לא פשוט לדבר על קשיים נפשיים. לשיר עליהם בצורה שתצליח לאזן כנות, קבלה, נאמנות לרגש, היעדר מלודרמה ועדיין העברת העוצמה האדירה של התמודדויות נפש, זה קל ופשוט כמו להיות אקרובט קרקס שמאזן צלחת מסתובבת על כל יד, רגל, ברך וכתף בזמן שהאף מחזיק אותו על כדור מתגלגל. כמאזין, שאינו כותב ומקליט שירים, נדמה לי לפעמים שיש קרב משיכות חבל בין הבושה והסטיגמה שאנשים רבים עדיין מרגישים כשהם חושבים לספר על התמודדויות נפשיות קשות, לבין הדחף לשתף בכמוסי הלב שמניע כל כך הרבה מהשירים והיצירה שאנחנו אוהבים. איפה היו השירים של ניק קייב אם הוא היה חושש או מתבייש לגעת בביבי הנפש? איפה היו השירים של טורי איימוס אם היא הייתה מתביישת לספר? הדוגמאות רבות מספור, ורובן מגיעות מאיזורי הסינגר־סונגרייטר, הפסנתר, הגיטרה, לפעמים הלהקה, לעתים רחוקות ונפלאות הביט של שיר ראפ.

פופ מצעדים נגיש ורקיד הוא לא הזירה המקובלת. גם המנוני דמעות ברחבה כמו "Dancing on my own" של רובין או "Someone great" של LCD, נדמה שהם נוגעים בשוליים הרכים והקלים של התמודדויות נפש. נדיר למצוא שיר פופ מושלם שמדבר על דיכאון עמוק, על מחשבות טורדניות שמחריבות את היום והלילה, על התקפי חרדה ממוטטים. אני חושב שאולי נדיר למצוא אותם כי נדיר לכתוב אותם. כי זירת הפופ, עם הקידוש הלכאורה־נצחי שלה של גוד טיים, סקס, מערכות יחסים וריקודים, לכאורה לא חברה.

לכן כל כך מרסק אותי, פוצע אותי במובן הטוב והמרפא ביותר, השיר החדש של סטרומיי, "L'enfer", או בעברית, ״הגיהינום״. סטרומיי היה ונשאר פנומן פופ, ברמה שאני לא זוכר כמותה מאז פרינס וסטיבי וונדר. אמן שכותב, מלחין, מעבד ומפיק את השירים שלו, ולא עוצר שם אלא אחראי גם לצד החזותי של ההופעות, העטיפות, הבגדים והקליפים. רמת השקעה ודיוק שבדרך כלל מביאה איתה צבא של יועצים, מנהלים, יחסי ציבור ושיקולים מסחריים ואחרים שקל לתת להם לסרס את היצירה או להפוך אותה למשהו רחוק. לא אצל סטרומיי, שמזמין אותנו בשיר הזה ישירות לתוך הראש שלו, ראש שבו הוא מרגיש בדידות מצמיתה. בשנים שעברו מאז אלבום המופת שלו הוא כמעט לגמרי נעלם, ואני זוכר שכבר אז היו דיבורים, כנראה ישירות ממנו, על התקפי חרדה. עברתי שנים של התקפי חרדה, אני לא מקנא בו. אני רק מודה לו על הדיוק שבו הוא מרכיב את התמונה: המילים, כן, אבל גם הריף הקצר והדוקר הזה שכל השיר משתתק כדי לפנות לו מקום לרגע חד בפזמון, ריף שמרגיש כמו ברק שחותך לך את החיים ומשאיר אותך על הרצפה. אני מודה לו גם על הקליפ, הרחבה מוקפדת ויצרית של מה שמבטא השיר: בדידות עצומה בתוך עצמך, ריקוד בלתי נשלט בין תשישות לבין קוצר נשימה, התפרצויות זעם עצמי. אני מודה לו גם על זה שעיקם לרגע את המרחב והזמן בטלוויזיה הצרפתית בשידור חי, מבוים ועשוי לעילא, שם הגיע כדי להתראיין ופצח בשיר. אני לא חושב שיש אמן פופ טוב יותר, אמיץ יותר, מעניין יותר, ואהוב עליי יותר כרגע בעולם מסטרומיי. [סטרימים; טיוב]

---

חמישי בחצות לתוך אוזניים שלכם! והשבוע, ערימה רותחת של שירים חדשים:

