עונג שבת: שכרון מעמקים
"אני שונא מוזיקה קלאסית – לא את הדבר עצמו, אלא את השם. הוא לוכד אמנות עזה ומלאת חיים בפארק שעשועים מהעבר. הוא מבטל את האפשרות שמוזיקה דוגמת זו של בטהובן יכולה להיווצר היום (…) כשאנשים שומעים את המילה 'קלאסי', הם חושבים 'מת'." – אלכס רוס, מבקר המוזיקה של הניו יורקר ומחבר "The rest is noise"
אנשים שצריכים לבדוק מייל כי הם זכו בכרטיסים לאיזובל קמפבל ומארק לנאגן: טל, אמיר הנדל. תתחדשו!
- יש לי תאוריה. אולי לא תאוריה, אלא דעה. אפילו לא דעה, אמונה. אני מאמין בלב די שלם שבשנים בהם אנו חיים כעת יש מספר נאה של יוצרים, שלו היו פועלים ארבעים שנה מוקדם יותר, הם היו הופכים לעמודי תווך של המוזיקה, כמו שלאונרד כהן, פול סיימון, ניל יאנג או ג'וני מיטשל הם עמודי תווך כאלה. יוצרי ענק, שברור כיום לכל שהיצירה שלהם נדירה ביופיה, עשירה בתכניה, ומשפיעה עד היום. השינוי הוא במודל התקשורתי. אם פעם ניל יאנג צמח להיות זמר ענק והיה מוסכם על חלק גדול מהמאזינים שהוא זמר ענק – הוא היה ענק. דיברו עליו, שמעו אותו, ניתחו אותו, הלכו אחריו, חיכו לו. היום אם אומרים על ג'ואנה ניוסם שהיא יוצרת של פעם בדור, אז אומרים. למה מי זה שאומר? האוטוריטה נעלמה. פעם הרולינג סטון, תחנות הרדיו או אפילו סתם הקהל הרחב היו יכולים להמליך אמנים (לטוב ולרע, אבל בעיקר לטוב) שאכן שווה לשמר את אמנותם ולהתחמם לאורה. היום הקולות כל כך מרובים וכולם שווים במשקלם, שאם קוטנר או זיין לואו או ניק הארקורט דוחפים אמן שנשמע ייחודי ורב ערך לאוזניהם המלומדות והמנוסות – במקרה הכי טוב הם יצליחו לדחוף את האמן קצת קדימה. הוא לא יהפוך לבן אלמוות. זה לטוב ולרע. בעיניי, זה לרע כשמתהלך בקרבנו אמן מהפנט, מהמם ומרגש כמו Iron & Wine, והוא רק אחד מבין רבים ולעולם לא יזכה למעמד אגדי כמו של לאונרד כהן, למשל. כאמור, יש בזה גם טוב – מעמדים אגדיים באים עם בעיות משלהם. אבל הרע גובר על הטוב, כי היופי הנדיר הזה נחסך מאוזניים כה רבות, ויכול להיות שלילדים שלי לא יהיה מושג מי זה והם לא ישמעו את שמו לעולם אם לא אשמיע להם את האנונימי הזה מתחילת שנות האלפיים. וחבל. כי גוף היצירה של סם בים הוא מדהים באיכותו, הכתיבה שלו יפהפיה ולא נופלת ברגישות ובתבונה שלה, בעיניי, מכל הנזכרים לעיל. כי אפילו שיר צדדי באלבום כמו "Ressurection fern" יכול להיות שיר שמשנה חיים. שיר שנוגע בלבבות ומפשיר אותם. [מפ3]
- אני ממש נרגש, אבל אבין אם זה לא יעניין לכם את הקצה הרחוק של האגודל. אחרי שהאלבום השלישי של We are ghosts יצא להורדה חופשית במחיר לבחירתכם, וכבר התרגשתי מהעניין בשבוע שעבר, יוצא עכשיו משהו גדול הרבה יותר בעיניי. האלבום הזה הוקלט כולו בהופעה (כרגיל, בלי שום תכנונים מוקדמים או מוזיקה כתובה מראש), שצולמה בידי 7 מצלמות – חלק מהן מורכבות על גבי כלי הנגינה עצמם. אחרי שבועות ארוכים בהם חברי הטוב בנימין ערך וידאו במקום לישון (או לאכול, או להתקלח), עכשיו יוצא הווידאו המלא – ההופעה כולה, 73 דקות – להקרנה ראשונה ומלאה בוואלה תרבות. אני מתאר לעצמי שמתישהו בזמן הקרוב היא גם תעלה ל-Vimeo באיכות HD להורדה חופשית ויהיה לנו אפילו יותר כיף ובאיכות יותר גבוהה. עד אז, אפשר ליהנות ממה שהוא לדעתי תקדים ישראלי: וידאו מלא של הופעה שלמה שעולה לצפייה חינמית ברשת. איזה כיף! אני אישית שוקל ברצינות להפסיק לערוך את העונג ופשוט לשבת לצפות בזה במשך שעה ורבע. הידד! [עברית, וידאו, שמו fullscreen]
- אייפון, אנדרואיד ובלאקברי – איך רואים משתמשי סמאטרפון מסוים את המשתמשים האחרים? [אנגלית, פיקסלים]
- אורי זר-אביב מוחה דמעה ונפרד לשלום מתדר, אחרי 120 ימים פלאיים של מוזיקה מעולה ונהרות בירה, ומנהל שיחת סיכום עם ארבעת האנשים שהגו, הקימו והפעילו את המקום הזה. היה שלום, תדר. היה זה קיץ נפלא. [עברית]
- בוואלה ראיינו את כריס שואו, שעבד עם דילן, שריל קרואו, ג'ף באקלי ופאבליק אנמי ועכשיו מקליט את האלבום החדש של הקולקטיב. יצא מצוין, הזדמנות לא שכיחה להציץ לתהליך העבודה של להקה ולתפקידו של המפיק. [עברית]
- באלבום הראשון שלה, איימי ויינהאוס הציגה יכולת ווקאלית נהדרת, וגם באלבום השני. אבל הקאבר החדש שלה ל-"It's my party" (בהפקת הרונסון) נשמע כמו מנייריזם ולא זמרת אדירה. או במילה אחרת: רע. [טיוב]
- מימיי לא שמעתי שום דבר של מייקל ג'ירה (SWANS), אבל אני מודה לו כבר שנים על פעילותו כמנהל הלייבל המעולה Young god records (שהוציא אלבומים של דבנדרה בנהארט, ליסה ג'רמנו ועוד). לרגל איחוד SWANS הוא מתראיין לבן שלו ב"הארץ", לראיון מרתק על חוויות בארץ ישראל, נדודים, מוזיקה וההופעה שלו בישראל באפריל הקרוב, עליה הוא מדבר בראיון בלי שמישהו בכלל פרסם את זה בארץ. נהדר. [עברית]
- [תודה ל-no youth] שממליץ על בלוג מוזיקה חדש של נער בשם עומר, שכותב על מוזיקה מהצד ההיפסטרי יותר של פיצ'פורק "בכלל הבלוג שלו לא רע יחסית לילד בן 14, לפעמים הוא אפילו מצליח להגיע לדברים לפני פיצ'פורק ו-NME", כותב הממליץ שלנו. [עברית]
