"אדונים נכבדים, שקלנו את בקשתכם ולצערנו לא נוכל להיענות לה. אנחנו סבורים שהאמן צריך להרפות מהיצירה שלו כשהיא יוצאת לשוק. היא כבר לא שלו, כמו שאתם בעצמכם אוהבים לומר. כמובן שאתם נוכחים בכל שנייה ושנייה באלבום שלכם: מבטאים את אישיותכם, חושפים את נשמתכם. אבל יש צדדים שלכם שלא צריכים להיות נוכחים ואסור שיהיו נוכחים. אורח החיים שלכם, למשל. הוא לא רלוונטי, ואם אתם מתעקשים לשרבב אותו לתוך היצירה, אנחנו מתעקשים ללוות אותו החוצה" – בן שלו עונה לזמרים דתיים שמצרפים לדיסק שלהם בקשה לא לנגן אותו בשבת

לפני הכל – עונג שבת לייב! עונג שבת לייב! עונג שבת לייב! לקראת חגיגת היומולדת המוזיקלית שלנו ב-1 באוגוסט, את שירי הפתיחה והסיום מעתה ועד החגיגה יבחרו אמנים שמשתתפים ב"עונג שבת לייב" (חלקם נגד רצונם, ובעודם מוחזקים בשלשלאות! סתם). השבוע אלה מורפלקסיס ויהוא ירון, ובשבוע הבא – מי יודע?

אחרי לפני הכל: מסיבות אישיות, השבוע עונג קצר ("אני לא נמוך, אני מרוכז", אליבא דנווה חמציצים).

1. [כותב אורח: מורפלקסיס]
   יש תקופות בהן אני נמצא באובססיית האזנה, חייב לבלוע כל פיסת מוזיקה (בעלת ערך קלורי-איכות גבוה) שנוצרה מתחילת ההיסטוריה המוקלטת ועד עתה. אולי בגלל זה אני חש בנוח יותר עם מיקסטייפים ואוספים ערוכים היטב שיכולים לקחת אותי למסע כזה בזמן, אסוציאציות ודימיון – תפקיד שפעם מילא הרדיו כשעוד מילים מוזרות כמו "לחנך" ו-"לאתגר" היו חלק מארסנל המטרות של העורכים המוזיקליים על פני גלי האתר. עכשיו לעומת זאת, ובאופן די מביך, אני נמצא בצד השני של הסקאלה – כמעט ולא מאזין למוזיקה (הסיבות שמורות במערכת) וכשאני מאזין למשהו זה יגמר בשיר אחד שיחזור על עצמו בלופ או באמן אחד שאוכל להתחבר לווייב שלו, במקרה הזה האמן הוא גארי ווילסון [חלל, ויקי, מאמר, אתר].

   בגיל 12 (1965) גארי רכש טייפ סלילים והחל להקליט את עצמו במרתף הבית, בגיל 14 (1967) כבר היתה לו להקה והוא למד לבד לנגן על קלידים, באס, גיטרות ותופים. באותה שנה אפילו המוזיקאי ג'ון קייג' התרשם והזמין את הילד ל-3 ימים של אירוח ושיחות פילוסופיות על מוזיקה. בגיל 24 (1977) ראה אור אלבום הלואו-פיי המופתי You Think You Really Know Me, שהודפס בתחילה ב-300 עותקי ויניל. האלבום שילב השפעות סול, ג'אז, רוק, פסיכאדליה וגישה של פּאנק. אחרי הוצאת התקליט גארי המשיך להופיע עם ההרכב המופרע שלו The Blind Dates עד הפירוק בתחילת שנות ה-80 ומאז נעלמו עקבותיו. בתחילת שנות ה-90, מנהלי הלייבל סאב-פופ התוודו שגארי ווילסון שימש כהשראה ובק אפילו החל לבצע שירים שלו בהופעות. בתחילת שנת 2000 הלייבל Motel Records רצה להוציא מחדש את התקליט You Think You Really Know Me ברי-אישיו על גבי דיסק. בעקבות מחקר מקיף שעירב בלש פרטי, הצליחו למצוא את גארי ווילסון המזדקן עובד בחנות לאביזרי מין כשבערב הוא מחלטר כבאסיסט בהרכב ג'אז סטנדרטי. בעקבות ההדים שההוצאה המחודשת קיבלה, גארי הוציא דיסק עם קטעים נדירים שהוקלטו בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, ואפילו דיסק חדש ב-2004 ועוד אחד ב-2008.

