10 בנובמבר 2011

השרת העיוור סוגר את שעריו


בשורה עצובה: אתר ביקורות המוזיקה הפתוח "השרת העיוור" נסגר לאחר יותר מעשור של פעילות. האתר האהוב הזה, שמיומו הראשון ועד האחרון פעל תמיד רק למען המוזיקה, בלי קצה קצהּ של פרסומת או חסות, על ידי ולמען אוהבי מוזיקה סקרנים, נסגר "מפאת חוסר עיניין, ומחסור חמור באמצעים לשקם ולתחזק את האתר" כפי שנכתב באתר.

השרת העיוור היה, בשיאו, הלפיד הבוער של ביקורת המוזיקה בישראל. הוא הניף את נס הביקורת הלא ממוסדת הרבה לפני שהיו בלוגים, נתן תמיד קונטרה לעיתונות (כשזו עדיין שמה דגש על ביקורת אלבומים), היה הלב הפועם של סצינת המוזיקה האלטרנטיבית בארץ במשך שנים על גבי שנים, הצית ריבים, ערבי הופעות, מפגשים, רומנים, מגזינים מושקעים, פרויקטים מיוחדים, וכמובן רבבות על גבי רבבות של דיונים מוזיקלים, מטא-מוזיקליים ומטא-דיוניים על קוצו של אקורד, כמו שרק חולי מוזיקה אובססיביים אמיתיים יודעים. הוא אפילו נכנס לשיר של קוואמי.

אני כתבתי לאתר ובמשך כשנתיים הייתי העורך הראשי שלו, שנתיים שבלי להגזים (למרות שרק לפני שבוע אמרתי את זה על "הקצה" כך שזה בטח נראה כבר לא אמין) שינו את מסלול חיי. בהמון מובנים. החל מהעמקת הידע, הטווח והעניין המוזיקלי שלי דרך הבנה עמוקה יותר של תרבות רשת והדרך בה היא שונה מתרבות, התנהלות ומודלים ארגוניים שאינם ברשת, ועד לימודים לא תמיד נעימים אבל תמיד מאלפים וחשובים על פלורליזם, דמוקרטיה, קהילות והחלטות עסקיות (שתמיד הגיעו לאותה החלטה בדיוק: חינם) – כמה מאבני הדרך של תרבות הרשת שלנו.

גם העונג שבת נולד בשרת העיוור, התחיל שם כמדור שבועי בפורום הראשי, עבר למדור החדשות ומשם זינק לדומיין משלו שאתם קוראים בו כרגע.

ומעל הכל, לפני הכל ובתוך הכל היה הדבר העיקרי, הראשי, היחיד: המוזיקה. כל דבר באתר סבב סביב מוזיקה, אהבתה והעיסוק בה. הגילוי והחידוש, ההמלצה וההטפה, המיון והסיווג. תמיד כשחשבת שהגעת לקצה הגיע כותב חדש עם חיבה מופרזת לדת' מטאל יפני או להיפ-הופ ניסיוני מעיר ספציפית בארה"ב ושינה לך קצת את העולם, הרחיב אותו. אחת הסיבות שאני מת על תמונת הכותרת של השרת שמופיעה כאן למעלה (ועיצבה שני קדר) היא שתמיד היה לי נדמה שהילד מצביע כדי לומר לילדה: בואי! את לא מאמינה איזה עולמות נפלאים יש שם מעבר להר הזה. בשרת לא הפסקתי לגלות עולמות מוזיקליים חדשים.

אני עצוב מאוד מאוד לראות שהאתר הענק הזה, שבשנים האחרונות כנראה משך פחות ופחות גולשים, הגיע למצב שבו אין ברירה אלא להחליט לסגור. אני יכול להבין את זה וזה לגמרי לא באשמת אנשי השרת המתחלפים, שתמיד השקיעו שעות וימים ולילות ללא שום ציפייה לתמורה או תודה, מתוך אהבת המוזיקה והעשייה בלבד. זה לא באשמתם כי התרבות משתנה, כי מוקדי העניין והכוח התקשורתי משתנים, ואפילו "השרת", שהיה במשך שנים האלטרנטיבה התקשורתית לעיתונות הממוסדת, הפך למקום ממוסד ואוטוריטי מדי בעולם שבו בפייסבוק ובבלוגים כל אחד יכול לחרוץ דעה בלי לעבור את עורכי השרת בשביל זה, או במילים אחרות – לא צריך להגיע למקום מרכזי אחד שבו קוראים כולם כדי להישמע.

