19 בפברואר 2011

עונג שבת: במחיאות גפיים סוערות

אני לא יודע אם הבעיה היא רק אצלי, רק אצל לקוחות בזק בינלאומי, או אצל כולם – אבל במהלך כל יום השישי הזה הייתה לי גישה מקוטעת עד חוסר גישה לכל מה שקשור לגוגל – וזה כלל את הג'ימייל שלי ואת גוגל רידר, שני השירותים בהם מאוחסנים רוב הלינקים שסימנתי במהלך השבוע לעונג. לפיכך, עונג קצרצר השבוע. לא נורא, זה מפנה לנו יותר זמן לשמוע את…

  1. אה כן, רק איזו ידיעה קטנה ושולית שכמעט שכחתי: רדיוהד הוציאו אלבום חדש היום. אההההההההההההההההההההההההההההה! כן כן, הלהקה הבריטית האהובה עלינו (טוב, על רובנו?) קיצרה בחצי את זמן ההמתנה מאז האלבום הקודם, שיציאתו הוכרזה 10 ימים מבעוד מועד. הפעם כבר ביום שני האחרון הודיעה רדיוהד על אלבום חדש, The King of Limbs, שיצא להורדה (בתשלום, ולא מהסוג שאתם יכולים לקבוע בעצמכם) מחר, יום שבת, 19 בפברואר ההורדה הוקדמה להיום, תיהנו!!! אפשר לשריין עותק דיגיטלי כבר עכשיו בהזמנה מוקדמת באתר, ואם תזמינו את אחד המארזים המפוארים, תקבלו הורדה עכשיו ואת המארז במאי, כשיודפס. גם עותק רגיל של דיסק יופץ לחנויות. יש גם קליפ חדש שיצא הבוקר, "Lotus flower". הנה השיר שהכי נדלקתי עליו בינתיים, "Little by little", שפותח את העונג הזה בחגיגיות המתבקשת. גם שיר הסיום מהאלבום הזה. אם כבר שמעתם את האלבום, ב-Ynet ביקשו את דעתי הזריזה עליו, ושמחתי לתת אותה (עם סיוג מכך שזו בהחלט התרשמות מוקדמת בלבד).
    משמח אותי לראות איך רדיוהד משתמשת בחוכמה במעמד שלה. הנה להקה שמאסה כבר לפני עשור וחצי בסבב הסינגלים-מקדימים-ראיונות-בלה-בלה-בלה, ולא משתמשת בזה ליצירת באזז לקראת אלבום חדש. כי היא לא צריכה. היא פשוט משתמשת בעובדה שהיא מעניינת מספיק אנשים כדי לעשות מה שבא לה, והאנשים ישימו לב ויפיצו את זה הלאה. והנה הם (שוב) מוציאים אלבום חדש בלי סינגלים, בלי קליפים, בלי חצאי שירים שדלפו לרשת מהאולפן, בלי ראיונות מקדימים וכתבות שער. כל אלה, סביר להניח, יגיעו מאוחר יותר ויגביהו את הגל שכבר נוצר מעצמו.
    אבל יותר מזה. רדיוהד הצליחה ליצור (שוב) חוויית הוצאת אלבום רלוונטית למאזין של היום. הרי תאריך יציאתו של דיסק לחנויות זה כבר מזמן לא תאריך היציאה האמיתי של אלבום לאוזניים שלנו. ההתרגשות, אם בכלל, נוצרת כשמופיע בתיבת המייל, קורא הרסס או בבלוג החביב עלינו לינק פלאים להורדה, מוקדמת בדרך כלל, של האלבום שדלף. ואיך דולף אלבום? כמעט תמיד ממפעל הייצור, או מעותקי פרומו שנשלחים לעיתונאים שבועות, ולפעמים חודשים לפני היציאה הרשמית. רדיוהד (ולא רק הם, אבל הם עשו זאת בהיקף הגדול ביותר) עקפו את זה. אין פרומואים, ולמעשה אין עדיין ייצור של דיסקים בכלל, כך שהמקום היחיד ממנו יכול לדלוף האלבום הוא הלהקה או טכנאי ההקלטה והמאסטרינג. וכך נוצר מצב שבו אני מוריד למחשב שלי קובץ ישר מהלהקה ומתרגש, ממש מתרגש, לראות את האחוזים עולים. כמה שעות אחר כך נכנסתי ל-Last.fm (תודה על התזכורת, רעי!) רק כדי לגלות שכמעט כל החברים שלי שם מאזינים, בו זמנית, לרדיוהד החדש. זו חווייה מרגשת שוב, וזה נפלא.
    בינתיים, במגזין DIY מצאו את העץ שנתן את שמו לאלבום (אהבתי מאוד את העובדה ששם הלהקה לא מופיע בתמונה שפורסמה). [אנגלית. חג שמח!]
  2. עבר הרבה זמן מאז התלהבתי לאחרונה מסטריפ בקומיקסרשת Stuff no one told me, אבל האחרון שלו כל כך נכון, שאני כמעט מרגיש חובה מוסרית להפיץ אותו. [אנגלית]
  3. צחקתי ארוכות ממחולל השירה האירוטית של מגזין Ms.Use. הזינו כל מילה או שם, והיזהרו לא להתגרות יתר על המידה. [עברית]
  4. במגזין Nerve מפרסמים מדי שבוע סיפור של אדם אחר על הפעם הראשונה שבו קיים יחסי מין, והתוצאה נפלאה. אינטימית, אישית, מצחיקה ויפה – לא חרמנית, מלוכלכת או מציצנית. [אנגלית]
  5. מיכל ישראלי כותבת בנענע ואני חותם כמעט על כל מילה (אני כן אוהב את הביטלס): "אני מסכימה חלקית עם האנשים האלה, שמתרעמים על כך שמתייחסים לרדיוהד כקדושים. הם לא קדושים. הם פשוט להקה ממש ממש טובה. היי, אני לא אוהבת את הביטלס. זה לא אומר שאני מסתובבת בעולם ומתבכיינת על כך שהם עדיין נחשבים ללהקה הגדולה בכל הזמנים. פשוט, מה לעשות, מאז אלבום הבכורה הבינוני שלהם, רדיוהד לא הוציאו אלבום רע. זו לא אשמתם שהם להקה ממש ממש טובה. אבל באמת שזה כל מה שהם. כולה להקה". [עברית]
  6. אני מת על הקליפ המעפן-במתכוון של Foo fighters ל-"White limo". [טיוב]
  7. אחרי הפרידה של White stripes נואל מוריי מסביר למה מג וייט כן חשובה. יש לו נקודה טובה. [אנגלית]
  8. אני לגמרי שופט ספרים לפי הכריכה, ושחר קובר כתב טור מצוין על חשיבות עיצוב הכריכה בספרי ילדים, פלוס דוגמאות והמחשות מצוינות. [עברית]
  9. שככה יהיה לי טוב! בק ודימיטרי מרטין, שני גברים שאוהבים להסתיר כישרון עצום והשקעה עצומה מאחורי חזות של נונשלנט והבעות יבשות, ניהלו שיחה ארוכה ביניהם, שמתפרסמת בשני חלקים באתר של בק. החלק הראשון עצום בפני עצמו, וכמו בשיחה של בק עם ווייטס, השיחה עמוסה באנקדוטות מרהיבות מנבכי המדע והעולם. כששני גאונים נפגשים, כמעט תמיד יש ניצוצות. [אנגלית]
  10. לכו תזדיינו, ספסרים. זו הכותרת של הפוסט החדש בבלוג של LCD Soundsystem, פוסט שיגרום לכם להעריץ את ג'יימס מרפי אפילו יותר. כאדם, כמעריץ מוזיקה, כאמן שמתגאה בעבודה שלו ומכיר בחשיבות הקהל שלו כבני אדם. LCD קבעו הופעת פרידה אחרונה בהחלט במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. הם לא חשבו שההופעה תהיה סולד-אאוט מהר, אם בכלל, אבל כל הכרטיסים נמכרו בן רגע. ברגע שלאחר מכן הם החלו לצוץ באי-ביי במחירים מטורפים. ואת מרפי זה הרתיח. הפוסט הזה, שבין היתר מודיע שנקבעו כמה הופעות נוספות במועדון קטן יותר במטרה להפוך את כרטיסי הספסרים לפחות מבוקשים, מראה את הצד השני בכל יחסי האמן-קהל/מוכר-לקוח. מרפי מציג את נקודות החולשה שלו שהן העוצמות שלו: הכנות, ההתחשבות בקהל שמתאמץ ורוצה לראות הופעה של מוזיקאי שהוא אוהב, והזעם כלפי אנשים שמנסים לנצל את הקשר הזה לרווח כספי גרידא. [אנגלית]
