וגם: מתנה למנויות

0.

המייל הזה איננו קצר, וזה כל הרעיון. אם את.ה קורא.ת בג׳ימייל, ייתכן שתחתית המייל (והמתנה שבו) ייחתכו. אם זה יקרה, לחצו על View entire message וייטב לכםן. אוקיי, נתחיל:

 

1.

מוקדם יותר השנה יצא אי־פי קצר מאוד בשם ״רפסודה״, שחתומים עליו מאיר אריאל המנוח ופטריק סבג (שיזכה לחיים ארוכים וטובים). ״רפסודה״ הוא אחד הדברים הכי מעניינים ויפים שיצאו השנה, בעיניי. מסוג הדברים שעוררו אצלי, לצד עונג חריף והתפעלות, גם מחשבות, שבתורן עוררו עוד מחשבות, שהולידו עוד – מעין רשת מחשבות שמתפשטת כמו שורשים.

למאיר אריאל יש את כוח העל הזה, להצמיח שורשים איפה שאין.

גדלתי בקיבוץ, באייטיז ובניינטיז, אז מאיר אריאל היה חלק בלתי נמנע מהמיתולוגיה של נעוריי. הכרתי אותו לראשונה מהרדיו עם ״טרמינל לומינלט״, ואז התאהבתי ב״נשל הנחש״, שני שירים שתפסתי אז יותר כמו לחש היפנוזה סודי או תפילה חילונית עמוקה מאשר כפזמונים. עם השנים התפיסה הזו רק התעצמה. בגילאי העשרים היו לי יחסים מורכבים וארוכי־שנים עם ״ארול״, אפוס מיתולוגי בפני עצמו, ומשם קצרה הייתה הדרך לצלול מעבר ללהיטים אל העומק האינסופי של האלבומים. אולי לא קצרה הייתה הדרך? אולי נכון יותר להגיד, אם אנחנו כבר במטאפורה של דרך, ששבילי הקיבוץ המוזיקלי של אריאל, שחשבתי שהם קצרים ומובנים מאליהם כמו שבילי הקיבוץ שבו גדלתי כל חיי עד אז, התגלו כאינסופיים. אני צועד בהם עדיין, בנתיבים שנמתחו בינתיים לאורך חצי עולם ותיכף חצי יובל, ומגיע למקומות שלא חלמתי עליהם, הרחק כל כך מהעץ שתחתיו נרדמתי עם ארול.

2.

יש לי תיאוריה לא ממש אפויה, שהאלבום האהוב עליך של מאיר אריאל תלוי בדרך שלך על המפה, ספציפית בקו שנמתח בין איפה שנולדת לאיפה שאת.ה חי.ה היום.

אם נולדת בקיבוץ ועברת לירושלים, בוודאי לנחלאות או לעין כרם, אלבום חייך של אריאל (שירי חג ומועד, כמובן) יהיה שונה מאשר אם נולדת בירושלים ועברת משם לקיבוץ, מושב או מועצה מקומית (מודה אני); או אם גדלת בגוש דן ונשארת בגוש דן (זרעי קיץ?), יהיה זה שונה מאשר אם כמוני, גדלת בקיבוץ ועברת משם לתל אביב. במקרה הזה, מהקיבוץ לגוש דן, אני מהמר בהימור קצת פרוע שזה יהיה ״רישומי פחם״, האלבום הרזה והנבואי, במובן של נביא זעם, מ־1998.

3.

אני יכול לכתוב ספר שלם על רישומי פחם, ואולי יום אחד אעשה את זה. אבל לכתוב אודות מאיר אריאל, אם למקסס אימרה ידועה, זה כמו לבשל אודות ארכיאולוגיה. כל כך קשה לכתוב על היצירה שלו בצורה מקיפה או מעמיקה, מפני שלא משנה כמה אעמיק וארחיב, אפרט ואפרש, הטקסט שלי תמיד יישאר דהוי יותר, מצומצם יותר, חלקי יותר מאשר השיר או האלבום עצמם. השיר של אריאל תמיד מכיל בתוכו את כל גרעיני הפרשנויות, העומק והרוחב – הוא חשב כבר על הכל, צמצם הכל לגרעינים של סמלים ורפרנסים ודחק אותם לחריצי החריצים, מלאכת מחשבת שאין בה יותר מקום לדבר.

