עונג במה: איאן בראון
לפני שבוע שודר משחק הגמר של ליגת האלופות האירופית, צ'לסי נגד מנצ'סטר יונייטד. אתם בטח כבר יודעים איך זה נגמר – הגביע הוחזק ונושק ונלקח הביתה, למנצ'סטר. אתמול הופיע איאן בראון בהאנגר 11 בתל אביב, הופעה ראשונה שלו בארץ אם אינני טועה. וכל ההופעה חשבתי על כדורגל.
More, more monkey business! תצלום: עידית נרקיס
1: חימום ומתיחת שרירים
הדלתות נפתחו ב-20:00. הגענו בדיוק להופעת החימום של ישראלים\פעולה\סקס, להקת הרוקנ'רול-מלוכלך בראשות המלך מאור כהן, שנתנה הופעה לא מלהיבה במיוחד מלבד השיר האחרון המעולה, "בית היוצר". באופן כללי כדאי מאוד להניח יד ואוזן על האלבום שהם הוציאו לפני שלוש שנים, שנשמע כאילו הוא הוקלט במוסך אבל עם כל הקונוטציות החיוביות של התיאור הזה. בינתיים התהלכנו על הקווים במתח, אמרנו שלום לחברים ומכרים, וחיכינו שיתחיל המשחק הגדול. לכבוד יום ההולדת, חברתי הטובה עידית נתנה לי משרוקית-אונס (לכל מקרה שלא יהיה!), מה שכנראה הפך אותי לשופט.
2: שריקת הפתיחה
איאן בראון עלה לבמה ב-22:45 (ג'יזס!), אחרי פתיחת חצוצרה קצרה ונהדרת מתוך "הסנדק" ש… לא הובילה לשום מקום. קטע החצוצרה נגמר, פאוזה של מחיאות כפיים, ורק אז עלו כל הנגנים לבמה לתשואות הקהל, וחבל. טוב היו עושים בראון ולהקתו אם הפתיח הנשיפתי היה מתגלגל לפתיחת שיר כלשהו. אבל ניצול מומנטום היה אחת הבעיות העיקריות של החלוץ בראון, ועל כך בהמשך. בינתיים, מתחילים. אחד החוקים העיקריים בספר ההופעות הגדול אומר: אם לא הרכבת מראש סטליסט מלא מחשבה, תתחיל עם השיר שפותח את האלבום האחרון שלך. לבראון לא היה סטליסט מעניין, והוא אכן פתח עם "The world is yours" (אלא אם כן זיכרוני מטעה אותי בצורה מביכה), שיר חלש בעל מילים מביכות מאלבום חלש ועמוס קלישאות. עם זאת, "Made of stone" של הסטון רוזס כשיר שני הציל במהרה את המצב, ומבט חפוז סביבי הבהיר לי בדיוק מי בא בשביל בראון החדש ומי כאן בשביל הנוסטלגיה מימי המאדצ'סטר (רמז: הם יודעים רק את המילים של הסטון רוזס ונראים כאילו לא רקדו בהופעה כבר עשור, שזה חינני).
3: קילומטרז'
בגמר ליגת האלופות שמתי לב לראשונה לסטטיסטיקות שרצות על המסך. בשלב מסוים לקראת מה שנראה אז כסוף המשחק הוחלף אחד השחקנים, ועל המסך הוצג מספר הקילומטרים שרגליו הספיקו לגמוא על הדשא. זה היה משהו בסביבות ה-13 קילומטר, וחשבתי לעצמי "שיט, זה המון!". על ההליכון הבלתי נראה שלו, איאן בראון צעד במקום לפחות מספר דומה של קילומטרים, אם לא יותר. האם הוא יודע לאן הוא הולך?