  11. ולקראת הפרידה, LCD Soundsystem קופצים לנגן אצל קולבר, ומרפי מתראיין. לא להאמין שהם כבר מתפרקים, ואיזה אושר שהספקנו לראות אותם פה בשיאם. [וידאו]
  12. אני מחבב מאוד את הצמד הקנדי החדש-יחסית PS I love you, שבהחלט מזכירים חברים קנדיים אחרים כמו Sunset Rubdown. לרגל סיבוב משותף עם Diamond rings הקנדיים גם הם, יש סינגל משותף ונאה, "Leftovers". [סטרים, מפ3]
  13. השתדלתי בכל כוחי לא לכתוב אף מילה על הגראמי, כי זה פרס מעפן שאין לו שום משמעות אמיתית בעיניי. עם זאת, כשארקייד פייר זכו בפרס אלבום השנה, בטקס שמנוהל ומכתיר כמעט תמיד רק את כוכבי הפופ הנמכרים ביותר, המוני אמריקאים בינוניים צורכי מזון מהיר תרבותי יצאו נזעמים אל רחובות הטוויטר ושאלו: מי דה פאק זה ארקייד פייר?! כשבדרך כלל השאלה לוותה במשהו כמו "איך ג'סטין ביבר לא זכה?!" או "אמינם נשדד!". הכי אהבתי את התגובה שאומרת "איך אמן ש*אני מעולם לא שמעתי עליו* יכול לזכות בגראמי?". כן, זו בהחלט אנומליה בגראמי כשפרס ניתן על איכות ולא על כמות. ויל שף מאוקרביל ריבר בטור מצוין על הנושא. [אנגלית]
  14. ואם כבר שברתי לעצמי את המילה בעניין הגראמי, אמרי מצליח להוציא מהטקס העבש כמה רגעים ששווה לכם לראות. [עברית]
  15. נהניתי מאוד מהמחווה האישית של גבי טרטקובסקי לדודו גבע. מישהו יכול להסביר לי איך עדיין לא יצא בארץ מארז "כל כתבי" שלו? [עברית]
  16. freealbumLuckhour,אי-פי עם 5 קטעים חדשים מיצרני הביטים עם הכי הרבה סטייל בארץ, Raw Tapes. חינם! אני לא מבין איך החבר'ה האלה הם עדיין לא הדבר הכי מצליח בארץ. אה כן, שכחתי, להמון יש טעם מחורבן. [בנדקאמפ]
  17. נמרוד מטאפאס וטאפאס כותב על האלבום החדש של John Vanderslice, וכמותו גם אני נדלקתי על היוצר הזה בפעם הראשונה רק באלבום הזה. שווה להאזין, וגם לקרוא. בשיר הראשון, "Sea salt", יש מהלך מלודי כל כך יפה, וכל כך קלקסיקו-אי, שהוא ממכר. [עברית, מפ3]
  18. אנשי תעשיית המוזיקה אוהבים לומר שעתיד המסחר במוזיקה נמצא בשוק הסלולרי. סקר שנערך לאחרונה בארה"ב מראה שהאזנה למוזיקה במכשיר הנייד היא הפעולה הכי פחות פופולרית מבין כל הפעילויות הנפוצות בנייד. אנשים מביטים במפות, בודקים את מזג האוויר או קוראים חדשות ספורט לעתים תכופות יותר משהם מאזינים למוזיקה. אני חושב שבישראל היחס קצת אחר. ובכלל, אני לא בטוח שהנתונים האלה רעים בעיניי. זה די מעצבן כשאתה שומע שיר שאתה אוהב ומישהו מתקשר אליך באמצע. [אנגלית]
  19. ביום חמישי בערב הלכתי לראות הופעה של משפחת אלייב. זה כל מה שידעתי כשהגעתי: זו משפחה בוכרית; מנגנים בהרכב כמה דורות של אותה המשפחה; תמיר מוסקט הפיק את האלבום שעומד לצאת להם. זה ברצינות כל מה שידעתי. לא שמעתי תו אחד משיר אחד שלהם מעולם. לא היה לי מושג למה לצפות. רקיד? מרגש? צבעוני? עצוב? ואיך נשמעת בכלל מוזיקה בוכרית? כמו משהו ערבי? בלקני? רוסי? אפריקאי? תורכי? מזרח אירופי? מצרי?
    שלושה שירים לתוך ההופעה, הסתבר שכל התשובות נכונות. על הבמה, שאיכלסה כמה מכלי הנגינה הכי מסקרנים שעלו על במת הלבונטין, עלו שישה מבני המשפחה, מהסבא הקשיש ועד הילדה עם הכינור, ואיתם הבסיסט המדהים יונתן לוי. מהר מאוד התברר שאף אחד בארץ לא עושה מוזיקה כזאת. מוזיקת עם אמיתית, מלאה בשמחה, בחדוות נגינה, בחוֹם, ביופי. לא הבנתי מילה – הדבר היחיד שאני יודע להגיד בבוכרית זה גושגידג'ה – אבל זה לא גרע מהיופי. להיפך, אולי כמו במקרה סיגור רוס, זה רק העצים אותו. כשתמיר מוסקט הצטרף על התופים החווייה אפילו התעצמה. היה שם גרוב בלקני, נעימות מצריות, מקצבי מיתרים אפריקאיים, אקורדיון עם טעם כמעט רוסי, ושירה משפחתית מהלב. רקדתי, וקפצתי, והתרגשתי, והתפעלתי, ובסוף המופע הרגשתי כאילו השלתי מעליי שכבות של ציניות, ציפיות, אופנה וקבעונות. זו הייתה מוזיקה בצורתה האמיתית והטבעית ביותר. מעשה קהילתי, קבוצתי, שמעביר רגש מקבוצה אחת של אנשים לאחרת, שהופך את כולם לשותפים לחווייה אחת. הרגשתי כאילו משהו נפתח. זה קרה לי גם בהופעה של וויו פארקה טורה לפני כמה חודשים. בעמים רבים באפריקה, ריקוד הוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה, והחווייה של הריקוד היא חלק בלתי נמנע מהאזנה למוזיקה. זו לא האזנה שכלתנית ואנליטית, אלא חושית וגופנית. גם כשהמוזיקה מורכבת מאוד, כמו ברגעים רבים אצל משפחת אלייב.
    זה היה פשוט מופע מרגש במובן הכי בסיסי וטהור של המילה הזו. ומקפיץ אחושילינג. ב-19 במרץ הולך להיות בלבונטין ערב פורים לא נורמלי, שיכלול הופעה של משפחת אלייב, ואחריה דאבל פיצ'ר בלתי מנוצח של אוי דיוויז'ן וקרימינל פרוג'קט. אם אתם רוצים לקפוץ כל הערב לצלילי מוזיקה אותנטית ואמיתית, יפה ושובת לב – אל תפספסו אותם. [זהו]
  20. האלבום החדש של רדיוהד לא קל. הוא בטוח לא יהיה קל לאנשים שהתקשו לנשום כבר ב-Kid A. הוא קצת למיטיבי לכת. אבל ידעתי, קיוויתי ושמחתי לגלות שכהרגלם, הם החביאו בפנים שיר רדיוהדי קלאסי. "Codex", עם הפסנתר וכלי המיתר והנשיפה שבו, הוא לא רק יפה-יפה-יפה, הוא גם קצת מתנה לאלה שלא ימצאו את הגפיים שלהם בתוך כל הקראוטרוק האלקטרוני הרפטטיבי הזה של האלבום החדש. איך האלבום הזה ייראה כשהוא ישקע אצלנו, אחרי כמה שבועות של התרגלות? אני מת מסקרנות לגלות. [מפ3]