עמיר לב, אלדוס הרדינג, בסיסטיות, אנג׳ל אוסלן, Best Coast, Bonobo, Cat Power, דולי פרטון, Earthgang, FKA Twigs, ג׳ק וייט, ז׳ק גרין, ג׳ואי באדאס, Muse, נאס, Placebo, רוברט גלאספר, Royksopp, ריילי ווקר, שמיר, Spoon, Stromae, The Wombats,

ועוד כל כך הרבה! וואי איזה כיף באוזניים השבוע. וכמובן, אם בא לך רק גרסה ערוכה לשעתיים של כל מה שהכי הכי טעים פה – התכנית שלי בגלגלצ עוד רגע. [ספוטיפיי]

---

גם אלבומים חדשים יצאו השבוע! לא המונים, כי אנחנו עדיין מתניעות/ים את השנה הזו, אבל יש פה כבר רשימה מכובדת ולא מציפה של אלבומים לשמוע.

◼︎ הזמרת, הרקדנית והיוצרת הנהדרת FKA Twigs חוזרת במה שהוא בסך הכל האלבום השלישי שלה, Caprisongs.

◼︎ נסיך הביט היפה Bonobo מפנק את הלב והרגליים באלבום חדש, Fragments.

◼︎ EP חדש ל-Sisyphus, שזה הטריו של סופיאן סטיבנס, Son Lux והראפר סרנגטי.

◼︎ Cat Power חוזרת באלבום קאברים נוסף, שלישי אם אני סופר נכון, שנקרא פשוט Covers.

◼︎ הראפר רון עשהאל הוציא יופי של אלבום בכורה קטן, בשם: למה מי מת?!?!!

◼︎ SICK! אלבום שלישי תוך 4 שנים ל-Earl Sweatshirt.

◼︎ וגם ◼︎ אלבום חדש ל-Wombats ◼︎ הצמד האוסטרלי Lime Cordiale באי־פי משותף עם השחקן/מוזיקאי/דיג׳יי/הכל אידריס אלבה ◼︎ EP חדש לשחר יוסף ◼︎ מה פספסתי? [סטרימים]

---

אני אקסטרה פרימיום מבסוט על התכנית שלי בגלגלצ השבוע, משהו שם התלבש בול. יש איזה שלושה שבועות כאלה בשנה שהתכנית מתלבשת בול וכל שיר בובוניירה בלי להוריד גובה. אני מאוד שמח. אולי גם את/ה תשמח/י להאזין להקלטה של התכנית פה. [סטרימים]

---

לרגל יום מותו של דיוויד בואי שחל השבוע, הנה חצי שעה של שרון מולדאבי משוחח איתו ב־1996. [יוטיוב]

---

שיר חדש לקיי טמפסט, יחד עם קווין אבסטרקט! יופי ממש [יוטיוב]

---

אפרופו קווין אבסטרקט, Brokhampton בדיוק הודיעו על ״הפסקה עד הודעה חדשה״. [אנגלית]

---

אדם נילי חושף את תשתית הקומביה מתחת ל-"Santé" הפנטסטי של סטרומיי, שחשוב מאוד לציין, מפיק את השירים של עצמו. הוא גאון. [טיוב, 3 הדקות הראשונות]

---

עופרי כהן, שאני לא יודע עליה כלום, יצרה גרסאות מינימליסטיות לעטיפות אלבומים ישראליים (בעיקר)! חלק ראשון, שני, ושלישי. נהדר. [אינסטגרם]

---

ואפרופו עוזי נבון כאן בתמונה מעל, SimfOnyx הוא צמד של שוזין (עוזי נבון) ומארקי פ׳אנק. יש להם דאבל סינגל חדש מעולה. [סטרימים, בבנדקאמפ יש גם ויניל]

---

המוזיקאית צ׳לסי קאלטר כתבה כמה מילים מעניינות על מצוקה שהיא מרגישה באיזור שחופף בין תעשיית המוזיקה למדיה חברתית: בו זמנית שפע מוזיקלי אדיר וניתוק מהמוזיקאים. [אנגלית, אינסטגרם]

---

הכי כיף: סביב בלאק פריידיי, Cards Against Humanity החליטו שבמקום לפתות אותנו לשלם כסף ולרכוש דברים, הם הולכים להפוך את האינטרנט על ראשו. הם החליטו לשלם *לנו* כסף. כמה? $5. עבור מה? או. או הו. או הו הו הו!