- כל גיטריסט יודע שהדבר שנאבד הכי מהר בעולם הוא מפרטים. ועכשיו הגיע המכשיר שישים לזה קץ – לא, לא מחזיק מפרטים! מכונת מפרטים! שימו כל חומר קשיח תחת המכונה, שדומה קצת למשדך סיכות, וטראח! יצרתם מפרט. רק אל תאבדו את המכונה. [אנגלית]
- פיצ'פורק עושים את הדבר הנכון, ומעניקים ל-Pinkerton של Weezer ציון 10.0 מושלם. עם הזמן בא השכל. [אנגלית]
- החורף אמנם לא הגיע עדיין, ובתחילת נובמבר אנחנו עדיין בדמדומיו של קיץ, אבל את קנדי זה לא מרשים. מבחינתה, הגיע הזמן למיקסטייפ חורף ראוי לשמו. [זיפ, מפ3. כרגיל אצל קנדי, אין רשימת שירים]
- [תודה לשובל] איזה רעיון גדול ומעניין: פרויקט חדש בניו יורק מטמיע חיבורי USB קטנים בתוך קירות ברחוב, כך שכל מי שרוצה מוזמן לחבר אליהם את הלפטופ שלו, לפרוק ולמשוך קבצים אנונימיים ממשתמשים מזדמנים. אני אוהב כשלוקחים טכנולוגיה שלרוב משמשת להעברת מידע בין מכרים בלבד, ומיישמים אותה על זרים מוחלטים. [אנגלית]
- [תודה ליעל] כלכליסט כותבים על נושא שמעסיק אותי לא מעט בעשור האחרון: איך השימוש התכוף ואפילו רציף שלנו באינטרנט משנה את דפוסי החשיבה והתפיסה שלנו? במילים אחרות, איך האינטרנט משנה לנו את המוח? לא בטוח שתמצאו תשובה בכתבה הזו, אבל ודאי תמצאו בה התחלות של מחשבות מעניינות מאוד, שיש להעמיק בהן. [עברית]
- דיוויד ברן, שאוהב מאוד לחקור את הקשר בין מוזיקה למקום בו היא מנוגנת או מושמעת, עולה על במת TED כדי לשאול: האם האולמות בהם מנגנים מוזיקה משפיעים על הדרך בה יוצרים את המוזיקה הזו? [אנגלית, וידאו, ויש גם תמלול למטה]
- [תודה לערן כ"ץ] הלייבל Full time hobby (איזה שם נהדר!), שמוציא אלבומים של להקות כמו Tunng, Micah P Hinson, Timber timbre המדהימים ו-Fujiya and Miyagi, הוא לייבל החודש של אמזון ולכן אפשר להוריד סמפלר שלם שלו בחינם. [מפ3, כולל הרשמה טורדנית]
- [תודה לערן שאינו כ"ץ, למרות שאולי הוא רוצה להיות, כי מי לא היה רוצה להיות כ"ץ?] יאי! דירהוף משחררים עוד שיר מתוך האלבום המתקרב. הרבה יותר סטנדרטי ממה שציפיתי, אבל עדיין נחמד. [סטרים]
- לפני די הרבה שנים, בימי סולסיק העליזים (הו, איך הכל היה פשוט ותמים יותר אז!), נתקלתי באחד השיטוטים הפתלתלים בנבכי התיקיות במוזיקאית שקוראת לעצמה Solex. מדובר בהולנדית עליזה בשם אליזבת אסלינק (עליזה ב' אסלי, בישראלית), שעושה, ובכן, מה בדיוק היא עושה? רוק צעצועים? קומיקס פופ? לך תסביר את גן השעשועים הצבעוני והמתוק של סולקס. בזמנו הורדתי והתאהבתי קשות ב-Low kick and hard bop, ששירים מתוכו כיכבו במיקסטייפים שלי חודשים ארוכים. עכשיו, כך מספרים לי מתן נויפלד ויאיר יונה, מוציאה סולקס אלבום חדש עם לא פחות מאשר ג'ון ספנסר (שפתח כאן את העונג לא מזמן, זוכרים?) ואשתו. כל הפרטים, וגם שני שירים לטעימה, אצל יאיר שכבר מכריז על האלבום כיצירת מופת. [עברית, מפ3]
- עוד משהו טוב שמתן נויפלד הביא לתשומת לבי הוא המונולוג הקצר והמבריק הזה של Louis C.K, שהוא בעצמו סטנדאפיסט מבריק, מסוג הקומיקאים שהקומדיה שלהם בנויה על נקודת מבט ייחודית ותובנות אנושיות חכמות ולא חיקויים של עדות שונות. [טיוב]
- [תודה לאייל פרימיום] As seen on TV הוא בלוג שצד וחושף את הרגעים הביזאריים ביותר ששודרו אי פעם בטלוויזיה העולמית. אנד בוי, אר דיי קרייזי. [אנגלית, טיוב. הולנדים מטורפים]
- גם ג'וס כותב ב"המסחטה" על עמדתו לגבי ישראלים ששרים באנגלית. [עברית]
- שיר חדש לדצמבריסטס! וערן כותב בלטאת האמבט בהתרגשות, ונותן הורדה. [עברית, מפ3]
- חסר תרבות ממשיך לכתוב את אחד הבלוגים הכי מעניינים של הזמן האחרון, ובוחר הפעם 5 בי-סיידז מעולים של אליוט סמית'. [עברית]
- אחרי שהפך את Google earth לקליפ של ארקייד פייר, הבמאי כריס מילק ממשיך לשבור את הדינמיקה החד-סטרית של הווידאו קליפ בפרויקט חדש, The Johnny Cash Project. שוב, הצופה יכול לקחת חלק ביצירה של הקליפ. מילק הכין בסיס לקליפ לשיר "Ain't no grave". כל הפריימים של הקליפ הזה נמצאים אונליין באתר הפרויקט, וכל אחד מאתנו יכול לקבל שלושה מהם באקראי ולצייר עליהם. אפשר גם לדרג יצירות של אחרים על הפריימים הקיימים. והקליפ הסופי? אין קליפ סופי, יש כמה וכמה קליפים סופיים שאפשר לבחור מהם. הקליפ שמורכב מהפריימים האהודים ביותר, או הפריימים שבחר הבמאי מתוך המאגר של הגולשים, או הפריימים הכי ריאליסטיים או הכי רישומיים, וכן הלאה. זה קליפ שמתפתח ומשתנה בכל פעם שיוזר חדש נכנס לאתר. התוצאה הוויזואלית אולי לא מעלפת, אבל הרעיון והביצוע בהחלט מבריקים, ופותחים מחדש את כל הרעיון הזה של "במאי שיוצר קליפ עבור צופה". [אנגלית, פלאש]
- [תודה לנדב לזר] אדיר: מישהו גנב ללהקת Atomic Tom את הציוד (או שהם ביימו את זה ועשו כאן מהלך יחצ"ני מוצלח מאוד), אבל הם לא ויתרו. הם עלו לרכבת בניו יורק עם האייפונים שלהם, וביצעו שיר שלם שלהם כשהם מנגנים על אפליקציות גיטרה, בס ותופים של האייפון. כל העניין צולם, איך לא, באייפון. [טיוב]
