רגע לפני שאנחנו מתחילים, כמה הבהרות ותזכורות לגבי עונג שבת לייב, הערב ב-20:30 באוזןבר (קינג ג'ורג' 48, מול דיזנגוף סנטר):
1. פרויקט הגומיה: היו כמה שינויים וכמה אי הבנות, גם מצידי, ולכן הבהרה: פרויקט הגומיה לא תגיע בשלמותה, אלא בחציה – אריאל קליינר וגיא ביבי מההרכב המקורי, אליהם יצטרפו סיון שדמון ומיכל שני. הם לא צפויים לנגן שירים מפרויקט דילן בעברית, אז אם ראיתם פרסומים כאלה, התעלמו מהם.
2. מתי לבוא? זו השאלה שאני נשאל הכי הרבה בימים האחרונים, והתשובה שלי היא: כמה שיותר מוקדם. משלוש סיבות: ראשית, חבל להפסיד את ההופעות הראשונות. שנית, ייתכן עומס וחבל לחכות בחוץ. ושלישית, אנחנו באמת, אבל באמת באמת, מתחילים בזמן המפורסם. אז אל תניחו שיתחיל בתשע וחצי. יתחיל בשמונה וחצי.
3. ומה אם לא אוכל להיכנס? עומס אכן צפוי, אבל לא צפויים 2,000 איש. הערב ארוך, ואם תגיעו כשבפנים מלא לגמרי, סביר להניח שתוך רבע שעה העומס ישתחרר קצת. שבו בחוץ, נשמו אוויר צח של מרכז תל אביב. אני אנסה לדאוג שגם בחוץ לא יהיה משעמם במקרה של עומס.
4. האחים רמירז הצטרפו, ויופיעו גם הם!
5. תעשו כיף, ניפגש שם! אני כבר מתרגש בטירוף.

חוצמזה, שבוע קצת משעמם הפעם, ולכן מיעוט האייטמים. אתם יותר ממוזמנים לתגבר ולשגבר בתגובות (לשגבר, מה, זה כמו לשקלט, לשחזר, לשפצר, לשנחר) (את האחרון המצאתי).

1. "לבשתי את הבגדים המקובלים של זמני, כמו שישו עשה בלי שום סיבה לא למות. מול ההיסטוריה, עם מעט עד שום אירוניה בכלל, כאילו אני איזו עיר דרומית נשכחת". דקה ארבעים ושש? זה כל מה ש-?Why היו צריכים כדי לרגש אותי יותר משהתרגשתי בכל ההופעה שלהם גם יחד? זה כמעט מביך. אבל ככה זה כשאת להקה שנשמעת הכי טוב באולפן, ככה זה כשהטקסטים הם של יוני וולף, שהעט שלו כותב חד יותר מכל עט, ככה זה כשהאלבום החדש שלך, Eskimo Snow, מצליח להיות רחוק מאוד מ-?Why שאנחנו מכירים ועדיין לשרוט בדיוק באותם הנימים שנשרטו גם באלבומים הקודמים. "הידיים האלה הם הידיים של אבי, אבל קטנות יותר. ספוגות מדלל צבע, עד שהן כל כך יבשות שכשהן נפגשות הן עושות צליל של התנגדות זו לזו, חריקה צורמת כמו שני צמיגי גומי נפגשים, אל תסתיר דבר, אל תסתיר דבר". אלבום שנפתח בכזו הצהרה לא יכול להיות משעמם, והשלג של האסקימואים (אח וולף, אינטלקטואליסט כמוך היה צריך לדעת שאומרים אינואיט!) מרתק מהשנייה הראשונה עד האחרונה, כמעט ברצף. הוא ממשיך טוב לא פחות, אבל "These hands" הפותח הוא השיר שעשה לי את השבוע, בלי תחרות כמעט. מדהים לחשוב שלפני רגע וחצי הם עוד היו פה, על הבמה ממול, והנה הם שוב באוזניות, מקומם הטבעי. [מפ3]