באתר הנפלא שהם בנו לצורך העניין הם העלו משימה אחר משימה, והבטיחו (וקיימו) לשלם $5 לכל מי שתשלים אותה. המשימות התחילו סביר: לכו להתחסן (ותתעדו), תפיצו את האתר הזה, נחשו כמה סוכריות יש פה. ככל שהם התקדמו, המשימות הפכו אבסורדיות ואקראיות יותר: מי הולך לאפות 12 עוגיות בדמותו של פול ג׳יאמטי? מי הולך למצוא את האוצר שהחבאנו איפשהו? על כמה סוכריות אנחנו חושבים כרגע? שימו עין כמה דקות על הצפרדע הזו פה. אם תשלמו לנו $100, אנחנו נשלם לכם $105 דולר, סמכו עלינו. ונו, מאיפה השחקן הזה מוכר לנו? זה לא משנה שאי אפשר בכלל להשתתף כבר, זה פשוט כל כך כיף לגלול באתר הזה. [אנגלית]

---

מחפש/ת המלצה מוזיקלית? נו בשביל מה אני פה. אה, ממישהו/י אחר/ת? אין בעיה. האתר החדש Shfl יגיש לך באקראי המלצה לאלבום ממאגר המלצות מוכחות של מבקרות ומבקרי מוזיקה מקצועניות, וגם מהמלצות של מוזיקאים. אפשר גם לפי עשור, או ז׳אנר. תענוג! [אנגלית]

---

איך עובדת מכונית? המדריך האולטימטיבי, סופסוף. כל מה שרצית, לא רצית, היית ולא היית צריך/ה לדעת על אמצעי התחבורה הפופולרי בעולם. [אנגלית]

---

וגם: למה אי אפשר, וגם לא צריך, לפתור את בעיית הפקקים בישראל? [עברית]

---

אלדוס הרדינג החד פעמית חוזרת עם סינגל חדש מתוך אלבום חדש, ושוב היא נשמעת יותר מכל כמו אף אחת חוץ מאלדוס הרדינג. צ׳ק אאוט "Lawn".  מת לשוחח איתה פעם, נראה לי מרתק. [טיוב]

---

האתר הפשוט Flag Waver הוא בדיוק מה שהוא, וזה מסב לי עונג כמעט חסר גבול. העלו תמונה לבחירתכם/ן, או שנו את ההגדרות. הדגל יתנפנף. [פיקסלים, אנגלית]

---

עמית סלונים שואל: למה המחזמר החדש על האופנובנק (…קיים? כן, גם אני תוהה) נשמע כל כך בדיוק בול כמו המילטון? מביך. [וידאו, עברית]

---

כל מה שסטיבן סודרברג קרא וראה ב־2021. וואו, הבחור… מסודר. [אנגלית]

---

יושבים בבית קפה של טיפקס חוגג 20 שנה לצאתו הלא־מהפכנית, וזה ממש בסדר שאחרי רצף האלבומים שהוביל לשם והמהפכות שהם הובילו, הם הוציאו אלבום שהניב להיטי ענק אבל לא היה מסעיר או חדשני, ״אלבום קטן ופשוט״, כמו שכותב עליו קובי אוז בטקסט שפרסם השבוע על האלבום. [עברית]

---

זה סופר מעניין בעיניי: קומיקאים דורשים מספוטיפיי ומשירותי סטרימינג אחרים לקבל תמלוגים כפולים, כמו מוזיקאים: פעם אחת זכויות מכניות על הקלטת הסאונד עצמה, ופעם שנייה זכויות יוצרים – במקרה שלהם לא על לחן ועיבוד אלא על הטקסט. זה דיון שראוי שיתקיים, אבל מדובר גם בשינוי תפיסה עבור שירותי הסטרימינג. ספוטיפיי, בתגובה, הסירה בינתיים חלק גדול מאלבומי הסטנד אפ הרבים שהוזרמו אצלה. קיצר, יש מכות. [אנגלית]