- בלונד רדהד הצטלמו לסשן של 4AD וביצעו 5 שירים מהאלבום החדש. [וידאו מקרטע]
- [תודה לעמיחי] שחברים שלו פתחו גרסה עברית נוספת ל-fmylife. בגרסה המקורית של האתר, אפשר לקרוא סיפורים אמיתיים (או מומצאים, לכו תדעו) שביאסו למישהו את החיים אבל עשויים לשמח אתכם. הכירו את כוסאמק. לפניהם היה את החיים שלי בזבל. [עברית]
- גזרו ושמרו: 40 טיפים להתנהלות להקות מאת מנהלי אמנים שהשתתפו באירוע CMJ בניו יורק. כמעט כל עצה – זהב. [אנגלית]
- [תודה לאופק] ששלח קליפ יפה של מילי פצרר מבצלאל לשיר ישן של רות דולורס וייס. היפופוטמים נמסים מעולם לא היו פיוטיים יותר. [יוטיוב]
- [תודה ל-C4] שכותב בבהלה: "עוד חדשה (מזעזעת!) מעולם התקלוט. השמועות היו שם כבר מזמן, אבל זה עכשיו זה רשמי – Panasonic, חברת האם של Technics, הודיעה על סגירת פס היצור של פטיפוני המותג. במילים אחרות, פטיפון הטכניקס 1200 על גרסאותיו השונות לא ייוצר יותר. בשלב זה, קורא העונג האופייני יגרד קלות בראשו בתמיהה, ועל כן אשתמש באנאלוגיה קטנה על מנת להמחיש את גודל הארוע. הניחו שגיבסון או פנדר מחליטים פתאום לסגור את הבסטה. עבור DJ, זה בערך גודל ההכרזה הזאת. מדובר בפטיפון שבאמצעותו נמדדים כל פטיפוני התקלוט האחרים, וללא ספק פטיפון התקלוט הנפוץ ביותר בעולם (הערכה גסה עומדת על 3.5 מיליון יחידות). מדובר בחתיכת היסטוריה, ואכן, החל מעכשיו, היסטוריה ממש. אפשר ללמוד משהו על מצבו של הויניל דרך ההודעה – Panasonic מציינת שמכירות הפטיפון ירדו עד כדי 1 חלקי 15 מכפי שהיו בתחילת העשור". [אנגלית]
- חסר תרבות מקשר לחידה ויזואלית מוזיקלית נהדרת: זהו את הלהקה שמתחבאת מאחורי האייקון. אם תגללו למטה, תגלו את התשובות. [אנגלית]
- כמה יופי יכול ליצור אמן אחד, מבריק, פורה ויצירתי ככל שיהיה? והרי יופי אינו רק אסתטיקה טהורה. יופי הוא הרגע שבו רגש חי נוגע לך בעור חשוף. הרגש הזה יכול להיות גם זעם או תסכול או קנאה, והוא יכול להיות פליאה או תמיהה או ערגה. נינה סימון יצקה לתוך הקול האדיר, החד פעמי והאנושי-מדי שלה את כל הנימים האלה. היא שרה בכעס, באהבה, בשברון-לב, במחאה, בעליזות, בשאלה, בעקשנות – לפעמים במהלך שורה אחת. לפני שבוע החלטתי לעשות מעשה בידיעה שהוא כנראה ישנה את חיי, אפילו בצורה מיקרוסקופית, והנחתי את טלפיי על הדיסקוגרפיה המלאה של נינה סימון. מאז אני שומע בעיקר אותה, וזו אכן חווייה שמשנה חיים, או לפחות משנה תפיסה, מחדדת רגישויות, פותחת את בלוטות הטעם של הרגש. אין כמעט שיר אחד שלה שלא מרגש אותי בצורה כזו או אחרת, אבל היום דווקא שיר קיטשי-למחצה נבחר. "The twelfth of never", באחת משתי הקלטותיו אצל נינה. גם בזכות המילים היפות, אבל בעיקר בזכות כמויות הניואנסים המטורפות שנינה מצליחה להעביר בהקלטה אחת. אין שנייה לה. ההערצה שלי לנינה סימון מפליאה בעוצמתה אפילו אותי. [מפ3]
טוב, אז קודם כל סליחה. פרסמנו כאן שלא נערוך מכירה מוקדמת ל-11:11, ובאמת לא תכננו לערוך. בימים הספורים שעברו מאז הודענו על כך, שאלו אותנו שוב ושוב למה אין מכירה מוקדמת, ולפי המספרים הנערמים של מאשרי הגעתם באירוע הפייסבוק, הבנו שאם אכן לא תהיה מכירה מוקדמת, אנחנו עלולים להגיע למצב שכמה מאות אנשים מגיעים לבית לייוויק וחוזרים הביתה בלי כרטיס. עד כמה שזה מחמיא לנו כמארגנים לדעת שהביקוש עולה על ההיצע, אנחנו לא באמת רוצים שאנשים יבואו עד לאירוע כדי לחזור הביתה מבואסים.
אז אחרי שקיבלנו המלצה מעולה על אתר מכירת הכרטיסים הבאמת-נפלא Tixwise, שגרם לנו לטפס על הקירות מהתלהבות, פתחנו מכירה מוקדמת. הבעיה הייתה שלא הודענו על זה בצורה מסודרת מספיק (הודענו בפייסבוק של העונג, באיבנט, וכאן בעונג בתוך הפוסט שכבר פורסם). הכרטיסים נחטפו מהר משחשבנו, ותוך כמה שעות כבר לא נשאר כלום. למחרת התחלנו לקבל פניות מאנשים מבואסים, שרצו להגיע ופספסו את המכירה.
אז על כך – סליחה. סליחה גדולה מאוד. לא היינו מוכנים להתנפלות כזו על הכרטיסים, ואכן היינו צריכים להודיע בצורה מסודרת יותר על פתיחת המכירה בכל מקום שבו אפשר להודיע. ועל כך שני דברים חשובים:
ראשית, לאירוע הבא (שייערך באולם גדול יותר) תהיה מכירה מסודרת, ונודיע מראש מתי היא תיפתח וכמה כרטיסים יימכרו בה, כך שכל מי שירצה לבוא יוכל להיערך לכך.
שנית, האירוע הקרוב (חמישי הזה!) הוא כבר סולד אאוט, אבל אנחנו מתכוונים לצלם את כולו ולהעלות אותו לרשת באיכות טובה, כך שגם מי שלא הצליח להגיע יוכל ליהנות בחינם לגמרי מההרצאות. למעשה, אם נצליח לפתור כמה קשיים טכניים, יש סיכוי שנשדר לייב את כל האירוע כאן בעונג, בווידאו. אם זה יקרה, אודיע על כך לפחות יום מראש.
שוב, סליחה לכל מי שלא הספיק לרכוש (ניפגש ב-11:11 הבא, בעוד כמה חודשים), ותודה לכל מי שקנה כרטיס (ניפגש ביום חמישי הזה). [זהו. תודה עצומה לגידי ויגו הגיבור על עיצוב הלוגו של 11:11]
רוחות רפאים בהופעה חיה, עכשיו הסרט. תצלום: גרבולון
מי מכיר את ה-USB שבקיר?