2. אוקרביל ריבר באים לארץ ב-15 בספטמבר!!!!! אוקרביל ריבר!!!! ווווווהההההההההההההההההההההההההה! רגע. לנשום. לנשום. אתה לא תצליח לכתוב ככה אייטם קוהרנטי. ~שואף~ – – – ~נושף~ – – – ~רוקד קצת סביב המחשב באושר~. אוקיי. עכשיו אנסה להיות רגוע: אני אוהב את אוקרביל ריבר. אני אוהב את ויל שף. למעשה, פעם התחייבתי פומבית שאם הוא יבוא לארץ אחכה לו בנתב"ג עם חיבוק, ועכשיו, כמו שאני מכיר את החבר'ה ממונוקרייב שמביאים אותם, הם בטח גם יכריחו אותי לעמוד במילתי. ולמה אני כל כך מוכן להביך את עצמי? כי אני חושב שוויל שף גאון קטן. הוא כותב טקסטים פוסטמודרניים מבריקים, הוא מספר סיפורים נהדר עם טוויסט, הוא יודע לערבב בקריצה בין העולם השירי לעולם האמיתי, והוא אומר כמה מהדברים הכי רלוונטיים שנשמעו כאן בשנים האחרונות, הכל בתוך סיפורים קטנים על דמויות קטנות שלכאורה לא אמור להיות לנו אכפת מהן בכלל. אבל אכפת לנו. כי שירים כמו "Lost coastlines", או "Plus ones" או "Our life is not a movie or maybe" הם לא שירים שנתקלים בהם כל יום, לעזאזל, אפילו לא כל שנה. כי כדי לעשות מוזיקה אמריקאית טובה צריך להכיר את ההיסטוריה שלה ולייבא אותה לתוך השירים, וכך הלהקה שסובבת את שף מערבלת בהינף מפרט השפעות בלוז ופאנק, פולק ויוצרים פסנתריים מהסבנטיז, פול סיימון ו-וילקו, ברוס ספרינגסטין ו-וילי נלסון, הכל נמצא שם ומשתנה משיר לשיר כמו טיול לאורך ציר הזמן של המוזיקה האמריקאית הפופולרית (גם Over the rhine עושים מהלך דומה, אם כי באזורים מוזיקליים מעט שונים). אני מת על הלהקה הזו, ושני האלבומים האחרונים שלה נחרשו אצלי עד דק בשנתיים האחרונות. עכשיו הם נכנסים לסיבוב נוסף באוזניים, כהכנה להופעה המתקרבת. וואו. וואי, קלקסיקו ואוקרביל ריבר בשלושה חודשים. Talk about להגשים חלומות. [עברית]
3. קול הקמפוס, התחנה הסטודנטיאלית המעודכנת ומרחיבת האופקים חוגגת 14 שנה (!), ופורשת חסותה על עשרות אירועים בתל אביב בחודש הקרוב. מומלץ לפתוח יומנים, להיכנס לאתר האירוע ולהתחיל לסמן הופעות ותיקלוטים שאסור לפספס. יש הרבה, הרבה מאוד כאלה. [עברית]
4. תגידו יפה שלום לפתיתים, בלוג חדש של המלצות קטנות, גם על מוזיקה, גם על קומיקס, כל מיני דברים טובים שאנחנו אוהבים מאוד. [עברית!]
5. הנה תחום שלא חשבתי שאזכה לראות בו תחרות: אתרים שמתעדים סלנג ישראלי עכשווי\מומצא. אחרי דורבנות המעולה, הכירו גם את אלפבת, מילון סלנג עברי ישראלי. [עברית]
6. עמיחי, קורא העונג מקנדה, פתח בלוג מוזיקה חדש – באנגלית אמנם – ובהשראת הבלוג המעולה Said the gramophone מתכוון עמיחי לפרסם מדי יום שיר מלווה בתמונה ובמחשבה קטנה. יופי של קונספט, ובינתיים גם יופי של שירים (נשמח לקרדיטים לתמונות, או לינק לצלמים!). [אנגלית, מפ3]
7. כבר ציינתי שקלקסיקו הוסיפו הופעה בבארבי? 18.8 וגם 19.8. עוד לא קניתם כרטיסים? מה, אתם נורמליים? [זהו]