---

הנה משהו חשוב מאוד באותו איזור: אני חושב שדיווחתי פה לא מזמן על הסיפור שנקלע אליו Four Tet עם הלייבל שלו לשעבר, Domino. פור טט חש שבמעבר ממכירות אלבומים וקבצים להאזנה בסטרימינג, הרבה אמנים ותיקים יותר, כמוהו, מפסידים מן ההפקר. פור טט חתם על חוזה עם דומינו ב־2001, לפני שסטרימינג היה עניין. החוזה שלהם קובע כמה אחוזים הוא מקבל מתמלוגים (50%) וממכירות פיזיות של אלבומים (18%) – בלי להיכנס לחישוב הפרטני, זה הגיוני שהאחוז של האמן מאלבומים יהיה נמוך יותר מאשר תמלוגים. הלייבל משקיע לא מעט כסף בהפקה, ייצור והפצה של מוצרים פיזיים, וגובה אותם בחזרה (פלוס) מההכנסות. תמלוגים מתבססים על היצירה עצמה, והאמן מחזיק את חלק הארי בהם. אבל החוזה לא ציין כמה פור טט זכרי לקבל מסטרימינג, פשוט כי לא היה שוק סטרימינג ב־2001. עכשיו, כשדומינו מפיצה את המוזיקה שלו לסטרימינג, הם נותנים לו 18% מההכנסות. בתביעה שהוא הגיש נגד דומינו, הוא טוען שמגיעים לו 50%, בין היתר מכיוון שהלייבל לא משקיע כסף בייצור, הפצה, שינוע וכדומה (הוא ביקש את התשלום המגיע לו רטרואקטיבית). דומינו, בתגובה, הסירו (זמנית?) את המוזיקה שלו משירותי הסטרימינג. כאן יש כתבה מצוינת שמפרטת את החשיבות של המאבק הספציפי של פור טט מול דומינו בהקשר הרחב יותר של אמנים, לייבלים ושירותי סטרימינג בימינו. כמו שאמר פור טט, הוא לא תבע בשביל הכסף, אלא כי הוא ״חושב שהגיע הזמן לשינוי״. אני מאמין לו. [אנגלית]

---

אח, אין כמו קצת חדשות פולק פסיכדלי משונות כדי לרונן את הלב. תקליט עלום שנמצא בחנות יד שנייה בקנדה, וחמש שנים של חקירה ובילוש, הביאו לגילוי מחדש של אלבום פולק שנולד בוונקובר (בה אני גר) והוקלט בלונדון ב־1973 על ידי הרכב בשם Catseye. יש פה סיפור אבל יש גם מוזיקה, שאפשר לשמוע עכשיו בבנדקאמפ לראשונה מזה, אי פעם, בעצם. [אנגלית]

---

וול, זה הדבר הכי מטומטם ומכעיס שקראתי השבוע: בגלל חוק מיושן וטיפשי של שדות תעופה, חברות תעופה אירופאיות מפעילות עשרות אלפי טיסות ריקות. [אנגלית]

---

Folly Tree, הלא היא אלכס משה, מאחדת כוחות רכים ועצומים עם יוגי, הלא הוא יוגב גלוסמן, ב-״On & on", סינגל שני מתוך האלבום המתקרב שלה ב-Raw tapes. [טיוב]

---

באמת תהיתי איפה קונים/ות את המספריים הענקיות האלה לטקסי גזירת סרט. [אנגלית]

---

אנחנו חיים בתקופה מוזרה וחסרת תקדים, והיא רק נהיית יותר מוזרה. מש״ל: לראשונה מזה 17 שנה, מכירות הדיסקים בארצות הברית… עלו?! תודה באמת, אדל. [אנגלית]

---

״שכחו אותי בבית״ יצא כשהייתי בן 9, בדיוק הזמן להזדהות עם גיבור הסרט. ראיתי אותו אלף פעם, צחקתי, נהניתי, ואז המשכתי בחיי עד עכשיו. שתי תובנות מבהילות הכו בי לפני כמה שנים, כשהחלטתי פתאום לצפות בו שוב. ראשית, 100% ממה שזכרתי מהסרט (תכסיסים, תושייה, גנבים, עניינים) קורה בערך בעשרים דקות האחרונות שלו. כל שאר הסרט ממש איטי ומנומנם ולא קורה בו הרבה. שנית, מה שכן קורה בחלק התכסיסי של הסרט הוא לא שובבות מלאת תושייה אלא סדיזם ממש קשוח שמוסווה כ״סלפסטיק״. אף גנב שובב לא היה יוצא מהשיט הזה בלי נכות קשה. זה יותר כמו ״המסור״ לילדים. כדי להדגיש את הנקודה הזו, ב-Wired הבריקו והביאו מנתחת שמתמחה בפציעות, כדי לנתח כל פציעה של הגנבים בכל אחת מהסצינות המדוברות בסרט (וגם סרט ההמשך). [טיוב. אאוץ׳]