   כשגיאחה ביקש ממני לתרום שיר פתיחה ל"עונג שבת" הנוכחי, השיר "Forgotten Lovers" רץ בלופ במערכת. הוא הוקלט בתחילת שנות השמונים אבל יש משהו בצליל שלו שעדיין נשמע רלבנטי ועכשווי, דרך נהדרת לפתוח ליל קיץ. האזנה נעימה! [מפ3]




(אמנם לא רואים כאן, אבל ליוני וולף יש אחלה שפם)


2. קשה לומר שלשירים של ?Why יש מבנה סיפורי רגיל וקוהרנטי. הם בנויים קרעים-קרעים, וכך מורכב גם הזיכרון שלי מההופעה של ?Why בבארבי ביום רביעי. "לא התרגשתי ככה לפני תחילת הופעה מאז…" "לואו", משלים אותו מתן, הידוע כבר שנתיים בשם המשפחה "מאינדינגב". יוני וולף לובש חולצת טריקו לבנה שכתוב עליה, בטוש לא-מחיק, "Avram". הקהל לא מפספס את זה, ובעוד הלהקה מתארגנת על הבמה נשמעות צעקות קצובות "אב-רם, אב-רם". פרצופים מחייכים. הרבה פחות היפסטרים עם סקיני ג'ינס משחשבתי, הרבה יותר שפמים משחשבתי. הרגע המופלא הזה בו הבטתי סביב על מאות אנשים וקלטתי שהרוב הגדול שלהם יודע כל. מילה. ומילה. בכל. שיר. ולא תגידו בשיר "להיטי" כמו "These few presidents", שהקהל שאג את שורת הסיום שלו. שירים מהאלבום הקודם, שירים שאין שום סיבה שבעולם שקהל שלם בארץ נידחת ידע את מילות הבית השני שלהם. אבל הוא יודע, והבחורה על הבלקוני עוצמת עיניים ונשענת אחורה על החבר שלה ועושה עם השפתיים את כל השיר. ג'וזייה ויוני הם האטרקציה המרכזית, חולשים כתמנונים על תופים וקסילופון, תוף מרים ואורגן, שייקר ושריקות, מצמוצי שפתיים וקולות וקולות רקע. צריך לראות כדי להבין, כדי להאמין איך החבר'ה האלה פועלים. מפרקים מקצבים של היפ-הופ לביטים לא-חופפים, לסינקופות ולבקביט, רק כדי להרכיב אותם לשיר פופ קליט ברגע שוולף פותח את הפה. הגעתי עייף מאוד וזה פגם לא מעט בהנאה שלי, אבל אולי זה לא הייתי רק אני – משהו חשוב נעדר מההופעה הזו, איזשהו חיבור אנרגטי בין הבמה לקהל. וולף הוא מוזיקאי מצוין אבל פרפורמר סטטי מאוד, נטול הבעות פנים, ולמרות השירים המעולים שקיבלו ביצועים נהדרים ברובם, ולמרות ההתפעלות שבלראות את הלהקה הזו על הבמה ולשמוע את השירים האלה כל כך קרוב, לא הרגשתי את אותה אופוריה מוכרת שהופכת הופעה מצוינת להופעה "מחשמלת". אולי זה בגלל המורכבות העיבודית של חלק מהשירים, שדורשת מארבעת המוזיקאים על הבמה להתרכז מאוד. אולי זה בגלל שהקהל הישראלי, שהרעיף עליהם אהבה וחום כמו שרק הוא יודע, קצת הבהיל את האמריקאים המנומסים האלה שלא ידעו מה מצפה להם. אולי זה באמת בגלל שהייתי עייף. אבל איזשהו ניצוץ, שהתרגלתי אליו מהופעות חו"ל של אריקה באדו, טוויילייט סינגרז, דבנדרה בנהארט, Low ואחרים, היה חסר לי ביותר מדי שירים בהופעה. אבל כשהוא היה שם, זה היה גדול באמת. גם עינב שיף מוואלה חושב שרגעים חלשים היו גם היו (כולל הביצוע החלש