לכבוד יום הבלוג שחל היום, 31.08 (תאריך שבשפת leet פירושו: blog), החלטתי לעשות משהו שונה לחלוטין בעונג שבת, ו… לתת לינקים לאתרים אחרים. כן, זה מרענן.

לא, זה לא אני. התמונה מכאן. (cc)

הנה עשרה בלוגים שאני לא יכול בלעדיהם, ושאולי תרצו להוסיף אותם לקורא הרסס או לסבב הקריאה השבועי שלכם, אחרת אתם סתם מפסידים תוכן עצמאי מעולה, לטעמי.
אף אחד מהם לא ממשפחת העונג (כי זה כבר מובן מאליו, נכון?)

שלושה בלוגי מוזיקה בעברית שאני לא יכול בלעדיהם:

The gospel according to whom

ברור, כולם כותבים בלוג מוזיקה בימינו, אבל אורן ראב שונה. הוא לא מתמקד בגילוי הדברים הכי טריים, הוא לא מזפזפ כמו כולנו בין חידוש אחד למשנהו. יש לו קצב פנימי נפרד וטעם אישי שלא מושפע מתנודות ההייפ. והכי חשוב: האוזניים שלו הם רק כלי מעבר, רק פילטר בין העולם החיצוני ללב, והמקלדת גם היא פילטר בלבד בין רחשי לבו לבין הפוסט הבא. חוצמזה, אף פעם לא מזיק שאנחנו חולקים כמה אהבות מוזיקליות. ראב עורך פרויקט האזנה מחודשת לכל אלבומי דיוויד בואי (ואם הוא יתחיל לתייג את הפוסטים כראוי, אוכל גם לתת לינק לשם, אהמ אהמ!), מתמקד באלבומי עבר נפלאים (חלקם הגדול מהניינטיז, כך שזה קרוב ללבי), באמנים ששווה להכיר לא בגלל שהם הדבר הבא אלא בגלל שהם כבר צברו רקורד מרשים. אפילו כשהוא כותב על סרטים הוא מצליח להיות מצוין. במילים אחרות: בכל פעם שיש פוסט חדש בגוספל, אני תמיד מוצא את עצמי קורא ונהנה. זה הבלוג שגורם לי יותר מכל האחרים להגיד לאנשים "איך אתם לא קוראים אותו?"
פוסט שאהבתי במיוחד לאחרונה: הקלות הבלתי נסבלת של אמנות אחזקת האופנוע

אטמי אוזניים

רשמית, בלוג המוזיקה הטוב ביותר של השנה האחרונה (והוא פועל פחות מחצי שנה!). צריכים נימוקים? הכותב נדב לזר שנון, מעמיק, מסקר את סצינת האינדי השוקקת בתל אביב בזמן אמת ומתוך הבנה, ניסיון וידע, וחשוב לא פחות: לא מתבייש להתפעל ולהתלהב כשצריך במקום לסקר ביובש בלבד. מדי יום שישי אפשר לקבל המלצות אינדי לכל השבוע, ובימי חול אפשר למצוא בבלוג כדרך קבע ביקורות הופעה ומחשבות, דיונים ודעות על מועדונים, מגמות, להקות חדשות, ולפעמים אפילו סכסוכים וידיעות מאחורי הקלעים (לפעמים בפרסום ראשון לחלוטין, ולפעמים נדב הוא פשוט היחיד שבכלל מתייחס לחלק מהדברים שקורים).
פוסט שאהבתי במיוחד לאחרונה: חדש באטליז: בשר דובים!

קסטה

הנה סיפור מהסוג שאנחנו אוהבים, סיפור של הצלחה לא מכוונת: פני ברסימנטוב, המידענית שכותבת את "קסטה", בכלל לא תכננה להיות בלוגרית. היא פתחה את הבלוג, שכותרת המשנה שלו "לאהוב מוזיקה בעידן הדיגיטלי" הוא התיאור הטוב ביותר שלו, בתור איזשהו תרגיל כחלק מהלימודים שלה (נדמה לי, תקני אותי אם אני טועה, פני). בשנתיים שפועל הבלוג, פני הספיקה לסקר אינספור פנים ופנינים של העולם המוזיקלי המשתנה תדיר, ובעיקר מצדו של המשתמש ופגישתו עם טכנולוגיה שמשנה את הדרך בה הוא שומע, מארגן, פוגש או רוכש מוזיקה. בין השאר היא גם מנהלת קמפיין שקט ולא מוכרז לתחייתה של הקסטה (לא הבלוג, אלא הקלטת המיתולוגית בה שמענו מוזיקה).
פוסט שאהבתי במיוחד לאחרונה: תיעוד ושימור מוזיקה ואודיו – מאגרים ברשת

