[פסססט, מחלקים פה בחינם ספר מעולה על מוזיקה. חוצמזה, פרטים מתחת לפוסטר]

דקל חברוני הענק, שלאט לאט יוצר מהפכה קטנה בפוסטרי ההופעות בארץ, הכין פוסטר מיוחד ויפהפה לפסטילופר. יש רק 30 עותקים ממנו, והם יימכרו במיוחד ובמחיר מוזל למקדימים.

אז אם אתם רוצים אחד כזה – בואו ובואו מוקדם. מחר, חמישי, 20:00, אוזןבר (קינג ג'ורג' 48, ת"א). נתראה שם!

מוזיקה קלאסית מודרנית, בעונג שבת? הכצעקתה?! מה לילד האינדי המתלהב ההוא ולמוזיקה רצינית, של מבינים ומשכילים, של בעלי מטען תרבותי כבד?
הוי, כמה הנחות שגויות טמונות בשאלה הזו.

ראשית, אני כבר לא כזה ילד (כלפי חוץ, לפחות).

שנית, לא רק אינדי אני שומע וכשחושבים על זה, על פי מעמדה האאוטסיידרי ביחס לקאנון המוזיקה הקלאסית, מוזיקה קלאסית של המאה העשרים היא לגמרי אינדי.

שלישית, כמו שמקפיד לומר אלכס רוס, מבקר המוזיקה הוותיק של השבועון גבה-המצח New Yorker, מוזיקה קלאסית מודרנית ומוזיקה קלאסית בכלל לא חייבת להיות תענוג ששמור רק ל"מבינים", "משכילים" וכולי. בהקדמה של "וכל השאר רעש" הוא כותב: "תפיסה שנעשתה מקובלת זה כבר הודפת את המוזיקה הקלאסית אל מחוץ לתחומי החברה ומכריזה עליה כשפה בפני עצמה. במאה העשרים, הפוליטית מעל ומעבר, מתמוטט מחסום זה שוב ושוב".

רביעית, כבר הרבה מאוד זמן אני מתכנן לטבול את בהונותיי במוזיקה קלאסית מהמאה העשרים, והנה נקרתה לי הזדמנות פז לעשות זאת עם יציאתו בעברית של הספר הפופולרי ביותר בתחום בשנים האחרונות, The rest is noise, או להלן: "וכל השאר רעש".

"וכל השאר רעש", ספר עב-כרס עם כריכה יפהפיה (מהמקרים הנדירים בהם הכריכה העברית יפה יותר מזו המקורית), חותר להשיג כמה מטרות. ראשית, במובן השטחי ביותר, הוא סוג של מורה דרך, מדריך קל ולא-מקיף ליצירות ויוצרים גדולים של מוזיקה במאה העשרים. לא רק "קלאסית" במובנה המקובל אלא גם ג'אז, רוק, פופ, אוונגרד ועוד זרמים במוזיקה שאפיינו את המאה העשרים. שנית, וחשוב הרבה יותר, זהו ספר על ההיסטוריה של המוזיקה במאה העשרים, ועל ההיסטוריה של המאה העשרים דרך המוזיקה שנוצרה בה.

רוס הוא מספר סיפורים נהדר מחד, ומבקר מלומד מאידך, וקריאה בספר (אני רק בתחילתו, אבל רימיתי והצצתי הלאה) היא פעמים רבות משלבת בין שני תענוגות ספרותיים: למידת מידע חדש המוגש בצורה נוחה, ושקיעה בסיפור טוב. רוס מקים לתחייה בהינף מקלדת מלחינים ושליטים, מלחמות ומהלכים הרמוניים, ומצביע על נקודות ההשקה והחפיפה ביניהן. עבור מי שאוהב מוזיקה וחובב היסטוריה (כמו כותב שורות אלו), מדובר בתענוג, אף על פי ש-600 עמודים זה לא הולך ברגל וגם די כבד בתיק. מצד שני, אני שמח שאני לא מקבל עוד ספרון דק שמדלג ברפרוף על רעיונות אלא שוקע ומשקיע בהם.

על הדרך, איך לא, רוס מזכיר יצירות חדשות וישנות, משפיעות ומושפעות, והקריאה בספר מפסיקה להיות פסיבית בלבד, וכל כמה פסקאות אתה מוצא עצמך רץ לאתר של הספר, בו אפשר לשמוע דוגמאות מוזיקליות מתאימות לכל פרק (אפשר ליהנות מהן גם בלי לקרוא), ולמצוא מילון מונחים נרחב, ועוד תוספות שמרחיבות את הספר מעבר לגבולות כריכתו. זו דרך חדשה לקרוא ספר, שהופך לחפץ דומם עם כמעט-היפרלינקים, שמקפיצים אותך לעוד מקום ועוד מקום ברשת, לעוד יצירה ועוד מלחין, לערך ויקיפדיה ולהערות נוספות של רוס. כך שהחווייה נתונה לשליטתכם: אפשר להסתפק בספר בלבד, ואפשר להרחיב את החווייה כך שהספר מהווה רק חלק קטן ממנה, כמעט כרך אינדקס. הכל תלוי בזמן ובסקרנות שלכם.

ואני אומר "שלכם", כי הוצאת "מודן" הנחמדים נעתרו בשמחה להצעה שלי, ושיגרו אליי שני עותקים טריים של הספר לחלק לכם (העותק השלישי בתמונה למעלה, שצולמה על הספה שלי, הוא עותק הקריאה שלי). מיד אחרי ההסבר הקצר להשתתפות, תוכלו למצוא את ההקדמה של הספר, שמתפרסמת פה לראשונה אונליין. זה פרס שווה במיוחד, ברשתות הספרים הספר הזה עולה 128 ש"ח!

מה צריך לעשות כדי לזכות בספר?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם מי המלחין הקלאסי\מה היצירה הקלאסית האהובים עליכם). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה להוצאת מודן!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

קבלו, לגירוי התיאבון, את המבוא המצוין לספר, שנותן נגיסת טעימה בקצה הקרחון (כל הלינקים בטקסט הם תוספות שלי):
קרא/י את המשך הפוסט

לפני הכל: תודה לכל המשתתפים וסליחה לכל הנופלים במתיחת 1 באפריל שנרקחה כאן בשיתוף שי רינגל, לירון תאני ודרור גלוברמן (ועם תגובה מבוימת של נדב לזר, כפרה עליו). היה כיף. אז אמנם אין לי (עדיין) תכנית בערוץ 24, אבל מה 'כפת לי, יש לי את העונג שבת. והיה נחמד לפנטז קצת.