ל-"Gemini", לו חיכיתי כל הערב, שמצולם בווידאו בביקורת), אבל "הקהל הכי טוב בעולם" הפך את ההופעה הזו לגדולה במיוחד. יש גם וידאו מרגש של "A sky for shoeing horses under" מהאירוח של הלהקה באולפן "הקצה" בגלגלצ, הכתרה כהופעת השנה בנענע וביקורת בנרג'. שמוליק כץ היה וחזר עם תיעוד וידאו מקיף ומומלץ בטירוף (!) עם עשרה שירים (!!!) מההופעה, ביום שישי התקשר אליי ערן, מחברת ההפקות נרנג'ה שארגנה את המופע, לספר לי כמה הוא התרגש ולגלות לי שרבים מבאי ההופעה סיפרו לו שהם הגיעו אליה בזכות העונג (איזה כיף! תמיד ידעתי שיש פה אנשים טובים!). שאלתי אותו אם הוא רוצה לכתוב משהו לקהל דרך העונג, ואלה דבריו: "שמע אנחנו באמת גרועים בלנסח משהו בומבאסטי, אבל נרצה למסור תודה ענקית לכל 700 האנשים שהגיעו להופעה, ידעו את כל המילים בעל פה, ויצרו חוויה בלתי נשכחת. הלהקה חושבת שזאת ההופעה הכי טובה שלהם אי פעם – ולא מפסיקה לדבר על לחזור לפה בסיבוב של Eskimo Snow [האלבום הבא]". אמן, אמן ואמן. [דברים]
3. יעל רגב כותבת בבלוגה [תוספות בסוגריים מרובעים הן שלי]: "חובבי פסטיבלי אינדי, אין לכם סבלנות לחכות לאינדינגב 3 באוקטובר? לחוצמזה 3 בתחילת ספטמבר? אם כך, צאו אל יערות מנשה! פסטיבל חדש [בעל השם האומלל] live צומח דומם יתקיים ב-6-8 לאוגוסט, ויארח לצד הופעות מחול את בום פם, האחים רמירז, פאניק אנסמבל, ג’וש קואלה, פורטיס, גבע אלון, Tree, Buffalo Boots, איטליז, לא דובים, תמר אייזנמן ועוד". מגניב לגמרי! ולא רק זה, אלא יוצר מצב חדש: לא רק שהצפון מוביל על הדרום 2:1 במאזן פסטיבלי האינדי בטבע, הוא גם יוצר רצף של פסטיבל אינדי גדול בחודש: יערות מנשה באוגוסט, חוצמיזה 3 בספטמבר [אם הכל ילך כמתוכנן] ואינדינגב 2009 בסוף אוקטובר. וואו. ענק. אני מקווה שריבוי הפסטיבלים לא ידלל בהם את הקהל. [עברית]
4. וזוכרים את ההופעות של Gutter Twins בישראל בשנה שעברה? בטח זוכרים! איך אפשר לשכוח מפגש ענקים חוזר עם גרג דולי ומארק לאנגן? אני הייתי בערב הראשון ופספסתי את השני, ועכשיו אני יודע כמה אידיוט הייתי שלא באתי אליו. איך אני יודע? כי בוטלגים באיכות מעולה של שני הערבים זלגו השבוע לרשת, וכל החפץ בכך יכול להוריד את הערב הראשון או את הערב השני ולהיזכר בדיוק כמה טוב היה (ספוילר: מאוד, מאוד טוב). [מפ3 דרך שירותי הורדה למיניהם]
5. ומשהו חשוב לגבי העונג שבת לייב: נשמעו כאן חששות מכך שהאוזןבר בתל אביב הוא מקום קטן מדי לכמות האנשים שעשויה להגיע, ועל כך יש לי שני דברים לומר: ראשית, בעיניי תמיד עדיף מקום קטן ומוצף על פני מקום גדול וחצי ריק. ושנית, במקרה של פיצוץ אוכלוסין – אל חשש. אני לא יכול לחשוף הפתעות, אבל אני יכול לומר שאם מישהו יישאר בחוץ, לא יהיה לו משעמם. [stay tuned]