8. השבוע הלך לעולמו סופר הילדים העברי האהוב עליי, עודד בורלא. אני אוהב מאוד ספרי ילדים, וחלק ניכר בספרייה שלי מורכב מהם. חלקם כנוסטלגיה, חלקם מאהבת הז'אנר נטול הגבולות, שהטובות ביצירותיו מגיעות רחוק ועמוק יותר מרוב יצירות "הספרות היפה". גם בארץ היו ענקי ספרות ילדים, שלמרבה הצער פינו את מקומם ליותר מדי סופרים בינוניים ומטה שחושבים שכל אחד יכול לכתוב ספר ילדים, כי בשביל ספר ילדים לא צריך להתאמץ. מי שחושב את זה צריך לחזור לקרוא את שלונסקי, את יהונתן גפן, את התרגומים של אהרן אמיר, ו. ישראלית וא.ד. שפירא לפו הדב, את לאה גולדברג. או פשוט את עודד בורלא, שתמיד היה קצת עוף מוזר. בניגוד לשאר המוזכרים לעיל, הוא לא חטא גם בכתיבה למבוגרים, מלבד לימוד ציור לא שמעתי עדיין על שום דבר שהוא עשה בפומבי מלבד כתיבת ספרים. ולא מעט – עד מותו השבוע בגיל 94 הוא כתב כמעט 70 כאלה. על אחד ספציפי גדלתי בילדותי, "כמו סיפורים" היפהפה ורב הדמיון, אוסף סיפורי חיות נונסנסיים ומלאי משפטים נפלאים שבהם אני משתמש עד היום. בורלא, שבשבילו בני אדם לא היו אלא הפרעה בסיפור לדמויות העיקריות, חיות מכל הסוגים והמינים, היה ממציא מילים וחרוזים, דמויות נפלאות ומופרכות ועלילות שההיגיון היה בהן סתם סרח עודף שהפריע לסופר ולקורא לכייף בעולם ספרותי נטול חוקים. נוסף לטקסט היו תמיד גם האיורים הבורלאיים המזוהים, שעוזרים לי עד היום לזהות ספרים שלו בחנויות יד שנייה. אהבתי את עודד בורלא, ותמיד חשבתי שאני בין היחידים שמכירים אותו. כשמת, לא נעצבתי. ידעתי שהוא חולה ותיארתי לעצמי שזה רק עניין של זמן. את האדם עצמו מעולם לא הכרתי, למרות ששנים רבות רציתי לחפש אחריו ולפגוש אותו, ועל פי תיאוריו של פוצ'ו נשמע שהייתי נהנה מכזה מפגש. אבל נותרו לי הספרים הנפלאים שלו, ורק היום מצאתי בחנות יד שנייה עוד שניים כאלה. לאחד מימי הולדתי הביאה לי חברה טובה מאוד עותק מ"כמו סיפורים", שחיפשתי במשך שנים, מתנה שהפכה לאחת המתנות היקרות לי ביותר שקיבלתי מעולם, ולא מזמן קיבלתי במתנה את המהדורה החדשה של "סיפורים לליאורה" (קראו שני פרקים, עם שגיאות הקלדה מביכות מצד "הארץ") הקלאסי. מאז מצאתי עוד כמה ספרים שלו ואני תר אחר כל השאר. אם יש לכם בבית ספרים של עודד בורלא שאינכם צריכים – צרו איתי קשר. [עברית]


תמר אייזנמן הנפלאה. תופיע בפסטיבל יערות מנשה (תצלום: גרבולון, ברישיון CC-nc-sa)