1. טוב, טוב, בסדר! אני… אני מודה. אני מרכין את ראש בענווה ומודה – טעיתי. הייתי יהיר, הייתי גאוותן, חשבתי שהטעם שלי טוב יותר משל כולם, וכמובן שטעיתי. לא רק שאני טעיתי – אתם צדקתם. אני מדבר, כמובן, על Fleet foxes. כשיצא אלבום הבכורה שלהם ב-2008, ההייפ גאה עד שטבעתי. לפי הדיבור סביבם, ציפיתי לשמוע משהו כל כך מדהים, חדשני ומעיף, שלא שמעתי מעולם שום דבר כמוהו. וכשלחצתי פליי שמעתי פולק אמריקאי מסורתי מאוד עם הרמוניות קוליות וריוורב ששמענו מספיק מהם בסבנטיז. אז זנחתי. אפילו, אני מודה, זלזלתי. אתם בחרתם בהם למקום ה-7 במצעד האלבומים של עונג שבת ב-2008, והמשכתי לזלזל. אבל אז, בשוך ההייפ, יצא לי לחזור כמה פעמים ולבדוק אם יש באמת משהו באלבום הזה. והיו בו שניים-שלושה שירים שלאט-לאט התאהבתי בהם קשות, אבל הגאווה לא נכנעה והמשכתי לטעון שמלבד כמה שירים, טוב אולי 5-6 ממש יפים, אין שם הרבה, אולי חוץ מהשירים הבאמת יפים, שזה כולם, פאק, בעצם זה אלבום די מעולה. לקראת יציאת האלבום החדש, Helplessness blues, אפילו לא טרחתי להעמיד פנים שאני לא מתלהב ומתרגש. וכשדלף האלבום הכנסתי אותו למערכת באוטו, ביום ארוך אחד שכלל המון נסיעות, ושמעתי אותו לא מעט. כמו באלבום הקודם, זה התחיל מהתאהבות בשיר אחד, ואז שניים, ולאט לאט זה מתרחב. הראשון, שהיה ונשאר האהוב עליי בינתיים, היה שיר הנושא, "Helplessness blues" הנהדר, שמה שבאמת באמת תופס אותי בו הוא השינוי שמתחולל בו ב-2:48, שינוי מהסוג שכבר שמענו בעבר אצל הפוקסז המחוכמים האלה. חלק ב' לשיר, שהוא יפה הרבה יותר מחלק א', אבל לא היה עובד בלעדיו. אני מודה, זה פשוט יפהפה בצורה בלתי רגילה. [מפ3]



2. אינדינגב ועונג שבת גאים להציג: הפסטילופר! – במה שהפך למסורת עוד לפני שנערך בפעם הראשונה, הפסטילוּפֶּר הישראלי הראשון אי פעם יאגד על במה אחת כ-13 אמנים ברצף (שיישמעו כמו הרבה יותר) שינגנו, יקליטו את עצמם לייב בעזרת המכשיר המהולל Loop Station (המכונה גם, פשוט, "לופר") וישלבו את ההקלטות בזמן אמת במוזיקה שלהם: יכפילו, יערמו שכבות, יאלתרו, יעוותו, ידגמו ויפתיעו אותנו, ואולי גם את עצמם. ב-7 באפריל, חמישי הקרוב, החל מ-20:00 באוזןבר המשופץ והמורחב (!), יעלו ויבואו בזה אחר זה עם לופר תחת רגליהם וכלי נגינה בידם: עוזי רמירז (עם אורח מפתיע?), דויד פרץ, סגול 59 עם ילד הפלא שירוטו, אייל תלמודי (הנשפן של אוי דיוויז'ן ובלקן ביט בוקס, בין היתר), טליה אליאב, מיכל לוטן עם נועם הלפר, עידית מינצר והנשפנים הנסתרים, לירון משולם (פלורה) ואודי רז (מארש דונדורמה, הפשרות), בלה טאר, רונן גרין, עידית ענתבי ועוד כמה אורחים מפתיעים שאנחנו לא מתכוונים לגלות לכם! כרטיסים מוזלים (40 ש"ח) אפשר וכדאי להזמין מראש, בערב עצמו הם יעלו 50 ש"ח. ניפגש שם! שם! שם! שם! שם! [תבואו!]


אני מוכן כשאתה מוכן, סניור

3. בוב דילן בא לארץ?!?!?! כן, וסימני השאלה הם כבר לא הכרחיים אלא רק חלק מההשתאות שלי. וזו השתאות גם נוכח החדשה המפתיעה וגם נוכח מה שהיא בעצם אומרת. כי מופע של בוב דילן בישראל זה ממש, ממש לא מופע של פול מקרטני בישראל. אצל מקרטני ידענו שאנחנו הולכים לקבל ספקטקל, מלודיות אדירות לשיר איתן בצוותא, קלאסיקות, הפקת ענק, ידענו שאנחנו הולכים לקבל מה שאנחנו רוצים. בוב דילן, לעומת זאת, לא בדיוק ידוע כ-Crowd pleaser. למעשה, הוא בעיקר ידוע כ-Crowd annoyer. הוא מרגיז רבים מצופיו, מבצע שירים אהובים בצורה מעוותת, מרטש ומשטח מלודיות מסוימות, בוחר רשימת שירים מפתיעה ואחרת בכל מופע. במילים אחרות, הוא עדיין אמן יוצר שלא קפא על שמריו, ומקפיד לאתגר בכל ערב את עצמו, וגם את הקהל שלו. מי שיצפה לערב נעים של זמזום "Blowing in the wind" של פעם, שלא יטרח בכלל ללכת. אני רואה כבר עכשיו את האכזבה של היום למחרת. ובכל זאת, משמח לאללה. פאקינג בוב דילן, בהופעה בארץ. אבל למה באיצטדיון רמת גן האיום, למה? אם כבר לעשות משהו טוב, למה לא עד הסוף? [עברית]
4. איזו חדשה משונה ומשמחת: Suede יופיעו בישראל ביולי! יש! רגע, מה? סוויד? מהניינטיז? הם לא התפרקו לפני עשור? ובכן כן, אבל הם גם התאחדו לסיבוב הופעות, ויגיעו במהלכו לישראל. ברט אנדרסון כבר הופיע כאן בעבר והבנתי שהיה מצוין, אבל עכשיו נקבל את החבילה כולה, ואני חייב להודות שזה משמח אותי לאללה. אני מת על סוויד, זו הלהקה האהובה עליי בבריטפופ, ובכלל לא חשבתי שיש סיכוי שאי פעם אראה ואשמע אותה בהופעה. החיים מלאי הפתעות, איזה כיף. [עברית]
5. גם לורי אנדרסון תופיע שוב בישראל, ביוני. המופע האחרון שלה פה בסוף 2008 היה פשוט מהמם. [עברית]
6. Mojave 3 יופיעו בישראל ב-7 במאי! מה נהיה פה, שבוע אחד אין עונג וכולם מכריזים על בואם? איזה כיף. [עברית]
7. אלבום חדש ליוצר הישראלי המשונה והנפלא שנקרא Saccadic eye motion (או בקיצור SEM) ולא מסכים לי לגלות פה ברבים את שמו. Obsessed & Scientific ממשיך את ההתפתחויות האחרונות בסאונד שלו, איפשהו בתחום המצומצם המשותף לשוגייז, דרים-פופ, אלקטרוניקה חמימה, ספייס-רוק, ועוד כמה דברים נהדרים. שיר הפתיחה כל כך אדיר, שעדיין לא הספקתי לשמוע את השאר כי כל הזמן חזרתי אליו. [בנדקאמפ]
8. פסטיבל יערות מנשה חוזר! והפעם, היאח הידד, מיד אחרי פסח! זה אומר שיש לנו בדיוק חצי שנה בין שני פסטיבלי האינדי הגדולים של הצפון והדרום, וזה מינון בדיוק נכון. בפסטיבל של השנה, שייערך ב-29 וב-30 באפריל, יופיעו קרולינה, ג'ירפות, יעל קראוס, רוקפור, עוזי רמירז, יהוא ירון, עלמה זהר, טייני פינגרז, קיצו, חיה מילר, רם אוריון, דנה עדיני, Tree, מורפלקסיס ועוד ועוד (הציצו בליינאפ), וכרגיל גם סדנאות, אמנות פלסטית, קרקס ועוד חוויות נהדרות. כל הסיפור יעלה 90 ש"ח בלבד, וצפוי להיות אביבי ונפלא. נתראה שם! [עברית]
9. הבלוג שהכי שמחתי לגלות השבוע הוא The sound of space, מיזם חדש של חברי הטוב מורפלקסיס יחד עם שותפים נוספים. מורף ושותפיו יוצאים אל הרחובות, הכבישים, השדות, הבניינים והבתים מצוידים במכשירי הקלטה באיכות מעולה, ומקליטים 7 וחצי דקות של… הרעש הטבעי של המקום. נכון לעכשיו (הבלוג עלה רק השבוע) אפשר למצוא הקלטות שטח נהדרות של הגן הציבורי לוינסקי בתל אביב, חצר בית הספר בכנרת בזמן הפסקה, רכבת מרכז בתל אביב, ו(ההקלטה החביבה עליי)שבע וחצי דקות מחוץ ליד אליהו. כל ההקלטות משותפות תחת רישיון Creative Commons חופשי מאוד, שמאפשר לכם לעשות פחות או יותר כל דבר שבא לכם. בשיחות עם מורף הוא גם ציין שהוא ישמח במיוחד לראות מוזיקאים ומעצבי פסקול משתמשים בהקלטות האלו. ובלי קשר, אני מצאתי בהן איכות מדיטטיבית לגמרי. קצת כמו להיות ברחוב בלי להיות בו. חווייה חוץ גופית. הארכיון יגדל בקרוב, אני מתאר לעצמי. [אנגלית, מפ3]
10. תודה עצומה מקרב לב לכל ציידי הלינקים שתרמו לעונג שבת שלכם בשבוע שעבר. יש שם כמה עשרות לינקים נפלאים, חלק מהם מצאו את דרכם גם לעונג של היום. [עונג]