4.

האספקט של ״רישומי פחם״ שאני רוצה להתמקד בו הפעם הוא הרגע שבו הוא הגיח לעולם: 1998.

עבור אלה מכםן שלא היו אז, או הספיקו לשכוח – חופן השנים האחרונות של המאה ה־20 הרגישו כמו קצה הצוק. זה לא רק המספר שהתקרב לאיפוס האלף, זה לא רק נבואות (הכזב, בדיעבד) על באג 2000 וסוף ההיסטוריה, אלה היו גם, במקרה, השנים בהן האיצה המהפכה הכי גדולה של מאה השנים האחרונות – האינטרנט.

בערך באמצע הניינטיז גלשתי באינטרנט בפעם הראשונה, וב־1998 כבר היה להרבה א.נשים אינטרנט במחשב נייח בבית. גם אם לא היה לך אינטרנט, כבר שמעת וקראת על האינטרנט. הקצב האיטי שבו העולם היומיומי שלנו התרחב עד אז, מילימטרים בשנה כמו תזוזת היבשות, התחיל להאיץ פתאום במהירות שהאנושות לא חוותה קודם לכן, בשום שלב בהיסטוריה האנושית. ככה קורות רעידות אדמה.

היו כאלה שנטרפו על זה בקטע טכנו־אוטופי, ואני עדיין זוכר את טעמה המתוק של האופטימיות המשוגעת שזמזמה אז באוויר, כשהאינטרנט היה לגמרי פתוח, שייך לכולםן, ואיפשר למי שהשתתף.ה בו ממש להשתתף בו. לקבוע איך הוא נראה ומתנהל, לנסח דרכים חדשות של ביטוי וקשר והתנהלות, של גילוי וכיסוי, של התנסויות חדשות, של וקהילה. זה היה מסחרר, משחרר, משכר.

והיו כאלה שהרגישו לגמרי אחרת. לצד לודיטים, שתמיד יזקפו את ראשם ברגעי זינוק טכנולוגי, היו גם כאלה שלא היו אנטי־אינטרנט, אנטי־טכנולוגיה או אפילו אנטי־קידמה. הם פשוט הסתכלו על כל האנושות מעבירה בבת אחת הילוך ואמרו: אולי כדאי לעצור לרגע לשאלות כמה שאלות? לחשוב על ההשלכות של כל זה? להבין ממה עשוי הגל שסוחף את כולנו, ולאן הוא סוחף אותנו?

5.

(אני קורא די מעט מהדיון העולמי סביב AI כרגע, אבל די ברור איך הרוח הזו נושבת גם הפעם. מי שמבקש לעצור לרגע, להתדיין או לשאול, שלא לדבר על לנסח בלמים וגבולות, מצויר מיד כפסימיסט, כאנטי־קידמה, כלודיט, כבור, כאדם קדמון שיש להשליך לצד ההיסטוריה, שלא יפריע לנו להתקדם. כמובן שבעלי הדעה הקובעת הם בעלי המאה הקובעת, שלא לומר המיליארדים הקובעים, אותם אנשים שגם מממנים את הזינוק הטכנולוגי הזה בצורה חסרת ביקורת לחלוטין, גם משלמים ללוביסטים שידאגו להטות את הביקורת ולשחרר את המחסומים, וגם בנו את הפלטפורמות שבהן איזה דיונים שבכלל נולדים בנושא נחנקים בבועות האלגוריתם.)

6.