9. למקרה שפספסתם בשל היעדר פרסום מסודר (או נראה לעין), בסוף השבוע הקרוב תוכלו למצוא אותי, ואני מניח שעוד הרבה אנשים נחמדים, בפסטיבל יערות מנשה, שייפתח בחמישי אחר הצהריים ויסתיים, למרבה הפלא והצער, בשישי בלילה. חבל שלא מושכים אותו כבר לשבת. בכל מקרה, למרות שאף אחד כמעט לא שמע עליו, זה נראה כמו אחלה פסטיבל – בין המופיעים אפשר למצוא את פורטיס, תמר אייזנמן, טליה אליאב, גבע אלון, לא דובים, איטליז, פאניק אנסמבל, האחים רמירז, בום פם, אריאל קליינר ופרויקט הגומייה, המצב השלישי ועוד. גם חובבי המחול ייהנו שם ממופעים שאני לא מבין בהם כלום. כל זה קורה, למרבה הפלא, ביערות מנשה – וזה בסדר, אפילו אני, שגרתי באיזור, לא הייתי לגמרי בטוח איפה זה. זה יוצא ליד צומת מגידו, שזה בעמק יזרעאל, שזה מקום יפהפה ומלא טבע וירוק ושקט וקיבוצים. כרטיסים עולים 80 ש"ח בלבד. רשמו לעצמכם ביומן – חופשה בצפון בסופ"ש. [עברית]
10. אולג שבת, בלוג ששם לעצמו למטרה לצחוק על משפחת העונג (ועושה זאת היטב!) חוזר הפעם עם פוסט פארודי על חולצות העונג. זה המקור. [עברית]
11. סרטון פרודיה מעולה של אלאניס מוריסט ואלישיה סילברסטון, על סרטי אינדי בהם הפסקול המאגניב תופס מקום מרכזי הרבה יותר מכל דבר אחר. כן, ג'ונו, ניק ונורה, אנחנו מסתכלים עליכם! [יוטיוב. ג'ונו דווקא היה אחלה סרט]
12. אלון גור אריה, הידוע גם בתור "גורי" מחבורת היפופוטם\המוסד הסגור, כותב לוויינט על סרטי הפרודיה הגדולים של שנות השמונים: "סודי ביותר", "טיסה נעימה", "סרט מטוגן" ועוד סרטים עם לזלי נילסן או צ'רלי שין (זוכרים את "לרקוד עם לוחמים"?). כל זה לכבוד "מועדון הסרט המופרע" שייחנך בסינמטק ב-1 באוגוסט (ממש מול העונג שבת לייב), ויקרין הפעם את "סודי ביותר", סרט אדיר במיוחד. גם אהרון קשלס נדרש לעניין, עם פוסט סודי ביותר בפיראנה קארינה. [עברית]
13. [תודה לאמא] זה חמוד וטיפשי: ביום שישי הבא, ב-12:34 ו-56 שניות, השעה והתאריך יהיו: 07/08/09 12:34:56 – 123456789! זה כל כך חמוד ודבילי שאין ברירה אלא לחייך, לפחות לשנייה אחת. [זהו]
14. אני לא מת על גל אוחובסקי כמבקר מוזיקה – ימי הזוהר שלו מאחוריו – אבל נעים ומעניין לקרוא את סיפורי המוזיקה של רוני גלבפיש, בדרך לגילויו של מבקר המוזיקה שהשפיע עליה כל כך. [עברית]
15. [תודה לשלומי] הו לא! זהו קרב הדי-ג'ייז הראשון בעולם, ועוד ברוסית! מפגר אבל גדול. [טיוב]