1 באפריל! היום המבורך הביא עמו, כרגיל, הרבה מאוד רוח שטות לרשת. שי רינגל (שהיה שותף למתיחה כאן בעונג) אסף בכלכליסט כמה מהמתיחות הכי טובות שנפוצו היום ברשת. וגם בבלוגיה הישראלית 1 באפריל: חסר תרבות בחר 5 זמרים ישראליים מעפנים; המאזין של עידו שחם פתח בלוג-אח: המואזין. [עברית]


קנית אותי עם לואיס קרול והכוכבים האדומים

11. [תודה לעדי סברן] שמצאה את בלוג הקעקועים הטקסטואליים הנפלא Contrariwise. כרגיל, פעמים רבות הסיפורים מעניינים לא פחות. [אנגלית, עור, דיו]
12. [תודה ללזר] שמספר שהלהקה הפאטונית הישראלית Cheap Karaoke Club העלתה את כל האלבום שלהם להאזנה, בגרסת מאסטר לא סופית. פשוט ללחוץ פליי. [סטרימינג, עברית]
13. בן שלו מסביר בחדווה למה קני ג'י, שיופיע בהיכל התרבות בתל אביב ב-10 באפריל, הוא מוזיקאי הג'ז השנוא ביותר בעולם. כה מתוקה היא שנאת השמאלץ. [עברית]
14. נו באמת הוא בלוג ישראלי חדש ונהדר על דברים משונים שמוצאים באתרי יד שנייה, בדיוק בדיוק כאלה שגורמים לכם לפלוט "נו באמת", או "WTF?". [עברית]
15. "My favorite color" הוא קליפ Thru-You חדש של קותימן! עכשיו, כשההתלהבות הראשונית מהטכניקה והווידאו פחתו מעט, אפשר גם לשים לב כמה השירים שנוצרים בקליפים האלה הם פשוט שירים אדירים. [טיוב]
16. [תודה לשרית] המשחק הממכר של השבוע: זהו מאיזה סרט לקוח החפץ שלפניכם. [אנגלית]
17. סיפור כיסוי, בלוג עטיפות האלבומים הישראליות, מקדיש פוסט לאחת העטיפות האהובות והמשפיעות ביותר בפופ הישראלי, אלבום הפעמון של מתי כספי. ראוי. [עברית]
18. ממש לפני שבוע חזרתי, בצורה ספונטנית לגמרי, ושמעתי איזה 3-4 פעמים ברצף את "החלונות הגבוהים", שלא שמעתי כבר המון זמן שלא ברדיו כך סתם. והנה בא "לפתוח את החלונות הגבוהים", סרט תיעודי עצמאי (שלא לומר חובבני) שיצרו שני מעריצים צעירים, ערן ויונתן, על החלונות הגבוהים. בין היתר הם ראיינו את ג'וזי כץ, חיים חפר, ערן ליטוין, שמוליק ארוך ואהר'לה קמינסקי. עכשיו אפשר לצפות בסרט כולו ביוטיוב. הידד! [טיוב]
19. אף על פי שאחד הדברים הכי בולטים והכי מאפיינים של סופיאן סטיבנס הוא הפאר, ה-grandeur של העיבודים המורכבים שלו (מאות תפקידים מוקפדים של חלילים, כלי נשיפה, אורגנים, כלי הקשה, כלי מיתר, בנג'ו, הרמוניות קוליות), האלבום האהוב עליי שלו היה ונשאר Seven Swans, מעין אלבום-ביניים צנוע מאוד, שיצא בין Michigan ל-Illinoise, והורכב בעיקר מ"שארית" של מישיגן. זה לא אלבום מפעים ומרשים כמו חבריו לדיסקוגרפיה, הוא לא מסחרר וצבעוני. במקום זאת הוא פשוט, עדין ומלא ביופי ארצי ויומיומי. רגעיו הגדולים ביותר של סופיאן באלבומים המפורסמים יותר שלו נוצרו במפגש בין עיבודים עשירים ומלאי דמיון לשירים פשוטים מאוד, לחנים בסיסיים מאוד. באלבום הזה יש את הלחנים הבסיסיים, הכנות סודקת-הלבבות שבקול הסופיאני, מינוס ההשתוללות העיבודית (עדיין יש כאן, כמובן, מנה הגונה של בנג'ו והרמוניות קוליות). והנה עכשיו, שבע (טיפולוגי?) שנים אחרי צאתו במקור, יוצא פתאום אלבום מחווה מפתיע ונהדר ל-Seven Swans! למה מפתיע? כי להוציא מחווה לאלבום הכי מינורי של סופיאן זה כמו להוציא אלבום מחווה ל"רישומי פחם" של מאיר אריאל במקום לאחד מהאלבומים הקאנוניים והאהובים שלו, שכולם מכירים. אה רגע, בעצם עשו את זה וזה היה ממש מעולה. אם כך – גם הפעם הבחירה מוצדקת, והמינוריות של האלבום המקורי משאירה הרבה מאוד מקום לצבעים האישיים של המבצעים. בין היתר מבצעים כאן בוני "פרינס" בילי, Half-handed cloud, דרק ווב, ו-DM Stith, שבעיניי נותן בו את הביצוע הכי טוב באלבום (מיד אחריו: ג'ושוע ג'יימס, בביצוע כמעט פטריק-ווטסוני). כל האלבום ניתן להורדה תמורת תשלום, שחלק ממנו יועבר לקרן לחקר סרטן השד. [בנדקאמפ]


מה זה? בעיתון של רדיוהד אין סודוקו?!