קצרה היריעה אפילו לרפרף על האלבומים, האמנים והז'אנרים שנחשפתי אליהם אך ורק בזכות השרת, כותביו ודיוניו. במשך השנים הקפדתי לקפוץ לשרת מדי פעם, גם כשהייתי כבר מנותק מהקהילה שמשתנה שם תמיד. בכל פעם מצאתי את עצמי שוקע בביקורות מעכשיו ומפעם, וההחלטה של אנשי השרת להשאיר אותו כארכיון היא נהדרת ואני מקווה שהוא יישאר באוויר לנצח.

תודה וגעגועים גדולים לכל מי שאי פעם לקח חלק באתר, כתב, ערך, תרם, התווכח, הגיב, השקיע – ומעל לכל, תודה מכל מעמקי הלב למני, האיש הטוב שהיה ונשאר האבא האמיתי של האתר הזה, השאיר אותו בחיים גם ברגעים הקשים ודחף ותמך בהרבה מאוד רגעים בלי לצפות לרגע לתהילה או אפילו קרדיט. אוהב אותך, מני.

כמה טקסטים בשרת שאני אוהב במיוחד – רשימה מאוד לא ממצה:
כמעט כל דבר שנטע כתבה, אבל במיוחד טרילוגיית הגראנג': גרין ריבר, מאת'ר לאב בון, טמפל אוף דה דוג
עשרה שצריך – פסיכדליה ישראלית, פאנק, גאראז' רוק, אסיד פולק – אבות המזון
אוספי פולארויד
כל המגזינים
ריי על אליוט סמית' ועל גראנדדי
עינב שיף על ברייט אייז, על סמוג, עמיר לב
יאדו על ג'יי-זי אנפלאגד
אנדרטו על Low
שגיא ב על גבריאל בלחסן
ויש עוד המון, עשרות, מאות.

היה שלום, שרת יקר. אהבתיך.

36 תגובות על “השרת העיוור סוגר את שעריו”

  1. מאת אורן:

    עצוב! צפוי אמנם, אבל עצוב. השרת השפיע מאוד על טעמי המוזיקלי, התחלתי לקרוא בו בערך בגיל 12 ועכשיו אני חייב להקליד מהר את התגובה כדי להספיק לצבא…

  2. באמת עצוב. אפילו לי, שתמיד הרגשתי שהאתר הזה הוא קצת גדול אלי כי נכנסתי אליו באיחור רב אחרי שהתגבש. מקווה שבעתיד השרת יעשה מעשה עין הדג ויחזור בקונסטלציה אחרת.

  3. מאת חמוטל:

    עידו גנב לי את המילים מהמקלדת, אבל אלה באמת שבועיים עצובים – גם הקצה וגם השרת… what's next??
    מנחם לדעת שיישאר הארכיון, גם כדי שיישאר תיעוד למפעל החשוב הזה ואנשים יוכלו להמשיך להכנס ולקרוא (ולהשלים פערים, כמוני..).

  4. מאת עידית:

    עצוב מאוד לשמוע. השרת היה המקום הראשון שבעצם "ביליתי" בו באינטרנט. זה המקום הראשון בו כתבתי על מוזיקה, נחשפתי להמון אלבומים וז'אנרים שלא הכרתי, לעולם של פורומים ודיונים, הוא שייף את יכולות ההפקה שלי עם אוספי פולארויד ופרוייקט המיקסטייפ והכי חשוב – כך הכרתי אותך גיא. אתה גם חבר יקר ואם לא היינו מכירים, אולי גם לא הייתי מכירה לעולם את בעלי :)

  5. מאת עמית:

    עוד מעוז מוסיקה פרוגרסיבית נסגר… איפה אני אשמע על להקות שלא שומעים עליהן בשום מקום?