״רפסודה״ מתמקד בתת־סיפור של ״שמעתי שאת נמצאת״, על הרעיון של השתלת לב, ומרחיב אותו. הפלא הרפואי והטכנולוגי של השתלת לב, פלא שהאנושות חיכתה אלפי שנים להגשמתו, היכולת להציל חיים בדרך שעד עכשיו הייתה שמורה לאלים באגדות (להעביר לב! מאדם אחד לאחר!) – היא חתיכת דילמה מוסרית משוגעת שאריאל רוצה להכריח אותנו לעצור ולהכיר בה.

הרי כדי להציל חיים של אדם אחד בהשתלת לב, אדם אחר, ה״תורם״, צריך למות. לבוא אל סופו. לפגוש את האין. ללכת לעולמו. אין עוד דרך אחרת שבה זה עובד. אליבא דאריאל, נוצר פתאום לראשונה מצב שבו אדם חולה, משפחתו, חבריו וכל מוקיריו מחכים, מייחלים, ואפילו מתפללים, שמישהו אחר סוף כל סוף יואיל למות.

ואם הדילמה הפרסונלית – חיים תמורת חיים – לא מספיקה לכם, אז אריאל מזכיר שכל הסיפור הזה קורה בתקופה של התפוצצות אוכלוסין, התפוצצות חסרת תקדים באותה המידה שהתפוצצות המידע של 1998 היא חסרת תקדים. רפסודת היבשה שעליה חיים כולנו בתוך האוקיינוס הגדול, ובכן, מתחיל להיגמר עליה המקום. אומרים שתיכף לא יהיה מקום בכלל, ומישהו יצטרך לקפוץ למים לכמה זמן כל כמה זמן (במקרה כזה, מציע אריאל מתוך הדמות הנאוליברלית שהוא עוטה, ״קפוץ אתה״). הפלא החדש מאריך בצורה לא טבעית חייו של אדם אחר, בתקופה שבה גם ככה ״כל התמותה הגדולה הזו״ לא מספיקה להתגבר על אורך החיים הממושך.

7.

השיר מפורסם הולך, ״ללכת אל, ללכת מ, ללכת כי כולם הולכים, מה זה בעצם משנה לאן בעצם הם הולכים?״

אבל להיות שפוי זה לשאול: רגע רגע, לאן כולם הולכים? ולמה אתם אומרים לי שאני גם חייב ללכת? זה אחד הצירים שסביבם מסתובב ״רישומי פחם״, וזה המנוע הבוער של ״רפסודה״.

אריאל לא אומר שהשתלת לב זה רעיון גרוע, או שמי שיש לו מחלת לב צריך למות. הוא רק מבקש שנשאל את השאלות הנדרשות לפני שאנחנו מסכימים לעיסקה הזו, שכולנו קיבלנו אוטומטית ברגע שלא הצבנו שום שאלה. לכל הפחות, הוא אומר, בואו נכיר במחיר האנושי, המוסרי ואפילו האקולוגי של ההחלטה הזו (או של כל סוג אחר של קידמה). אולי אפילו, בחלומי, נוכל לקבל החלטות שהן לא רק ״עושים את זה. למה? כי עכשיו פתאום אפשר״.

8.

״כל המגדלים המשוננים האלה הנוגסים בתכלת, כל השפיצים האלה בגרפים״, שר אריאל בשיר הפותח של רישומי פחם, ״חיית הברזל״. אוקיי, בסדר – ביקורת מוכרת מאנשי הקיבוץ הישן: אנטי קפיטליזם, אנטי עירוניות, אנטי צרכנות. אלה אנשים שמבכרים צמיחה במובן הישן (של צמחים) על החדש (של מקורות רווח).