20. נו, האין זה חמוד: רדיוהד הוציאו השבוע עיתון אמיתי, בעל גליון אחד אמנם, לקידום האלבום החדש The king of limbs (שניתן להאזנה בסטרים!). אז אם מוזיקאים יכולים להוציא עיתון, למה שעיתונאים לא יעשו מוזיקה? חבורת עיתונאים מ-The guardian החליטה להחזיר לרדיוהד והקליטה גרסה משלה ל-"Creep", עם טרומבון ובנג'ו והכל. קולין גרינווד פרסם ביקורת מאופקת ומצחיקה מאוד על הביצוע. אח, הומור. זה כל כך חסר פה. [אנגלית]
21. האלבום הבא שזומם עבורנו Danger Mouse הוא שיתוף פעולה בשם Rome, עם המוזיקאי האיטלקי דניאל לופי. כבר עכשיו אפשר לשמוע שני שירים מצוינים מתוכו: "Two against one" עם ג'ק וייט, ו-"Black" עם נורה ג'ונס, שמתאפיין בלחן קצת מאיר-אריאלי. תענוגות! [טיוב]
22. [תודה לערן] מה יוצר כשהוצאת Penguin ואתר מלאכת היד Etsy משתפים פעולה? עטיפות רקומות לספרים! הו, עכשיו בא לי אפילו יותר להתכרבל עם ספר טוב. [אנגלית]
23. עוד כמה רסיסים בפרשיית יהורם גאון והזמר הים-תיכוני: נעם בן זאב, מבקר המוזיקה הקלאסית של הארץ [היש טייטל אשכנזי מזה? ;-)], טוען שהסאונד והסולמות הערביים האסליים הם שקשים לקליטת המקוננים על איכות המוזיקה, ולא המילים הירודות. או במילותיו: "לא הטקסט הוא שמעורר את חמת המתנגדים לזמר המזרחי היום בישראל [הנה לינק מחוכם שטוען אחרת]. זו המוסיקה, ההפקה הקולית המאנפפת שלה, הסלסולים, ההדגשה המזרחית של חי"ת ועי"ן, הסאונד המזרחי-ערבי: עם אלה לא מסוגל המיינסטרים להתמודד. כל נכסי צאן הברזל שלו עומדים פתאום תחת סימן שאלה גדול; כל מה שנבנה בעמל רב על ידי ההגמוניה לכדי יצירה שסוף-סוף אפשר להתגאות בה כ"ישראלית" – מתפרק". ואני אומר – אה… באמת? אתה מתכוון שחובבי שושנה דמארי, אולי הקפדנית בזמרות ארצנו בכל הנוגע ל-ח' ו-ע' נכונות ומוטעמות, מתקשים כשהם נפגשים עם המוזיקה המזרחית-ערבית בשירים היווניים-תורכיים עם ההפקה האמריקאית? אתה מתכוון שאם מישהו אוהב את זהר ארגוב, אום כולתום או עבדל חלים חאפז, עם ההטעמה והסלסולים וההפקה הקולית והסאונד שלהם, אז אין סיבה שהוא יחשוב ששיריהם של קובי פרץ ודודו אהרון הם חלטורה מעפנה ולא תרבות גבוהה? וכמובן, לא מדובר רק בפרץ ואהרון אלא גם בבית הבובות וברוני סופרסטאר ובמירי מסיקה, ובכל מי שכותב שיר בדקה וחצי עם מעט מאוד כישרון, אם בכלל. יש לזה מקום – תמיד היה ותמיד יהיה פופ שטחי, קליט ויעיל – אבל אל תנסו לשכנע אותנו שזה איכותי, עמוק, מלא רבדים וממשיך מורשת תרבותית עניפה. זה פופ נטו – קל משקל, חסר עומק, מהנה וכייפי (כשהוא עשוי כהלכה), נגיש מאוד וזהו זה. זה מה שזה. [עברית]
24. [תודה לחובצי] שכותב: "האלבום השני של Old Abram Brown הוא כל מה שהאלבום האחרון של Cold War Kids היה צריך להיות ולא היה. ועוד עם חצוצרות! אפשר להוריד אותו דרך בנדקאמפ בכל מחיר שתרצו (לפחות את הגירסה הדיגיטלית)". אני סומך את ידיי על הלינק הזה במאה אחוז, מדובר בהרכב אדיר, והאלבום החדש אפילו טוב יותר מהקודם. [בנדקאמפ]
25. סלקום משיקה שירות סטרימינג מוזיקלי חדש בשם ווליום, שמאפשר לכם לשמוע מוזיקה מהענן בכל מקום ובכל עת (וזה החידוש שאני אוהב: גם בכל חברה סלולרית, אפילו אם אתם לא לקוחות סלקום). זו לא המצאת הגלגל, כבר יש את Musix של פלאפון ובאנגליה יש את Spotify, אבל זו בשורה מבורכת מאוד לצרכני המוזיקה הדיגיטלית בישראל, שעד עכשיו לא קיבלו את השירות הזה למרות שדיברו עליו שוב ושוב. עדיין לא התנסיתי אז קטונתי מלחלוק דעה, אבל בינתיים הם עורכים השקה מרתקת אונליין: פסטיבל מוזיקה אינטרנטי – שזכה גם לאתר אדיר – שבוע של הופעות חיות שיועברו אונליין עם קרולינה, שלומי שבן, ברי סחרוף, מוניקה סקס, היהודים, הדג נחש ועוד. אני מת לראות איך זה ייראה בלייב, ובעיקר מקווה שהסטרימינג יהיה חלק. גם פרסומת היוטיוב שלהם מעניינת מאוד. סוף סוף עושים פה אינטרנט אמיתי. [עברית]
26. בראיון לרולינג סטון, מספר ג'סטין ורנון מ-Bon Iver איך הוא למד מחדש לכתוב שירים אחרי מחסום כתיבה ששיתק אותו, ואיך יצא מזה אלבום חדש (!!!!!) שאמור לצאת בקיץ. [אנגלית]
27. מישהו כאן רוצה לשמוע את כל האלבום החדש של Foo fighters? [סטרים!]