4: ככה לא בונים סטליסט
כדורגל משחקים 90 דקות, על פי רוב. 70 הדקות הקצרות של בראון על הבמה הרגישו כמו משחק כדורגל עם הארכה ופנדלים. ברגעיו הגדולים בראון יודע לייצר המנונים נפלאים ומרוממי רוח, מהסוג שיציעי הכדורגל באולד טראפורד ישמחו לצעוק בכל גרונם, והוא גם טוען אותם בגרוב מדבק. בשאר הזמן הוא ממלא את שיריו בגרוב בסיסי בלבד שמספיק כדי להזיז את הרגל ולנענע את הראש, אבל לא מספיק כדי להחזיק ארבע דקות על הבמה ללא התפתחויות. בשירים כאלה גם בראון נראה משועמם, מתהלך לאורך הבמה ללא התלהבות ניכרת וממלא את תפקידו על המיקרופון כדי לצאת ידי חובה. וזה לא שאין לו חומרים מספיק טובים, האל חנן אותו בכמה אלבומי סולו מלאי ממתקים וגם בשירים של הסטון רוזס. אבל במקום לנצל אקסטזה בקהל בשיר כמו "My Sweet Fantastic", למשל, כדי להניף אל על את השירים הבאים וליצור רצף שלא נשכח גם כשיצא האלבום הבא, ההתלהבות נמוגה בן רגע בשיר עם קצב איטי יותר, או סתם נטול עניין. זה חזר כמה פעמים בהופעה, ולרוב החריב את המומנטום. לחלוץ שלנו היו הרבה הזדמנויות מצוינות (לא מעט בזכות המתופף הנהדר), אבל הוא החמיץ את רובן.
אני חזק יותר מכולכם! תצלום: יעל רגב
5: אופוריה
עם זאת, המערכה הזו על הדשא הסינטטי שנפרש בכניסה להאנגר הוכרעה בארבעה גולים מרהיבים של בראון ישר אל חיבורי הלב הנפתח והזרועות המונפות שלנו. ארבעה המנוני-נצח הפיל עלינו בראון בערב אחד: זה התחיל ב-"Time is my everything" המדהים, עם ליין החצוצרה האהוב עליי ביותר בעשור האחרון (וזה עשור שהביא עמו דיסקים של קלקסיקו, זה לא צחוק!), המנון אופורי וסוחף שמרגש אותי גם בהאזנה המיליון. מאוחר יותר, גם הוא מהאלבום המעולה Solarized, הגיע "My sweet fantastic" – גם בו החצוצרה החיה על הבמה וכלי הנשיפה המסומפלים שימשו כמנועי סילון שהטיסו את ההאנגר לסטרטוספירה. לקראת הסוף הגיע הרגע שכל בן 30 ומעלה באולם חיכה לו – הבאס המתגלגל והתת-קרקעי שפותח את "I wanna be adored" התחרה בעוצמתו הריכטרית רק ברקיעות הרגליים של כאלפיים נוכחים, ובסוף בסוף ננעלה ההופעה אולי בהמנון הגדול ביותר של בראון – "F.E.A.R", שהמשיך להתנגן לנו בראש ולהתפזם לנו בפה גם כמה שעות אחרי שהצפצופים באוזניים נעלמו (ובאמת, ווליום אנושי יותר לא היה מזיק).
6: ובסוף? תיקו חינוכי*
שלושת ההמנונים הנ"ל (מלבד זה של הסטון רוזס) מתמצתים את הדבר שבו, בעיניי, מתמחה בראון בשיאו: להפוך תפקיד של כלי אחד לאייקוני (כלי המיתר ב-"F.E.A.R", החצוצרות בשניים האחרים), ולטעון את הגרוב במילים מרגשות באמת, פשוטות, מהלב. ברגעים כאלה הלב גואה, הרגליים קופצות, העיניים נעצמות – ברגעים כאלה החווייה של ההופעה אופפת אותך מבפנים ומבחוץ. חסד.
אבל חוץ מזה – נחמד. איל רוב הגדיר את זה היטב בוואלה: "וכמה שהיו סיבות להתאכזב אתמול, לא נראה לי שהיה מישהו שבאמת התאכזב". חוסר ההתלהבות, ההיצמדות הקנאית של הלהקה לעיבודים הקיימים, התאורה, הסאונד, ווטאבר – בסוף די התרגשנו. אולי לא יצאנו מעולפים (כמו בחורה אחת שנסחבה לנגד עינינו באמצע ההופעה וגרמה לנו לתהות בקול: מי לעזאזל מתעלף באיאן בראון?), אבל בהחלט שמחנו שבאנו. לו הייתי פוגש את בראון מחוץ להאנגר לא הייתי מתנפל עליו בחיבוקים, אלא לוחץ את ידו וממלמל "Good game, lad, good game".
תצלום: עידית נרקיס
רישומים בשולי הפנקס:
- בערך חצי מהזמן היה קשה עד בלתי אפשרי לראות את פניו של בראון מאמצע האולם (אלה שעמדו צמוד לבמה בטח ראו). זה בסדר לוותר על ספוטלייט שעוקב אחרי הסולן, וזה גם בסדר, יחסית, להציף את אחורי הבמה באורות צבעוניים ואת הקהל באורות מסנוורים. אבל במקרה כזה, נא לדאוג לאור בקדמת הבמה, שם משוטט הסולן אנה ואנה ונותר בחשיכה שירים שלמים.
- ההאנגר הוא מקום ענקי, והתקרה הענקית שלו מרוצפת ציוד תאורה מרהיב שיכול לשמש רייב מטורף. בהופעה כזו, שברגעי השיא שלה אכן מקפיצה את הקהל לכיוון הרייב המטורף, חבל שלא נעשה אף שימוש בציוד הזה. קצת אווירת דיסקוטק ענקי עם להקה חיה הייתה מטיסה את הערב הזה לשמיים.
- כן, בראון מזייף קצת. וזה בסדר. הוא לא מכאיב באוזן והוא לא הפרפורמר הכי טוב בעולם. עם זאת, כנראה שגם לא הכי גרוע בעולם. האוזניים שלי אכן כאבו כשיצאתי, אך היה זה מפאת הווליום הקצת-מוגזם ולא מפאת זיופים מחרידים.
- כשאיאן בראון צועק Thank you במבטא מנצ'סטרי כבד וכשהמיקרופון תחוב לו בחצי הדרך אל השקדים, זה נשמע בדיוק כמו Fuck you Tel Aviv! שזה מצחיק.
רשמים מהיציעים הסמוכים:
אייל רוב בוואלה | עמרי חג'ג' במומה | עמית יולזרי ב-nrg | עידן רינג בעכבר העיר | עמי פרידמן בסיטימיול
time is my everything לקוח מהאלבום האחרון.
וכן – מהשורה הראשונה ראו את החבוב יופי, אחרי שהצלמים סוף סוף סולקו…
אופס, טעות של שעת לילה מאוחרת…
האמת שהוא פתח בgoodbye to the broken :]
ובאמת שאת הצעידות שלו אין מה לבקר…צעידות של קוף, אבל צעידות של מלך.
🙂
הוא אכן פתח עם Goodbye to the Broken מהאלבום האחרון.
אני אישית שמח שהוא שר רק 3 שירים מהאלבום האחרון והמאוד מאכזב שלו, ו-5 שירים מ-Solarized המעולה.
חוצמזה, גיאחה, אני זוכר דווקא שני שיאים אחרים ומאוד משלהבי קהל. הראשון, באופן די מפתיע, היה Longsite M13 והשני היה I am the Resurrection של הסטון רוזס.
בקיצור, לא ההופעה הכי טובה שהייתי בה, אבל בהחלט לא הופעה מאכזבת. שני הדברים היחידים שהפריעו לי היו הסאונד הלא-משהו של השירה של בראון, והעובדה שאנשים בשורות היחסית ראשונות התעקשו לעשן למרות שהיה מחסור ברור בחמצן (השיא היה כשבחורה אחת אמרה לחבר שלה שקשה לה לנשום, ושניה אח"כ לקחה שאכטה מהסיגריה שלה).
אכן חיכיתי לרשמים שלך,ונראה לי שמכל מה שקראתי ושמעתי נראה לי שהגדרת את זה יפה.אני הימרתי מראש על הפסד ונשארתי בבית, עם הדיסקים שלו.
נראה לי שההאנגר הוא בכלל כלי לא מנוצל כהלכה בהופעות.חבל.
בן דודי היה במופע ודווקא מאוד נהנה, אבל אני מניח שזה רק בגלל שהוא אנגלופיל לא קטן ושרוף על כל מה שיוצא ממנצ'סטר (עיר מוסיקת הפועלים) כן, גם אואזיס!
אגב, קחו את הביקורת הזו, תתאימו את השמות למוריסיי ולא תרגישו בהבדל!
אני מניח שיהיה פחות סיבות להתאכזב בגלל האמנים בחימום וגודל האירוע.
אבל אני בטוח שיהיו רגעים משמימים, והשיאים יהיו עם השירים של הסמיתס אולי חוץ מ
first of the gang to die ועוד כמה שהם להיטי אצטדיונים לא רעים.
אבל האם There Is A Light That Never Goes Out שווה 350 שקל? אני כל כך מתלבט ומפחד לצאת מאוכזב – באסה שביורק ביטלה!
אוקיי, קודם כל,
היה חם. סאונה. אדוני ישמרני.
חוצמזה- אני דווקא ממש נהנתי. ממש. עמדתי בשורה השלישית בערך אז הייתי עם המורעלים וראיתי אותו מקרוב והייתה אווירה ממש טובה. כשמסתכלים אחורה הקהל היותר מרוחק נראה קצת אנמי. המבטא שלו זה אחד הדברים המצחיקים, אני די בטוחה ש70% מהנוכחים לא הבינו מה הוא רצה.
היילייטס- מעבר לצפויים והמשובחים, שני השירים האהובים עליי- Dolphins Were Monkeys (חזק! על ההתחלה!!) ואפילו Destiny Or Circumstance!
למרות שהכי מגניב היה לחזור מהגלידה בדרך להאנגר, באיזה 9 ורבע, ובדיוק לראות אותו יוצא לשבת שם על איזה עציץ עם הלהקה שלו (כולל המהרדג'ה גולדפינגר, מלך!!). וואי כמו גרופיז טובים הלכנו להצטלם במצלמה המפענה של הפלאפון המעפן שלי. חזק!!!!!!!!1 קיפצתי אחרי זה. זה נוגד את הטבע שלי.
מה שמעניין הוא שכל התגובות מעלות את אותן התחושות: הערכה העצומה לאיש ולפועלו, הנמכת ציפיות למינימום (במקרה שלי חשבתי אפילו להבריז), ויציאה עם אנדרנלין גבוה. ובכל זאת, השירים שלו נשמעים יותר טוב באולפן מאשר בהאנגר.
ועוד משהו, בהופעה הוא לא שינה ולו תו אחד מהשירים של הסטון רוזס, מה שמראה שהתקליט קיבל מעמד של מוסיקה קלאסית.
גיא , אל תעליב
יש בני שלושים ומשהו , בעלי מזל ,שחוו על פטיפוניהם את הסטון רוזס, אך אין זה אומר שבאייפוד שלהם אין את סולאריס. ועוד אוסיף ואומר, יש אף כאלה, שלמרות ישושתם המופלגת, הזיעו בריקודים, ממש לא מזמן בהופעה של NIN. זאת ועוד, חלקם לא זנחו את אהבת המוזיקה ולא נחים על זרי הפינק פלויד ואפשר למצוא אותם קוראים בלוגים ומורידים מוזיקה עכשוית פןפלארית ושאינה כל כך פופלאריצ . אומנם הם מתבאסים שקשה להם למצוא חבר פנוי ללכת איתו להופעה של מאור כהן ( הי, אני והוא אותו גיל !) וןהם לא מבינים למה הצעירים האלה חייבים להתחיל את ההופעה כל כך מאוחר, אבל הם באמת משתדלים. וכמו שאני רואה אותך , אתה תהיה בדיוק אותו דבר . כלומר, אני מקווה מאוד בשבילך.
גם בגילאי העשרים שלי לא הבנתי למה הופעות צריכות להתחיל כל כך מאוחר – אמרתם שפתיחת הדלתות היא בשמונה, אז לפחות שלא תהיה רק בתשע וחצי. אל תבזבזו את זמני.