אבל בהמשך השיר מגיע בית מסחרר שנשמע כאילו נעמי קליין כתבה אותו השבוע, אחרי 30 שנה של אינטרנט שהלך והתהדק לעולם ריכוזי ששייך לכמה חברות ענק, שבו אנחנו לא אזרחי האינטרנט אלא מטבע המסחר, שבו כל התעבורה מנוטרת, וכמעט כל הביטוי האישי והקשרים החברתיים נלעסים דרך אלגוריתמיקה בכמה פלטפורמות סגורות ששייכות בסוף לשתיים־שלוש חברות. הבית הזה מ־1998 מזכיר לי שאם פעם חשבנו שהאינטרנט משרת אותנו, היום כבר התחוור לנו שאנחנו משרתים את האינטרנט:

״גורסת, דורסת, הורסת, הודקת, ומשווקת את זה כחופש דיבור.

מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת עצם לתחקירני זכות הציבור.

קרניים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום, פה לא מפסיק ללהג

אומר מה לרצות, מה לחשוב, מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג

והמונים המונים חצי־אוטומטי הלומי פטישוני כסף סמויים

רצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים

עטופים במגילה של תנאים וזכויות

מסוממי קידמה והתפתחויות…״

9.

״רפסודה״, שיצא עכשיו בעיבוד והפקה של סבג, הוא אלבומון בכמה פרקים שמתבסס על שבר שיר, שנשמע כמו טיוטה מוקדמת, או פרק גנוז, מתוך ״שמעתי שאת נמצאת״ מ״רישומי פחם״ [בונוס]. אני יכול לכתוב ספר שלם על ״שמעתי״ ו״רפסודה״ ביחד (ולא אעשה את זה), ואני ממליץ בחום לשמוע את שניהם.

אבל בתוך כל הדיון הענקי, חובק הדורות והמקורות, שאריאל מנהל ב״רישומי פחם״ עם הרגע ההיסטורי שבו הוא נכתב, מזדקרות שתי מילים קטנות שאריאל זורק כמעט כ-aside בתוך ״רפסודה״, וסבג בחוכמתו הופך לסוג של ריפריין שחוזר ומהדהד ברגעים שונים של היצירה הזו: ״הקידמה? הקידמה לאן?״

10.

כי בסוף נכתבו, ועוד ייכתבו, תלי תלים של מילי מילים על ״רישומי פחם״ – איך הוא שולף מהמקורות את חזון דניאל, ומההיסטוריה הפרטית והציבורית את שנות הקמת היישוב העברי בארץ, משתמש בהם לביקורת פוליטית, כלכלית וחברתית עכשווית ולנבואות העבר וההווה, איך הוא דוקר את הקפיטליזם, הדמוקרטיה, הטכנולוגיה, הציונות, כל מה שאנחנו אוספים תחת הכותרת ״קידמה״, ולועג להם ומפחד מהם ונמשך אליהם ומטיל בהם ספקות. אבל את העמדה הפילוסופית של אריאל באלבום כולו, את המנוע שמסיע את כל העגלה המלאה הזו אפשר להחזיק בשאלה המיתממת, הארסית, הקטנה הזו שיכולה לפוצץ את כל הבלון הענקי של חיינו (כמו היתוש שמסיים את חייו של הקיסר טיטוס בשיר הסוגר את האלבום): ״הקידמה לאן?״

11.

היו כמה שנים, באמצע האלפיים ועשרז, בשיא תקופה העונג שבת, אתה נמצא כאן, ושאר הפרויקטים בהם עסקתי – שיותר ויותר א.נשים שאלו אותי מתי כבר אכתוב ספר.

לא רציתי לכתוב ספר. הייתי עונה תמיד שאין לי צורך בזה. שספרים הם שאיפה אוטומטית שנשארה לנו מהעבר הארוך של האנושות, שבו ספר היה העדות האולטימטיבית לתכלית, להישג, האופציה היחידה ל״הצלחה״ עבור כותב, ושאנחנו לא חיים בזמן הזה יותר. שאני כותב במדיום של הזמן הזה: פוסטים בבלוג, סטטוסים באינסטגרם, ציוצים.