מסקרן, אה? קפצו ללינק הבא ותגלו

28. [תודה לאלה] הרגשתם פעם שאתם פשוט לא חיים בתקופה או בעידן המתאימים לכם? שהייתם צריכים להיוולד 50 שנה קודם? How to be a Retronaut הוא בדיוק הבלוג בשבילכם. כריס ויילד קופץ אחורה בזמן בכל פוסט: לפעמים 20 שנה, לפעמים 40 שנה ולפעמים 80 שנה, ומלקט משם תמונות, סיפורים, מכתבים ורעיונות נפלאים. מנהרת הזמן. [אנגלית]
29. משטרת הפוטושופ תפסה על חם את סטיבן סיגל. [עברית]
30. [ויה ויה] אין לי מושג איך זה קרה ולמי אני חייב את התודה הזו, אבל רצה הגורל, ו"האדם השלישי", אחד מסרטי הפילם-נואר הטובים ביותר אי פעם, זמין לצפייה מלאה (וחוקית, ככל הנראה) ביוטיוב. לא מדובר בעוד אחד מהמקרים האלה בהם מפצלים סרט לחמישה עשר סרטונים נפרדים. גרהאם גרין כתב (!), ואורסון וולס מופיע בסרט הזה רק כמה דקות, אבל גונב את כל ההצגה. אם עדיין לא ראיתם את זה, עשו לעצמכם טובה וצפו (אם כי, אם כבר מדברים על וולס ונואר, אני מעדיף הרבה יותר את Touch of evil, בו וולס השמן והמזדקן משחק בסרט הנואר הגדול האחרון, והופך אותו למופת). [טיוב]
31. [תודה לטל] אחד הסרטונים הכי מצחיקים של התקופה: בחור שמתעקש לנגן במקומות ציבוריים את ליין הסקסופון הצ'יזי מ-"Careless whisper" של ג'ורג' מייקל, במכנסי עור ותלבושת מתאימה. נפלא. [טיוב]
32. אני די בטוח שיש מדינות שזה לא חוקי בהן להיות כל כך יפה, כן ונוגע כמו השיר החדש של ביל קלהאן, "Baby's breath". [סטרים, מפ3]
33. לא נעים לי להודות, אבל הקליפ החדש של אוקרביל ריבר, "Wake and be fine", די מעפן. [וידאו]
34. [תודה לאיתמר] Genre Maze הוא לא באמת מבוך, הוא יותר כמו עץ דיגיטלי של ז'אנרים מוזיקליים שמתפצל ומתפצל ומתפצל ומתפצל במעגליות עד אינסוף. הקליקו על ז'אנר מסוים ותזכו בשיר לדוגמה ובז'אנרים שמתפצלים ממנו או קשורים אליו. הקלקה נוספת תשוב על התהליך בז'אנר החדש, וכך הלאה עד שתיגמר לכם הסבלנות או הסקרנות, מה שיקרה קודם. [אנגלית]
35. הקולקטיב הוציאו קליפ חדש ומצולם-נפלא לשיר האהוב עליי באלבומם החדש, "A better man". [טיוב]
36. יום חנויות התקליטים (ולא "יום התקליט" כפי שנכתב בטעות בוואלה) מתקרב בצעדי ענק, וב-16 באפריל יצוין האירוע הריאקציונרי והמשמח (זה לא סותר) זו הפעם השנייה בישראל והרביעית בעולם. במוזיקה נטו צפויה פעילות מסוימת (שאני עדיין לא יודע מה היא), אבל האירוע הגדול-מאוד-מאוד-גדול יתקיים במתחם האוזן השלישית, בהפקת חולי המוזיקה והתקליטים הנפלאים מקול הקמפוס. לא הכל פורסם עדיין, אבל כבר עכשיו אנחנו יודעים שבמהלך היום (שבת) יהיו במתחם האוזן הופעות של עוזי פיינרמן, קרימינל פרוג'קט, Tree, ג'ק אין דה בוקס ואחרים, תיערך מכירה פומבית של תקליטים נדירים, שוק תקליטים בו אספנים קטנים וגדולים יוכלו להחליף ולסחור, תהיה מסיבת תקליטים עם סטים של רדיוטריפ, איל רוב, מארקי פאנק, ספי רמירז, טרטל ושדרנים מקול הקמפוס, וגולת הכותרת – לרגל החג יצא דיסק מיוחד של Audio montage all stars, הרכב העל שמאגד את דיגיטל_מי, קותימן, מאיה דוניץ, מארקי פאנק, רדיוטריפ, ספי רמירז, ירון אוזנה, קיפ ותבור בן-דוד. מי שראה אותם באינדינגב יודע במה מדובר, ומי שלא עומד להיות מופתע מאוד לטובה. חג שמח! [עברית]


קלאסיקה

37. [ויה ויה] סול בס היה מעצב אגדי וחדשן אמיתי, ששינה את פני העיצוב המודרני. דרך ויה הגעתי לפוסט על לוגואים שעיצב והשתנו עם השנים (הלוגואים שלו מבריקים, ונראים רלוונטיים גם היום – ורבים מהם עומדים על כנם כבר עשרות שנים בלי להיראות מיושנים), ומשם לפוסט על כרזות קולנועיות שלו, ביניהן הכרזות המשפיעות והיפהפיות ל"ורטיגו" של היצ'קוק ו-"Anatomy of a murder" (שזכה להמוני וריאציות), ופתיחים מרהיבים וחדשניים לסרטי קולנוע. [אנגלית]
38. האושר הגדול של השבוע. [טיוב]
39. קצת לפני מותה, פנו אנשי "הפנקס" למאיירת אורה איל, במטרה לפרסם עליה פרופיל אמן, שיכלול ראיון איתה ועבודות נבחרות. אחרי שאיל הלכה לעולמה, יצרה עם אנשי הפנקס קשר חברתה הטובה, והעבירה להם את כל מה שאיל הספיקה לכתוב. התוצאה היא פרופיל-אמן מקסים ועשיר בהשפעות ורעיונות. [עברית]
40. אוי, כמה חיכיתי וכמה ציפיתי לחומר חדש של Justice, שהאלבום הענק שלהם מ-2007 עדיין מזיז לי ת'צורה בכל פעם שהוא נכנס למערכת. עכשיו מגיעה סוף סוף גרסה באיכות שמיעה לשיר החדש שלהם, "Civilization". לא מפיל כרגע, אבל גם אם הם יישארו הרכב של אלבום ענק אחד, מבחינתי אותו אלבום כל כך טוב שזה מספיק. [סטרים]
41. [תודה לזהר] Twaggies: טוויטים מאוירים. מלבב? לא נכחיש. [אנגלית]
42. [תודה לרוי ולכל השאר] עכשיו כשהעשן התפזר מהאלבום החדש של רדיוהד, מעריצי רדיוהד סוף סוף מוכנים להודות ברגשותיהם האמיתיים. לכן הוקמה קבוצת התמיכה למעריצי רדיוהד שרוצים לומר את דעתם אך מפחדים. הילאריוס. [טיוב]
43. יש הרבה מאוד דרכים לכתוב ביקורת מוזיקלית ולקרוא ביקורת מוזיקלית, אבל בלב-ליבו של הדבר, במקום הקדמוני והפנימי, כשהעיניים שלנו נוחתות על טקסט, אנחנו הכי רוצים לשמוע סיפור. אנחנו רוצים שיספרו לנו, לפני שינתחו לנו וישוו לנו ויסבירו לנו ויטענו לנו. לכן שיר טיול, בלוג ביקורות ההופעות של מיכל יחיאלי, חיילת צעירה שאפשר להתאהב בה דרך הכתיבה, מכיל כמה מביקורות ההופעות הכי טובות שקראתי בעברית. כי הן לא מנסות להרשים אף אחד אלא לסכם, לספר לעצמה, איפה היינו ומה עשינו (או במקרה הזה מה שמענו, מה ראינו, ואז מה חשבנו והרגשנו). נקודת מבט אחת ואישית, בלי נסיון להכליל או לייצג, בלי לחתור לעבר אמירה. חוויות, במיוחד של הופעה מלאה, הן לא חד-ממדיות, אין בהן שורה תחתונה, למרות שאנחנו רגילים מביקורות בעיתונות הרגילה שחייבת להיות אחת, שצריך לפסוק בסופו של דבר. אין כאן את זה, ויש כאן הרבה אמת, אהבה, ספקות והקשבה, ואני לא בטוח שזה חוקי לבקש משהו מעבר לארבעת הדברים האלה בביקורת מוזיקלית. איזה כיף להיתקל בכזה בלוג, והלוואי שימשיך להתרחב. [עברית]
44. אחת המחשבות שחזרו בראשי שוב ושוב השבוע, עת האזנתי לא מעט פעמים לאלבום החדש של נעם רותם, "ברזל ואבנים" (הוא מצוין, אגב) הייתה "בונ'ה, יש פה רגעים שנשמעים ממש כמו פוליקר". בתזמון טוב פרסם גבי טרטקובסקי פוסט על ימי הרוק העגומים של בנזין, אפרופו כתבה של הערוץ הראשון מלפני כמעט 30 שנה. אבל השוס הגדול של בנזין טמון בקליפ הזה, ששלח נדב לזר, ותוהה: האם הביסטי בויז גנבו מבנזין??? [עברית; טיוב]