---

ואם אנחנו כבר משיתים את חוקי המציאות על המסך: באחד הפרקים הקלאסיים של Looney Tunes, הדמות הכי טובה ביקום הוורנרי, Wile E. Coyote, רוכש מגנט בכוח מיליארד וולט(!) כחלק מעוד מזימה אבודה מראש ללכוד את באגס באני (מיפ מיפ הייתה עסוקה. היה עסוק? נסכם על א־בינאריות). במגזין Wired מביאים פרופסור לפיזיקה כדי להסביר מה היה קורה *באמת* עם מגנט בן מיליארד וולט. וגזר ברזל, כמובן. [אנגלית]

---

בניו יורק טיימס משרטטים את תולדות היחסים בין רגאטון למוזיקה אלקטרונית. [אנגלית, חומת תשלום]

---

מי ידע שבשבדיה יש סצינת גנגסטה ראפ כל כך סוערת, שהיא הביאה לרצח? [אנגלית]

---

נוגה קליין הקדישה ספיישל לאחד האלבומים הכי מדהימים, בין הבכורות וגם בכלל, Little Earthquakes, אלבום הבכורה של טורי איימוס שחגג לאחרונה 30 שנה. ״אלבום שהוא כמו סשן של טיפול מוזר מאוד, שבסופו המאזין נשאר חצי מזוכך וחצי מבעבע.״ [סטרים, עברית!]

---

אני לא רואה סיבה לרצות, אבל אם תרצו לשמוע את כל OK Computer משוחזר כשבחור אחד משחזר בקול שלו את כל התפקידים של כל הכלים, אז… על לא דבר! [טיוב]

---

ואפרופו סוף האייטם האחרון: גברים צריכים להשתמש יותר בסימני קריאה!!! [אנגלית]

---

באיחור: ביקורת הספרים הרצחניות ביותר של 2021. יאמי! [אנגלית]

---

קבלו את החגים – לא יודע, כל חגים שהם, באיזה חודש אנחנו? – עם שיר החגים החדש ברחוב סומסום, מאת אנדרסון פאק. כמה צ׳ארם, אני מתה. [טיוב]

---

בתחילת דצמבר כתבתי כאן על Wordle, סוג של איש תלוי אבל פחות אקראי היומי החמוד, ובזמן שחלף מאז הוא התפוצץ בעולם כולו (לא בגללי). פיד הטוויטר שלי התמלא בדיווחים מרובעים על מספרי ניחושים ופיצוחים, והניו יורק טיימס הקדיש כתבה ליוצר המשחק. מה שהכי נחמד הוא שההצלחה המטאורית הביאה חיקויים ופרודיות. השניים האהובים עליי הם Lettrle, בו צריך לנחש אות אחת בלבד. ו-Absurdle, שלמרות שמו איננו אבסורדי. בניגוד לוורדל שבו מדי חידון יש מילה אחת קבועה שצריך לפצח, באבסורדל המילה הרצויה משתנה לפני הניחושים שלנו. המשחק מתחיל עם כל המילים במאגר, ופוסל מילים עם האותיות שהכנסנו עד שאין לו ברירה והוא חייב להודות ולהתחייב לאותיות. זה מגניב לאללה. [אנגלית]

---

בואו ניישב את זה, אחת ולתמיד. את מה? אתם/ן יודעים/ות את מה, את כל השאלות האלו שלנצח נתווכח עליהן. [אנגלית]

---

זה נכון, בעונג הזה יש שיר פתיחה, ויש גם שיר סיום. אבל בואו נודה באמת, "Je m'appelle Emilien" של האמן הצרפתי המומצא Emilien הוא חד משמעית שיר השבוע!!! פוק במעלית! [טיוב]

---

הידעת? כתוביות הפתיחה של ״הנמלט״ מסתיימות כמעט 15 דקות לתוך הסרט. ג׳יימס בונד החדש? 27 דקות. Drive my car החדש? 42 דקות. [אנגלית, וידאו]

---

האם דיימון אלברן הוא המענטש הכי גדול במוזיקה? [טיוב]