מאחורי התשובה הזו הייתה תשובה צינית יותר: עזבו, אף אחד לא מצליח להתרכז מספיק זמן כדי לקרוא ספר.

(בערך באותה תקופה שאלתי את חברי טל איזה ספר הוא קורא עכשיו, והוא ענה: ״אתה מתכוון מה יש לי ליד המיטה כשאני גולל בפייסבוק?״)

ומתחתיה, התשובה האמיתית: אני לא מצליח להתרכז מספיק זמן כדי לכתוב ספר.

ומתחת לזה היה כמובן הפחד: הציפיות, המי אני בכלל, המה אם לא אצליח, האולי אין לי שומדבר להגיד.

12.

עכשיו, כשאני עוצר להסתכל אחורה, אני מבין שמאז גיל 15 ועד היום כל מה שכתבתי ואני מתגאה בו היו סוג של מכתבים. חלקם היו מכתבים באמת, מנייר, בהם שטחתי בעט את מה שיקר לי לא.נשים היקרים לי. חלקם היו פוסטים בעונג או כתבות בכל מיני מקומות, שהיו בדרכם מכתבים לקורא.ת דמיוני.ת או אמיתי.ת שללב שלהםן כיוונתי את המילים.

13.

כבר די הרבה זמן שאני לא כותב על מוזיקה בצורה האהובה עליי, כי האטמוספירה הדיגיטלית הולכת ומקצרת את הדף. עברנו ממגילות ב״אייל הקורא״ לפוסטים ארוכים בפייסבוק ואז באינסטגרם ואז לסטוריז ולרילז ול – מה שמעתי לאחרונה, תשומת הלב הממוצעת של אדם אונליין היא 3 שניות?

הרבה שנים החרשתי, כלומר לא כתבתי ביקורות אלבומים (הסוגה האהובה עליי) או טקסטים עמוקים על מוזיקה, כי לא רציתי לכתוב אל התהום אלא אל א.נשים. לא רציתי להקליט ווידאו לרילז כשאני בעצם אוהב לכתוב. לא רציתי לכתוב פוסט באינסטגרם על תקליט ולהגיע שוב לתקרת מכסת המילים. לא רציתי להמשיך לכתוב בלוג שכל הקוראים שלו גוללים באינסטה ובפייסבוק ובטיקטוק ובכל פלטפורמה מסחרית אחרת רק לא בבלוג העצמאי שלי. וגם בדיוק היגרתי ונולד לי ילד והחיים לא היו יפים למחשבות ארוכות אלא לדברים אחרים.

אבל ״רפסודה״ (בין היתר) גרם לי לעצור ולהגיד: הקידמה לאן? האינטרנט שלנו נהיה כל כך חרא, וכל כך חסר מקום ליצירתיות או למחשבות ארוכות יותר משלושים שניות. ואני נהייתי כל כך חסר תקווה למהפכה שתשיב לנו, האנשים מהם האינטרנט עשוי, את הכוח לבנות פלטפורמות עם סבלנות ואנושיות, שפשוט אמרתי אוקיי, אז פאק איט. שהקידמה תמשיך בלעדיי לכמה רגעים. אני אכתוב מכתבים על מוזיקה, למעט שיש להם סבלנות לקריאה ארוכה (יחסית לימינו), למחשבה שיש בה יותר משורה אחת לצטט ולשתף.

14.

בתור מהגר שמתי לב לדפוס שקורה כשאני מבקר בישראל ופוגש חברים שלא פגשתי מזמן. הזמן קצוב וצריך להספיק כל כך הרבה, וכולו הולך על השלמת פערים. ואז מתחבקים ונפרדים ולא נשאר מהפגישה הזו כלום חוץ מעדכון הדדי.

אבל אם אנחנו מצליחים לא להיות בלחץ, ולהגיע מעבר להשלמת הפערים אל שיחה לא מתוכננת, בלי יעד, אז פתאום הכל מתרחב. פתאום מישהו מעלה התחלה רעועה של איזה רעיון לא בנוי היטב, ואפשר לבנות אותו ולהפוך אותו ולחשוב עליו ביחד, ובמקום התעדכנות על כל מה שכבר קרה, משהו חדש נוצר.