אחי, אתה חייב להרגיע עם הפטריות

45. [תודה לאביב החביב] סופר מריו, גרסת קולנוע האינדי. נפלא. [טיוב]
46. "Benediction", שיר חדש, רך כשלג, יפה ומנחם מאוד מאוד של ת'ורסטון מור, בהפקת לא אחר מאשר בק, שמביא אותה פה כמעט בנייג'לגודריצ'יות של Sea Change. בחיי שקשה לי לחכות לאלבום השלם. [סטרים, מפ3]
47. עוד אלבום שמילא לא מעט את האוזניים שלי בשבועיים האחרונים היה C'mon, החדש של Low. כנראה לא האלבום הכי טוב שלהם אי פעם, אבל עדיין לא אלבום רע, וזה לא מעט. הופתעתי כששמעתי לראשונה את "Especially me", כי הוא פשוט לא נשמע כמו שיר של לואו, ולא כמו טקסט שאלן ספארהוק יכתוב. עכשיו כשהוא ניתן להאזנה והורדה בסטריאוגם התברר לי שמימי פרקר כתבה אותו, והאסימון נפל בקול צלצול רם. עדיין, שיר יפה, ואלבום מוצלח (לקח לי זמן להתרגל אליו). [סטרים, מפ3]
48. קליף השבוע הוא בלי כל ספק "Bizness" של tUnE-yArDs, קליפ שמח, חופשי, מלא ריקודים ושובבות – ממש כמו המוזיקה עצמה. [טיוב]
49. "You know what I mean", שיר חדש (ומוצלח) נוסף להרכב המסתורי Cults, שהוציא בסך הכל 4-5 שירים לרשת, אבל מושך המון תשומת לב, ובצדק. יש משהו מיוחד ומושך מאוד בסאונד שלהם, שמשלב בין מסורות של סול, אינדי רוק ונאו-פסיכדליה סטייל MGMT או אדוארד שארפ. בשירים הכי טובים שלהם (כמו זה או "Go outside") יש משהו שמדבק כמעט מיד. [סטרים]
50. זה לגמרי הגיוני שבוקר טי ג'ונס הוותיק יארח את שרון ג'ונס, מלכת הסול החדשה, בשיר החדש שלו "Representing Memphis". אבל זה לגמרי תפס אותי בהפתעה שהוא מארח גם את מאט ברינגר, סולן The national, באותו השיר. בעצם, לא חסר לברינגר הרבה כדי להיות זמר סול. [סטרים]
51. כבר המון זמן, עוד לפני שדודי מ"בייגלה" ניסח את זה במדויק בבלוג שלו, חשבתי שאחד הדברים הכי טובים שאדם יכול לעשות הוא להזמין חברים לארוחה אצלו בבית. לארח קבוצה של חברים אמיתיים אצלו בבית, לארוחה כייפית. זו תמיד הזדמנות נהדרת להיפגש, לאכול, לפטפט בלי שתהיה איזו מטרה או יעד או משימה להשלים – פשוט להיות ביחד וליהנות מחברה טובה ואוכל טוב והעובדה שאף אחד לא ממהר לשום מקום. באמת, מה יכול להיות טוב יותר מזה? אולי רק לעשות בדיוק אותו הדבר, ולדעת שעצם זה שאתם נפגשים ואוכלים ביחד יכול לעזור, אפילו להציל, אנשים אחרים שזקוקים לעזרה. והנה שוב הרימו אנשי "בייגלה" הטובים את הכפפה למען עמותת "לשובע", שמפעילה בתי תמחוי בכל הארץ ומאכילה אנשים שאין להם את הכסף או הבית פשוט להזמין חברים הביתה לארוחה, עם פרויקט נהדר בשם להיות בסדר עם חברים. מה הרעיון הפעם? זה פשוט: מזמינים בסוף השבוע הקרוב (7-9 באפריל) כמה חברים אליכם הביתה (כמה שיותר, יותר טוב), לארוחה שמחה ביחד. רק שהפעם, אתם משחקים אותה מסעדה, והחברים שלכם משאירים כסף על השולחן. כל אחד לפי מה שיבחר. כאילו שילמו לכם על ערב במסעדת "הבית שלנו בע"מ". הכסף הזה, שאתם אוספים כל החברים ביחד, ייתרם לעמותת "לשובע". כמו שכותבים הבייגלים: "אפשר להכין ארוחת בוקר שבת עם חביתות, סלטים וג'חנונים. אפשר להכין ארוחת שישי מושקעת עם אוכל לילדים גדולים ולילדים קטנים. אפשר לקחת את כולם לפיקניק או להכין ארוחת חברות טובות על טהרת הקינוחים והאלכוהול. כל רעיון יתקבל בברכה", והכל צריך להיעשות בשמחה (כי אם לא נהנים, אז בשביל מה?) ולמטרה טובה. ועל כל סכום שתתרמו, חברת PayPal תוסיף 10%, כך שבעצם זה שתתרמו, תביאו עוד תרומות. אני כבר מתכנן לעשות את זה בסופ"ש המדובר, ומאמין שרבים מכם רק מחכים לתירוץ טוב כדי להרים טלפון לחברים עם לב טוב וקיבה טובה ולהגיד להם חבר'ה, אני עושה ארוחה בשישי\שבת, זה למען כך וכך אבל זה גם פשוט תירוץ טוב להיפגש. רוצים לבוא? [עברית, כסף, חברים]