    להתראות השרת, אני מבטיח להמשיך את מורשתך בבלוג שלי…

  6. מאת רונרון עכברון:

    לילה טוב שרת יקר, נעמת לי מאוד – נפגשנו אי אז ב-2007 ורק לפני יומיים עוד ערכתי את הפורומים שלך.
    אני עדיין חייב לך על הגילוי של ת'רסטון מור, על פורטוגל דה מאן, על מייק פאטון, מארק לונגן ועל עשרות אמנים, אלבומים וז'אנרים.
    חוץ ממה שגיאחה כתב פה, אני חייב להוסיף שהשרת היה חייב לעבור מתיחת פנים כלשהי מבחינת העיצוב הגראפי והטכנולוגי – הממשק מאחורי הקלעים היה מסורבל וקשה למשתמש כמו רוטווילר אחרי שבוע צום.
    אולי יבוא גרעין קשה חדש של גיקים עכברי מוזיקה, ירים את הכפפה ויחדש את ימיו של השרת – אולי לא והמקל הועבר רשמית לבלוגרים. נחיה ונראה.

  7. מאת דראמפי (עדיין בחיים!):

    אמנם לא נכנסתי לשרת כבר המון המון זמן, אבל הידיעה הזו עשתה אותי עצובה, במיוחד לאור העובדה שבזכות "השרת העיוור" פגשתי את האיש שלו נישאתי (אזרחית) לפני פחות מחודש.
    צריך לארגן איזה מפגשון ולהרים כוסית לזכר הימים הטובים, אתה לא חושב?

  8. מאת רועי:

    עצוב… חבל ביותר.

  9. מאת אליסף דעואל:

    כשהסייעת בכיתה א' ניסתה בסבלנות כלפי חוץ אך בחוסר אונים כלפי פנים ללמד אותי לכתוב נכון את אותיות הא'-ב', היא לא שיערה לעצמה שרק 13 שנים מאוחר יותר אני אלמד לכתוב.

    ה-"שרת העיוור" לא היה המקום בו למדתי לכתוב נכון את אותיות הא' –ב' ולמעשה עד היום אני עושה זאת בצורה שגויה, אבל הוא כן היה המקום בו למדתי איך ניתן להשתמש באותיות הללו כדי להעביר חוויה בצורה שטרם הכרתי.

    באותם הימים בדיוק סיימתי 12 שנות שטיפת מוח של מערכת חינוך המסרסת כל זיקה יצירתית מכפופיה ומטפטפת להם כי כתיבה טובה נמדדת אך ורק בהקפדה על דקדוק, חלוקה נכונה לפסקאות ומבנה קוהרנטי. "השרת העיוור" היה עבורי כמו אצבע משולשת לכל הבולשיט הממסדי שהוזרק לי בעל כורחי. רק שם הבנתי כי לכתיבה טובה יש שלושה תנאים הכרחיים, תשוקה, תשוקה ותשוקה.

    בדיאלוג שנון בסרט "גברים לבנים לא יכולים" אומר ווסלי סנייפס לחברו הלבן, וודי הארלסון שאנשים לבנים לא יכולים לשמוע את ג'ימי הנדריקס, הם מאזינים לג'ימי הנדריקס. ב"שרת העיוור" קראתי ביקורות של אנשים שלא מאזינים למוזיקה, אלא אנשים שחווים מוזיקה. אנשים שהמוזיקה היא לא חלק מהחיים שלהם, היא החיים עצמם והרבה יותר מכך וככאלה הם ידעו לתרגם אותה לחוויות הרגשיות העמוקות ביותר.

    אחרי שנים של קריאת ביקורות מוזיקה בעיתונות הכתובה שהתמקדו במושגים פשטניים של "טוב" או "רע", "מעניין" או "משעמם", לפתע נתקלתי במשהו אחר לחלוטין. פתאום הבנתי שביקורת טובה לא חייבת לספק שורה תחתונה או מספר כוכבים. בביקורת טובה החוויה של ההאזנה למוזיקה עוברת דרך המילים עצמן.

    אם זה על ידי סיפורים מהחיים כמו אחד שניסה להימלט מערב עיון על סיינטולוגיה עם זוגתו בעזרת אלבום של סנט אטיין או סיפור על אהבת נעורים דרך אלבום של סול אסיילום. הכל שם הרגיש כל כך מוחשי, כשקראתי ביקורת על וו-טאנג ממש התחשק לי לעטות על עצמי קפוצ'ון ולצאת לתור ברחובות הזועמים בשעת לילה, כשקראתי ביקורת על "קלקסיקו" הרוחות של הפרבר האמריקאי נשפו בי וכמעט יכולתי לחוש בריח שדות החיטה הבלתי נגמרים.