סיבה #31: טינה פיי מוכיחה שסיליקון זה שטויות – הומור הוא הדבר הכי סקסי בבחורה

16. 30 סיבות, כולן מוצדקות, לאהוב את "רוק 30", הסדרה המעולה של טינה פיי. [אנגלית]
17. The daily vinyl הוא בלוג קרוס-פורמטי חדש כלבבי. מדי יום מועלה לשם סרטון יוטיוב ובו פטיפון המנגן שיר מתקליט מקורי. הביטלז, הדאבז, וילקו, פינק פלויד ועוד. מצד אחד, התוצאה היא "סתם" עוד סרטון יוטיוב עם שיר. מצד שני, לחובבי ויניל ופטיפונים זה מספק צביטה נוסטלגית או פשוט כמה דקות של אהבה מרוכזת לפורמט הנפלא הזה, אפילו אם אנחנו צופים בו ושומעים אותו דרך עיבוד דיגיטלי ירוד למדי. גאוות הוויניל עדיין שם. [אנגלית, טיובז]
18. Monsters of folk, הלא הם קונור אוברסט, ג'ים ג'יימס ואם וורד, משחררים עוד שני שירים מתוך האלבום המשותף שלהם במייספייס. "Dear God" הוא ג'ים ג'יימס קלאסי, יברך האל את המשוגע הנפלא הזה (בהשתתפות כל השלושה), ו-"The sandman, the brakeman, and me" נפתח כמו שיר של אוברסט אבל מתבהר די מהר כאם וורדי למדי. האלבום הזה הולך ומסתמן כתענוג עילאי, אני ממש מתרגש לקראתו. [חלל]
19. ואם במפלצות פולק עסקינן, הנה כמה אמיתיות: ב-NPR חוגגים 50 שנה לפסטיבל ניופורט לפולק, מוסד מוזיקלי אמיתי וראוי להערצה, בסופשבוע של שידורים מיוחדים ומלא מלא ספיישלים באתר, כולל אוסף להורדה, מאה שירי פולק שחייבים להכיר, ועוד. פולק הוא סגנון מוזיקלי שהיסטוריה היא חלק בלתי נפרד ממנו. בניגוד להרבה ז'אנרים אחרים שמתנערים ממסורות כדי להתחדש, הפולק מתחדש מתוך המסורת, או לפחות הפולק הטוב, המעניין והעשיר יותר. שירי פולק גדולים נכתבו מתוך, על או כתגובה למאורעות היסטוריים אמיתיים, ומוזיקאי פולק בדרך כלל גאים במורשת ובמסורת עליה הם נשענים הרבה יותר מעמיתיהם בז'אנרים אחרים. אתה יכול לעשות היפ-הופ מעניין גם אם אתה לא מכיר את כל ההיסטוריה של ההיפ-הופ, אבל בפולק – הידע הוא נכס שמעשיר ומעמיק את היצירה שלך. מבט מרשים כזה לאחור, לחמישים שנות פולק אמריקני (שבתורן נשענות על מאות שנות פולק בשני צידי האטלנטי), הוא משהו שאוהבי מוזיקה לא יכולים לפספס. [אנגלית, סטרימינג]
20. האם סקוט פילגרים, הקומיקס החביב עליי בשנים האחרונות, יכול להיות מגניב יותר משחשבתי? מסתבר שכן! לו הייתי גיק של משחקי וידאו ישנים, ודאי הייתי קולט כמה מעשרות הרפרנסים הנפלאים למשחקי וידאו שחבויים לאורך 5 הספרים. אבל גם בלעדיהם, מדובר בסדרה קורעת מצחוק, ואחד הדברים הכי כיפיים של העשור. [אנגלית]
21. "Introducing palace players", קליפ חדש לשיר חדש ומורכב מהרגיל של Mew! מיו חדש! יאי! [וידאו כזה]
22. ביום שישי בצהריים הלכתי עם החברה שלי למכירה בבית של חבר שעוזב לחו"ל. חלק גדול מאוסף הדיסקים המכובד בהחלט שלו ניתן שם למכירה ב-8 ש"ח לדיסק, כולם שמורים באיכות מעולה. יצאתי משם עם עשירייה, ובתוכה כהן@מושון, שני דילנים, פיונה אפל האחרון, טום וייטס ואחרים, ואפילו פרויקט הגומייה עושים דילן, דיסק שחא הצלחתי למצוא בשום מקום אחר. אחד מהעשירייה היה אלבום שאהבתי בכל נפשי במשך לא מעט שנות התבגרות, ובשלב מסוים נעלם או נגנב או נשכח אי שם. כמו הרבה מאוד ילדים לבנים, הביסטי בויז היו אלה שבאמת הכניסו אותי להיפ-הופ. זה לא רק מפני שהם עצמם היו לבנים ויהודים כמוני, אלא בגלל שתמיד הייתה להם היכולת לערבב בין היפ-הופ קלאסי, היפ-הופ חדשני ואפילו פורץ דרך בחלק מהמקרים, להרבה מאוד דברים שכילד לבן בניינטיז הכרתי כבר ולא פחדתי מהם: פאנק-רוק, פ'אנק, ג'אז, מוזיקת פסקולים, דאחקות, ובעיקר הרבה מאוד הומור. הם לא ניסו להיות גנגסטא, הם לא שיחקו אותה סרסורים. הם פשוט שרו על שטויות, עשו מלא מלא כיף ועשו את זה בכישרון אדיר. לא הזיק שלצדם עמד אחד הדי-ג'ייז המעולים של ההיפ-הופ, מיקסמאסטר מייק. האזנה לאלבום הזה היום חשפה שני דברים עיקריים: א. להיות בן 27 זה כיף לא פחות מלהיות בן 14, כשהפסקול הוא כזה. ב. הדיסק הזה עדיין אדיר וטרי לגמרי, ולא נשמע מיושן לרגע. זה קסם שכדאי להתעכב עליו רגע. הרבה דיסקים מעולים שאהבנו בגיל 14 יישמעו לנו היום מיושנים ומשונים, למרות רגשי הרפקת החמים. אבל "תקשורת קלוקלת", כפי שאני מכנה אותו, נשמע חי ורענן גם היום. "Sure shot", "Sabotage" הענק ו-"Get it together" עם קיו-טיפ, שכנראה היה ונשאר הקטע האהוב עלי ביותר של הביסטיז… במערכת מוגברת הבאסים שלי זו הייתה חגיגה אדירה. אם הצלחתם לפספס את האלבום הזה עד עכשיו, הגיע הזמן לחדש נעוריכם האבודים כקדם. על הדרך, אפשר לתת גם נגיסה ב-Paul's boutique פורץ הדרך, שחוגג בימים אלו 20 שנה לצאתו. [טיוב]
23. [כפרה על שמוליק כץ] שמפנק עם לינק ליוטיוב נפלא של שיר חדש לגמרי של תום יורק. כפי שמציין שמוליק, מדהים לשמוע את השקט המופתי שבקהל. הלוואי עלינו. [טיוב]
24. [תודה לעידן, או שמא עליי לומר: תקולל, עידן! עכשיו אחלום על זה שנים!] גבירותיי ורבותיי, הכינו את הפה הפעור לרשימת 50 החיות האמיתיות הכי מוזרות שראיתם בחיים שלכם, כולל כמה לא קלות לעיכול. [אנגלית]
25. [תודה לאמיר] 10 שירים שהרשת החזירה לנו לתודעה, מלבד ריק אסטלי, כמובן. [אנגלית, טיובז בשפע]
26. דויד פרץ מספר איך קרה ששיר שהוא בכלל לא הוציא כסינגל הפך ללהיט ברשת ג', ללא ידיעתו. [עברית]
27. [תודה לעטר] 56K הוא בלוג ישראלי לגיקים נוסטלגיים, שמביא זכרונות מתוקים ומביכים מראשית ימי המחשבים והאינטרנט. זה אפילו לא גיק שיק. [עברית]