למישהו יש אש בשבילי? או חולצה? או רוח חיים?
שתהיה שבת שבוגי! ותודה לקוסטיה על הכותרת.
1. גררר… אתה חייב ללמוד להפריד בין הדעה שלך על מה איכותי, למה שאיכותי באמת. זה כמו שאני ממש אוהב את כריסטינה אגילרה, אבל אני לא אטען שהיא אמנית על.
iron & wine עוד לא חידשו משהו במשבצת הישנונית של singer-songwriter עם גיטרה. נכון שהכתיבה טובה עד מעולה, אבל בסופו של דבר יש הרבה כותבים טובים. מוזיקאלית אין כאן שום בשורה.
7. פוסט-פאנק דיי סטנדרטי. שווה לטעום אלבום אחד, אבל לא יותר.
12. וירוסים.
13. האינטרנט לא משנה את המוח, הוא רק מרגיל אותו ל- ctrl+f
20. הבחורצ'יק צודק. יש עוד טיעונים לטובתו, אבל זה הבסיס, והוא מספיק.
29. יש! עוד ניצחון לשפיות, מוות לוניל!
31. ראו 1.
בתגובה לאייטם 13:
"אנשים שלאורך זמן מרבים לגלוש …נהפכים – פיזיולוגית – לאנשים בעלי יכולת מהירה יותר לתפוס, ללמוד ולקבל החלטות, אך משלמים על כך מחיר כבד: הידרדרות ביכולת להתרכז, לחשוב לעומק ולנתח, אובדן יצירתיות, פגיעה בזיכרון, קהות רגשית והידרדרות באיכות עבודתם"
אם נתעלם לרגע מהדמגוגיה שנוטפת מהכתבה הזו, ונתייחס לעניין עצמו, אז דווקא האינטרנט שהיה אתר פורנו אחד גדול הפך למה שהחזון המקורי שלו היה: למקור מידע. אנשים בעיקר קוראים באינטרנט, וגם מתקשרים הרבה יותר.
מעניין דווקא לראות את ההשפעה של זה על ענפים מסורתיים בעולם העבודה. ואני אתן לדוגמא את ענף הבניה: פעם לא היה מייל, לא היה פקס, לא היה טלפון סלולרי והיום נראה שזה מה שמעסיק את רוב הזמן של המנהלים בתחום. זה אומר הרבה יותר העברת מידע. מצד שני ובמקביל: הבניינים הפכו להרבה יותר מפוארים וגדולים, כל הסיטי של תל-אביב לא היתה קיימת לפני 15 שנה, ובמקביל לוחות הזמנים הפכו לקצרים להחריד. גם הככבישים הפכו ליותר מהירים והמרחקים ליותר קצרים. אז גם שם האינטנסיביות חדרה. כמויות עדכון התוכניות השבועיות היא עצומה. כמות הישיבות אין-סופית, העובדה סביב כל שעות היממה, וכמות היועצים, ובעלי המקצוע אין סופית.
בקיצור, אם פעם היינו יותר כמו בדואים, היום אנחנו כמו רצים במירוץ שליחים אינסופי. הפכנו ליותר משכילים במידע. ואין לנו כמעט רגע להתרפק על מעשינו.
הקהות הריגשית, ואובדן היצירתיות אופיינית לאנשים מבוגרים, ובכלל לרוב האנשים שאני מכיר. קריאת ספרים יכולה בהחלט להיות מוצא מכל זה. אני לא חושב שזה קשור דווקא לאינטרנט.
למרות כל זאת, זה מחקר מעניין, ואני מודה שלא היה לי הכוח לקרוא את כל הכתבה מילה במילה עד הסוף. מימיי באקדמיה אני יודע שאם יש משהו שהורג את המוח זו הטרחנות שבה מחקרים אמריקאים כתובים: "בלה..בלה..בלה.. בלה.. ועוד קצת בלה.. ואיזה סיסמה ריקת תוכן על הדרך"
לגבי אייטם 19:
אני לא הייתי קורא לעצמי "אייל פרימיום", אבל אין לי התנגדות 🙂
לגבי שיר הפתיחה והסיום, זה בדיוק דוגמא המראה שיש לך עומק ורגישות, וגם כנראה למי שבה לבקר כאן.
לא, יודע, אני חושב שאיירון אנד ווין פשוט שעמום אטומי. זבל שכזה.
להשוות את זה לפול סיימון ? בחייך.
העובדה שאני ואתה חושבים אחרת היא לא הפואנטה.
העובדה שכל מי שישמע פול סיימון ואיירון אנד ווין בלי להכיר קודם ויבחר את פול סיימון היא המעניינת.
הנתון שאיירון אנד ווין זה נחלת המיעוט שבמיעוט (או, קיי, אלה מאזיני סיירת, טוף, זה מערוף על חשבוני) מצביעה שלא מדובר כאן במשהא ששווה יותר מזה.
"העם" אינו טועה. ויש מליונים מהדגם של איירון אנד ווין.
תשאל את פיצ'פורק האסוניים האלה, שמנסים לבנות לעצמם עוצמה והשפעה על ידי נסיונות דחיפה חוזרים ונשנים , וכושלים, של כל מיני "פול סיימון" הבא שכאלה (וזאת רק על פי דעתם הנרמסת, תודה לאל)
אוריה – השאלה היא לא אם איירון אנד ויין מחדש משהו, אלא האם לפני שלושים שנה הוא יכל להחשב ליוצר פורץ דרך ומחדש. אפשר לטעון שבלי ההשפעות שלו הוא לא שווה דבר, אבל אין ספק שבשנות החמישים והשישים היה קל הרבה יותר להיכנס לקאנון, שהיום הוא כמעט סגור ומסוגר.
והציון 10 של פיצ'פורק לפינקרטון מעט מרגיז. לא כי הוא לא ראוי, אלא כי כבר כמעט עשור שפיצ'פורק לא נתנו ציון מושלם לאף אלבום חדש (האחרונים היו trail of dead ווילקו ב-2002). אחרי עשור של קמצנות פיצ'פורק קצת סינדלו את עצמם – אני בטוח שהרבה אלבומים שיצאו בעשור הזה הם בעיניהם טובים לא פחות מפינקרטון, אבל לתת להם ציון מושלם יעמיד אותם לפתע מעל כל אלבום אחר בעשור הזה. לכן אפשר לחלק את הציונים האלו רק ל re-issues של פייבמנט וסוניק יות' (וכך מתברר, גם של וויזר).
לואי סי.קיי הוא האיש הכי מצחיק בעולם.
15. לעוד מישהו מופיעה הודעה שאי אפשר להוריד את הסמפלר של Full Time Hobby בגלל הגבלת איזורי רכישה?