6. למחרת האחים וולף, הופיעו כאן The Notwist, הופעה שהחמצתי לטובת אופרה בפארק הירקון. הייתם? איך היה? בינתיים מצאתי את הביקורת הנהדרת של נמרוד מטאפאס וטאפאס, שסיכם על הדרך גם את ?Why, את הביקורת של עינב שיף בוואלה שנהנה לאללה, ובערך זהו – מסתמן שהיה אדיר במיוחד! איזה כיף. אני מודה, חששתי שיהיה גרמני וצונן, והתבאסתי להתבדות ולגלות שהפסדתי הופעה נכדת-זונה (זה אפילו יותר מבתזונה!). עדכנו אותי בתגובות במה שפספסתי. [עברית]
7. ובתיאום מופלא, עוד שיר של ?Why הגיע לרשת: "This blackest purse", ואלוהים אדירים כמה שזה שונה ממה שאנחנו מכירים מהם עד עכשיו. למה לא היו שירים חדשים כמו זה בהופעה? [מפ3]


מדלן פרו. נשמעת כמו בילי הולידיי, נראית כמו ההיפך מבילי הולידיי

8. מדלן פרו המעולה תופיע בארץ ב-24 ביולי (במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב), אז בן שלו מראיין אותה, וגם אשר קשר מראיין אותה, ואני תוהה לעצמי למה עדין לא הזמנתי כרטיס, באמת. [עברית]
9. האלבום היפהפה של Sharon Van Etten, שסגרה את העונג לא מזמן, ניתן להאזנה מלאה בחינם. [איזה כיף]
10. מזל טוב! בובספוג מכנסמרובע, היצור הימי החביב עליי, חוגג עשור של נונסנס מתוק ונפלא מתחת לים. עשור?! וואו, איך הזמן טס. מי היה מאמין שב-1999 כבר היה בובספוג בעולם. עד אשר יוכח אחרת, כרגע מדובר בתכנית הילדים הכי טובה שיש בטלוויזיה. והוא צהוב, ולפעמים יש לו אפילו שפם! [עברית]
11. אנחנו רק ביולי, אבל אנשי אינדינגב כבר מתכננים את הפסטיבל הבא שלהם באוקטובר, ובינתיים משחררים תזכורת לימי ההכנות המפרכים לאינדי הקודם. [טיוב]
12. [תודה ליניב] ווס אנדרסון מרכיב את המיקסטייפ המושלם שלו. [אנגלית, מפ3]
13. האלבום הבא של הסולסייברז, במהרה בימינו אמן, ממשיך את הקו של האלבום הקודם (בו מארק לנאגן הוביל, ובוני פרינס בילי חיזק מאחור), והשיר הראשון מתוכו, "You will miss me when I burn", הוא חידוש של לנאגן לבילי. בלינק הנ"ל אפשר לשמוע גם את המקור ולהשוות. [מפ3]
14. מה שאני אוהב במיוחד בטאבולה ראסה, בלוג הקעקועים המהמם של עדי סברן (מלבד הקעקועים היפהפיים עצמם) הוא הסיפורים וההסברים המחכימים והמרתקים שהיא מצליחה להוציא מהמקועקעים. למשל ההסבר של יונתן למיקום הקעקוע הענק שלו של צבי ים. [עברית]
15. [דרך שמוליק כץ] זה בקלות יכול להיות סרטון השבוע: האזרח צודרוב והשפנפן, הרכב ישראלי משובח וחובב-שפמים, מבצע שיר גנאי לצרפתים, כשלפתע פתאום! נו, תראו בעצמכם. [טיוב]
16. [תודה לעמריקי] פספסתי את זה בזמן אמת, מסתבר, אבל לג'רי סיינפלד היה סרט בשם The Comedian, ואין לי מושג איך הסרט אבל הטריילר שלו היה פשוט מבריק. [טיוב]


איך, איך אין לך שפם, ג'ים וייט?