52. בדומה לפליט פוקסז (ובשונה מאוד מהם), אף פעם לא באמת התלהבתי מפול סיימון וארט גרפונקל. חברים ואנשים רבים שאני מעריך ואוהב מסתכלים עליהם כעל שני גאונים ששינו לנצח את המוזיקה הפופולרית, ואני מסתכל עליהם כעל שני אנשים ששרו כמה שירים טובים. זה עניין של הקשר: היסטורי, תרבותי, חברתי. זה משנה מאוד בן כמה אתה, על מה גדלת, עם מי הסתובבת. יש אנשים שאוהבים את פול סיימון והוא חלק מהעולם שלהם, ולכן קל להם גם יותר להתחבר ללהקות כמו בל וסבסטיאן, שגם איתם יש לי יחסים דומים (כמה שירים טובים, אבל לא גאונות מפעימה כמו שרבים עושים מהם). ויש כאלה שלא. ביום חמישי השבוע סיימתי ממש מוקדם את כל מה שתכננתי לעשות, ומצאתי את עצמי עושה משהו שאני לא עושה כמעט אף פעם: רואה טלוויזיה יותר משלוש דקות. רצה הגורל וערוץ 8 בדיוק שידר שני סרטים תיעודיים על סיימון וגרפונקל, הראשון ביניהם על הקלטת אלבומם האהוב והפופולרי ביותר, Bridge over troubled water. מאחר ואף פעם לא התעניינתי בהם, לא טרחתי לברר שום דבר על הזוג המוזר והנהדר הזה, הגמד המבריק והאיש עם השיער המופרך וקול הזהב. דווקא דרך הסרט הזה, שבו דיברו כל הזמן על העשייה והיצירה, מצאתי את הוו עליו יכולתי להיתלות כדי להתרגש באמת משירים של השניים: הקשר ביניהם. יש שם איזו חברות מאוד מאוד עמוקה, קירבה עצומה, אינטימיות שגובלת בארוטיקה. וכשמניחים בלב התהפוכות ההיסטוריות, התרבותיות והפוליטיות של סוף שנות השישים את הקשר העז הזה בין שני צעירים אידיאליסטים, רגישים, יצירתיים, מלאי חלומות ומחוננים בכישרון – פתאום הכל התחבר לי. פתאום הכל נראה כמו קוואליר וקליי של מייקל שייבון. פתאום, כשפול סיימון מספר שהוא כתב מכתב געגועים עצום כמו "The only living boy in New York" לארט, כשהחצי השני שלו נסע בסך הכל לצלם סרט במקסיקו כמה שבועות – מבינים כמה עז היה הקשר שלהם. וזה מרגש בצורה בלתי רגילה, לראות שני אנשים אוהבים, נחשפים ומתייחסים כך אחד לשני, ואז מורידים את זה לסליל מגנטי בצורה מושלמת. חוצמזה, זה תמיד היה השיר שלהם שהכי אהבתי. ועכשיו אני אוהב אותו אפילו יותר. [מפ3]

זה הזמן הנפלא ביותר בשנה, מהזזת השעון ועד השרב האיום הראשון. נצלו אותו, אני ממליץ להיות בחוץ כמה שרק אפשר. שבת שבוגי!

טוב, חברים, לא יכולתי להתאפק יותר – זו הייתה רק מתיחת 1 באפריל, שקצת יצאה מכלל שליטה (הגיעו אלינו טלפונים חוקרים מגל"צ, וואלה ושאר גורמים, בנוסף להמוני סמסים וטלפונים מחברים).
תודה ענקית לשי רינגל (ההוגה), ללירון תאני, דרור גלוברמן ונדב לזר (משתפי הפעולה), וסליחה – באמת סליחה – אם המתיחה נלקחה ברצינות מדי. קיווינו להצחיק, והאמת היא שהופתענו לחלוטין מהתגובות האדירות, היינו בטוחים שתוך שנייה כולם יבינו שמדובר במתיחה… כנראה שהשקענו יותר מדי הפעם. אולי מישהו יקרא ויבין שבאמת יש לזה ביקוש, וייתן לנו תכנית (!).
אז תודה ענקית למשתתפים, וסליחה גדולה מהנמתחים, ושיהיה אפריל שמח מאוד!

אילוסטרציה: אולי המחווה הוויזואלית הכי גרועה אי פעם ל-MTV. אני מתנצל, עיצוב

תמיד אני זומם כל מיני דברים ולא מגלה, אבל בחודשים האחרונים אני עובד על פרוייקט סודי שממש לא יכולתי לשתף אתכם בו פה. אבל היום הגיעה ההודעה המשמחת הסופית (!!!) ועכשיו כבר אפשר לספר לכם על הפרויקט הזה, שהיה מאוד קרוב לליבי בחצי השנה האחרונה ועכשיו סוף סוף יוצא לאור.

לפני כ-5 חודשים ניגש אליי שי רינגל (חבר וצייצן, שגם כותב על אינטרנט ב"כלכליסט" ואוחז בידע וכישרון אדירים בכל הנוגע לכתיבת תסריטים וטלוויזיה) ובפיו רעיון שנשמע בהתחלה מופרך לגמרי – עונג שבת תפס בשנים האחרונות פופולריות עצומה (לשמחתי), הרבה מעבר לכל מה שתיארתי לעצמי שהוא אי פעם יתפוס. וכל מי שמעורב בעשייה עצמאית בארץ יודע שיש רעב למוזיקה ותרבות עצמאית טובה בישראל, ולרוח של העונג. זה נמצא באינטרנט (אצלי, באטמי אוזניים ובעוד מקומות), בעיתונות, ברדיו, בהופעות – למה שזה לא יהיה גם בטלוויזיה?

הייתי ספקן מאוד. נסחפת מאץ'? אבל, חייבים להודות, זה גם ממש קרץ לי. מי לא חלם על לייט נייט? מי לא רצה להיות קוטנר של זהו זה? החלטתי בספקותיי להתייעץ עם מישהו שאני ממש מעריך את הידע והניסיון שלו (ואת חוש ההומור שלו, ואת טעמו המוזיקלי, ואת שיער הפנים שלו), לירון תאני. לירון מקושר, מנוסה וחד הרבה יותר ממני ותוך שתיים-שלוש פגישות כבר היה ברור לשנינו שאנחנו הולכים על זה, הולכים על זה בענק, והולכים על זה ביחד.

החלטנו לעבוד על פרוייקט קטן וסודי, שיהפוך את עונג שבת (פלוס) לתוכנית טלוויזיה. הרגשנו כמו אנשים שמנסים לטוס לירח בעגלה מקרשים. אבל לפני שאתם זורקים עליי עגבניות וטוענים שהמתסחרתי (מה שמבחינה כלכלית הוא נכון), תקשיבו רגע עד הסוף – אתם יודעים כמה אני רגיש בנושא הזה, וטיפלנו בנושא בעדינות שאין כדוגמתה. בנינו פורמט קטן וייחודי לנו, שהולם את האופי של העונג שבת, שלי, של תאני ושל שי. השתדלנו בזמן העבודה לשמור על הרוח החיה של הבלוג, על הקלילות והאקלקטיות שבו, ולקחת את מה שעובד בו ולהעביר אותו למדיום הוויזואלי (ולזנוח את מה שלא). אני גאה מאוד בפורמט שהגינו. טיפלנו בו בכפפות של משי, ואני חושב שעשינו עבודה טובה. וכך היה לנו קונספט.

דרור גלוברמן, שמגיש ב"קשת" את "לידיעת הגולשים" (ויצא לנו להכיר דרך ענייני בלוגים, וורדפרס וכאלה) היה החוליה החסרה. יחד הגשנו לו פיץ', טיוטה לרעיון שלנו, והוא אהב ודחף והביא אותנו לאנשים של "קשת", אולי המקום האחרון שחשבתי להגיע אליו עם מוזיקת אינדי ישראלי.