אני איתך בתיאוריה שלך (וגם בדעתך על אירון אנד ווין). זה לא רק במוזיקה אלא בכל תחום – פוליטיקה, כלכלה, ספורט, טכנולוגיה. חלק גדול זה קשור לאובדן האוטוריטה, לטוב ולרע כפ שכתבת. חלק אחר קשור לקצב המסחרר שבו שינויים מתרחשים – פעם דברים נבנו לרוחב ולאורך שנים ארוכות, ודור נמשך בערך, ובכן, דור. היום דור נמשך כשעתיים ומחצה, אופנות, טעמים והשפעות תרבותיות מתחלפים בקצב מסחרר (וגם ראשי ממשלות) וכך לא ניתן להגיע למעמד קאנוני. לוקח דקות עד שעולה הגאון החדש, הדגם האחרון,הדבר הבא שיחליף את המוביל הנוכחי, את הדבר הבא שעכשו מכבב, ויכולת ההשפעה ארוכת הווח מצטמצת בהתאם
מושג/musag חשבת מאיפה בא חילוף האופנות המהיר?
נראה לי די נכון להשתמש ב "על ראש הגנב בוער הכובע" , זאת אומרת כשכל אחד יכול להמליך מישהו, להצהיר עליו "גאון גאון" בשם חופש הדיעה הפרטי, כשכל אחד יכול להרים בלוג, איך? איך לא נבכה את מות האוטוריטה? איך לא נקפל את את מוט האוטוריטה?
כשכולם עפים, מאתר חברתי זה או לאחר, כשמייספייס שווה מליארדים ואחרי יומיים כלום,
מה יהיה כח הפייסבוק? איסוף "חברים"? הכתרות לא משתוות למשהו שהיה נבנה באופן טבעי פעם.
כששומעים (אחרי הורדות) 15 אלבומים בשבוע, בלי להכיר את שמות השירים, את הסדר שלהם, את העטיפה לא רואים, אז באותו קצב ממליכים.
אמרו ג'ואנה ניוסום – אז אמרו.
מה היא שווה באמת ? צא לרחוב ושאל. כאן בפורום הזה ? זה לא המקום לשאול. כולם יגידו גאון הדור. אז יאמרו.
לכן, כל הרעיון , המחשבה הזו של מה היה קורה אם איירון אנד ווין היו פועלים לפני 40 שנה היא לא הגיונית בכלל.
רק תאר לך שגיאחה היה נולד בהרי פאקיסטאן כילדו של אחד מנאמני בן לאדן, הרי לא היה שואל את השאלה הזו.
אבל התשובה ניתנת מאליה, בדרכו של עולם בלי שאלות היפוטתיות (וממש לא במקום) שכאלה.
תראה, אני לומד הנדסה, שנה רביעית, הרבה פעמים הוכחתי משפטים מתמטיים שגאוני מתמתיקה פתרו במאה ה15 בערך, אז אני גאון כמוהם ?
יש מקום לשאלה, מה היה קורה אם הייתי נולד אז?
היו קוראים לי ניוטון, לייבניץ, טיילור ?
לכן סביר עד כדי סיכוי קרוב ל100 אחוז, שאיירון אנד ווין לא היה נקרא פול סיימון.
לא מזמן בועז כתב על האלבום החדש של קלם סנייד שהוא שווה ערך ללאונרד כהן, פול סיימון.
משום מה, הכתרות כאלה מסיתותאת הדיון למצהיר ולא לתוכן ההצהרה (הרי מדובר גם כאן בבדיחה גרועה- לא מתחיקה)
יש היום הרבה כאלה איירונים, ועוד יותר מכך גאונים פזורים על דעתם של מישהו (תחשוב רק כמה "גאונים של אמא" יש )
בקיצור, עזוב את איירון כמשל, התיזה/תיאורה/דיעה היא הבעיה כאן.
מול – הרבה מהדברים שאתה אומר נכונים. בוודאי שקל הרבה יותר ליצר מוזיקה עם הבסיס שהלהקות ה"גדולות" של העבר בנו. אבל גם קשה הרבה יותר לחדש כשפועלים במרחב שכולו כמעט נכבש. בכל מקרה, כשהיו אוטוריטות, הם לא היו בהכרח אנשים יותר מבינים או חכמים מהמאזינים (בוודאי יותר מהמאזין הממוצע, אבל לא בהכרח מכולם), אבל הם היו האוטוריטות והמילים שלהם נחשבו. גם להם היו אהבות פרטיות שהיו דומות להצהרה של בועז כהן על קלם סנייד (ואם היו אוטוריטות מסודרות בארץ, הוא בוודאי יכל להימנות עליהם), אבל מהשקלול של כולם ביחד היה אפשר לבנות קאנון. הדעה של ה"כל אחד" שאתה מבכה עליה, היא לעיתים קרובות מנומקת והגיונית לא פחות מהדעה של כל אחת מאוטוריטות העבר (שהיו בסך אנשים רגילים עם זוג אוזניים בודד). ויש לי הרגשה שאם באמת הייתה קבוצה סגורה של אוטוריטות, אז ג'ואנה ניוסום למשל (שאני לא מגדולי מעריציה) הייתה נחשבת הרבה יותר ממה שהיא נחשבת היום – כיוון שהיא הייתה מסומנת כעילוי על ידי חלק לא קטן מאותה עילית ביקורתית. זה לא היה הופך את ניוסום לאמנית סופר פופולרית – אבל גם בשנות השבעים והשמונים האמנים החשובים ביותר לא היו המוצלחים ביותר, אבל אפשר היה לסמן את אותם אמנים חשובים.
המצב היום דומה למצב של פורום קבלת החלטות שיש בו אלף חברים. כשכל אחד נותן את דעתו, אי אפשר להגיע להחלטה. כשמצמצמים את הפורום לעשרה חברים אפשר להגיע להחלטה. היא אולי לא יותר טובה או יותר חכמה מהדעה של כל 99% מהאנשים שנותרו בחוץ, אבל לפחות אפשר לקבל אותה.
הבלגים ללא ספק יותר משוגעים. לפחות הקשישים.
כל טוב
אני חייב להבין: על מה ולמה ההתעלקות הזאת על פיצ'פורק כל פעם? נראה שלא משנה מה הם יעשו, בפינה החמה הזאת לא יאהבו את זה. או שיאהבו, אבל לא יראו את זה ככה, אלא איזשהו צד שלילי.
בשורה התחתונה זאת סך הכל דעה של כמה אנשים עם טעם מסויים. לא ברור לי האנטי הזה.
נמרוד: בקשר לציון 10 לאלבומים עכשוויים. מצד אחד אני מבין אותך, אבל מצד שני אני חושב שזה הרבה יותר נכון לתת דווקא לאלבומים שכן עבר זמן מאז שהם יצאו ציון שכזה, כי רק במרחק הזמן אפשר לדעת אם האלבום עדיין מחזיק. לתת 10 לאלבום חדש, לשמוע אותו אחרי 3-4 שנים ולהתאכזב, כי הוא פשוט לא מחזיק – זה בעייתי.
עונג קצר אך משובח.
מה עם הזוכים בדיסק של עוזי רמירז?
