר להוריד באתר של קול הקמפוס תמורת 10 ש"ח בלבד, שיכסו את התמלוגים המגיעים לכותבים ולמלחינים המקוריים. בין המשתתפים בפרויקט נמצאים מיכל לוטן, עינב ג'קסון כהן, יהוא ירון, אבי עדאקי, נילי פינק, קרימינל פרוג'קט, מאלוקס, יאיר יונה, איה כורם, ועוד מלא אנשים מעולים. זה מעניין מהרבה סיבות – גם כי כיף לשמוע פרשנויות בנות זמננו, עם האפשרויות המוזיקליות והאולפניות, לשירים ישנים ומוכרים; וגם כי מעניין לקחת יוצרי אינדי, שחלק גדול מהעשייה שלהם מתמקד בליצור מוזיקה ישראלית שתתרחק מהאתוס הקיים שלה, ולהפגיש אותם עם לב לבו של האתוס הזה: שירי סשה ארגוב. עם 27 שירים קשה לקלוע בול בכולם, אבל יש כאן כמה ביצועים פשוט נפלאים (אהבתי במיוחד את יואב שושני, יאיר יונה, אביגיל רוז, מיכל לוטן, נילי פינק, קרימינל פרוג'קט, עינב ג'קסון ולי גאון), והרבה מוזיקאים נהדרים ששווה לשמוע במחווה סופר-ראויה ליוצר ישראלי ענק. [עברית, מפ3]
3. "שיר משמר" ו"שיר ערש" משותפים לפרויקט המחווה של סשה ארגוב וגם לפרויקט המרגש הבא, של שילה פרבר שרה נתן אלתרמן. גם פה מעניין המפגש בין פרבר, שהתחילה כיוצרת מרתקת עם סאונד רחוק מאוד מהישראליוּת המוכרת לנו, והתקרבה אליה עם הזמן (כולל רפרנס הורס לאריק איינשטיין באלבום האחרון) – עם פאקינג נתן אלתרמן. אלתרמן הוא המשורר הישראלי השני האהוב עליי ביותר (בכל זאת, הלב אצל עמיחי), והכתיבה שלו כל כך מוזיקלית, שהיא שרה את עצמה מתוך הדף ממש. פרבר עשתה כאן מעשה צנוע: היא לא הרהיבה עוז להלחין מחדש טקסטים של המשורר הלאומי האמיתי, אלא נצמדה ללחנים מוכרים של ארגוב, וילנסקי, זעירא, לבנון ושמר, ורק ביצעה את השירים אחרת. רוב השירים עדינים ואינטימיים מאוד, רק גיטרה קלאסית ושירה, והצ'לו והקול השני הנפלא של מאיה בלזיצמן. בסוף האלבום יש הפתעה נהדרת במיוחד: פרבר מבצעת את "פגישה לאין קץ" היפהפה, שמזוהה כל כך עם חוה אלברשטיין, ואף על פי שהביצוע יפה המוח ישר נודד למחשבה "אח, איך אפשר בכלל לעשות את זה יותר טוב מחוה?" ואז, בטוויסט נפלא של הגורל, סוגרת את האלבום עם "בכל זאת יש בה משהו" עליז, שמעוטר בקולה הבהיר של אלברשטיין עצמה, שמתארחת בחדווה ניכרת. רגע נפלא, ובכלל, לחובבי אלתרמן ושיריו האלבום הזה הוא חגיגה, וניתן להאזנה מלאה בסאונדקלאוד. השבוע הוא יוצא לחנויות, רוצו אחריו. [סאונדקלאוד]
4. לכל מי שאי פעם תהה (ולמה לכם?) מה אני עושה בשלוש השעות שנותרות לי פנויות בשבוע אחרי שאני מסיים עם העונג – עדכנתי את עמוד מי אני ומה אני עושה כאן בעונג. [עברית]



5. אני אוהב מאוד את "Haile Selassie", השיר החדש של ברייט אייז מתוך האלבום המתקרב שלו. אפשר להוריד תמורת מייל. [מפ3]
6. ליליאן שוץ, המנהלת של שילה פרבר שהעלתה את האלבום החדש שלה להאזנה ברשת, העלתה גם את הקלטות אחרונות של ענבל פרלמוטר, שיצא החודש בהוצאה מחודשת וחזר למדפים. זה אלבום מבריק, שאם לא שמעתם מימיכם אתם באמת חייבים לשמוע – במיוחד אם לא אהבתם את השירים של פרלמוטר במכשפות. שוץ הייתה גם המנהלת של פרלמוטר בחייה. [סאונדקלאוד]

קרא/י את המשך הפוסט

לפני שבוע פרסמתי בטוויטר שלי ציוץ פרומו. כתבתי: "מחר יתפרסם טור אורח שלי במדור הספרות של '7 לילות'. נחשו על מה". ריקי כהן ענתה לי בחיוך: "מה ליהוא ירון ולמדור הספרות?"