שתהיה שבת שבוגי, צאו לטבע! תראו באיזו שבת זכינו.

42 תגובות על “עונג שבת: במחיאות גפיים סוערות”

  1. מאת אורן:

    לגבי #15 – מילא מארז. אבל אפילו את הספרים הקיימים שלו ("דרדר במדבר", "ספר מגוחך", "מגוחך בעורף האויב", עוד כמה ששכחתי את שמם) לא מוציאים מחדש.

  2. מאת ניר:

    עבדו עלינו, הבטיחו לנו אלבום חדש של רדיוהד וקיבלנו במקום אלבום של תום יורק.
    האלבום הזה נשמע כמו המשך ישיר לאירייז'ר המצוין של תום, הרבה יותר מאשר אלבום של הלהקה. כמוך, גם אני מאוד אהבתי את ליטל ביי ליטל ואת קודקס, ובכלל- משמיעה לשמיעה אני התחושה רק משתפרת לגבי האלבום

  3. אני שומע את האלבום של רדיוהאד בלופ, ועוד לא נמאס לי. הוא משתפר מהאזנה להאזנה, ואני בכלל לא אהבתי אותם במיוחד עד היום. גם אני, כמו רבבים וטובים, נדלקתי באזנה הראשונה מהשירים שהבאת, אבל אח"כ האחרים יותר מרשימים- שיר הפתיחה Bloom שנשמע כמו רופוס ויינרייט, שיר הסיום Seperator, מאד יפה.

  4. מאת רמי:

    אני תוך שניות יודע אם אני אוהב או לא את החדש של רדיוהד, או כל דבר אחר.