1. ע"פ לאסט אף אם שעוקב אחרי כבר יותר משלוש שניםIron & Wine – Flightless Bird, American Mouth הוא השיר שהאזנתי לו הכי הרבה פעמים וגם הכי הרבה פעמים לחצתי על כפתור הלב כשהוא התחיל להתנגן. זהו השיר הראשון שפותח את מיקסטייפ עקירת הלבבות שהכנתי לפני שנה בערך: http://www.lightbaz.com/2009/07/i-seem-to-break-your-heart-dearly
אוקיי, ואם נשים רגע את אהבתי לאיירון אנד וויין בצד, מאוד התחברתי לרעיון שעתה מעלה כאן על קטנות המלכים שלנו בעידן הנכחי של התקשורת. החיים שלנו מבודרים אחד משל השני בכוחם של זיכרונות אמנותיים שמדברים למעט מדי אנשים.
אוריה – אין לי הרבה מה לענות לטענותיך מלבד מה שכתבו כאן אחריך, והדיון הזה מוצלח מאוד בעיניי. אני רק מצר על כך שמתגובותיך עולה שאתה אדם מריר וציני מאוד, וחבל. העולם יפה, תן צ'אנס. אם תחבר את המחשב שלך ל-USB בקיר או תדבר עם זרים לא בהכרח תחטוף וירוסים או סטירה. אולי תמצא חבר חדש או משהו מפתיע שיעלה חיוך על פניך (כן, חיוך!).
ספציפית לעניין איירון&ויין – מעולם לא טענתי שהוא מביא בשורה מוזיקלית, ואתה צודק – בז'אנר הסינגר-סונגרייטרז האקוסטיים הוא לא מחדש דבר, וצדקת שוב כשציינת שהכתיבה שלו מעולה. גם לאונרד כהן לא חידש שום דבר מוזיקלית (בוא נזכור שאת האלבום הראשון שלו הוא הוציא בעולם שהיה פוסט-דילן, פוסט-ברל, פוסט-גינצבורג {גם אלן, גם סרז'}). הוא חידש בכך שהכתיבה שלה הייתה ברמה של משורר, שהוא הציג נקודת מבט משוכללת יותר ככותב. זה בדיוק מה שעושה סם בים היום. רק שהיום אין קאנון. לו בים היה יוצר בתקופה בה היה סיכוי ליצור קאנון, הוא היה נכנס לקאנון. כנ"ל ניוסם.
אני לא כ"כ בטוח שאין אפשרות לאמנים להגיע כיום למעמד של "הענקים" בגלל ריבוי האפשרויות.
כל האמנים שגיא הזכיר התחילו בשנות ה-60'. תנו קצת דוגמאות מתקופות מאוחרות יותר, היו שם כמה שנים חסרות אינטרנט באמצע. למה לא לשים למשל את רדיוהד באותה רשימה עם סיימון ושות'? לניל יאנג נסלח מראש על כל אלבום גרוע שהוא יוצא אבל איזה כיף יהיה אם רדיוהד יוציאו חרא של אלבום, נוכל להגיד – אה, הם לא כאלה גדולים, איפה והם ואיפה פינק פלויד.
וגם האמירה שאין היום קונסנזוס על אמנים גדולים לא נכונה באופן מלא.
נראה לי שגריזלי בר, ארקייד פייר, פליט פוקסס, ואפשר לחשוב על עוד כמה, יצרו אלבומים גדולים בשנים האחרונות ונהנים ממעמד שלא נופל מזה של הגדולים בתקופתם.
זה שאיירון&יין, עם כל כשרונו, אינו ברמה שלהם, לא אומר שלא קיימת האופציה.
יש פה הרבה עניין של פוזה והיפסטריזם שמונע הכתרות שכאלה מאמנים היום, אבל בשורה התחתונה – אם אמנים באים עם כשרון חד פעמי, בשורה חדשה ואמת פנימית הם יצליחו גם היום לכבוש את הפסגות של הרוק ולהגיע להמונים.
למזלם, יש היום גם את ליידי גאגא שתגנוב להם את כל הנצנצים ותשאיר אותם להתעסק עם מוסיקה.
הדבר היחידי שהשתנה הוא שהרוק כבר אינו בגדולתו, אבל רוקרים גדולים עדיין יש והמעמד שלהם בתוך עולם הרוק במקומו מונח.
"אם אמנים באים עם כשרון חד פעמי, בשורה חדשה ואמת פנימית הם יצליחו גם היום לכבוש את הפסגות של הרוק ולהגיע להמונים" – כאן קבור הכלב. שאני לא חושב שזה נכון.
עזבו את אהבתי לאיירון אנד ויין. גם האמנים שציינת, כולל ארקייד פייר שהם אולי הדוגמה הכי קרובה ומובהקת לקונצנזוס בזירות מסוימות – הם לא קאנון. הם לא מוגדרים כאמנים ענקיים, וגם אם הם יפגינו גאונות גדולה יותר מזו של דיוויד גילמור, ההשפעה שלהם תהיה קטנה משלו.
חלק מזה קורה בגלל כל מה שדובר כאן בתגובות על פיזור האוטוריטות. חלק מזה קורה בגלל תפיסה מקובעת של "אין, אי אפשר ליצור מוזיקה גאונית יותר משל פינק פלויד, אחי! לא משנה כמה ינסו!".
הנה, להמשך הדיון, קחו דוגמא הפוכה. ג'וי דויז'ן. בלי לפגוע במעריציהם (אני אוהב ומעריך, אבל לא מעריץ של ממש) מדובר בלהקה מרגשת אמנם, עם כותב שירים אדיר, אבל לא סופר חדשנית ושלא הספיקה לעשות הרבה לפני התפרקותה הטרגית. כיוון שלא הייתה מצליחה במיוחד, אי אפשר לטעון שהקהל הוא זה שהכניס אותה לקאנון (כמו, נניח, לד זפלין). אבל ג'וי דויז'ן נולדה מוקדם מספיק על מנת שכמה כתבי מוזיקה נחשבים יצליחו להפוך אותה לאגדת רוקנ'רול, גם בלי שיהיה לה את הרקורד של האגדות של שנות השישים והשבעים. מי מסוגל לעשות את זה היום? האם ברדפורד קוקס לדוגמא יכול לזכות למעמד של איאן קרטיס (עם או בלי מוות טרגי)? אני בספק.
ואסף – רדיוהד נולדו מספיק מוקדם כדי להנות מהעידן של האוטוריטות, והם בהחלט זכו למקומם בהיסטוריה. מאז לא קם האמן שזכה להכרה ברמה שכזו.
אני חושב שהאחרונים שזכו לטעום קונצנזוס היו הסטרוקס, הווייט סטרייפס ואאוטקאסט. ככה זה לפחות נראה לי לרוב. מעבר להם, כדי להשיג סוג של מגה חשיפה צריך פשוט להיות הראשון שנראה אחר (שימו לב, אמרתי "נראה" לא בהכרח "נשמע") כמו קניה ווסט וליידי גאגא, שאמנם זוכים לחשיפה גדולה בהיקף להם זכו להקות ענק מהעבר אבל לא לאותו מעמד.
איך נכנסים לפנתיאון –
קודם כל, אני לא חושב שיש איזו משמעות עצומה ליצירת קאנון מוזיקאלי מוסכם, ולפיכך, לא חשוב אם ייצרו אותו כמה מומחים מוזיקאליים או מומחים מטעם עצמם ברחבי האינטרנט. זה לא שחסר למה להקשיב, או שקשה למצוא אנשים עם טעם מוזיקאלי דומה שימליצו (last.fm הצליחו למחשב את התהליך דיי יפה).