נכון, הפכתי קצת לקלישאה של מעריץ. אני מת על יהוא ירון, מהרגע הראשון שראיתי אותו על במה ודרך כמות מופרזת של הופעות שלו שנכחתי בהן, לומד מהופעה להופעה את מילות השירים, עוקב אחרי השינויים בעיבודים, מתרגש לפני כל הופעה ויוצא נרגש אחריה. עם הזמן גם דחפתי אותו לאן שרק יכולתי: לאוספים בעונג (וורקינג טייטל הראשון הציג את "קיים ונעלם", שסוגר את האלבום), ל"עונג סשנז" (בו קיבלנו, לצד "לא זמן טוב" המונומנטלי, גם שני שירים שנשארו מחוץ לאלבום הרשמי), לאן שרק אפשר.

וזה לא פשוט, המפגש הזה עם האלבום החדש, דברים יומיומיים שכאלה. במשך שנתיים ומשהו אני עוקב אחרי האמן המרתק הזה, נקשר אל השירים האלה, שמצתטטים לי מעצמם בראש בכל מיני פינות רחוב, ולצד ההנאה העצומה מההופעות החיות, אני גם מחכה שיהיה לי משהו להחזיק בבית, לשמוע באוטו, בסלון, באוזניות באוטובוס.

קרה לי לא מעט פעמים שחיכיתי, ציפיתי וייחלתי לאלבום של אמן ישראלי שאני אוהב מהופעות, וכשהוא הגיע זה לא תמיד היה חזק, מרוכז, מרגש או נוגע כמו שציפיתי או זכרתי מההופעות. הרבה מהדיסקים האלה מעלים אבק על המדף שלי. המעבר הזה מהבמה אל האולפן, במיוחד באלבום בכורה, הוא מכשול שקל ליפול בו. היעדר ניסיון באולפן, או חזון לא מספיק מגובש לתוצאה הסופית, או שפתאום מתערב מפיק שמסיט את הכוונות המקוריות של האמן למקום שלא בהכרח מועיל לו אמנותית. יש מיליון סיבות, אלף דברים שיכולים להשתבש בדרך. ציפיתי, אבל גם חששתי.

אני שומע את האלבום הזה כבר שבועיים. כל האזנה נוספת לשיר נוסף בגרסת האלבום דורסת יותר את הזיכרון המצטבר של השיר כפי שחי לי בראש עד עכשיו, קומפוזיציה שרירותית של עשרות ביצועים שלו ששמעתי בהופעות. לפעמים זה חבל, כי אתה לומד לחיות עם שיר בצורה מסוימת ונקשר אל רגעים ונגיעות מסוימים שבו כפי שאתה מכיר אותו. ואז מגיעה "גרסת האלבום", הגרסה ה"דפניטיבית", זו שתישאר, והיא שונה. ולך תצעד בביטחה מעל המרווח בין שתי הגרסאות בלי ליפול.

ההפתעה הכי נעימה שהייתה לי בחודשים האחרונים הייתה הגילוי המפתיע, המנחם, חסר הסיכוי, שהאלבום הזה מצליח להיות מרגש, עשיר, אמיתי ונאמן לשירים ולאמנים שבו, ולפעמים טוב הרבה יותר מהגרסה שבראש שלי (תשמעו את "זוכרים"!). זה ניצחון אדיר של יושרה, עקשנות, חזון וכישרון. האלבום של יהוא ירון גורם לי לבכות כמעט בכל פעם שאני שומע אותו כבר שבועיים. זה לא תמיד נוח ונעים, אבל השירים של יהוא הם לא תמיד נוחים ונעימים. הם כואבים ומכאיבים, הם מצחיקים ומפחידים, רגע אחד הם לופתים ומנערים אותך ובמשנהו מערסלים אותך בזרועותיהם.

האלבום של יהוא הוא אחד הטובים ששמעתי בארץ בשנים האחרונות, ואני לא זוכר מתי חרשתי ככה על אלבום בעברית מאז "תפילה ליחיד". זה כאילו היה ברור שאגיד את זה – איך מעריץ כזה מושבע, כבר קריקטורה, יכול לבקר לרעה אלבום של אמן שהוא מת עליו? יכול גם יכול, בטח יכול. לשמחתי, אין לי סיבה לבקר לרעה. כמובן, יש לי השגות (הייתי מסדר אחרת חלק מהשירים בחלק הראשון באלבום), אבל הן שוליות ושרירותיות.

כי בסופו של דבר קורה הדבר הכי חשוב: האלבום הזה הוא ייצוג נאמן ומפואר של האמנות הגדולה של יהוא ירון ושל החבורה המוכשרת-עד-כדי-קנאה שסביבו, שמרימה את השירים האלה לגבהים עוד יותר גבוהים ממה שטמון בהם. הוא אוסף של שירים מעולים שמבוצעים בכישרון ובכוונה, שמעובדים ברגישות ומתוך מחשבה ומוקלטים בתבונה ובלי פשרות.