    רק שם למדתי לכתוב. רק שם הפסקתי לחשוב במושגים של פסקאות ותחביר נכון, והתחלתי לחשוב במושגים של רגש. רק שם ניסיתי להכניס את עצמי פנימה אל תוך המילים, לזקק מתוך מוזיקת הטראנס, שהייתי שומע בלי סוף באותה תקופה את החוויה האמיתית שהיא מעבירה בי. לנסות להבין מה עומד באמת מאחורי רצף הצלילים ההזויים הללו, מה הם עושים לי, כיצד הם כרוכים בחבל הטבור של מציאות חיי. זה הוציא ממני המון, פתאום הבנתי

    שכשהתשוקה וחדוות היצירה בוערת, ביקורת הגבולות העומדת כמחסום בפני הדמיון נפרצת כלא הייתה. ומהמקום הזה הגיעו "ביקורות" שכל כולן דיאלוג בין יוצר טראנס לממציא האל.אס.די בית משפט בו מועמדים מוזיקאים לדין באשמת הפצת חומרי הזיה או סיפור הוצאתי להורג בידי חבורה של מבקרי מוזיקה.

    במהרה הפך להיות "השרת העיוור" לחלק בלתי נפרד מסיבוב האתרים הקבוע שלי, זה שעושים בכל כניסה לאינטרנט וכולל את אתרי החדשות הגדולים, פייסבוק, מייל ושאר אתרי הענק. בהשוואה לסיבוב בעיר, ביחס לקניונים הגדולים כמו "יוטיוב וגוגל, "השרת העיוור" היה הפאב השכונתי האהוב. המקום אליו אפשר להיכנס גם לבד, להתיישב על הבר עם בירה זולה ולמצוא תמיד מישהו מעניין לשוחח איתו.

    עד יומו האחרון, המשכתי להיכנס יום יום ולשתות את הבירה שלי ב"שרת העיוור", לאט לאט התמעטו המבקרים הקבועים של הפאב, רבים מהם עברו לכתוב במגה-ברים הענקיים של אתרי התרבות הגדולים, אחרים פתחו פאבים משלהם בדמות בלוגים מוזיקליים. גם אני התחלתי להתפרנס מכתיבה באתר גדול ומיעטתי לכתוב ב"שרת העיוור", אך המשכתי להיכנס ולקרוא באופן קבוע, ממש מתוך הרגל.

    ההודעה על סגירתו של האתר האהוב עליי ביותר מאז היום הראשון בו הקשתי את צירוף האותיות: "דאבליו, דאבליו, דאבליו", לא נחתה עליי כרעם ביום בהיר. היה זה תהליך איטי ועצוב של דעיכה במהלכו התעקש האתר על מבנהו הישן והטוב אל מול האינטרנט הדינמי שהשתנה בקצב מסחרר מהיום בו הוקם השרת לפני יותר מ-10 שנים. ובכל זאת, כשחלפתי בשיוט הווירטואלי באותה הפינה הקבועה שלי וראיתי את החלונות מוגפים ואת השלט המתנוסס המודיע: "סגור", הכתה בי אותה תחושת מועקה מכבידה אשר שמורה לגוויעתם של מקומות אשר מהווים חלק בלתי נפרד מסיפור חייך, אחרי הכול זהו המקום בו למדתי לכתוב.

    • מאת גיאחה:

      אליסף, תודה על התגובה המרגשת והנפלאה הזו. אני מסכים עם כל כך הרבה דברים שכתבת בה. ואני גם אוהב מאוד את הביקורות שלך בשרת.

      דראמפי – איזה כיף לפגוש בך שוב!

    • מאת גיאחה:

      נאמבר45 – אני מסכים לחלוטין, זה הפסד עצום. מקווה שהדטאבייס קיים וצריך רק להשיב את התצוגה שלהן.

  10. מאת אנגלופיל:

    "אחד הדברים היפים בשרת העיוור הוא מגוון האלבומים הרחב עליו נכתבות הביקורות. ניתן למצוא בשרת ביקורות על אלבומים קלאסיים שנכתבות מתוך חרדת קודש ושאף אחד לא יעז להגיד עליהם משהו רע; ביקורות על אלבומי האינדי החדשים והמיוחצנים של השנים האחרונות; ביקורות על זמרות פופ ממוסחר שהתקבלו בהתחלה בלעג ואחר כך באהבה והבנה; ביקורות על מיינסטרים ישראלי ועל אינדי ישראלי, ביקורות היפ הופ והמון המון ביקורות על אלבומים שלא שמעתי עליהם בחיים."