הערת צד: ומה משותף לשלושת הנבחרים שלי בעברית? ששלושתם כותבים בצורה מקצועית – בין אם מבחינת הניסוחים והפירוט או מבחינת רמת ההשקעה העיתונאית שהם מכניסים בבלוג שלהם. במילים אחרות, ערבבו את שלושת אלה (ועוד כמה לבחירתכם) בקורא הרסס שלכם, ומדי שבוע יורכב לכם מגזין מוזיקה איכותי של ממש.

שלושה בלוגי מוזיקה באנגלית שאני לא יכול בלעדיהם:

Largehearted boy

במידה רבה, אלמלא הבלוג הזה לעולם לא היה נולד עונג שבת. מדי יום ביומו מפרסם דיוויד ג'ון גוטובסקי לינקים מוזיקליים וספרותיים שנלכדו אצלו ברשת: ראיונות, כתבות, שירים חדשים להורדה, כל מה שצריך. הוא עושה זאת ביובש רב אבל מה זה משנה, התוכן גם כך לא מבוסס על כתיבתו אלא על המקומות אליהם מפנים הלינקים.

I am fuel, you are friends

כמו אצל אורן ראב, אחת הסיבות העיקריות לחיבור החזק שלי עם הת'ר בראון הוא שאנחנו חולקים אהבות מוזיקליות רבות. אין מה לעשות, זה פשוט כיף אדיר לקרוא מישהו אחר מתלהב בדיוק כמוך מדיסק חדש של וילקו, ניק קייב או קאונטינג קרואוז. בראון מפרסמת לפחות פוסט אחד מדי יום, ואני מודה שלא יוצא לי לקרוא את כולם. אבל היא כותבת מהלב, היא לא מפסיקה להיות צמאה ונלהבת למוזיקה ישנה וחדשה, היא יודעת מה היא אוהבת, וכמעט תמיד היא מפנקת גם במשהו לשמוע ו\או להוריד.

Said the gramophone

יש לי יחסי אהבה-שנאה עם הבלוג הזה, והם משתנים לפי מצב הרוח וכמות הפנאי שלי (יותר פנאי = יותר אהבה). ולמה הקוטביות? כי הרעיון של הבלוג הזה פשוט מאוד: יש בו שלושה כותבים קבועים (כולם מארץ חלומותיי קנדה), ומדי יום מישהו מהם ממליץ על שיר או שניים, זה הכל. פשוט, כמעט מפגר. הבעיה היא שיש להם טעם מצוין, במיוחד לבנזונה הקטן המתכנה שון, שפעם אחר פעם מצותת ללב שלי כשאני ישן ואז מפרסם שיר אלמוני ששובר לי את אותו לב לרסיסים. הוא גם כותב הכי טוב מבין שלושתם. לכן האהבה. השנאה היא כי לפעמים פשוט אין לי זמן לקרוא ולשמוע שני שירים חדשים מדי יום, בטח שלא לשמוע אותם שוב כדי לתת להם להתעכל כראוי. וכואב הלב להפסיד כל כך הרבה מוזיקה טובה.