17. אורן ראב כותב על ג'ים וייט, אחד האנשים המעניינים ביותר באמריקה כיום. אם, כמובן, אתם אוהבים מוזיקה. [עברית, ולא, זה לא ג'ים וייט מהדירטי ת'רי]
18. תחת הכותרת המצוינת "היבריש אני מדברת אליך", כותב פרופ' ניסים קלדרון כתבה מעניינת במיוחד על טקסטים בעברית ובאנגלית במוזיקה ישראלית, בין ישראלים שכותבים באנגלית לכאלה שכותבים בעברית. "בשביל רגשות צריך גוונים בלשון, צריך שמילה תזכיר מילה, צריך קצב וחרוז. וכל זה נעלם כשרובנו עוברים מן הלשון שמקיפה את כל תחומי החיים והזיכרון שלנו אל האנגלית הבינלאומית הכללית והשטחית", הוא כותב. ואני אומר: זה נכון בחלק גדול מהמקרים, ובאנגלית קל יותר לישראלי "להסתתר" או להיות מעורפל. אבל בלא מעט מקרים נכתבים כאן טקסטים מעולים באנגלית על ידי יוצרים ישראליים לגמרי שחושבים באנגלית, מכירים את השפה היטב ויודעים למצוא בה את המילים ולבטא את עצמם מעולה. [עברית]
19. האלבום החדש של The Dodos דלף השבוע לרשת, חודשיים לפני צאתו לחנויות. הדודואים לא נבהלו, ומיהרו להעלות אותו להאזנה חינמית ומלאה ברשת, יחד עם אפשרות להזמנה מוקדמת. ככה עושים את זה. [סטרים]
20. כיף גדול עם בק מאז התחיל לחדש את אתר האינטרנט שלו. אחרי השיחה הנפלאה עם טום וייטס [עלה החלק השני!] ומועדון האלבום בו הקליט מחדש את כל האלבום הקלאסי של הוולווט אנדרגראונד, הוא מספק עכשיו גירסאה אקוסטית נהדרת ל-"Orphans" מאלבומו האחרון Modern Guilt. וואו, התגעגעתי לאלבום הזה. נראה לי שאלך לשים אותו עכשיו שוב. [וימאו]
21. אה, אז ככה נראה מייקל ג'קסון כשנשרפה לו הקרקפת בזמן פרסומת לפפסי. [וידאו]
22. כולם מדברים על מנוע החיפוש החכם החדש, Wolfram Alpha (אין קשר ל"אנג'ל"), שיודע "להבין" נתונים, לנתח אותם ולכן גם לענות על שאלות מורכבות (למשל, "מי היה נשיא צרפת בזמן מלחמת העולם השנייה"), אבל רק קסטה טורחת ללכת ולבדוק איך מנוע החיפוש הזה מתמודד עם שאלות מוזיקליות. התשובה מעניינת במיוחד, בעיניי. [עברית]
23. מגניב. בוטלג של רם אוריון ורוגל אלפר באוזןבר במאי האחרון, כולל קאברים לרוד סטיוארט ושלומי שבן על הפסנתר. [מפ3]



24. הפתעה: השבוע התנוסס על דפי עיתון "הארץ" ברי סחרוף, בקריקטורה היומית של עמוס בידרמן. זאת בעקבות תכניתו של שר החינוך גדעון סער, מעריץ מושבע של פורטיס (באמת!), ללמד שירה עברית ושירת ימי הביניים בעזרת מוזיקה ישראלית. רעיון מבורך ומוצלח, רק שלא יזנחו את המילה הכתובה שאינה מולחנת, בבקשה. [איור, עברית]
25. ילדים, נסו זאת בבית: איך לנשוף בועה מטורפת דרך דיסק פלסטיק. [טיוב]

הפודקאסט המבורך שיר אינדי ביום התעורר שוב לחיים ב-iCast עם שירים של מורפלקסיס, טלטקסט (נדב זילברשטיין, רותם אור ואלון בראייר), עמית ארז ואחרים. בואו להאזין ולהוריד, ובעיקר לעשות מנוי רסס. אם אתם רוצים להשתתף בפודקאסט, שלחו מייל לכאן.