---

ושאלה אחרונה: איזה כיף שעונג שבת בלי פרסומות? תודה על זה. כן כן, לך. עונג שבת בלי פרסומות בזכות קוראות/ים כמוך שהחליטו להגיד היי תודה על העונג ושלשלו לקופת קק״ל (קופה קטנה לעונג) כמה שקלים בודדים. השקלים האלה מצטברים ומאפשרים לי להמשיך לכתוב לחרוש כל שבוע את האינטרנטים ולהביא את הדברים הכי טובים שאני מוצא לעונג שבת, בלי לטנף את המסך שלך עם מודעות, או גרוע מכך, אייטמים ממומנים, טפו. אם עונג שבת הוא המוסף שלך לסופ״ש ובא לך להגיד תודה גם כן, אודה לך מעומק הלב. [!]

---

צילום: נועה פרז

אחד השירים החביבים עליי בשנה שעברה נקרא ״לא לשכוח את השמש״ (של טל למדן). השיר החדש והמושלם של הקולות הצפים הולך צעד אחד קדימה: הוא לא רק זוכר שהיא שם, הוא גם מתעניין בשלומה. הוא תוהה אם היא בסדר, הוא שואל, ״אולי השמש עייפה״. ואני מאוהב בשיר הזה מהרגע הראשון שהוא התחיל ועד ההאזנה החמישים שלי אליו בשבועיים מאז שהוא יצא. אני מאוהב בו כי אף אחד לא כותב היום כמו אודי רז (שני משמאל), שירים שילדים/ות יכולים/ות לאהוב, נערים/ות יכולים/ות להתאהב בהם, ומבוגרים/ות יכולים/ות להיזכר בזכותם איך לפקוח עיניים לעולם, לקחת רגע לשחק או לתהות.

לאודי יש פינה קבועה ולא סדירה בפייסבוק שבה הוא מעלה פעם בזמן מה רשימה של שאלות שמטרידות את מנוחתו. אלה אף פעם לא שאלות כמו ״איך זה שביבי לא בכלא״ או משהו כזה, יותר שאלות כמו ״למה מים טעימים יותר כשהם קרים?", ״איך קרה שקל הוא ההפך גם מכבד וגם מקשה?״ או ״למה עלבון כואב הרבה יותר משנעימה מחמאה?״ – בקיצור, שאלות של ילד. אלו כמובן השאלות החשובות ביותר, כאלה שחלקנו התחלנו להתבייש לשאול כי אולי הן לא גורמות לנו להישמע חכמים/ות או מבוגרים/ות. אני חושב שהדברים קשורים. אני חושב שהשאלות של אודי והשירים של אודי נובעים מאותו מעיין, ואני צמא למעיין הזה תמיד.

הקולות הצפים היא רביעייה קולית, ובאלבום הקודם יש להם אם אני לא טועה גם שירים לגמרי אקפלה (או כמעט לגמרי). השיר הזה כולל כמה מרגעי ההרמוניות הקוליות הנפלאות של הקולות הצפים, אבל הוא, למעשה, שיר סול. העיבוד המטמטם מרוב יופי של אודי ושוזין עוטף אותו בקטיפה ריחנית, אבל הוא שיר סול גם בלעדיו. זו המנגינה, הפרייזינג והדינמיקה. ואני כל כך אוהב ששיר כזה, על שמש שבטוח אין לה כוח כל הזמן, מושר בקול שהוא כאילו מידה אחת קטן מדי לשיר סול שהיה מתפוצץ בגרון של אדל. שאדל תשיר במלוא עוצמתה על תעצומות ותהפוכות הלב המתרסק לרסיסים וכל זה. שיר על עייפות, טוב שיושר בקול מתעורר בבוקר, שהשרירים שלו עדיין עייפים וקצת רועדים כשהם מנסים להחזיק את השיר. והיום למדתי שהשיר המושלם הזה, שבאמת אין סיבה שלא יהפוך לחלק מהפסקול הכל־ישראלי, נכנס לפלייליסט של גלגלצ. איזו נחת. [סטרימים]

---

עוד מזה? הירשמו ותקבלו כל עונג חדש ישר למייל. עדכונים כמעט יומיומיים אפשר למצוא בטלגרם של העונג ובסטוריז באינסטגרם שלי. נתקלתם בלינק נפלא? הפליאו לי אותו למייל.

שתהיה שבת שבוגי! איזה כיף.