    הקטע של "מטיבי לכת" , לשמוע שוב ושוב עד שיכנס בכוח, כי יש שם משהו וחייבים למצוא, כבר לא עובד עלי. אולי עיניין של גיל. עברתי את זה.

  5. מאת יוני:

    האלבום של רדיוהד בינוני ולא ממש מתרומם. באסה..

    וגיאחה- למה אתה מתעלם בהפגנתיות מלהקות בריטיות כמו הפול והבאזזקוקס?

  6. מאת גיאחה:

    רמי – אתה סתם מפסיד, חבל.

    יוני – מהפול לא התעלמתי. הבאזקוקס לא כל כך מעניינים אותי. עניין של טעם.

  7. מאת רז:

    עכשיו, אחרי שכבר עברתי כמה וכמה האזנות, ניתן לומר בפה מלא: לא אהבתי את האלבום הזה. מעבר לנוכחות הכמעט ולא קיימת של חברי הלהקה (בולטים בהיעדרם: קולות הרקע של אד אובראיין), האלבום נשמע כמו מיקסים שונים לאותו שיר – סאונד אחיד מדי, אלקטרוני מדי ומנוכר מדי. זה כמו סינדרום spinning plates – שירים יפים שנקברו תחת עומס של ביטים, לופים ושאר מרעין בישין. השיר הפותח, למשל, יכול היה להוות מבחינתי יצירת מופת אלמלא המקצב המעצבן שמשתלט עליו ומסתיר את כל היופי שיש מאחוריו.

    לא נותר לי אלא לחכות לגרסאות הלייב כדי שימתיקו עבורי את הגלולה.

  8. מאת בן:

    ולא בנושא רדיוהד –

    6. קליפ אדיר, אבל אותי יותר הפתיע השיר, שדי שונה למה שאני זוכר מהפייטרים מלפני שהפסקתי לעקוב אחריה. מזכיר לי מאוד את קווינס אוף דה סטון אייג'.

    16. האלבום מצוין. מישהו יודע אם מוציאים גם הארד קופי?

  9. מאת יעל ר.:

    באשר ל-18, בישראל אתה בעיקר נאלץ לשמוע מוזיקה נוראית בעל כורחך מהנייד של שכנך לספסל האוטובוס שהחליט לחסוך על אוזניות. לו רק היה זה חוקי לתת מכת חשמל לכל אדם שכזה.

  10. מאת סופיה:

    אפשר ועדיף לכבות את הרדיו ואולי גם את הראש ולהשאר עם ההד הבודד של רדיוהד שמהדהד בבטן ובלב הרבה אחרי שהמילים נגמרות. הריקוד של טום יורק בקליפ בא מאותו מקום שאפשר לקרוא לו אמת פנימית. אותי זה מפעים ומרגש כי זו הדרך היחידה להביע יצר אומנותי. אולי קצת חבל שיש ללהקה הזאת שם כ"כ מובנה. ולכל מי שטוען שזה רק טום יורק, אנא הקשיבו לעולמות המופלאים שיוצרים ג'וני ופיליפ למשל, אנא צפו באומנות של החבר השישי בלהקה והבינו שאין דבר כזה. אם זה היה רק עולמו של טום, זה לא היה יוצא החוצה בכזה יופי, כי כל עולם מושפע מאלף גורמים. תודה רדיוהד.

  11. מאת אמיר:

    רדיוהד צריכים להחליף מפיק.

    השיתוף פועלה (הבאמת גדול) עם נג'יל גורדיך לא מצליח ליצר דברים חדשים באמת.

  12. מאת רמי:

    גיאחה, יש לך "טועת", כי זה עיניין אישי.

    בגלל גילי, יש לי עליך הבדל של 30 שנות מוזיקה . ובתוכן אני מכיר לעומק של העומק של העומק, , אני מעריך, מאות דיסקים שלא שמעת (כולל רדיוהד, ולא כולל "אייל גולן", אם זה רומז משהו בחוגים מסויימים).

    עם הזמן, מספיקות שניות לקלוט מה אוהבים, כולל מה שדורש האזנה.

    כלומר, לוקח הבזק של שניה כדי לדעת אם כדאי להאזין למוזיקה מסויימת.

    ככה זה אצלי.

  13. כמה קישורים למי שרוצה לגלות קצת יותר את משפחת אלייב:

    מייספייס (יש שם את האי.פי עם תמיר מוסקט) http://www.myspace.com/alaev

    עמוד פייסבוק חדש- http://www.facebook.com/alaevgroove

    סרטון מקול הקמפוס- http://www.youtube.com/watch?v=6hKLSYiIN-U

    ההופעות בחודש הקרוב: רביעי הקרוב (23) בב"ש (מועדון החלוץ 33 בעיר העתיקה), אח"כ תאטרון האנסמבל הרצליה (5.3) ואז בפורים (19.3) בלבונטין שוב.

  14. מאת עומר:

    רמי- התנשאות לא אומרת שניצחתי.

  15. מאת דקלון:

    בנוגע ל-15 יש את הספר הנהדר דודו גבע- פשר החיים שמסכם במלל ובעיקר בקומיקס את קורותיו של דודו גבע. מומלץ בחום. מומלץ גם לעלות פעם לרשת את "האביר זיק"- יצירת מופת בכל קנה מידה.
    מסכים גם עם המגיב הראשןן- חייבים להוציא את כל ספריו שוב!

  16. מאת סער:

    היי גיא, ערב טוב!
    אחלה פוסט כרגיל,
    באופן פרדוקסלי לפוסט קצר יחיד התנסח לי רעיון מסויים שיכול להוציא עוד משהו מפוסטים ארוכים יותר.
    מכיר את ה"מסומן בכוכבית" של ג'י מייל?
    אז נגיד אם מספר 5 בפוסט כלשהו דורש ממך (דורש!) לשים אוזניות ולהנות מגרוב של מאן דהוא או אחר ומספר 6 הוא מאמר מעניין שדורש (שוב) שקט וריכוז בין אונות המוח (עם חלוקת הקשב שלי – טייס אני כבר לא אהיה…), בעל כורחך אתה מדלג במחשבה לחזור…
    אכן, חתיכת נייר ועיפרון לא עולים הרבה אבל לעצלנים שביננו זה יכול לשדרג את החיים. פשוט לסמן V/X ליד סעיף שדילגנו ואח"כ לחזור עליו.

