27 באפריל 2009

אלבום הזיכרון הפרטי שלי

"ככה, כי אתה לא יכול לשים בקול רם מוזיקה שהיא לא של יום הזיכרון, זה לא יפה".
התרגזתי. וגם ככה הייתי עייף ועצבני עוד קודם. מי יגיד לי איזו מוזיקה לשים מתי, מי קבע שביום הזיכרון צריך להיות עצובים או איזה שירים עוברים את הרף ואיזה לא? בכלל, מי יגיד לי מתי להיות עצוב? אני לא יכול להיות עצוב לפי פקודה. כל היום הצלחתי להתחמק מסרטוני ההנצחה, ששרקו ליד אוזניי כמו מטוסי קרב. אתם לא תגידו לי. זה לא הכאב שלי, זה לא משחק שאומרים "עמודו" וצריך להפסיק לזוז, זה לא עובד ככה.

היד שלי הכניסה למערכת את Hospice של The Antlers ועוד לפני שהבנתי את זה, כל החלונות השקופים שעל בנייתם עמלתי בימים שהובילו ליום הזיכרון, אלה שחצצו ביני ובין ממלכת הכאב והאבל, התנפצו ברגע שלחצתי על הכפתור השחור עם הסימן Play. את הצליל המרהיב והעצוב של שבירתם אתם יכולים לשמוע בסביבות הדקה השישית של "Atrophy", השיר הרביעי.

הוספיס. במילה הנוראה הזו, עם הצליל שמרגיש כמו נייר זכוכית, נתקלתי לראשונה לפני שנים, ברגע שזה נהיה אישי. מה זה אומר, שאלתי. זה כמו התחנה האחרונה. זה בית חולים שלא משתחררים ממנו. זה המקום אליו הולכים כדי למות. כל דבר באלבום הזה מכוון לשם: השם, העטיפה, עם צמיד בית החולים על היד, תחושת המסדרונות המוארים-מדי שהם תמיד הכי חשוכים בחיים, שמשתלטת כבר בצלילים הראשונים של "Kettering", שיר שמפרק אותי לרסיסים בכל האזנה והאזנה. סמל הרפואה הלקוני על החוברת הפנימית. הלובן הטוטאלי של הפלסטיק, של הדיסק עצמו (צרוב, החוברת מודפסת בזול על נייר נהדר), התמונות המעטות של מיטות ריקות.

אני לא קורא את המילים, משתדל שלא להבין את מילותיו של הזמר. האלבום הזה הוא קפסולת הזיכרון שלי, הוא מחזיר אותי לביקור האחרון שלי בהוספיס, היחיד, ומשקע אותי בצער כמו בתוך דלי חם. אני יוצא ממנו שטוף דמעות. כלפי חוץ אולי לא – ההבעה העייפה היא רק תוצאה של יום ארוך בעבודה – אבל בפנים מערכת העיכול העדינה של הרגש עובדת במלוא הקיטור. אני לא קורא את המילים כי מתחבא שם סיפור פרטי של הזמר, והוא לא הסיפור הפרטי שלי. אני לא מזיז לגמרי את וילון בית החולים כדי לגלות מי שוכב במיטה. אני יודע מי הוא, וזה מספיק לי.

אתמול היה יום השנה למות אימא של חבר קרוב. אביו של חבר קרוב שלו נפטר אתמול, באותו יום שנה. בעיר הכי גדולה בעולם רעידת אדמה, כאילו שהמחלות לא מספיקות שם. לא קשה למצוא מוות לשקוע בו. החוכמה היא לצאת.

לי זה לקח הרבה זמן. רגל אחת שלי עדיין שם, למרות שאני מנסה לשכנע את עצמי, או להעמיד פנים, שההליכה שלי קלה ואני לא סוחב איתי מטען של עשרה טון כאב בכל צעד. אני מעדיף את זה ככה. אני מעדיף את הצביטה שאני מרגיש בכל פעם שאני מגיע לפסגה חדשה או סתם משתרע לרגע על זר דפנה או על הספה עם אהובתי וחושב: חבל שהוא לא רואה, חבל שהוא לא יודע, חבל שהוא לא יכול להתגאות.