אבל אל תקשיבו לי. תקשיבו ל"דגל שחור", ל"עייפות (שיר אהבה)", ל"בונוס" שמביא אותי לכדי דמעות, ל"ערפל סמיך", ל"שלושה שירים שלא נכתבו חלק א'", שיר שצריך להפוך לסטנדרט. תקשיבו לכל האלבום במלואו, ממש כאן, ותחליטו בעצמכם (ואל תגידו שלא הזהרתי אתכם – האלבום הזה נהיה טוב יותר ככל שהוא מתקדם):

הנגן לא נפתח לכם? נסו ללחוץ כאן

וכמובן, יש לנו כמה עותקים פיזיים מהאלבום הזה, בעטיפה היפה שאיירה לו מירב שחם, זוגתו המוכשרת והמקסימה של יהוא. בא לכם להוסיף אחד לספרייה האישית?

מה צריך לעשות כדי לזכות בעותק מהדיסק?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם מהו אלבום הבכורה האהוב עליכם). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לאסף!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

1. יש את הימים האלה בהם הרוח סוערת, הגוף עייף וכל מה שאתה רוצה הוא לפגוש פרצוף של חבר מוכר ולחייך אליו חיוך עייף של הקלה. זה מה שהרגשתי כשהגיע האלבום החדש של Iron & Wine לאוזניים שלי. שמעתי בעבר את השיר הפותח שלו, "Walking far from home", אבל אחרי ששומעים פעם-פעמיים את האלבום, ששונה משמעותית מהחומרים הקודמים של ברזל ויין, המפגש עם השיר הזה הוא כמו חיבוק מתרפק אחרי מסע ארוך. תחושה של כמה-טוב-אנחנו-כמעט-בבית. הלחן המחזורי, הקול העדיין-רך של סם בים, גם כשהוא מוקשה קצת עם הכפלת הקולות – אלה תווי הפנים המוכרים של החבר האהוב. זה כמו שיר סיום לאלבומים הקודמים, לפני שיוצאים לדרך חדשה באלבום החדש. [מפ3]



2. מייסי גריי אמורה להגיע לארץ בקרוב לשתי הופעות (יש לה כבר "נוסע מתמיד" באל-על, נכון?), והיא החליטה לפתוח בפייסבוק את התלבטויותיה בנושא. היא קיבלה הרבה מאוד פניות מארגונים המנסים להחרים את ישראל, אבל מנגד רוצה מאוד להגיע ולנגן למעריציה. לראשונה מאז החלו הפניות למוזיקאים להחרים את ישראל, אנחנו רואים מוזיקאי שממש פותח את העניין בגלוי, ולא מתלבט בחדרי חדרים ואז מוציא הודעה לקונית לעיתונות או מגיע בלי להסביר. מיותר לציין שרוב 6,000 התגובות שם הן התכתשויות שאין טעם לקרוא. [אנגלית]



3. אז The Fall החרישו אתמול את הבארבי, ואני יצאתי משם מעט חלוק בדעתי. נהניתי, אבל לא בטירוף. היה כיף, אבל היה גם קצת מרגיז. מחשבותיי המורחבות מצאו את דרכן לביקורת בוויינט. עינב שיף מוואלה חשב גם הוא שהיה בעייתי. גם מיכל חי, בכתיבה מצוינת בעכבר אונליין, לא יצאה מסופקת, אבל הגדילה והוסיפה ביקורת מקורית מ"העיר" שנת 1990 על ההופעה הקודמת שלהם פה. [עברית]
4. האלבום הכי נמכר בבנדקאמפ לאחרונה הוא פסקול של משחק מחשב עם 53 טראקים ועטיפה שהיא רפרנס מצחיק ל-"Wish you were here" של הפינק פלוד. אנחנו חיים בעולם מוזר. [בנדקאמפ]
5. רותה קופפר מדרגת את עשרת פתיחי הסדרות הכי טובים שיש כרגע בטלוויזיה. המקום הראשון מוצדק. [עברית, טיובז]


השיר הזה ממש נדבק לי למוח, חי חי חי (CC)

6. [תודה לקסטה] לא לגמרי מבסוטים מקרקושי האבק על התקליטים שלכם? אנדרו דאבר מציע שיטת ניקוי חדשנית ואולי אפילו קצת מהפכנית: ניקוי תקליטים בדבק. כל מה שצריך הוא דבק פלסטי, כרטיס אשראי (או כל כרטיס פלסטיק קשיח אחר), וסבלנות. האמת היא שזה נראה מגניב מאוד, ודאבר – בחור מהימן – מדווח על שיפור עצום בסאונד של תקליטים ישנים ומלוכלכים, וטוען שהשיטה הרדיקלית הזאת עדיפה על הניקוי המסורתי במי סבון פושרים. [אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט