14 באוגוסט 2006

ספירת העונג: Pearl Jam

אדי קינג [כותבת: דנה] מה זה ספירת העונג? הסבר בראש הבאר השמאלי.

השנה: 2002. אני בת ארבע עשרה, מגלה את שתי ההתמכרויות הגדולות שלי: הניקוטין והרחמים העצמיים.

חצי השנה שבין אוקטובר 2002 למאי 2003 זכורה לי במעומעם – אני בעיקר זוכרת אינספור שקרים שנועדו להסתיר את הסיגריות או את החתכים על הידיים. אבל יש רגע אחד בתחילת אותו מאי שאני זוכרת בחדות: מסיבת יום הולדת, ברקע קורט קוביין מצווח כאילו מותו לא מחכה מעבר לדלת. וד', מי שהיה אז החבר הכי טוב שלי, מגיש לי דיסק עטוף, מחנות הדיסקים שלנו [היינו נוסעים בשני אוטובוסים כדי לעמוד אחה"צ שלם ולהזיל ריר על דיסקים]. הדיסק היה Riot act, וכמיטב הקלישאות, הוא שינה את חיי.

היום אני יודעת שלא מדובר בפסגת היצירה של אדי ושאר הפנינות, אבל אז שכבתי על המיטה שלי, והרגשתי שלווה. ובטוחה. ומעל לכל, מובנת. שבועיים אחרי אותו יום כתבתי ביומן שלי "אני לא רואה שום דרך בה מישהו יכול לשכנע אותי שהשירים של פרל ג'ם הם לא מכתבים שהם כותבים אליי. מכתבים שהם כותבים כדי שאדם אחד אומלל ישמע, וידע שהכל בסדר עם הלא-בסדר שהוא".

כי זה סוד קסמם – פרל ג'ם לא החדירו בי אופטימית שלא הייתה לי ממילא מעולם. הם פשוט… גרמו לי להבין שזה בסדר להיות לא בסדר. ושאני לא לבד.

היו עוד מוזיקאים שגרמו לי להרגיש טוב יותר. בפראפרזה על סילביה פלאת, אם ישנם בחיים משברים שפיסת מוזיקה לא יכולה להוציא אותך מהם, הרי שאני לא חוויתי אותם. אבל מעולם לא הרגשתי באמת מובנת כמו שהלהקה המחורבנת הזאת גורמת לי להרגיש. כמו עם חברים טובים, ברגע שאכניס את הדיסק למערכת השיחה בינינו תמשיך מאותה נקודה.

אינספור פעמים רציתי לכתוב לאדי וודר ולספר לו כמה העבודה שלו השפיעה עליי, על מי ועל איך שאני היום. ובכל פעם נעצרתי כי חשבתי כמה זה נדוש ומטומטם כשכותבים את זה וכמה זה אמיתי בשבילי. אז לא כתבתי. מספיק שאני יודעת לבד ששירים כמו "Present tense" הם בשבילי.

אז כן, הם המוזיקאים שהייתי הכי רוצה לראות בארצנו.

להורדה: "Present tense"

[ביקורות בשרת העיוור | קנייה במוזיקה נטו | אתר בית]

12 תגובות על “ספירת העונג: Pearl Jam”

  1. מאת מוטי:

    לפני אי-אילו שנים הם כן היו כאן.
    כל ההרכב, מינוס אדי ודר, באו כלהקת הליווי של ניל יאנג במסע ההופעות שליווה אלבום בשם Mirrorball שהקליטו ביחד (נדמה לי שגם אדי וודר נדחף לכמה שירים).
    Present tense הוא גם אחד האהובים עלי.
    יש בשיר הזה משהו שמרגיש קצת על הקצה.
    כאילו לוקחים אותך גבוה גבוה אבל שניה לפני הנפילה, זה נרגע, אם את מבינה למה אני מתכוון.

  2. מאת goraly:

    וואו
    הייתי לגמרי איתך עד שהזכרת שהדיסק ששינה את חייך הוא… RIOT ACT
    כשהוא יצא אפילו לא טרחתי להקשיב לו. סינגל בינוני, המראה המבוגר והטענה הכנראה מוצדקת שהשיא שלהם בהחלט מאחוריהם גרמו לי לדלג על האלבום בדיסקוגרפיה הבדרך כלל נהדרת שלהם.

    אבל. הוכחת לי את ההבדל בין דעה לעובדה, והעובדה שהוא הצליח לעשות אצלך שינוי משמעותי מעוררת כבוד. אני ללא ספק אקשיב לו שוב. הפעם בלי דעה קדומה.

    וישנה שמועה שהם מופיעים ביוון אולי אפילו יש דילים… שווה לבדוק

  3. מאת גיאחה:

    ובלי קשר: סייל 10$ בת'רדלס, עד יום שני! הזדרזו, לפני שתיגמר המידה שלכם! שש חולצות חדשות כל יום!

  4. מאת רנן:

    דנה, איזה יופי! נהניתי מכל רגע ורגע בקריאה ולדעתי גם אחד מרגעי השיא בספירת העונג, ללא ספק! מה שאת מתארת מחלחל וכואב, הלהקה הזו העבירה אותי דרך ארוכה של רגשות דומים. הייתי רוצה לראותם כאן, דווקא עכשיו, בימים כאלו. המדינה הזו צריכה אותם כאן, אנחנו צריכים אותם כאן.

  5. מאת אדר שלו:

    היי דנה. נולדת לכתוב. תעשי עם זה משהו.

  6. מאת מאחז זמני:

    בזמנו, כשהצ'ילי פפרז היו אמורים לבוא להופיע כאן, היו שמועות שפרל ג'אם יבואו גם ויהיה איזה ליל הופעות מטורף עם שני הלהקות. לא קרה בסוף, אבל עד היום אני חולם על זה. בעצם, רק עד שיצא BY THE WAY…
    ולגבי RIOT ACT, אני דווקא חושב שזה אחלה דיסק, מה שאני ממש לא יכול לומר על החדש, שהוא בשיאו בינוני למדי.
    ועדיין, זאת הלהקה הכי גדולה והכי חשובה בעולם כרגע, לפחות לפי דעתי, ואני אהיה מראשוני העומדים בתור לקנות כרטיס אם וכאשר זה יקרה.

  7. מאת דור.א:

    דנה – כשאת כותבת על פרל ג'אם ועל RIOT ACT ואיך האלבום הזה שינה את חיי העשרה המוקדמות שלך, זה גורם לי להרגיש ממש ממש זקן…

  8. מאת עידן:

    יאמי.

    רק שאני אבחר ב Vs או את ten הקלאסי כדיסק של פרל ג'אם שהשפיע עלי הכי הרבה מבין כל אלו שלהם.

  9. מאת George W. Bush:

    איזה יופי :) ככה בדיוק גם אני הרגשתי, רק שאני הייתי בן 17 (וזה היה דווקא באותן שנים).

  10. אהבתי מאוד את מה שכתבת.
    ואני אשתדל לבדוק את הבלוג שלך גם (אחלה עיצוב!).

    את מתארת המון כאב, ואני שמח שצלחת לפחות חלק ממנו בעזרת דבר מרפא כל כך כמו מוזיקה.
    אצלי מוזיקה יותר עוזרת לשכוח מאשר ממש להעביר, כי אני מטבעי קשה לי להעביר כאב הלאה. אולי גם אצלך.

    עכשיו אני רוצה לבדוק את האלבום הזה! ואת שאר האלבומים שלהם.
    את ten כבר שמעתי עשרות פעמים.

    אגב, אם ב2002 היית בת 14, זה אומר שהיום את בת.. 18?

  11. מאת Nakamir:

    תכתבי להם אם זה עדיין בוער בך. אל תתביישי. זה לא נדוש ולא מטומטם, זה בדר"כ אחד הדברים שהכי משמחים ומחזקים אותם.
    אני מכיר את ההרגשה של "למה מי אני שאגיד להם משהו, הם בטח שמעו את זה המון פעמים וכו'", אבל אח"כ קוראים באיזה ראיון שתגובות של קהל זה הדבר שהם הכי אוהבים, והכי מבאס אותם זה שאף אחד לא כותב ולא אומר כלום כי אז הם מרגישים שהם לא מגיעים לאף-אחד.

  12. מאת עמיחי:

    השארתי לך משהו במייל דרך האתר שלך ואין לי מושג אם זה נשלח, כי זה תמיד מפשל לי משום מה….

כתיבת תגובה