אז נכון שזה לא מצביע על איכות היצירות שתשמעו, אבל מה זה משנה? העיקר שתהנו ממה שאתם שומעים.
מעבר לזה, בשביל יצירת קאנון צריך לתת לזמן לעבור. אני חושב שאם נתאמץ אנחנו נצליח לבנות קאנון של שנות ה-90 במוזיקה הקלה, מאחר ועבר דיי זמן בשביל לשפוט איזה אמנים חידשו והשפיעו.
אם שוב ניטפל ל- I&W, את האלבום הראשון הם הוציאו ב-2002. שמונה שנים זה לא כל כך הרבה זמן בשביל לאמוד את ההשפעות שלו. radiohead נחשבים לקאנון בגלל היצירות שלהם בשנות ה-90, לא בגלל העשייה שלהם בעשור הזה. זה לא מקרי.
גם פינק פלויד בתקופתם לא נחשבו לכאלה גדולים, והם בנו את עצמם ואת התהילה שלהם עם חלוף השנים. בתקופתם התקיפו אותם דיי הרבה על הפומפוזיות שלהם, ועל חוסר היכולת לתקשר עם הקהל. מאוחר יותר שכחו את המבקרים האלה, והגדירו אותם כארט-רוק.
כל האמנים שהוזכרו פה זכו למעמד של "ענקים" בדיעבד:
ניל יאנג – הצליח כלכלית ב-harvest. זכה למעמד של ענק בגלל ה-ditch trilogy, הרבה אחרי ההוצאה שלהם לאור.
לאונרד כהן – דוגמא מאוד מוצלחת. הוא לא זכה למעמד של ענק בן-לילה. הוא זכה למעמד הזה בגלל השינוי התפיסתי שהוא גרם אצל הקהל, של כותב הליריקה כמשורר, ולא כפזמונאי. את ההכרה הוא קיבל בדיעבד, ובחלוף השנים.
רולינג סטון – הם שינו את היחס הציבורי לסמים, והוכיחו שיש מקום לעיסוק מוזיקלי בנושאים "רעים". בזמנם הם התקבלו בדיוק כמו המוזיקאים הסנסציוניים שיש היום. בדיעבד אנשים שמעו את התקליטים ואמרו שזה אשכרה מוזיקה איכותית, והתרשמו מהדרך בה המסרים החברתיים שלהם שינו את החברה הבריטית.
Joni Mitchell – הגיעה למעמד של מוזיקאית גדולה בגלל האלבום blue, ולמוזיקאית קאנונית בגלל שאנשים היום עדיין חושבים שהוא יופי של אלבום singer-songwriter.
Paul Simon – לא מסכים שהוא חלק מהקאנון. אני מסרב אידיאולוגית להגן על השקר הזה.
קאנון לא בונים בזמן אמת. תנו לזה זמן.
גיאחה:
"אני רק מצר על כך שמתגובותיך עולה שאתה אדם מריר וציני מאוד, וחבל. העולם יפה, תן צ'אנס. אם תחבר את המחשב שלך ל-USB בקיר או תדבר עם זרים לא בהכרח תחטוף וירוסים או סטירה. אולי תמצא חבר חדש או משהו מפתיע שיעלה חיוך על פניך (כן, חיוך!). "
הנה המהלך הלוגי שביצעת:
לא רוצה לחבר מכשירים ל-USB ברחוב -> ניתוח פסיכולוגי מהיר: "אדם מריר וציני מאוד, חושש מאנשים זרים"
יש וירוסים שכחלק מתהליך ההפעלה של מכשיר ה-USB, מעתיקים את עצמם אל המכשיר שאליו ה-USB מחובר. כלומר, ההפצה של הוירוס נעשית בלי שבעל המכשיר יודע על זה. הוא לא מבצע אף פעולה מודעת. זה לא שהוא רשע.
זה כמו שמישהי הולכת למועדון. לפני שהיא שוכבת עם בחור אנונימי, אני ממליץ שתדרוש ממנו לשים קונדום, לפחות עד שיכירו, בשביל שלא חס וחלילה תמות מאיידס.
מוות ארוך ומכאיב מאיידס.
זאת זהירות בסיסית, היא לא הופכת אותי לאדם מריר וציני, ובטח שלא מעידה על חשש מוגזם מזרים.
אני חושד שאתה כועס עליי כי לא הסכמתי איתך, ולכן נגררת להכפשות מוזרות. תנשום עד עשר פעם הבאה, כי:
א. חבל על העצבים.
ב. התבטאויות כנ"ל מעידות בעיקר עלייך.
ג. iron and whine באמת לא כל כך טובים, ויום אחד אתה תפתח את העיניים ותאלץ להתמודד עם זה. וישא"ק.
שיהיה לכולנו שבוע נעים.
וואו
וכול זה בסופ"ש אחד
אז הזווית שלי אומרת ככה – קאנון או לא קאנון, מי שכותב שירים שהרבה אנשים אוהבים נכנס לשם.
ושנייה לפני שאתם מתרגשים מזה ש"האמן שאני!!! אוהב הוא בכלל לא אהוב על כולם" ועוד כאלה מנטרות, תזכרו בכמה אנשים ליאונרד כהן הביא פה להופעה. כמה אלבומים מכרו פה להקות כמו פינק פלויד ולד זפלין.
מבחן התוצאה הוא, בתרבות הקפיטליסטית שבה אנו נמצאים כמחצית מאה, הכסף.כמה מהאנשים שקשקשו פה על ברזלים ויין קנו דיסק \היו בהופעה שלהם? אני מניח שלא הרבה….
בזמננו אני, יש לי תחושה שלא תהיה יותר להקה\מוסיקאי קאנוני.למה?
א.כאלה נוצרים ע"י חברות התקליטים – איפה רדיוהד היו בלי אמי? איפה היה בוב מארלי בלי איילנד? איפה היה ליאונרד כהן בלי קולומביה? כול האמנים האלה קיבלו קרדיט מהחברות וגם אם לקח זמן, הם פרעו אותו.להקות פורצות דרך בנות ימינו פשוט לא יגיעו לחברות התקליטים (אבל זה דיון אחר)
ב.כן, השפע המחורבן הזה.אני זוכר את עצמי לפני 20 שנה – אולי פעם בשבוע יצא משהו שהיה דומה למשהו שאני אהבתי, ובערך פעם בחודש – משהו מדהים.היום – כול יום אני מגלה כ-20 אלבומים חדשים שהם בדיוק לטעמי.רע?טוב? לא יודע. העניין הוא שהשפע הזה לא נותן למישהו באמת טוב לצוץ החוצה.
סתם מחשבות שעפו לי בראש ללא סדר מסויים. ועדיין – לא שמעתי אמן חדש בחמש שנים האחרונות שמוטט אותי ואת ליבי.
אוריה,
אם נשים את I&W בצד רגע (אין לי דעה עליהם בכלל, לטוב ולרע) ואת עניין הUSB, אדם שמגיב לשיר של נינה סימון "פפפפפ…. אוברייטד" הוא אדם ציני ומריר. מש"ל.
סולסיק עוד עובד, ועובד שגעון. הם שדרגו ותיקנו את השרתים.