מימין: המקור. משמאל: החיקוי. למטה: האייטם. למעלה: כנראה התקרה. מה, אתם קוראים את העונג בחוץ?

28. [תודה לפרנק] ששלח אליי פוסט החושף איך במאי קליפים אחר גנב לגמרי את הקונספט מהקליפ "Her morning elegance" של אורן לביא. מילא לגנוב, אבל למה מאחד הקליפים המצליחים ברשת? דביל. בכל מקרה, הבמאי הגנב הסיר את הקליפ שלו מהרשת, אבל הבלוג הזה, חשבתם שלא נשים לב, שחושף גניבות והעתקות ברורות, הוא עדיין ממתק. [אנגלית]
29. שי ליברובסקי, המכונה גם Digital_me, מזמין אותנו אליו לבלוג, אל "סדרה של שלושה מאמרים על שלושת אמני העשור שלי. איך נהיים אמני העשור שלי? מצד אחד להוציא לפחות שלושה אלבומים/אי-פיים מופתיים בתקופה הנתונה הזאת. יצירות שבאמת שינו את חיי, או לפחות התלוו אליהן בצורה מרשימה. מצד שני – יש לאותו אמן גם פרוייקט שזכה להכרה רחבה שפשוט לא עשה לי את זה. הראשון – מר ג'ילרמו סקוט הרון, הידוע כ-Prefuse 73. מי השניים האחרים? בקרוב!". שווה לעקוב, ליברובסקי יודע על מה הוא מדבר. [עברית, תודה לאל!]
30. לא מזמן סיפרתי לכם על הפרויקט המסקרן "כריכה רכה" של חגי נחתומי, אותו הכרתי כמתופף של "בלובנד" שהפליא בתופיו גם באלבום הבכורה של שני קדר. הפעם עובר נחתומי לעמדת הזמר (ולא מוותר על התופים, למרבה השמחה) ונתלה באילנות גבוהים – שירי משוררים שהוא אוהב. למרות הסכנות הטמונות באלבום שירי משוררים, זה דווקא לא יומרני וטרחני, ולמעשה האלבום היפה הזה הוא ההיפך הגמור מעוד אלבום ספרותי במובן הפלצני. הוא מאוד ישראלי ומאוד יפה, ובעצם, אל תאמינו לי על עיוור (או על חירש, בעצם) – האלבום ניתן להאזנה מלאה וחופשית בבנדקאמפ. ככה עושים את זה, חברים. [בנדקאמפ]
31. רומן המד"ב הדיסטופי והקלאסי פרנהייט 451 של ריי ברדבורי, משל נוקב על שריפת ספרים, הופך לספר קומיקס (שגם אותו אפשר לשרוף), וב-NPR כבר יש כמה עמודים. [אנגלית, פיקסלים יפים]
32. 10 להקות בדיוניות שצריכות להיות אמיתיות. ואפרופו, ספיינל טאפ הופיעו השבוע אצל ג'ון סטיוארט. [אנגלית, וידאו]
33. [תודה לחן] בק ממשיך לשחרר גרסאות אקוסטיות לשירים מ-Modern Guilt האדיר, והפעם שיר שלא חשבתי שאפשר לבצע אקוסטית, "Chemtrails". השבוע הוא העלה גם את הגירסה שלו ל-"Heroine", כחלק ממועדון האלבום שלו בו הוא מחדש, כרגע, שירים מתוך אלבום הבננה של הוולווט אנדרגראונד. [וימאו]