האלבום הזה אולי לא יהיה איתי בשנה הבאה, ביום הזיכרון הארצי או הפרטי הבא. אבל עכשיו הוא כאן, הוא פותח את כל הפצעים וחובש אותם בנשיקה. והיופי מעט קרוב יותר כשהלהקה פשוט נותנת את כל האלבום להאזנה כמה שרק רוצים:

<a href="http://theantlers.bandcamp.com/album/hospice">Prologue by The Antlers</a>

נ.ב.
ואני חייב לצטט בחיוך את חברי עומר, שכתב לי כך אחרי ששלחתי לו את האלבום: "כשניסיתי לתאר את זה לידידה אמרתי שזה כמו אנתוני מאנתוני והג'ונסונס מצטרף לבל אנד סבסטיאן שכרגע נזרקו מפאב כי הם הלכו מכות עם הוט-צ'יפ, ופגשו ברחוב את רייד שמנסים לנגן כמו אינטרפול בהפקה של הוּד אחרי שהם שמעו את הפוסטל סרביס ביום שבו חברה שלהם זרקה אותם. אבל זה סתם כי ניסיתי לעשות רושם".

10 תגובות על “אלבום הזיכרון הפרטי שלי”

  1. מאת יגאל:

    יפה. תודה.

  2. מאת אור:

    ריגשת אותי לדמעות ואני לא רגילה לבכות בקריאת העונג
    קניתי תהמלצה 'נעשה ונשמע'

  3. מאת אורית:

    אלבום מדהים שהכרתי בזכותך גיא.
    אומנם העיתוי לעצב וכאב על אובדן וסופניות ביום הזיכרון מרחיב את הרגש והבטן המתהפכת, אבל אלבומים מעין אלה וזיכרונות כואבים
    גורמים לי לזכור את כל אלה שגם נותרו בחיים ולחלקם החיים האלה כבר לא יחזרו להיות מה שהיו פעם.
    הם חווים את הכאב גם כפצועים בגוף,בנפש או בשניהם,המשפחה והחברים איתם לאורך השנים והזיכרון שלהם חי ונולד כל יום מחדש.
    כתבת מקסים ותודה על השיתוף.

  4. מאת יניב:

    אלבום מעניין,
    היה קשה לי לשמוע אותו במשרד בזמן עבודה…

  5. מאת איילת:

    אלבום יפיפה,
    מה שכתבת מזכיר לי את
    השיר Revival של soulsavers,
    זיכוך נפש ועצב תהומי שלובים בשלמות.

  6. מאת melquiadess:

    אלבום פשוט מעולה.
    יום אחד לפני כמה שבועות, שמת לינק אליו בסטאטוס שלך בג'י מייל.
    אני כבר לא זוכר מה כתבת שם, אבל אני זוכר שזה גרם לי להכנס ללינק ולבדוק.
    והתגובה שלי הייתה משהו בסגנון:
    וווואווו!!
    זה פשוט טוב!

    לי הם דווקא הזכירו קצת את mew.

    וגם הכתיבה שלך על הקשר בין האלבם ליום הזכרון ולזכרון הפרטי שלך פשוט מקסימה ומרגשת.

    תודה

  7. מאת fireshine:

    זה מזכיר לי שאתמול, בטקס הזכרון באוניברסיטת ת"א, נעם רותם שר את קול פנימי ושיר על "כולם מדברים על הילד", ובכלל "עזרה בדרך" זה אחד מאלבומי בתי החולים המקסימים.
    פוסט מרגש, שוב קוראת ומאזינה

  8. סוף-סוף
    אני מקשיב לזה עכשיו
    הצלחת להפוך את זה לאלבום משמעותי

  9. מאת אני:

    ואוו. קראתי את הפוסט הזה אחרי יום הזיכרון, וממש חבל לי שפיספסתי אותו. אני ממשפחה שכולה ויום הזיכרון היה כל כך קשה השנה, 8 שנים אחרי. וכל מה שכתבת פשוט שיקף את ההרגשה שלי, רגל בפנים רגל בחוץ. תודה שהוספת לי עוד אלבום לפסקול חיים. מוזיקה היא זו שהצליחה וממשיכה להוציא אותי לחיים האמיתיים. תודה.

כתיבת תגובה