    כך נפתחה אחת הביקורות שלי בשרת שנכתבה לפני כמעט שלוש שנים ואני עדיין עומד מאחורי כל מילה בפסקת הפתיחה הזאת. לא היה שום אתר אינטרנט אחר בעולם, גם לא באנגלית, שבו הייתי יכול לכתוב ביקורות גם על בלק בוקס רקורדר וגם על אווריל לאווין, לכתוב ביקורות שגרתיות לצד ביקורות ניסיוניות על כישלונותיי להתחיל עם מוזיקאיות אמריקאיות יפהפיות ומוכשרות בפייסבוק, להודות בפה מלא שאני אוהב גם את הסמשינג פאמפקינס וגם את אשלי סימפסון ולריב עם עשרה אנשים בבת אחת על עשרה נושאים בבת אחת שכוללים בין היתר שאלות הרות גורל כמו למה כל-כך הרבה מוזיקה טובה חייבת להיכתב תחת השפעת חומרים לא חוקיים, למה דייויד בואי עדיין כל-כך אוברייטד וריילו קיילי עדיין כל-כך אנדרייטד, מה הקשר בין האובססיה הבלתי נסבלת שלי לרדיוהד לבין מוזיקה שחורה ולמה לעזאזל דודי לא מפסיק לדחוף רשימות. עד יומו האחרון של האתר נאבקתי, גם אם בצורה מנג'סת ומעצבנת, כדי להחזיר את השרת לימי תפארתו, אבל באמת שאני לא מפנה אצבע מאשימה כלפי אף אחד מהנוגעים בדבר כי אני יודע שכל מי שבאמת היה מעורב בניהול השרת השקיע בו לפחות פי 10 יותר ממה שאני השקעתי כל יום. היה לי הכבוד והעונג (שבת?) לכתוב את הביקורת האחרונה שהתפרסמה בו, שנכתבה בעקבות פרידה מחברה שלי אבל כמובן שברגע שבו התחלתי לכתוב אותה כבר ידעתי מיד שזאת תהיה גם ביקורת פרידה מהשרת. כמו שאמר כאן כבר מישהו אחר למעלה, כולי תקווה שיום יבוא ומני יפתח את האתר שוב עם ממשק אחר ומשודרג, כי בעין הדג אולי כיף אבל בשרת פחות מפחיד (לפעמים) וגם לא צריך לסמן ספוילרים. יהיה זכרו ברוך.

  11. מאת חנוך:

    לא מפתיע בכלל.
    היה גוויה לפחות 3-4 שנים.

    עולם האינטרנט מזכיר לי כיום שכמו קבוצת צבועים שקורעות טף לגזרים, ככה הגולשים מנסים לקרוע נתח מעוגת תושמת הלב.

    כלומר בלוגים ותגובות, פייסבוק וספירת לייקים.
    כל אחד והלייק שלו.

    השרת העיוור, כבר מזמן לא במתכונת הזו.
    גם פורומים – לא.

    מה יהיה בשנה הבאה ?
    כל אחד לעצמו.
    עד מתי נספור לייקים ?
    עד מתי נלחם לנו על פיסת הצומי הקטנה ?

    בגלל זה השרת העיוור גמר.
    זה לא באשמתו.
    העצב אינו על השרת, העצב נמצא במקום אחר מסיבות אחרות.

  12. מאת מנואל קאלברה:

    אליסף, מאוד מרגש מה שכתבת.
    אין לי הרבה מה להוסיף, חבל שאחד האתרים האהובים עלי אי פעם נסגר. אבל זה היה הדבר הנכון לעשות, בהתחשב במצב העלוב שהשרת הגיע אליו.

  13. מאת Number 45:

    העלמת התגובות מכל הביקורות בשרת היא בעיני אובדן גדול יותר מעצם סגירת האתר. יצא לי לחזות בלא מעט דיונים נהדרים מתקופת הזוהר של השרת שהתפתחו בתגובות ולרבים מהם חזרתי לקריאות נוספות יותר מפעם אחת.