תודה על ההפניה למיקסטייפ .
לכל מי שניסה להוריד, הלינק עודכן מחדש.
ואגב- יש גם יש רשימת שירים, בתוך הזיפ עצמו, קשורה לעטיפה שעיצבתי אפילו בעצמי…:)
חוצפה!
וזה שהנדל זוכה בכרטיסים חינם אחרי כותרת שמדברת על מוזיקה קלאסית, זה לא קומבינה? זאת לא שחיתות?
ואם אני אשנה את שמי לעליזבת הובן עם ע', גם אני אזכה? 🙂
אוריה – אני לא כועס עליך כלל, ואין לי בעיה עם אנשים שלא מסכימים איתי, להיפך – לשמוע שוב את הדעה שלי זה לא מעניין. הגבתי כך כי התגובות שלך, לא רק עכשיו אלא גם בעבר, מדיפות ציניות, חוסר אמון ואיזה "פפפף" כללי, כפי שהיטיב לאבחן רונרון עכברון מתחתיך.
ואני יודע, לא כתבת בעצמך "פפפף", אבל גם הישיבה הזו על נקודות היא מתישה.
רוצה לומר – הגב כרצונך הטוב עליך, אבל אל תתפלא אם קוראים אחרים תופסים אותך כמריר, כי זה הטון העולה מתגובותיך.
הלך המחשבה הזה של 'אם רק הם היו חיים ויוצרים אז…', הוא, נדמה לי, סוג של נוסטלגיה מדומת. היא מדומת כי היום אנו מסתכלים על יוצרים מפעם וחושבים כמה הם השפיעו וכמה הם חשובים. אבל אנחנו לא יודעים, ובדרך כלל גם לא נדע, כמה להקות, זמרים וזמרות ניסו להיות, ואולי גם הגיע להם להיות, סוג של פינק פלויד אי אז ולא הצליחו. אולי אף חברת תקליטים מעולם לא חזרה אליהם. אולי הם הוציאו אלבום עלום ונפלא שנגנז.
אלא שהיום, בניגוד למה שהיה אז, בפני הרכב כזה יש פתאום כל מיני אפשרויות לפרסם את עצמו מבלי להזדקק לתשומת לב מיוחדת בתעשייה או בתקשורת (כמו, למשל, לשים את היצירה שלך ב-USB ולתקוע אותו בקיר).
ככה שנדמה לי, שאולי המצב הוא הפוך בעצם ממה שנדמה לך. אולי אומן שאתה מכיר היום, בכלל לא היה זוכה לשום סוג של פרסום לפני כמה עשורים, ואיך היית שומע עליו אז?
C4, על זה דיברתי!!!!!
יש מצב בכלל לא מופרך שאם כריס בלקוול לא היה "מגלה" את בוב מרלי, הרגאיי לא היה מגיע אל מחוץ לגבולות של קהילה מאוד מצומצמת. מה היה קורה אם לא היה עוד אודישן לביטלס?
אז דחילק, רומנטיקה ונוסטלגיה זה נורא כיף, אבל הרבה אמנים קאנוניים של פעם לא היו מצליחים לפרוץ היום
גיאחה הפעם באמת הגזמת. אני אתה מכות בחוץ.
קודם כל אחלה עונג
לחצתי כמעט על כל לינק 🙂
לגבי נינה סימון, עשיתי כמוך לפני כמה שנים אחורה ואני עדיין עמוק בדיסקוגרפיה שלה, פשוט לא ייאמן כמה שונה ומשונה היא מכל דבר אחר בעולם הזה
המלצה שלי- ביצוע שלה לארץ זבת חלב ודבש, יש גם ביוטיוב- פשוט ענק
והאהוב עליי ביותר- sinnerman- היא פשוט יצרה מוזיקת טראנס, זה שיר מצמרר שאני יכול לשמוע אותו כל יום כל היום עד סוף החיים ולא ישעמם לי….
פיצ'פורק נותנים 10.0 לפינקרטון של וויזר!? ההיפסטרים מלאי היומרה העצמית עישנו ג'וינט אחד יותר מדי או מה? 🙂 אלבום מעולה, בהחלט מגיעה לו הערכה, מפתיע שדווקא מפיצ'פורק.
תפסיקו להתייחס או להזכיר את פיצ'פורק.
השחיתו את הטעם המוזיקאלי של הדור הצעיר (במיוחד אלה המתקראים – "חובבי אינדי")
היפסטרים.
גיאחה, נרשמתי לעדכונים דרך גוגל רידר אבל אני מקבל רק את התקצירים של הפוסטים כל פעם (עד ל- […]). יש לך מושג אם אני עושה משהו לא נכון או שככה הפיד שלך עובד?
ככה הפיד שלי עובד 🙂 בדרך כלל אני משקיע וטורח לכתוב תקציר כזה או אחר, אבל לאחרונה אין לי כוח.
וואו מוקי, אתה מפגין כל כך הרבה חוסר הבנה בכל כך קצת מילים…
מר מומין
אני יודע שזה כיוון כנראה בדיוק אליך.
אנחנו שונים זה הכל.
אבל למה נעלבת?
כי זו פשוט הכללה מטופשת. לא יודע אם אני היפסטר או לא אני בעצמי לא בטוח שאני באמת יודע מזה אומר, יכול להיות שכן. אני יכול להבטיח לך שאם רוב הנוער בארץ היה מורכב מהיפסטרים אולי היה באמת יותר נחמד בבתי הספר. להסתובב בביה"ס ולחטוף מכות כי אתה לובש סקיני ג'ינס ואין לך את הסינגל החדש של דודו אהרון באייפוד זה לא קל. וגם הזלזול ביחידה חברתית כל כך מצומצמת בישראל שאפילו אין לה השפעה אמיתית כאן -מילא אם היינו בניו יורק- פשוט מטופשת. כאילו מה הם כבר עשו?
זה שפיצ'פורק מקדש היפסטרי לא אומר שרק היפסטרים מבקרים בו. כאילו להזכיר את השם שלהם יביא אזיה מזל רע, הייתי שמח מאד אם הנוער היה קורה את הבלוג הזה בכלל כדי שהם יראו את ה"אזכור" הזה או לפחות את וויזר.
אתה לוקח את זה הרבה יותר מדיי ברצינות. מה הוא כבר עשה, קרא לפיצ'פורק היפסטרים?
ואתה לקחת את זה כאילו הוא צד בני נוער היפסטרים עם כידון.
קח רגיעון, כול'ה תגובה באינטרנט.
מאר מומין,
לפיצ'פורק אני קורא היפסטרים. לא לך.
לאנשים מסוגך, אני קורא "ילדי האינדי".
בשום מקרה לא מנסה להעליב, זו פרשנות שלך, ועיניין שלך אם אתה נעלב.
בעיניי, פיצ'פורק הם הבלתי של הבלתי נסבלים.
לא בטעמם המוזיקאלי, ולא בגישתם.
המקום היחיד ברשת שעוד מזכיר אותם, זה בלוג הנוכחי.
אני בטוח שגם פה יתפכחו. (מקסימום אני אטעה בניחוש, אבל התקווה שכך יקרה, תישאר)