תמיד ראיתי ביקורת מוזיקה בתוך החלק הזה בשיחה שאחרי כל ה-catching up. ביקורת לא כשיפוט ״זה אחלה או לא״, אלא הרחבת הדיון בשיר או באלבום, מיקום שלהם בתוך הקשר רחב יותר, חיבור נקודות שלא היו שם קודם (ואולי דמיינתי), ויצירת איזו מחשבה מעניינת, מקורית, מתוך שיר או אלבום.

אני רוצה לנסות לפתח שוב (אצלי, ואולי אצלך) את הסבלנות לחשוב לאורך או לעומק על משהו. לקרוא משהו קצת ארוך, אולי בהפסקות, אבל עד הסוף, כדי לעבור את שלב ה״אז איך זה״ ולהגיע למחשבה חדשה, אולי. לנהל שיחה קצת יותר עמוקה מהמקום השטוח שאליו הקידמה לקחה אותנו בלי לשאול אותנו אם אנחנו רוצים להגיע לשם.

15.

״הקידמה לאן?״ הזכיר לי שמה שאני רוצה באמת זה לשאול שאלות, ולכתוב מכתבים, ספציפית על מוזיקה. עבור שרוצה לקרוא, במקום שבו לא ידרשו ממני לשחק לפי האלגוריתם או הפורמט שבנה מישהו שאני לא מכיר ועושה כסף באופן חד צדדי מתשומת הלב והזמן שלי ושלך.

---

יש גם מתנה

---

אני אוהב ללכת נגד האלגוריתם, ודרך אחת היא לנסות להשתמש בפלטפורמות הדיגיטליות שלנו בדרכים מיושנות מהחיים הפיזיים (פינת ״דקה לבהייה״ בסטוריז שלי באינסטגרם, למשל).

יש כמה סדרות של תקליטים שאני אוהב במיוחד, כמו Mr. Bongo Record Club, שמטרתם הם לאסוף שירים נפלאים שלא עברו דיגיטציה או שנשכחו תחת ערימות הלהיטים והרעש, לקבץ אותם ליופי של אוסף ולהציף אותם לאוזניים סקרניות.

החלטתי לפתוח רקורד קלאב כזה, רק דיגיטלי, בספוטיפיי.

אני קורא לו מועדון 9999, ואני הולך להעניק לכם בו בכל פעם מקבץ של 10 שירים מדהימים שלא שמעתם בחיים.

הרף העליון שקבעתי שרירותית הוא שירים שיש להם פחות מ־10,000 האזנות בספוטיפיי (בזמן העריכה), והם לא מישראל.

הזמנתי את האמן המדהים אופיר שריף לעצב עטיפה לכל אוסף בסדרה, והוא הבריק מיד על הפתיחה. כל עטיפה עשויה מגריד בן 10,000 קוביות, עם 10 צורות צבעוניות. אולי אופיר ירצה להרחיב על המנוע שהוא בנה (!!!) כדי לעצב את העטיפות האלה והרעיון שמאחוריהן.

בינתיים, הנה האוסף הראשון, שמחכה כבר כמה חודשים שאטרח לכתוב את הניוזלטר הזה ועכשיו מגיע לאוזניים שלכם. והפעם: דיסקו־פ׳אנק ניגרי, פוסט־פאנק יפני, אמביינט מוונקובר (!), שיר מושלם ממחזמר שלא שמעתם עליו, וג׳ז שאפשר לרקוד.

 

---

זה אולי מרגיש כמו בלוג או טור, אבל זה מייל. זה רק אימייל. אז אפשר להשיב לו, אם תרצו! בצד השני יש בנאדם אמיתי, אני, ואני שמח על כל תגובה.

חיוכים,

גיא