  14. מאת לאליסף דעואל:

    בהמשך למה שכתבתי קודם, השרת העיוור נהיה אתר ביקורות לכותבים עצמם.
    בגלל זה ירד, ללא קוראים.
    בהתחלה זה נחמד שהמבקר כותב מזווית אישית, סיפורים אישיים, תשוקה וכהנה.
    אחרי זמן קצר , הקורא מגלה שגם לו עצמו יש סיפורים אישיים, וכבר לא מתעניין בסיפורי אחרים. הרי חלאס, כמה אפשר ? לבד מזאת, לא תמיד הקורא יסכים עם הכתוב ודרך הכתיבה.

    שוב, זה מתקשר לי לפייסבוק, שם כל אחד מחפש את הצומי הקטן שלו, וכולם מושכים לכל הכיוונים.
    (גם זה יתפרק להערכתי)

    חנוך

  15. את מה שיש לי להגיד, וזה המון, אני אומר כאן:
    http://japaninadishpan.blogspot.com/2011/11/2001-2011.html

  16. מאת אדר שלו:

    אין כמו השרת ולא יהיה עוד לעולם.
    וגם אני גרופי של הביקורות של נטע. היא עדיין כותבת איפשהו? איפה אפשר למצוא טקסטים שלה?

  17. מאת arik feldmar:

    אכן יום עצוב למוזיקה.
    זה באמת היה האתר היחידי בעברית שסיפק ביקורות מוזיקה שהן הרבה מעבר לסתם פרטים טכניים על אלבומים.
    רק לאחרונה יצא לי לקרוא ביקורת בשרת על האלבום "קרוב" של אהוד בנאי ונזכרתי מה ריתק אותי באתר הזה מלכתחילה, העובדה שיש אנשים שבאמת חיים את המוזיקה, במלוא מובן המילה – אם הם באמצע טרק בהודו והקטע בארמית של "רחוב האגס 1" לפתע מתנגן להם בראש או התרגשות מזריחה מפעימה שמשתלבת באופן מושלם עם הופעתו של בנאי במצדה, אי שם בשנת 94'.
    רק שם הבנתי שכדיי לכתוב על אלבום קלאסי שכבר נאמר עליו הכול, חייבים להביא משהו אישי, סיפור אישי – כפי שניסיתי לעשות בביקורת שלי ל"צד האפל של הירח".
    באתר הכרתי אלבומים מופלאים לראשונה – מ grandaddy-the sophtware slump
    ועד "מנועים קדימה" העצום של אלג'יר.
    באמת מצער לחשוב שהאתר הזה סיים את פעילותו. הלוואי והוא יחזור ביום מהימים.

  18. מאת ilana.pa:

    לפחות יש ארכיון לשוב אליו מדי פעם ותקוה זעירה שהאתר ישוב לפעול מתישהו.

  19. מאת עידו שחם:

    רצף התגובות פה נהיה לסוג של פגישת מחזור וירטואלית, איזה כיף! אליסף ואנגלופיל, תמיד אהבתי את הכתיבה שלכם, התגובות שהשארתם פה ריגשו אותי. דראמפי, מדהים כמה היכרויות נעשו במסגרת השרת העיוור, ואני יודע רק על קצה הקרחון. כוס וויסקי לזכר השרת העיוור באיזשהו פאב זה רעיון אדיר.

  20. מאת מיכאל גינזבורג:

    יום עצוב לחובבי המוזיקה ודרך הבנתה :(

  21. מאת זולי:

    אכן, צובט בלב. פתאום אני נזכר בכל האלבומים שאמרתי לעצמי שאני חייב לכתוב עליהם ביקורת לשרת… היה כיף וכבוד גדול לכתוב לשרת וכיף וכבוד גדולים להתוודע למוזיקה משובחת ויותר מזה לכתיבה הכי טובה ואותנטית שקרתה פה. והיתה גם סוג של סצינה, ובהתחלה היתה ממש תחושה של קהילה והיה סה"כ אחלה.