26. בשביל זה יש חברים. אשתו של מארק מולקהי, סולנה של להקה שאיני מכיר בשם Miracle Legion, מתה בפתאומיות ובגיל צעיר והותירה אותו עם שלושה ילדים וכפי הנראה לא מספיק כסף. אז חבריו התגייסו כדי להקליט אלבום מחווה לשיריו, ואיזה חברים יש לו: הנשיונל, מייקל סטייפ, פרנק בלאק, בן קוולר, ג'וש ראוס, מרקורי רב, אלוויס פרקינס ועוד היד נטויה. חבר נוסף, אחד תום יורק, שיחרר את הביצוע שלו מתוך האוסף, "All for the best". נייס. [סטרים]
27. אביתר בנאי ידוע כסרבן ראיונות, ותכל'ס, הוא לא באמת צריך לענות על שאלות כדי שנקנה את הדיסקים המעולים שלו. אבל החודש הוא התראיין ראיון נדיר לסיון רהב-מאיר, ומומלץ לכל חובב אביתר לצפות בו אונליין. [וידאו]
28. היום מלאו 14 שנה לאסון בפסטיבל ערד, וזה זמן מצוין לקרוא את זכרונותיה ומחשבותיה של יעל רגב, שהייתה שם כשזה קרה. [עברית]
29. ובפינת הביזאר: מכתב נזעם לרונה קינן על שהעזה לשיר על העדר תמורה בהאכלת דגים. באמת, בושה לדגה. בושה. [עברית]
30. קובי אוז הוזמן לאצור חדר בתערוכה על גרוטסקה, וכתב לכבוד זה טקסט פשוט מענג. [עברית]


הווילבוריז. מימין: ג'ורג' הריסון (מת), רוי אורביסון (מת), טום פטי, ג'ף לין (מוסטשיו!!!), בוב דילן

31. שיר סיום – חומות נופלות [כותב אורח: יהוא ירון]

    And the walls came down, all the way to hell
    Never saw them when they're standing, never saw them when they fell

    הייתי כותב – איך הכל מסתובב סביב עצמו. איך אתה מעצב לעצמך את הרקמה החיצונית של החיים שלך כאילו בלי לדעת. בוחר פסקול, השפעות, תמונות. הייתי מצטט מפה, משאיל משם, מתאר לכם בקווים כלליים איך "Tweeter and the Monkey Man" משקף יופי את החיים שלי בתקופה האחרונה.

    מתחילים בגליון של "העיר", 3.7.09, יום לפני שאני בן 28. גליון חגיגי, החוגג 1500 גליונות ע"י פרסום חוזר של כתבות נבחרות ומדורים פופולריים לשעבר מכל התקופות.אז כמובן שיהיה לקט של "השער האחורי", ושל "ציפורה", וכמובן שתהיה כתבת עומק של העיתונאי הפורה ארי פולמן על הסופר המצליח והצעיר אתגר קרת. וקטילה של מבקר המוסיקה (מה לעזאזל?) רוני סומק על "תרמית הרוקנרול" – להקת תיסלם (1981, כן?). וכמובן – קטעים מיומן המסע של אהוד בנאי באמריקה, שנכתב לבקשת העיתון ב-89', ואחר כך נכלל בספרו "זוכר כמעט הכל".

    והימים ימי בצורת אישית – אני מחפש ומחפש מוסיקה חדשה וכל הזמן חוזר לדילן. האשמה היא בי, לא במוסיקה ולא בימינו. יש פשוט תקופות כאלה. אני תמיד מתלהב נורא מלגלות איזה להקה עכשוית או איזה כותב בן-זמננו שעושים משהו שעוד לא שמעתי. אבל החודשיים האחרונים היו קשים, והליריקה של דילן היא הדבר היחידי שמגיע אלי עכשיו. ואני יושב וקורא את יומן המסע המפורק הזה, המוגש קטעים-קטעים, ואז אהוד אומר "היו מפציצים ברמקולים את השיר הראשון בתקליט של הווילבוריס, ואחר כך את הלפני אחרון: טוויטר ואיש הקוף, הבלדה המופלאה של דילן." וחוזר אלי השיר הזה, הבלדה המופלאה של דילן, שאבא שלי היה מפציץ בעצמו ברמקולים בדירה שלו בשדרות ח"ן, אותה דירה בה הייתי יושב בשירותים כל יום שישי וקורא את השער האחורי בזמן אמת. אבא חולה על על דילן, ומבסוט נורא שמצא את האלבומים האלה של ה-Traveling Wilburys, סופר-גרופ שמורכבת מבוב דילן, ג'ורג' האריסון, טום פטי, ג'ף לין ורוי אורביסון, שהקליט איתם את האלבום הראשון ומת, ולכן לא הגיע להקלטות האלבום השני.