34. קסטה מפרסמת פוסט אורח אצל גל מור על טוויטר ומוזיקה – טוויטר למאזיני מוזיקה, למחפשי מוזיקה, ובעיקר למוזיקאים. (כמעט) כל מה שצריך לדעת. [עברית]
35. והלינק הכי חשוב שם הוא זה: מדריך למוזיקאים שמשתמשים בטוויטר. מאת: טוויטר. להורדה חינמית. [PDF, אנגלית]
36. [תודה לרותם] רוצה להיות מוזיקאי מצליח? אלה החוקים החדשים. שנן ויישם. [אנגלית]



37. [כותבת אורחת: רותם אור]

    Balmy Night
    Bright yellow light
    This balmy night's too long
    My broken record
    It's always on
    My yellow light's too low
    My broken record.
    My father told me never to run
    There are things coming after me
    I'm already gone
    Out through the door
    Through my backyard.

    אין יותר סיום מ-"Balmy night", שיר הסיום באלבום In Ear Park של Department of Eagles, ונורא נורא קשה להפריד אותו משאר התקליט המופלא הזה. זה תמיד בא במכלול. ובכל זאת – הסצנה היא לילה. אתה מנסה להירדם כבר כמה זמן ולא מצליח. ברגע שהבנת שכבר איבדת את הרצון, השיר הזה מתחיל להתנגן. זה מתחיל מבטיח, ועובר למינורי. מאיר אותך באור צהוב בהיר, ופתאום הלילה לא נגמר – אוסילציות של ממש. משהו מתגבר ועולה למעלה, אתה לא יכול שלא לשמוע בזה צעקה לעזרה, או בעצם אולי צו הרחקה, אות אזהרה. מבלבל –
    המסר משתנה לקראת הסוף, המילים פחות מתפשטות, הכל הופך להיות יותר אמיתי, פרקטי. לברוח? אני כבר לא כאן.
    ואז בא הסוף והוא מגיע לפני שציפית, ואתה נשאר לבד.
    מה שבאמת מדהים בשיר הזה, זה שהוא בעצמו אמצע. הוא לא מעציב אותי, הוא לא משמח, הוא פשוט מרגש במובן של מעצבב.
    ובדיוק במקום הנכון, איפה שזה לא יהיה". [מפ3. רותם תופיע בעונג שבת לייב, שזה נדיר כשלעצמו. בואו!]

שתהיה שבת אקסטרה שבוגי! ומזל טוב לשיר ולרוני, שחוגגות היום יומולדת משותף בלי שבכלל היה להן מושג. ניפגש באוזןבר, כן? איזו התרגשות, איזו התרגשות!!!