  22. מאת יעל ר.:

    יש לי עדיין איפשהו על המחשב שתי ביקורות שכתבתי לשרת וטרם שלחתי (אחת עוד לא גמורה, והשנייה חורגת כל כך מהקו המוזיקלי של השרת לזמנה שקצת חששתי לשלוח…). להיכנס לקהילה כל כך קנאית למוזיקה היה מפחיד מעט. לקח לי זמן להתגבר ולכתוב שתי ביקורות ("הו הו" של הקספרים ו"קרוב" של אהוד בנאי) שהרגשתי שזהו, אפשר להיכנס איתן לשרת ולא להיצלב. היה כל כך כיף להיות חלק קטן מהאתר הזה.

    לא נכנסתי לשרת כבר הרבה זמן. מריבות שהיו שם לפני כמה שנים קצת הרתיעו אותי והמרחק הלך וגדל עם הזמן, ובכל זאת, עצוב. כל כך הרבה ביקורות פנסטסטיות, מהלב ומהבטן, עם המון אהבה ותשוקה למוזיקה – שאלו הדברים שאנחנו באמת עצובים על לכתם הרבה יותר מעל האתר הפיזי, גם במקרה של "הקצה".

  23. מאת שייסה:

    אני חושב שיש כאן איזשהו סילוף עובדות על מנת..לא לדבר סרה במת.

    לא הבלוגים ולא הפייסבוק הביאו למות השרת, השרת הביא למותו בעצמו. יש אולי טעם לדון בשאלה האם היה צריך לבחור..איזו נישה בנק' מסוימת, ולמשל להשאיר את האתר בכיוון המוסיקלי הבסיסי שלו – רוק אלטרנטיבי\אינדי\ניסיוני וכדומה מבלי לפחד שיגידו עלינו שאנחנו עושים סלקציה. וכמו בז'אנרים המוסיקלים, כך גם ב"חופש הביטוי" שכנראה כל כך פחדו לפגוע בו עד שמצאו בפורומים, בתגובות ומן הסתם בסופו של דבר גם בביקורות החדשות – 3 טרולים, ששניהם מהם לדעתי היו אותו אחד (שגם הגיב פה), שהיוו במשך השנים האחרונות את כל הקהל של השרת. השרת יכל להשאר רלוונטי כמעין פיצ'פורק ישראלי, אבל בחר פשוט לשבת תקוע על הכסא ולפרסם כל מה שמגיע אליו וכל מה שנכתב בו.

  24. מאת מוסה ג'י:

    אחרי מות קדושים אמור

    זו דרכו של עולם, עם כל הצער שבדבר. מגיע הרגע בו יש לקוד קידה ולרדת מהבמה (אגב, במידה מסויימת זה גם נכון ל"הקצה" שהפרישה כפויה שלה אולי תוליד גלגול אחר מחודש )

    השרת היה תחנה מאד משמעותית בחיים שלי, גם אם לא כתבתי שם כמעט. הוא עזר להצית בי מחדש להבה שכבתה. התודה, הברכה וההוקרה לכל מי שעשה שם במלאכה.

    אני אשמח אם מישהו ירים את הכפפה ויארגן איזה מפגש

  25. מאת מוסה ג'י:

    אדר – נטע בהחלט כותבת, למעשה היו כבר כמה גלגולים. כתוב את המייל שלך ואעביר אליה, ואני בטוח שהיא תשמח להפנות אותך ללינק המתאים.

  26. מאת מני:

    תודה רבה לכולם על תהגובות המרגשות. בהחלט עצוב לי להוריד את הפלאג כרגע מעל השרת העיוור. כולי תקווה שהפרוייקט הזה יוכל להתרומם שוב באחד הימים. (כולי תקווה שיהיו די מתנדבים שיגרמו לזה לקרות).
    * מי שמעוניין בחולצות של השרת העיוור מוזמן ליצור איתי קשר

    גיאחה, אוהב אותך גם!