    ולרמי, זאת רק המלצה… ועצה (בלי קשר בהכרח) – כל אדם בלי קשר לגיל, כסף בחשבון הבנק, מעמד חברתי, דת-גזע-מין-לאום – יכול לתרום לך משהו אם רק תהיה פתוח להקשיב

    שבת שלום

  17. מאת אורי קלר:

    ממש נשבר הלב מ-LCD Soundsystem. למה להפרק כשאתם פשוט… כאלה טובים!
    אבל אם כבר הופעה אחרונה אחרונה בטלוויזיה אי פעם, אז למה דווקא את I Can Change?? באמת ג'יימס, יכלת לתת קצת יותר בראש.. נגיד איזה Yeah.

  18. מאת צבי:

    לדעתי, יש עוד אלבום בדרך. משהו בסגנון המרווח הקצר בין קיד איי לאמניזיאק.
    שימו לב למילות השיר האחרון – "if you think this is over then you're wrong".
    אפשר לפסול את זה כאינטרפרטציית-יתר טיפוסית של מעריץ רדיוהד טיפוסי אבל, התקווה, הו, התקווה.

  19. 1. פרינס "עשה רדיוהד" כאן בסן פרנסיסקו – ביום רביעי הודיעו על ההופעה, ביום שישי נפתחה מכירת הכרטיסים וביום שני ההופעה.
    6. הקליפ של הפו פייטרז הזכיר לי קליפים מהאייטיז. זה הזכיר לי סדרת פרסומות אייטיז שלינקד אין הוציאו השבוע
    http://fedex.linkedincreatives.com/video/01/

  20. יעל, זה חוקי לחלוטין.
    נסי ותהני!

  21. מאת גל:

    גיא, אני לא יודע אם תסכים איתי או לא אבל אחרי כמה שמיעות של האלבום היפה הזה הגעתי למסקנה שהוא ממשיך מאיפה שpush pull revolving door מפסיק. מבחינתי השיר הזה הוא נקודת הפתיחה לאלבום. הם לקחו את הכמעט-התפרצות-ההר-געשית של ריבולבינג ובנו סביבה אלבום נפלא, חבל שנגמר כל-כך מהר.

  22. מאת מורן:

    אפרופו ג'ון ונדרסלייס – הנה שיר אהבה שלו לטייפ ערוצים.

  23. מאת מתן, בזק בינלאומי:

    היי פטוניה, שמי מתן ואני נציג הפועל ברשת מטעם בזק בינלאומי.
    אכן היתה תקלת גלישה לשרתי גוגל ביום שישי, אך היא טופלה וכעת הכל אמור לעבוד באופן תקין. במידה ויש איזושהיא בעיה, את מוזמנת לשלוח לי שם משתמש, מס' טלפון ושעות נוחות לחזרה (בהן תהיי ליד המחשב) לכתובת online@bezeqint.net ואדאג שנציג יחזור אלייך.

    מתן, בזק בינלאומי

  24. מאת סופיה:

    מה זה?? למה מתן הבזקן קורא לגיא פ-ט-ו-נ-י-ה?? מייקס מי וונדר…

  25. מאת מתן, בזק בינלאומי:

    היי סופיה, את צודקת – טעות שלי, מתנצל על כך :)
    ההודעה, אגב – תקפה בשמחה לכלל לקוחותינו הנתקלים בבעייה כלשהיא.

    מתן, בזק בינלאומי

  26. מאת C4:

    אני הייתי מנסח את זה קצת אחרת מרמי, אבל ככל שעובר הזמן גם לי נדמה שמה שאני אוהב בהאזנה ראשונה, זה גם מה שאני אוהב בהאזנה עשירית. זה תמיד מפתיע אותי מחדש, ותמיד אני חושד בעצמי כשאני לא אוהב שיר או אלבום שעל פניו אני אמור לאהוב (כי כולם אוהבים, כי זה הרכב שאני כן אוהב בד"כ וכו), אבל אני לא. יוצא שאני מאזין למוזיקה הרבה פעמים, בשביל לגלות שמה שאם נהניתי ממנה בהתחלה, אז אני נהנה ממנה גם עכשיו, ואם לא – אז לא.

    אולי זו אשליה, אבל נדמה לי שמשהו באוזן, שלי לפחות, מתרגל

  27. מאת גיאחה:

    לרמי ו-C4: אני מבין את הנימוק שלכם. גם לי קל מאוד לזהות תוך דקה אם שיר מוצא חן בעיניי או לא. ובדרך כלל, אם אני אוהב שיר מיד, אני אוהב אותו לאורך זמן.
    עם זאת, אם אני לא אוהב שיר מיד, זה לא אומר שאני לא אוהב אותו בעתיד ולאורך זמן.

    מה שאנחנו קולטים מיד שמוצא חן בעינינו, נמצא כמעט תמיד ב-Comfort zone שלנו. הוא לא דורש מאתנו כלום, יש בו כנראה משהו שמוּכר לנו (בסאונד, בהפקה, בגישה, בלחן, בקצב, ווטאבר) ולכן קל לנו להתחבר אליו מיידית, גם אם יש בו דברים אחרים שלא מוּכרים לנו.

    אבל לשמוע רק דברים כאלה משאיר אותנו לנצח ב"קומפורט זון" ולא מאפשר לנו להרחיב את הטעם שלנו. אני בטוח ששניכם, בעבר, איתגרתם את עצמכם עם שירים, אמנים וז'אנרים שהיו רחוקים מאוד מטעמכם הרגיל, כדי לבדוק אם תוכלו למצוא דברים שתאהבו במקומות רחוקים מכם. אני בטוח שגם הצלחתם. אבל זה לא קל, וזה דורש האזנה מאומצת, לפחות קצת. זה דורש את המאמץ שבלצאת מה"קומפורט זון" של עצמך ולבדוק דברים שלא נוחים לך ב-30 השניות הראשונות.

    אלוהים יודע שרוב מאזיני הפופ והרוק (שזה רובנו) נתקלים בקשיים בפעם הראשונה שהם מאזינים בקשב לפרי-ג'אז, או למוזיקה קלאסית, או למוזיקה קלאסית מודרנית (!), או לדאבסטפ, או ל-Drone, או למוזיקה אתיופית, או אפילו לאמנים שאנחנו אוהבים בעיבודים והפקה יוצאי דופן.

    אני לא אומר שהאלבום החדש של רדיוהד ימצא חן בעיניכם אם תמשיכו להקשיב לו. תמיד ישנה האפשרות שהוא פשוט לא מהנה אתכם, וזה סבבה, לכל אחד יש טעם משלו. אבל לא על זה מדובר.

    אני כבר לא יכול לספור את כמות האלבומים שהפכו לחלק מהותי מחיי כמאזין, ולא הייתי זוכה ליהנות מהם אלמלא הייתי מתעקש ומאזין להם *למרות* שהם לא מצאו חן בעיניי. לפעמים זה התברר כבזבוז זמן וגם ממנו למדתי, אבל פעמים רבות התברר שחוסר הנוחות היה חלק מהגילוי האישי של ארץ צליל נוספת, של גישה שלא הסתדרה עם מה שהכרתי קודם, או במילים אחרות – של מוזיקה חדשה באמת.

    לכן, עד כמה שאני יכול אולי להבין את הנימוקים שלכם, אני לא יכול להסכים איתם. להגיע לנקודה שעליה אתם מדברים, זה מבחינתי להפסיק להתפתח ולהתבגר מוזיקלית. להכיר ב"מה שאני אוהב זה מה שאני אוהב" ולתחום את עצמך בגבולות המוכרים. וזה, בעיניי, הכי חבל בעולם.

  28. בפעם הראשונה ששמעתי את "everything in it's right place" חשבתי לעצמי מה זה הקקה הזה, מה קרה לרדיוהד. היום זה אחד השירים האהובים עליי שלהם ובכלל. זו טבעה של חדשנות – מעורר חשדנות…

  29. מאת יובל לוי:

    ללא ספק, כשהאוזן מיומנת והטעם האישי מוגדר, ניתן לזהות בשמיעה ראשונה עם אוהבים משהו או לא.
    או יותר נכון -אם יש לו פוטנציאל.
    לפעמים אני שומר אלבומים ש"אמורים להיות טובים" או שיש להם פוטנציאל לתקופה אחרת.
    כי זה מה שיפה במוזיקה, היא לא מפסיק להשתנות. האוזן והטעם ממשיכים להתפתח, וגם הסביבה -לא חברים, אלא דברים אחרים ששומעים – משפיעה.
    הרה משתנים צריכים להיות מתואמים כדי שנאהב אלבום בשמיעה ראשונה.
    אבל, לפעמים גם הפוטנציאל מוכיח כשגוי, ודיסק שלא ראיתי בו שום דבר וב חוזר ומפתיע אותי מכיוון לא צפוי, עשור מאוחר יותר.
    וכאן נכנסים לתמונה חברים, כי עוד עשור כשחבר שאני מעריך יבוא ויאמר לי שהוא אוהב את אלבום שהרגע מחקתי, לא אהיה בטוח בחוו הדעת בת העשר שלי.
    כמו בכל דבר -פתיחות היא יתרון ואטימות היא חיסרון.

  30. מאת שומר רוק:

    אני מסכים עם גיאחה בנושא. אני לא חושב שטיעון הגיל רלוונטי בכלל, ואם כן הוא טיעון לרעה, כי לטעון אותו מעיד על קיבעון מוזיקלי.
    כל הכיף במוזיקה היא להיפתח לדברים שדווקא בהאזנה ראשונה יכולים להיות מרתיעים, ואז לגלות שאתה כן יכול להתחבר לזה.
    נכון, יש דברים שגם אם תטחן חמשת אלפים פעם לא יעברו, אבל מוזיקה היא אמנות, וכאמנות יש לה עומק, ועומק לא מתגלה תוך עשר שניות, ולא יעזור כאן בית דין.
    זה גם עובד הפוך, לדעתי: לפעמים יש דברים – קליטים ונחמדים – שנשמעים לא רע בהאזנה ראשונה. ואז, אחרי זמן מה, אתה לא מבין למה התחברת אליהם.

  31. מאת Jed The Humanoid:

    גיא,
    אני קורא את הדיון שאתה מנהל עם רמי ועם c4, והוא גורם לי להיזכר בתהייה נושנה.
    אקדים ואומר, אין בי כל כוונה להעביר מסר שעשוי להתפרש כביקורתי, שאלתי נובעת מסקרנות גרידא.

    אתה מדבר פה על "קומפורט זון" ועל פתיחות, וזה גורם לי לתהות איך אתה מצליח לשמוע כ"כ הרבה מוזיקה ובכל זאת להשקיע את הזמן ואת תשומת הלב הדרושים לאלבומים היותר מורכבים, מבלי ליפול לאותו "זון" מושמץ.
    האם אתה מקפיד להאזין לאלבום מס' מסוים של פעמים לפני כתיבת ביקורת?
    האם קריאת הטקסטים והבנת הרעיון אותו רוצה להעביר האמן הם חלק מהותי בחקירת האלבום מבחינתך?

  32. מאת עמיחי:

    ובכן,אני בן 25(אני מציין את זה כי עניין הגיל פה תפס משקל מסוים.נגיד) נגיד שמגיל 13 היה לי ברור שמוזיקה זה הדבר הכי משמעותי בחיים שלי.אז נאמר 12 שנים של האזנה קשובה. אני תמיד הייתי בנאדם שנורא אוהב לדרג אלבומים.כל אחד מחמשת האלבומים האהובים עלי – רשימה שלא השתנה כבר לא מעט שנים – לא אהבתי בשמיעה ראשונה.אפשר לטעון שהכרחתי את עצמי לאהוב את זה, כי מישהו אמר לי שככה צריך.ולא שאין בזה כל אמת.אי אפשר להתעלם מכך שכאשר מישהו אומר לנו שהוא אהב משהו, אם אנחנו מעריכים את דעתו, באופן בלתי נשלט נרצה להסכים איתה. אבל זה לא כל העניין. כל אחד מאותם חמשת האלבומים הוא מורכב מוזיקלית.כדי להכיר אותו, ולחוות עליו דעה צריך באמת להכיר אותו.במלודיות המורכבות, ההרמוניות, לא תמיד נקלטות בהאזנות ראשונות.האלבום גדל עליך.ככל שאתה מכיר אותו יותר אתה נהנה יותר, מכל ניואנס קטן.ובכלל, הרבה פעמים מוזיקה היא טעם נרכש באופן כללי.אין טעם להחליט בשמיעה ראשונה.אולי במקרים מאוד קיצוניים.של וואוו או פיכסה, נגיד. לגבי טענת הגיל – אינני יודע איך ארגיש מוזיקה בעוד 20-30 שנה.אין לי איך להתווכח עם זה.אבל אני אגיד עוד משהו – מוזיקה זה רגש.אנחנו יכולים לנסות להסביר למה אנחנו אוהבים שיר או אלבום.בסוף זה איך הוא גורם לנו להרגיש.ואת זה קשה להעביר,באמת,במילים.

  33. מאת גיאחה:

    היי ג'ד,

    מלבד מקרי קיצון כמו הביקורת האחרונה בוויינט על רדיוהד החדש, אני מקפיד להאזין לאלבום לפחות עשר פעמים לפני שאני כותב ביקורת, בדרך כלל יותר. זה כלל שדבק בי בימי "השרת העיוור" והוכיח את עצמו פעם אחר פעם.

    לפעמים אני קורא טקסטים נוספים על האלבום (הן מידע והן ביקורות אחרות), ובהחלט את הטקסטים של השירים, אבל מה שהאמן רצה להעביר זה חלק אופציונלי מבחינתי בהבנתו וחקירתו של אלבום.
    "כוונת המשורר" יכולה להיות ספציפית מאוד, אבל אם אני כמאזין קולט מהאלבום משהו אחר, סביר להניח שעל זה אכתוב. אף אחד מאתנו לא טועה, אגב. היוצר יכול להתכוון למשהו אחד, אני למשהו אחר, ושנינו צודקים במאה אחוז בפירוש היצירה, כי מהרגע שהיא מגיעה אליי לאוזן היא שלי, ולא שלו. היא נקשרת לחווייה שלי ולהקשרים שלי ולעולם שלי.

    ברור שגם לי יש קומפורט זון. אבל אני משתדל לאתגר אותו לעתים תכופות, כדי להרחיב אותו. לפעמים אני אכן מפספס אלבומים כי אני מוותר עליהם מוקדם מדי. לפעמים קורה גם הפוך – לפעמים אני מקדיש עשרות האזנות לאלבום שנראה לי כאילו שווה "לפצח" אותו, ולא מצליח למצוא בו יופי. יש גם כאלה.

  34. מאת C4:

    גיא,

    אתה עושה איזה מעבר לוגי שהוא קצת לא הוגן. אני לא אמרתי שום דבר לגבי הנכונות שלי לבדוק סגנונות מוזיקליים חדשים. אני לא מקשיב לקטע חדש שאני לא מכיר ופוסל אותו כי הוא לא בסגנון שאני מכיר ואוהב. אני כן יכול להעיד על עצמי, מצד שני, שבהנחה שהשיר הנתון לא שייך לז'אנר סגנוני שונה במובהק מדברים שאני מאזין להם בדרך כלל כמו ג'ז או מוזיקה קלאסית, לרוב ההאזנה הראשונה שלי תתן לי תמונה מדוייקת של אם אני כן או לא אוהב את זה. ברגע שהז'אנר הכללי הוא של מוזיקה פופלרית, אז שאלת הסווג המוזיקלי המדוייק הופכת פחות רלוונטית עבורי, המבחן הוא ברמה הקטע הבודד, אם הוא עובד (עבורי) או לא.

    הדאבסטפ שהזכרת הוא דוגמה טובה – אני לא זוכר שהייתה לי בעיה מיוחדת להקשיב לקטעי דאבסטפ ולהנות מהם, גם כשכל העניין הזה היה בוסרי מאוד עבורי. אם תרצה שאשתמש בטרמנילוגיה שלך, אז נדמה לי שאזור הנוחות שלי הוא רחב למדי כשזה נוגע למוזיקה פופולרית. עבור קטע שונה מהותית, כמו, נאמר, יצירה קלאסית שאינני מכיר, יהיה לי קשה יותר להפעיל את הלוגיקה הזו, כי אני יודע שהאוזן שלי הרבה פחות מכוונת ומאומנת באזור הזה.

    אני יכול לגם לומר שלעיתים קרובות אני כן מעמיד את התפיסה הזו למבחן, וכן מתעקש להקשיב לצלילים שפחות חיבבתי הרבה יותר מפעם אחת, ובכל זאת מידת ההתאמה בין מה שאני אוהב בהתחלה למה שאני אוהב בסוף נותרת גבוהה למדי.

  35. מאת גרוס:

    זה ממש לא קשור לדיון הנ"ל, אבל הרגע ראיתי את זה וזה אחלה המשך לאייטם 13:
    http://www.youtube.com/watch?v=QeHV3tyNQ60

    וזה קצת קשור לדיון הנ"ל:

  36. מאת אסף:

    מסכים עם צבי

    גם לי עבר בראש שהולך להיות פה עוד אלבום
    ובכלל לא שמתי לב לשורה הזאת בשיר האחרון

    פשוט לא הגיוני שאחרי 4 שנים הם יוציאו אלבום כ"כ קצר,
    והרי הבנו כבר שרדיוהד מכורים לגימיקים שיווקיים.

    האמת, זה קצת מוריד לי מהם.

  37. מאת רמי:

    לגיאחה, זה אתה שלא הבנת.