    כל השירים של הווילבוריס נכתבו כביכול על ידי כל חברי הלהקה במשותף, שמזדהים בשמות בדויים: ג'וניור ווילבורי, לפטי ווילבורי וכן הלאה. ובתוך כל האמריקנה המבודחת הזו נוצץ למרחקים השיר האפל הזה, שאמנם מיוחס בקרדיטים ללהקה כולה אבל רשום בפאבלישינג של בוב דילן, שגם שר את השיר לבדו, עם עזרה של השאר בפזמונים. ודילן מספר סיפור סטייל טרנטינו, שלוש שנים לפני כלבי אשמורת, על טוויטר, שזו בחורה שהייתה בחור שנסע לוויאטנם וגילה בדרך הקשה שלאף אחד לא אכפת. ועל איש הקוף, שמכר יחד עם טוויטר סמים בג'רזי לשוטר סמוי ששונא את איש הקוף אבל יש לו אחות בשם ג'אן שמאוהבת באיש הקוף. ואת זה שדילן יודע לספר סיפור אני זוכר עוד מ"הוריקן" ו"בליינד ווילי מק'טל", אבל אז אני מגיע לסוף השיר באזניים של מי שמחר חוגג 28 וקורא בשירותים רק ספרים בכריכה רכה וקומיקס, והנה בבית האחרון יושב דילן עצמו בבר מוזנח בג'רזי, בוהה במכשיר הטלוויזיה שפוצץ ביום ששידרו את החדשות על איש הקוף, ותוהה מה לעשות עם החיים שלו. ואחרי כל הסיפור ההזוי והמומצא הזה על שוטרים וגנבים הוא אומר ש"אין פה הזדמנויות יותר. הכל כבר נעשה" ומזכיר לי את שלום גד, שטווה מעשיות על כיכר אדומה וזונות וקוסמים ורוע לב ואז בסוף אומר "כל מה שאני נוגע בו אני שובר". ואני כל מה שאני נוגע בו כבר שבור מראש ואני מנסה כל הזמן להביע את עצמי במילים ובשירים ומנסה להעביר רגשות כנים בשיר שלם ואז בא משורר אמיתי ומספר אגדה מצוצה מהאצבע על טוויטר ואיש הקוף ומסיים במשפט אחד על עצמו. אבל המשפט האחד הזה מאיר באור אחר ומופלא ויפהפה את כל האגדה הזו וגורם לה להיות, בעיניי, וידוי רגשי אמיתי יותר וכנה יותר מכל ביטוי פרטני של רגשות ותחושות.

    ואז גיאחה מבקש שיר סיום וברור שזה יהיה הבלדה המופלאה של דילן אבל הוא גם מבקש לכתוב על השיר אז אני פותח גוגל ומגלה שהשיר הוא כנראה "פרודיה אוהדת" על שירים של ברוס ספרינגסטין, הזמר תושב ניו ג'רזי שאף פעם לא סבלתי, ושהעלילה בנויה כך שתכלול שמות של שירים של ספרינגסטין (night, stolen car , mansion on the hill, Thunder Road , state trooper , factory , the river , Lion's Den, ואפילו השיר המופלא של טום ווייטס שספרינגסטין הרס, "Jersey girl"), ומתרחשת במקומות שה"בוס" כותב עליהם.

    הייתי כותב – איך הכל מסתובב סביב עצמו. והיחידי שמדבר אלי כרגע זה דילן. אבל השיר שמרגש אותי הוא כנראה בדיחה פנימית של סופרסטארים ואני שונא בדיחות פנימיות ועוד יותר שונא בוסים, וכל מה שנשאר לי מהשיר זה החומות הנופלות מהפזמון והשורה האחרונה:
    Sometime I think of Tweeter, sometime I think of Jan
    Sometime I don't think about nothing but the Monkey Man

    שבת שלום,
    יהוא ירון [מפ3]

שבת שבוגי, גיאחה.
אה, הייתי חייב, אחרי הסיום של יהוא. תיהנו מהשבוע, חברים, מקווה להגיע בשבוע הבא לשאר הלינקים ששלחתם ונותרו בצד השבוע.