  27. מאת קוב ג':

    הקשם של השרת היה לדעתי הסיפורים האישיים המלווים כמעט כל ביקורת. הרגשתי חוויה שלמה-כאילו בכל ביקורת פגשתי עוד אדם שמוזיקה היא חלק כל כך גדול ומשמעותי מחייו, ולא סתם עוד משהו נחמד ברקע…ידעתי שאם בא לי לשמוע משהו חדש אני יכול לקבל המלצות מעולות בשרת, ואם בא לי לקרוא משהו נוגע-אני יכול לעשות זאת באותו המקום בדיוק. העיקר היה המוזיקה-אך לא הרבה מאחוריו הייתה אנושיות מקסימה וכובשת. גיליתי דרכו את Jewlia Eisenberg המדהימה, את Fion Regan המקסים, את Lisa Hnnigan המתוקה, את Feist המהממת, והיריעה קצרה מלהמשיך…וגם כוונתי דרכו לאלבומים באמת טובים של אומנים שכבר הכרתי אותם היכרות שטחית, אך לא ידעתי מאיפה כדאי להתחיל להקשיב להם…אני מאושר שהיה לי העונג להכיר את המקום הנפלא הזה, שהיה אכן "מקום" במובן הפיזי כמעט, להשתקע בו ולשכוח שאני מול המחשב, להרגיש כאילו אני בשיחה כמעט אישית עם אדם שמעביר לי תחושות אישיות ונפלאות כל כך ושולח אותי לחקור את תחושותיי שלי בעצמי בחנות הדיסקים הקרובה או אפילו באינטרנט. מדורים כמו "עשרה שצריך" , "הגיבור הלא מושר", והצ'ופרים המענגים כמו האוספים שחולקו שם לכל מי שרוצה בחינם…אחחחח…לא איכפת לי מממשק ישן ועיצוב שלא מתחדש, זה היה מעין מקום קשום שעד היום, בין כל האתרים המתחרים על הטייטל "אתר המוזיקה האהוב עלי", אף אחד לא הצליח להדיח ועדיין מצאתי שם שלשום-ביקורת נהדרת לאלבום מקסים שלא ידעתי שקיימת…היה שלום "שרת עיוור" נהדר, שפתח לי את העיניים והאוזניים והלב בכל כך הרבה צורות ואופנים. אני מקווה שמישהו, ביום מן הימים, יחליט לבצע בו החייאה משיחית-תחייה של ממש באופן פורה ונפלא. ועד אז, הנחמה היחידה שלי,היא שיש את האתר המ-ע-ו-ל-ה שלך גיאחה, ותקווה קטנה שקוואמי ונדב רביד עוד יקימו את "הקצה" לתחיה בצורה אחרת ובמקום אחר מתישהו…יאללה! טלפון אליהם, לקוטנר, ליוצאי השרת וקדימה-להקים איזה בר אינטרנטי חדש, או אמיתי אפילו-לשוחרי מוזיקה מושבעים!!! מי ירים את הכפפה?

  28. מאת קוב ג':

    חחח…סליחה על העילגות המתפרצת…כל ה-סמ"כים התחלפו עם שי"נים…חחחחח…יצא מבדר

  29. מאת נעם:

    השרת אף פעם לא היווה חלק מרכזי בחיים שלי*, אבל באסה שהוא מת. סתם כי רציתי לכתוב עוד תגובות, ושיהיה איזהשהו סיכוי שיום אחד אני אסיים בקורת משופצת ואוליאולי היא תתפרסם.

    * וגם האתרים שמהווים חלקים גדולים יותר מהחיים שלי, לא מהווים חלק מרכזי. ואפילו, רחמנא לצלן, מוזיקה לא מהווה חלק מרכזי. סתם משהו ממש ממש מגניב.

  30. מאת danש:

    ב 2002 (בערך) שמעתי על השרת העיוור וברצון נענתי להזמנה באתר וכתבתי שתי ביקורות. ניערתי את את הכשרון הספרותי (הלא גדול) שלי, שלא היה פעיל מאז שעורי חיבור בתיכון ושלחתי לדוא"ל באתר.
    אחרי חודש, כשלא קיבלתי שום תגובה כתבתי שוב. קיבלתי מהדוא"ל של השרת העיוור תגובה ממישהו שלא טרח אפילו להזדהות. כל מה שהיה לו להגיד לי שזה לא בסדר שהדוא"ל שלי לא תומך בעברית, כאילו שזה תלוי בי. בקורות האלבמים שמסרתי היו במסמכי וורד ובעברית.
    הבנאדם לא טרח להתייחס לגוף הביקורות שהשקעתי וטרחתי עליהן.
    את התמיכה שלי מפעיל האתר איבד. נהנתי לקרא מה שנטע ודימונד דוג כתבו. אני לא שמח שהאתר נסגר אבל גם לא אבכה על זה.
    שלום ולא תודה

כתיבת תגובה