    100 אחוז מהמוזיקה שאני (אני) שומע, היא כזו שלא הכרתי קודם.
    זה שאני שומע אחר כך עוד אלבומים ממה שאני אוהב, כבר לא נחשב.

    100 אחוז ממה שאני שומע , לא היה בקומפורט זון שלי.

    ואני שומע המון, כולל קלאסי, ג'אז 7טיז, ואינדי זה החלק הזניח, בכמותו מתוך זה. (למשל אינדי, זניח גם אומנותית ועקרונית ומוזיקאלית מול ג'אז)

    לצורך העיניין, עם או קי קומפיוטר נגמר לי באמנזייק בערך, למרות שאין ריינבו לא רע, זה כבר לא עושה לי אתה זה.
    זה מקרה נדיר שאני לא "נאמן" למה שאהבתי.
    הנוכחי, גם כן לא עושה לי את זה.
    פשוט אלבום לא טוב. ואני לא צריך יותר מידי האזנות, הוא בקומפורט זון שלי, שום דבר לא זר ומוזר שם.

    אני ניסיתי לדבר על הגישה של "להתאמץ" כדי לגלות. הגישה הזו תחלוף גם לך. בטוחני.

  38. מאת 2 פפנינג:

    למרות שהדיון בין גיאחה ורמי הוא חסר תועלת כיוון שאין מצב שמישהו ישנה את דעתו בנושא, אוסיף את דעתי כאן:
    1. רמי, הטיעון שלך מריח כמו הטענה העבשה של אמא שלי שאמרה "כשתגדלי תביני" על כל מיני דברים והנה גדלתי ומה הבנתי? שהיא טעתה.
    2. מצד שני, "להתאמץ" להקשיב למוזיקה זה בעיני סוג של עינוי. כמעט כל הפעמים ששיניתי את דעתי לגבי שיר או תקליט או סגנון מוזיקה זה לא מפני שהתאמצתי, זה פשוט קרה כי הייתי במצב רוח אחר מבפעמים האחרות ששמעתי – זה היה בנסיבות אחרות (נגיד, לא בחנות אלא בבית של חברים או במסיבה או משהו) ופתאום זה נשמע לי אחרת. זה קורה מעצמו, לא צריך להתאמץ.
    3. מה שלא קורה מעצמו זה שאם גילית ששיר או תקליט או משהו שחשבת שאתה מכיר ולא אוהב אולי יש בו בכל זאת משהו, אפשר לבדוק את זה שוב. וזו בחירה. ברור שמה שמניע את הבחירה הזו צריך להיות סקרנות אמיתית ולא תחושה של "אני חייב למצוא פה משהו מעניין". אי אפשר לאהוב שיר בכוח. מה שנדרש זו היכולת להודות בכך שאולי טעינו בשיפוט עד כה והגמישות לשנות דעה. נראה לי שרמי עם כל הידע שלו לגבי מה חשוב מבחינה אומנותית ועקרונית ומוזיקאלית איבד קצת מהגמישות. וזה בסדר מבחינתי אבל שלא יטיף לנו להיות כמוהו.
    4. כשאני חופרת בחנויות תקליטים אין זמן להאזנה "מאומצת" וברור לי לחלוטין שחלק מהמשחק זה לדעת שאחד מהתקליטים שהחלטתי לא לקנות, בבוא הזמן אולי אני אגלה שדווקא נורא שווה. אלה החיים (האמיתיים, שלי, לא מה שאמא ורמי אומרים)

    היו לי עוד הרבה דברים שרציתי לומר אבל שכחתי, ככה זה בגילי…

  39. מאת אוריה:

    תנו לי לסכם – לכל אחד יש את הרגלי ההאזנה שמתאימים לו, ואין דרך נכונה יותר או פחות. שכל אחד יעשה מה שבא לו. יש מי שצריך מספר האזנות, ויש מי שמספיקה לו האזנה אחת. יש מי שקורא את כל המילים, ויש מי שלא.
    זה לא תחום שאפשר להתווכח בו מה ראוי לעשות.

    כמובן, יש אנשים שהרגלי ההאזנה שלהם זהים לשלי, אבל אליטה מוגדרת כקבוצה קטנה, ולא כל אחד טוב מספיק בשביל להשתייך אלינו.

  40. מאת נוף:

    סליחה אבל איךךךךך אפששרררררר לא לאהוב את הביטלס??? אף פעם לא הבנתי את זה. בסדר, אז זה מיינסטרים ולא קול לאהוב את המיינסטרים. אבל יש להם כל כך הרבה שירים מדהימים, בכל-כך הרבה סגנונות. זה לא שהם קולעים רק לחתך צר של האוכלוסייה.
    אנשים שלא אוהבים את הביטלס זו חידה יקומית בעיני. צריך להקים לזה קבוצת מחקר!

  41. מאת סופיה:

    שלום, הנה תזכורת חשובה לסוגיית ה"להיות או לא להיות מאזין בעל דיעה וטעם" : ברגע שמתחילים להקשיב למחשבות ולאגו – שם נפסק הקשב האמיתי למוסיקה. עם כל הכבוד לבלה, בלה, בלה, העניין הוא די פשוט, והוא שייך לחוש השמיעה והלב: שמים מוסיקה, מקשיבים, מקשיבים באמת, מתרגשים או לא, המוסיקה נגמרת, עוברים לדבר הבא כמו לצאת לעבודה או לכתוב שיר משלי. וכל מה שנשאר זו חוויה כ"כ אישית שאיש מלבדי לא יבין. אז מה הטעם? אז זהו שאין דבר כזה. לפי חוייתי האישית, שלושת הסינגלים מאלבומם החדש של האדירים המדוברים שדגמתי כאן בזכות גיא (אין לי כרטיס אשראי עמ"נ לרכוש את כל האלבום) היו נפלאים בזכות עצמם, עירומים מכל משקל של אלבום שדורש שמיעה חוזרת או לא והשאירו לי חשק לעוד. אולי זו שיטת האזנה שתעזור לכל נפגעי ה"וותק המוסיקלי" – שיר אחד ליום, זה כל מה שמגיע לכם :)

כתיבת תגובה