בכלל, השעות המתאחרות של הופעות בישראל לא רק פוגעות בקהל היותר מבוגר (וההורים שביניהם, בעיקר), אלא גם בצעירים יותר שצריכים לקום למחרת לעבודה/צבא/בית ספר/אוניברסיטה, ובטח ובטח בכל מי שמגיע להופעות בתחבורה ציבורית. שעות מוקדמות יותר יביאו קהל רב יותר, ואני לא מדברת על שבע בערב, אלא תשע-עשר כשעת ההתחלה של ההופעה (לא "פתיחת דלתות" עמומה). אבל זה כבר דיון בפני עצמו, לא?
היי אד!
אני מתנצל עם מדבריי הובן (בטעות!) כי הקהל מתחלק אך ורק לצעירים מגניבים ששמעו את קריירת הסולו, ולקשישים מביכים שבאו בשביל הסטון רוזס. מובן שלא – אך במבט מהיר על הקהל, היה קל לראות מי משתייך אך ורק לאחד המחנות האלה. אני מתאר לעצמי שרובם (היי, כולל אותי במובן מסוים) היו איפשהו באמצע.
גם בגילי הכמעט-צעיר אני תוהה למה הופעות מתחילות כל כך מאוחר, ולפעמים גם כועס וצועק ולא רק תוהה.
והלוואי, אמן, שגם בעוד עשור עדיין אלך להופעות ואקרא בלוגים ואחפש מוזיקה טובה ולא אנוח על זרי הרדיוהד 🙂
רוצה לומר – מתנצל אם בטעות העלבתי, לא הייתה שום כוונה כזו. להיפך, אני מעריך במיוחד אנשים מבוגרים במידה זו או אחרת, שבאים להופעה (וראיתי לא אחד ולא שני גברים בני חמישים ומעלה בהופעה של בראון, מנענעים בראשם וחיוך על פניהם).
אחלה, לא באמת נעלבתי . גם ככה אנחנו מעטים מול רבים.
היי, אתה רומז שאני מבוגרת? ~אייקון של תימהון ושערות שיבה~
בחיי שאתה תפסן תחת קטן. אתה בא להופעות, כולך בלוגר מושתן
ומביא יציאות סטייל "נא לדאוג לאור בקדמת הבמה" – תגיד לי, מי אתה חושב שאתה ולמה אתה חושב שאם תאורן עשה עבודה חרא, הוא יבוא לבלוג שלך לשמוע מה לא היה בסדר?
וגרוע מזה-
אתה כותב – "טוב היו עושים בראון ולהקתו אם הפתיח הנשיפתי היה מתגלגל לפתיחת שיר כלשהו." – חשבת להיות יועצו האישי של איאן בראון לענייני פתיחות נשיפתיות? לא, כי הוא בטח היה שמח לקבל אותך, עם כל הנסיון המוזיקלי העשיר שלך.
אתה בוכה על כך שההופעות פה מתחילות מאוחר, וזה מוזר, כי לא מזמן התבכיינת על הופעה בעייתית של קרן אן בבארבי שאליה איחרת, ממש כמו רוב קהל ההופעות הישראלי. אז פשוט קח שעה וחצי משעת הפתיחה המצויינת, וככה הוד רוממותך לא יאלץ להמתין.
שוב אתה, שאול?
זוהי לא שמחה לאיד אבל…
אני וויתרתי על ההופעה אחרי שחוויתי אכזבה מהקוף המיוחל לפני כמה שנים באנגלייה.
אבל אחרי שחברים שלי התקשרו מהדרך להופעה בתל אביב התחלתי לאכול לעצמי את הלב.
לכן אגדיל ואומר: "לא נכחתי בהופעה שלאיאן בראון, פעם שעברה שהוא איים להופיע בתל אביב כמעט שברת שבת שמירות בשבילו… עכשיו אני מצדד בביקורת של גיאחה! למה? כי ככה נוח לי בלב!
לא, אני לא שאול.
תפנים שיש יותר מבן אדם אחד בעולם הזה שלא מסכים עם דיעותיך.