כמי שניסה להרים כמה עשרות פרויקטים בחייו, וחלקם הגדול נגנזו או נכשלו, אני יודע שרעיון מדהים לא מספיק, ויש את הדבר החמקמק הזה שאף פעם לא יהיה לגמרי תלוי בך – התזמון. מסתבר שהפעם, אלוהי התזמון היו לצידנו. קשת חוטפים הרבה מאוד ביקורת בשנה האחרונה על הכיוון שאליו הם לקחו את "מוזיקה 24", וההצעה שלנו התלבשה להם מעולה. אני לא לגמרי רוצה לומר עלה תאנה, כי בכל זאת מדובר באנשים שמשלמים לי משכורת, אבל הם קראו את הפוסט הזה לפני הפרסום ואישרו. שעתיים בשבוע, במוצאי שבת, של מוזיקה עצמאית בסוג-של-פריים-טיים של ערוץ 24. קצת כמו "הקצה" בגלגלצ, רק עם פרצופים שאפשר לראות.

היום (תזמון ממש גרוע, אני יודע) אנחנו ממש ממש גאים להכריז כי החל מעוד כחודשיים תעלה בערוץ 24 תוכנית חדשה ששמה כשם הבלוג – עונג שבת. את התוכנית כותבים שי, לירון ועבדכם הנאמן (לירון ואני נגיש), והיא תורכב מלא מעט הופעות חיות באולפן, הרבה קליפים (שלא זוכים למקום המגיע להם כיום, ונעשים פה דברים מדהימים), ראיונות עם מוזיקאים שלא זוכים בדרך כלל למקום בערוץ 24. דרור יגיש מדי שבוע פינת גולשים, ויש סיכוי שהלהקה שלו, נאג' חמדי (עם דרור פויר הענק, אראל סגל ועיתונאים אחרים) תהיה סוג של להקת-הבית (גם עם הרמירזים יש דיבור. סוג של דה רוטס הישראלים).

אנחנו אסירי תודה לערוץ 24 ולקשת, שהחליטו להרים פרוייקט שנחשב כל כך ניסיוני בימינו, האמינו ברעיון שלנו והסכימו לעשות את הלא ייאמן, ולתת שעתיים טלוויזיוניות בשבוע לשלושה בחורים (חתיכים אמנם) שידברו על מוזיקת שוליים.

בלעדיכם כל זה לא היה קורה, והטעם של עונג שבת הוא משהו שנוצר באינטראקציה אתכם ולא רק על פי הטעם שלי. אז ממש אשמח לדעת מה הייתם רוצים לראות ומה לא הייתם מוכנים לראות, וכל רעיון יתקבל בברכה. יש לנו חודשיים עד שעולים ועוד יש זמן להוסיף ולשנות, ומבחינת כולנו זו תכנית שהיא גם שלכם, ולא רק של שי, לירון, דרור ושלי.

אני חושב שכל מי שאוהב ואכפת לו מהמוסיקה העצמאית בישראל יבין את החשיבות שבתוכנית שכזו, ויתרום לה. איזו התרגשות!!!

שתהיה לכולם שבת טלוויזיונית שבוגי!

(עונג שבת רגיל לגמרי יעלה בהמשך הערב, כמובן. טלוויזיה או לא טלוויזיה)

אינדינגב ועונג שבת גאים להציגלהציגלהציגלהציג:

הפסטילופר! כן כן כן כן כן (גם אני בקטע), הפסטילוּפֶּר הישראלי הראשון אי פעם יאגד על במה אחת כ-13 אמנים ברצף (שיישמעו כמו הרבה יותר) שינגנו, יקליטו את עצמם לייב בעזרת המכשיר המהולל Loop Station (המכונה גם, פשוט, "לופר") וישלבו את ההקלטות בזמן אמת במוזיקה שלהם: יכפילו, יערמו שכבות, יאלתרו, יעוותו, ידגמו ויפתיעו אותנו, ואולי גם את עצמם. ב-7 באפריל, חמישי בעוד שבוע בדיוק (רשמו את התאריך!), החל מ-20:00 באוזןבר המשופץ והמורחב (!) בתל אביב, יעלו ויבואו בזה אחר זה עם לופר תחת רגליהם וכלי נגינה בידם – רשימת משתתפים נהדרת כאן למטה.

מה זה לופר ומה עושים איתו?

Loop Station הוא מכשיר קטן וממזרי שאפשר לחבר לכל דבר שמוציא צליל: גיטרה, מיקרופון, קלידים, מחשב וכן הלאה. בלחיצת כפתור (בדרך כלל דוושה) הוא מקליט קטע מוזיקלי שמנוגן לו, ובלחיצה שנייה הוא משמיע את אותו הקטע שוב ושוב, בלולאה חוזרת. לנגן יש יכולת שליטה על ההקלטה, אורכה, מהירות השמעתה וכן הלאה, והשימוש בלוּפּר הוא דינמי ומשתנה מאמן לאמן. כמספר האמנים כך מספר הסגנונות והדרכים להשתמש בלופר.

בהופעה חיה זה מאפשר למוזיקאי יחיד להישמע כמו שניים, חמישה, עשרים, מאה. זה יכול לשמש ליצירת שכבות צליל שמרכיבות שיר שלם. זה יכול להוות עמוד שדרה קצבי לשיר. זה יכול להפוך זמרת אחת למקהלה, לקאנון. ולנו הצופים זה מספק לא רק חוויית צליל יוצאת דופן, אלא גם הצצה נדירה לאמן שבונה את השיר שלו לנגד עינינו, שכבה אחר שכבה.

דויד פרץ (דוגמה), יהוא ירון (דוגמה) ויזהר אשדות (דוגמה) הם כמה מוזיקאים ישראליים שמשתמשים כמעט בכל הופעה שלהם בלופר. בחו"ל היוצרת שמאופיינת במיוחד עם שימוש כבד בלופר היא זואי קיטינג הנפלאה, שיוצרת עולמות צ'לו מסחררים בעזרת צ'לו אחד ולופר בלבד.

מי ישתתף ישתתף ישתתף?

הו, רק עוזי רמירז, דויד פרץ, סגול 59 עם ילד הפלא שירוטו, אייל תלמודי (הנשפן של אוי דיוויז'ן ובלקן ביט בוקס, בין היתר), טליה אליאב, מיכל לוטן עם נועם הלפר, עידית מינצר (בלקן במחסן) והנשפנים הנסתרים, לירון משולם (פלורה) ואודי רז (מארש דונדורמה, הפשרות), בלה טאר, רונן גרין, ג'ודי ענתבי ועוד כמה אורחים מפתיעים שאנחנו לא מתכוונים לגלות לכם!

כרטיסים מוזלים (40 ש"ח) אפשר וכדאי להזמין מראש, בערב עצמו הם יעלו 50 ש"ח, או 40 ש"ח אם תבואו בזמן. תבואו מוקדם, באמת. זה ישתלם לכם, ולא רק כלכלית.

הנה שני אנשים שלא יופיעו, אבל יודעים לעשות קסמים:

אז תבואו? אז תבואו? אז תבואו? אז תבואו? אז תבואו? אז תבואו? אז תבואו? אז תבואו?