וארבעה בלוגים לא-מוזיקליים שאני לא יכול בלעדיהם:

ליבריסטאן

בקלות בלוג הספרות הטוב ביותר בארץ. מצטער, בלוגרי ספרות אחרים, אבל לטעמי דן בורנשטיין עושה את זה טוב מכל אחד אחר. הוא כותב על ספרות, ספרים וסופרים (והוצאות ספרים) בארץ ובחו"ל, ומתמקד בעיקר בכל מה שקורה מחוץ לספר: שיווק, דיון, ביקורת, מגמות, דעות ועוד. במילים אחרות, הוא קצת כמו ה"קסטה" של עולם הספרות, אבל הרבה יותר דעתני מאשר מידעני (לא שזה רע בהכרח, לאף צד). בורנשטיין כותב ביד בטוחה ובצורה קולחת על השינויים שעוברים הספרים והספרות, על האינטרנט ככלי עזר, כלי משחית או כלי משחק בידי הסופרים וקוראיהם. מדי כמה ימים הוא מפרסם פוסט עם שני נושאים לפחות, ולפרקים אף מקשר בין הנושאים בתבונה. תמיד מעניין לקרוא אצלו, ומקבלים בבת אחת חדשות עדכניות, פרשנות להן וביקורת עליהן. תענוג, ובלוג חובה לאנשים שמרחרחים ספרים בחנויות.
פוסט שאהבתי במיוחד לאחרונה: בכי תמלוגים: הכותב האלמוני

סינמסקופ

בניגוד לרבים בימינו (כולל עבדכם הנאמן), יאיר רוה היה מבקר בעיתונים ממוסדים לפני שהיה לבלוגר. אך משהיה לבלוגר, הוא פרח כל כך שלפעמים אני שוכח שהוא, בעצם, אמור להיות "מבקר עם בלוג" ולא "בלוגר שכותב ביקורות". רוה מסקר, מנתח, מתעד, מתבדח, חושף, מאתגר, קוטל, משבח, מזמין, חוקר, שואל ודוקר את הקולנוע הישראלי והעולמי כדי לבדוק אם הוא חי ומה שלומו בכל רגע נתון. הניסיון הרב שלו עומד לו כיתרון. אולי מהביקורות של אהרן קשלס אני נהנה יותר, אבל לרוה אין מתחרים בנוגע להיקף הסיקור והנושאים. נדמה שהוא נוגע בכל מה שקשור לקולנוע, מהפרויקט הכי חדש של במאי אינדי אמריקאי ועד מצב בתי הקולנוע בארץ (גם הכלכלי), מפסטיבל קאן לפסטיבל חיפה, ממינויים בקרנות ועד מועדי הקרנות. אם אתם רוצים חדשות קולנוע: תמו חיפושיכם. אם דיונים רציתם: רק הציצו בתגובות (רוה אסף סביבו קהילה גדולה ונלהבת של אוהבי קולנוע שלא מפחדים לשטוח דעתם, בעידודו האקטיבי, ולפעמים אף לספק סקופים).
פוסט שאהבתי במיוחד לאחרונה: ברק אובמה: האביר האפל

הפנקס הפתוח

כי אף אחד לא חושב, כותב או מעצב כמו תומר ליכטש. חוץ מתומר ליכטש. זה עד כדי כך פשוט.
פוסט שאהבתי במיוחד לאחרונה: דברים שלמדתי מהטלוויזיה

Sleevage

כשכולם עוברים לדיגיטלי, מורידים מפ3 ומכריזים לפחות פעם בשבוע שהדיסק מת, יחי ההארדיסק החדש, אני קופץ לבקר ב-Sleevage: בלוג על הדברים הכי יפים שנעלמים הכי מהר כשזונחים את הפורמט המוזיקלי הפיזי: עטיפות של אלבומים. וברוך השם, בעולם יש כל כך הרבה מעצבים מבריקים, מוכשרים ויצירתיים, ו-Sleevage מזכיר לי את זה בכל פוסט מחדש. בכל פעם הם מציגים לנו עטיפה אחרת, חדשה כישנה, ומספרים גם מה מיוחד בה, מביאים תמונות איכותיות, מציגים מארזים יצירתיים, מגלים מה מקור ההשראה או איזה עוד דברים דומים עשה אותו מעצב. גם עיצוב הבלוג עצמו, כשבתור תוכן העניינים אנחנו מקבלים רצף ארוך של עטיפות אלבומים שכל אחת מהן היא פוסט בפני עצמה, נהדר.
פוסט שאהבתי במיוחד לאחרונה: על העטיפה של Editors – An end has a start

איזה כיף זה האינטרנט הזה, אה? יום בלוג שבוגי!